כשהייתי אברך אוכל על שלחן־חותני ודאגת פרנסה אין לי, יוצא ונכנס הייתי בימים ההם לביתו של הרב, לשמוע מפיו דברי תורה או להתפלפל בסוגיא חמורה, כמנהג הזמן ההוא.
הרב היה אחד מגאוני הדור, שהיו מרובים אז ושבחר לשבת בעיר קטנה, כדי שלא יטרידוהו הרבה ויוכל להיות שוקד על התורה יומם ולילה. ואף כי היה “נחבא אל הכלים”, נודע שמו בעולם על ידי ספרי “שאלות ותשובות” שחבר.
ופעמים בשעת בדיחות הדעת – לאחר שעלה בידו, למשל, לתרץ קושיא חמורה – היה אוהב לספר עמי בהויות העולם, לעסוק בשיחות חולין.
חותני היה סוחר גדול, שהיה נוסע ללייפציג אל ה“יריד”, ולפיכך נחשב בימים ההם לידען בעניני פוליטיקה, ומשום כך היה מקבל את “המגיד”, שממנו למד את כל שבע החכמות.
וחותני הוא שהאציל מהודו גם עלי, עד שגם אני הייתי בעיני בני העיר מוחזק לאדם היודע מה שנעשה בעולם.
ומחויב הייתי לספר לפני הרב על עניני המדינות, לבאר לו את שיטתו של ביסמארק ואת שיטתו של לאסקר – הכל כמו שקראתי ב“המגיד” – והוא היה עושה אזנו באפרכסת ומקשיב אל כל דבור ודבור היוצא מפי, כדי לרדת לעמקו של דבר.
פעם אחת, כשישבתי לפניו, כדרכי, והוא פנה אלי בבקשה לספר לו מקורות העולם, סחתי לו לפי תומי, שקראתי ב“המגיד” מעשה שקרה בצרפת, שנפלה קטטה בין שני מסובים בבית־משתה ואחד גדף את חברו בשם “יהודי”, עמד זה וסטרו על לחיו, וסוף דבר היה, כי יצאו שני בעלי־הריב למלחמת־שנים והיהודי נפל מת…
הספור הזה עשה רושם עצום על הרב, והוא שאל אותי:
– והוא גדף אותו רק בשם “יהודי”, ותו לא?
– ותו לא.
– וזה הוא גדוף, שנעלבים עליו כל כך?
ואנכי בארתי לו, שבפי הנכרים אין לך עלבון גדול יותר מן השם “יהודי”, שגרוע הוא לדעתם מגנב וגזלן וכל מום רע.
הרב החליק את זקנו הלבן, השפיל עיניו ואמר בנחת, כאילו דבר אל עצמו:
– התינח נכרי, בן עשו, שאין מוחו משיג, מה זה יהודי, אבל בן־ישראל, מפני מה נעלב, כשקראו לו “יהודי”?… אדרבא, כבוד הוא לו, שאבותיו עמדו על הר סיני…
אז בארתי לו שוב, שבאותן המדינות התחילו היהודים מתבישים במוצאם ומשתדלים להשכיח מלבם ומלב אחדים את השם “יהודי”, שאין לך שם־גנאי גדול ממנו.
שמע הרב מפי דברים אלו, וחִיֵך…. שתק שעה קלה. הרהר, אחר כך פתח ואמר:
– פלאי פלאים!… כמה משונים בני־אדם זה מזה בדעותיהם… מה שזה דורש לשבח, זה דורש לגנאי…
ולאחר שהרהר עוד שעה קלה, הוסיף ואמר:
– “את חטאי אני מזכיר היום”… כד הוינא טליא, לא הלך לבי אחרי ה“חדר”. אוהב הייתי לשבת בימות הקיץ מן הבוקר עד הערב בגן שמאחורי ביתנו, לראות את הירקות בגדוּלם, לנכש את הצמחים, לחפור ולעדור, ובימות החורף – להחליק על גבי הקרח… נער שובב הייתי. אבא, זכרו לברכה, היה מיצר ודואג על כך, עד לאין שעור. כל הימים היה מטיף מוסר באזני, מרבה לספר בשבחו של בן־תורה, ופעמים שהיה חולק לי גם מלקות… אבל כל אלה לא הועילו כלום ולא קרבו את לבי לתורה. אבא ז“ל עשה כל התחבולות שבעולם, שבנו יהיה למדן – הוא עצמו ידע רק פרק “משניות” – וכלום לא עלה בידו: נפשי לא חשקה בתורה, וכבר התיאש אבא מתקותו, שבנו יהיה מורה הוראה בישראל… וכך הגעתי לשנת בר־מצוה ועדיין אני בור גמור… באותו זמן הגיע לבר־מצוה בנו של דודי, נער שקדן ו”עלוי“, ואביו ערך חג לכבוד היום ההוא, שבו צריך היה ה”בר־מצוה" לדרוש “דרשה”. אל החג הוזמנו קרואים רבים, ובתוכם גם אבא ואמא, ואני הלכתי עמהם… בן דודי עמד ודרש “דרשה” מפולפלת והמסובים, שביניהם היה גם הרב, “לקקו את אצבעותיהם” ואמרו, שזה הקטן גדול יהיה בישראל… עיני אבא שלי זלגו דמעות – מתוך קנאה במזלו של אחיו… וכשסיים בן דודי את דרשתו, ומכל עבר נשמעו הקולות “מזל טוב!” “מזל טוב!”, פנה פתאום אבא אלי בזעם, משך אותי משיכה מעולה וקרא בקול: “הבט נא וראה! מה בין בן אחי לבני! הוא – למדן, ואתה מה? – גוי!”… המלה האחרונה, שנזרקה מפי אבא מתוך כעס, ירדה על ראשי כאבן גדולה… ראיתי את עצמי רצוץ ומדוכא… לא אכלתי ולא שתיתי… כל הלילה שכבתי ובכיתי… ולא היו ימים מועטים, עד שעזבתי את בית אבא ונסעתי למקום תורה… נהפכתי לאיש אחר… נדרתי בלבי להיות רב בישראל – ומן השמים סיעו בידי… והכל כדי להסיר מעלי חרפת השם “גוי”!… והנה אני שומע, שיש בני־אדם, שבעיניהם השם “יהודי” לחרפה הוא…
לאחד רגעים מועטים הוסיף הרב:
– זהו שאמרו חכמים: “הכל לפי המתביש”…