לא נַשלה את נפשנו שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו, יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל ענייניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקווה ואפשרות להבטחת הצרכים של העבודה. ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי-עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן-העבודה (בין שנותן-העבודה הוא השלטון ובין איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעוניין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן-העבודה לא יבין שאת תנאי העבודה הוא צריך ומחוייב לקבוע לא את הפועל הבודד, את כל אחד בפני עצמו, כי אם את ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית שתיקבע על ידי ההסתדרות בנוגע לשכר-העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת-החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.
נותני העבודה עצמם שאינם מוכים בסנוורים על ידי שנאת-חנם להסתדרות העובדים, כל אלה המעוניינים באמת בפריחת הבניין והתעשיה בארץ,– כל אלה צריכים לטובת עצמם ולטובת הבניין לדאוג ששום נותן-עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על ידי ההסתדרות.
ואין הפועלים חוששים שמא על ידי כך יתארגנו גם נותני-העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים את חבר מאורגן ואחראי של נותני העבודה בענף עבודה שלם, מאשר את כל קבלן וקבלן בפני עצמו.
חוזי-עבודה הסתדרותיים עלולים יותר מכל אמצעי אחר להמעיט את מקרי השביתות והסיכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעוניינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי-משטמה וספוגי-רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום” רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.
הפועל החי על עבודתו יודע שהשביתה היא חרב פיפיות וגורמת ביזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני לא יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו.
אולם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי ורק עם סוף החברה הזאת יסוף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליווה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ-ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה כבכל ארץ אחרת הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשלייה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרותו וחופש פעולתו.
אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחידי האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזויין”. כשנותן העבודה ידע למפרע שאי-אפשר להרעיב את הפועלים, שאי-אפשר לפרק את איחודם, שאי-אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה, לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.
ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, באירגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשורותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבניין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.
תל-אביב, יט שבט תרפה [קונטרס רה]