מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הֲרוּגֵי סְירְמוּנְיָא

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אֵלֶּה דִּבְרֵי הַסִּפּוּר הַנּוֹרָא,

סֵפֶר מִקְצָת הָאֱמֶת – לֹא כֻּלָּה,

יֵשׁ דְּבָרִים: לֹא יָכוֹל בֶּן-אָדָם

גַּם לְשָׁמְעָם וְאַף כִּי – לַשְׁמִיעָם

טֶרֶם דַּעְתּוֹ עָלָיו נִטְרְפָה.

מֹחַ חוֹלֶה רַק הַלָּה יִקְּלְטֵם,

מֹחַ מֻכֵּה-שִׁגָּעוֹן יְצַיְּרֵם – – –

אֵלֶּה מִקְצָת הַסִּפּוּר הַנּוֹרָא,

אֵיךְ שֶׁחִלֵּל בֶּן-אָדָם, בֶּן-אֱנוֹשׁ,

אֶת הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה, הַקְּדוֹשָׁה,

הַנּוֹרָאָה וְהַמְהֻדָּרָה,

אֵין דֻּגְמָתָהּ, לָהּ שֵׁנִית בָּעוֹלָם –

הִיא הִיא שְׁעַת מִיתָתוֹ שֶׁל אָדָם:

יַעַן כִּי הֵבִיא אוֹתָהּ עַל אָחִיו

שׁוּב! – פַּעֲמַיִם! מִיתָה כְּפוּלָה,

מֶנּוּ לָקַח אֶת חַיָּיו, וְשׁוּב לָקַח –

וַיַּהַפְכֶנָּה אֲזַי לִקְלָלָה,

וַיַּעֲשֶׂנָּה פְּלַסְתֵּר וְכָזָב!

אֵלֶּה דִבְרֵי הַסִּפּוּר הַנּוֹרָא,

אֵיךְ הוּא קִלֵּל אֶת יוֹמוֹ בּוֹ נוֹלַד,

אֶת הָרוֹצְחִים, אֶת כָּל בֵּית הָאָדָם,

מַשְׂטֵמָתוֹ וְאִי-אוֹן שִׂנְאָתוֹ,

אֶת-הַחַיִּים וְיוֹצְרָם – אֱלֹהָיו,

גַּם אֶת-הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן שֶׁנִלְחָם,

סֵבֶל-אֲגוֹן מִלְחָמָה בְּלֹא-יוֹדְעִים,

וּבְעַל-כָּרְחוֹ בְּגוּפוֹ הֶחָלָשׁ.

עַל זִיק חַיִּים, עַל נַפְשׁוֹ לוֹ בַּקְּרָב

לוֹ עִם אוֹתוֹ הָאָיֹם הַפֶּלִאי

אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לִגְבוּל-גְּבוּלוֹת

דַּעַת בָּשָׂר וְדָמִים, שֶׁאֵין לוֹ

זֵכֶר וָשֵׁם בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם,

אֵין לוֹ מִבְטָא, אֵין מִלִּים בִּשְׁבִילוֹ.


הֵם נָדְדוּ בַּחֹרְשׁוֹת הַיָּפוֹת

שֶׁמִּסָּבִיב לְטִרְמוּנְיָה1 הַכְּפָר,

שָׁם מִסְתַּתְּרִים כָּל-הַיּוֹם, בַּלֵּילוֹת

דֶּרֶךְ שֵׂרְכוּ, וְעָבְרו מַרְעִידִים

מִן הַחֹרְשָׁה הָאַחַת לַשְּׁנִיָּה,

מִן הַשְּׂעִירָה2 אֶל צֵל הָעֲבֻתָּה! 3

פַּחַד מְקוֹם מַחֲבוֹאָם רְדָפָם

אֶל מוּל נִכְחָם, אֶל מָגוֹר אַךְ חָדָשׁ,

גֶבֶא נָתַן לַנּוֹדְדִים מִמֵּימָיו,

עֵשֶׂב אָכְלוּ, עִקָּרִים מִקַּרְקַע,

עַד שֶׁגִּלּוּם הַכְּלָבִים הָרָעִים,

שֶׁהִתְחַקּוּ עַל עִקְּבוֹת הַבּוֹרְחִים

כָּל הַיָּמִים, וְכִתְּרוּם מְנַבְּחִים,

פֶּתַע-פִּתְאֹם – הִדְבִּיקוּם, הֶחָסִיד

רָאָה אוֹתָם וְקָפַץ וְהוֹצִיא

אֶת הַסַּכִּין הַחַדָּה; לֹא הִסְפִּיק,

כִּי תְּפָשׂוּהוּ, כָּפְתוּ אֶת כַּפָּיו,

וַיּוֹבִילוּם: גַּם אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָיו.


כָּל הַקְּהִלָּה נִקְהֲלָה לִקְרָאתָם:

גֶּבֶר, אִשָּה, הַזָּקֵן וְהַטָּף,

כֹּמֶר, סוֹחֵר, סְגָנִים וְחוֹרִים,

עֶבֶד, אָמָה, וְכָל שׁוּלְיוֹת-הָאֻמָּן.

אֵלֶּה רוֹקְקִים בִּפְנֵיהֶם, זֶה אֶגְרוֹף

לָאֲסִירִים בָּא-פּוֹרֵשׂ, מְרִיעִים:

מָוֶת לָהֶם לִיהוּדִים אֲרוּרִים!

מָוֶת וָמָוֶת! שֹוֹנְאֵי-הַגּוֹאֵל!


הֵמָּה יָדְעוּ, כִּי אֶל מָוֶת דַּרְכָּם,

כְּלוּם לֹא אַחַת הִיא אֶל אֵיזוֹ מִיתָה?

הָאֱלֹהִים הוּא יִזְכּוֹר אֶת נַפְשׁוֹת

כָּל חֲסִידָיו הַמְקַדְּשִׁים שֵׁם-קָדְשׁוֹ:

הַנִּטְּבָּחִים, הַשְּׂרוּפִים וּטְבוּעִים,

הַמְאֻפָּנִים, הַמְעֻנִּים, הַתְּלוּיִים,

הַחֲנוּקִים, הַקְּבוּרִים בּוֹר חַיִּים,

הַמְנֻסָּרִים, הַשְּׁלוּקִים בִּדְוָדִים,

הַמִּשְׁתַּנְּקִים בְּקִיטוֹר וְעָשָׁן,

הַמְגֻיָּדִים, הַצְּלוּיִים בַּכִּבְשָׁן,

הַנֶּעֱרָפִים וּשְׁמוּטִים מֵחוֹמָה

מֹחַ-רָצוּץ, הַבְּקוּעִים, הַגְּזוּרִים,

טֶרֶף-כְּלָבִים וּנְטוּלֵי אֲבָרִים.


בַּכְּנֵסִיָּה – שָׁם יָרְקָה בַּצָּלוּב

אֵם-הַבָּנוֹת, וְרַגְלֵי הַבָּנוֹת

כִּי “נִתְקְעוּ” מֵעֲבוֹר “עַל מִפְתַּן”

בֵּית-הַטְּבִילָה לִטַּהֵר בַּ“צַּחֲנָה”.

תֵּכֶף שְׁמָטוּן אֶל-גַּב הַמַּדְרֵגוֹת,

וַחֲנוּקוֹת-דְּרוּסוֹת-טְרוּפוֹת

בַּמַּדְרֵגוֹת הִתְגַּלְגְּלוּ שְׁלָשׁ גּוּפוֹת.

בְּמַאֲכֶלֶת-חֲזִיר שֶׁל קַצָּב

כָּרַע הָאָב, מִתְעַלֵּף בְּדָמָיו.

אֶל מִצְהֲלוֹת הֶהָמוֹן הָעַלִּיז

הֶעֱבִירוּם קְהַל שׁוּלְיוֹת-אֻמָּנִים

מִן הֶחָצֵר הַקְּדוֹשָׁה לַמִּגְרָשׁ.

מַחֲזִיקִים בְּרַגְלֵיהֶם סְחָבוּם,

וַיַּשְׁלִיכוּם, – וּמִן הַחֲבָטָה

פֶּתַע הֵרִים הֶחָסִיד אֶת רֹאשׁוֹ,

מֵצַח קָמַט, וּפָתַח אֶת עֵינָיו.

בְּמַעֲרֻמּוֹ הָאָיֹם כֹּה הֶאְדִּים

פֶּצַע רָחָב כְּלוֹעָהּ שֶׁל חַיָּה.

– "חַהּ!-חַה! עוֹד חַי! שׁוּר, הַלָּהּ-הָאָרוּר!

חַי בֶּאֱמֶת! וּמַה טּוֹב וְיַחְסוֹךְ

לָנוּ עָמָל: הוּא יִקְבּוֹר אֶת מֵתָיו.

הֵא הַמַּעְדֵּר! מִן הַדֶּרֶךְ תָּסוּר –

פֹּה יִרְקְבוּ!" לוֹ זָרְקוּ הַמַּעְדֵּר.

“הֵא גַם מַטְלִית, כְּרוֹךְ עַל גַרְגַּרְתְּךָ!”

וּלְגַרְגַּרְתּוֹ לוֹ קָשַׁר הַמַּטְלִית.

אֶפֶס עָבְרוּ רְגָעִים אַךְ מִסְפָּר

הִיא הִתְחִילָה מַוְרִידָה: תְּחִלָּה

כֶּתֶם קָטָן בָּהּ סָמַק – וְגָדָל,

כֶּתֶם סָמַק – וְהָלַךְ וְגָדַל.

אַחַר הִתְחִיל מְטַפְטֵף גַּם טִפִּין,

נֵטֶף-דָּמִים, וְאַחַר גַּם חָדַל.

וַיַּעֲמוֹד, וְהִתְחִיל בּוֹר כּוֹרֶה.

וּכְכַלּוֹתוֹ, שָׁם עָמַד וְנִשְׁעַן

עַל הַמַּעְדֵּר: כִּי עָיַף, לוֹ אָמְרוּ:

"לֹא, כִּי תִכְרֶה! הַעֲמֵק וְהַרְחֵב,

גַּם קִבְרְךָ הֵן אַתָּה פֹּה כּוֹרֶה,

בּוֹ תִּקָּבֵר, כִּי חַיִּים בּוֹ תֵּרֵד,

אוֹ? וְאוּלַי תַּחֲזוֹר בָּךְ? עֲנֵה!"

בָּם הִסְתַּכֵּל – וְתָפַשׂ הַמַּעְדֵּר.

קֶבֶר כָּרָה עַד אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר דָּי!

שֶכֶם נָטָה וְהִטְעִין עַל כְּתֵפוֹ

אֵשֶׁת-חֵיקוֹ, הִשְׁכִּיבָהּ בִּימִינוֹ,

אֵפֶר מָחָה מִפָּנֶיהָ וָדָם,

אַף בְּגָדֶיהָ שִׁפֵּר וְתִקֵּן

וּבְמִצְחָהּ הַנָּאֶה לָהּ נָשַׁק.

שֶׁכֶם נָטָה וְהֵבִיא הַבָּנוֹת,

אֵפֶר מָחָה מִפְּנֵיהֶן וְהַדָּם,

גַּם שִׂמְלוֹתָן אַט שִׁפֵּר וְתִקֵּן,

וּבְמִצְחֵיהֶן גַּם לַשְּׁתַּיִם נָשַׁק.

וַיַּשְׁכִּיבֵן, הַטְּהוֹרוֹת, בִּשְׂמֹאלוֹ.


שֶׁקֶט הָיָה, דְּמָמָה אֲיֻמָּה.

אָמְרוּ: “רֵד שְׁכַב!” וְיָרַד וְשָׁכָב

בֵּין הָאִשָּׁה וּבֵין שְׁתֵּי הַבָּנוֹת;

דַּשׁ מְעִילוֹ אַךְ פָּרַשׂ עַל עֵינָיו,

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” אָז קָרָא בְּקוֹל-רָם,

וְאֵלֶּה שׁוֹפְכִים – עַל הַחַי – הֶעָפָר.

שֶׁפִי יָרַד גַּם הַלַּיְלָה הַלֵּיל,

כְּשֵׁם שֶׁיֵּרֵד בְּרִדְתּוֹ יוֹם וָיוֹם,

כְּשֵׁם שֶׁיֵּרֵד בְּרִדְתּוֹ עִם סוֹדוֹ

זֶה הַגָּדוֹל, הַקָּדוֹשׁ וְהַטּוֹב,

גַּם עַל הַגֶּבֶר הַחַי בְּקִבְרוֹ.


הָיָה קוֹלוֹ כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁמָע…


בַּצָּהֳרַיִם לְשָׁם נִקְהֲלוּ

אִישׁ הָעֵדָה, וַיַּחְפְּרוּ בּוֹ בַּגָּל

וַיַּחְפְּרוּ… לוֹ הוּקַל… אָז הֵרִים

אַט אֶת רֹאשׁוֹ וּפָתַח אֶת עֵינָיו

הַמְּדֻלָּקוֹת – כּוֹאֲבוֹת מִן הָאוֹר.

וַיִּפְשְׁטוּ כְּנֶגְדוֹ אֶת הַכָּף:

“קוּמָה עֲלֵה! יְהוּדִי, אַךְ חֲזָק!”

וַיִּתְחַזֵּק, תְּפָשָׂהּ וְעָלָה,

אַךְ הִשְׁתַּלְשֵׁל עַל הַגַּל וְיָשַׁב.

אֵפֶר-אֶפְרִי וּמוֹרִיק קְלַסְתְּרוֹ.

כֶּבֶד-נְשִׁימָה הִתְרוֹמֵם מְלֹא חָזוֹ,

הַמַּעֲמִיק וְנוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף

עַד הֶחֱוִיר, אָז יָרַק, שׁוּב יָרַק

אֶת גַּרְגְּרֵי הֶעָפָר בְּמוֹ פִּיו.

סָח וְאָמַר: “מִי יַשְׁקֵנִי מִכָּד?”

עֶלֶם נֶחְפַּז אֶל בְּאֵר קְרוֹבָה,

שָׁב וְהֵבִיא לוֹ הַמַּיִם בַּדְּלִי.

קָם הִצְטַמֵּד אֶל הַדְּלִי וְגָמָא,

עַד שֶׁהִסְמִיק: שִׂפְתוֹתָיו וּפָנָיו.

קָם הִתְנַעֵר הֶעָפָר עַל רֹאשׁוֹ

וְאֵפֶר בִּגְדּוֹ וְיָשַב מַחֲרִישׁ

אַךְ מִסְתַּכֵּל בַּקָּהָל לוֹ סָבִיב.

הֵמָּה, גַּם הֵם, הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ כֻּלָּם

מַחֲרִישִׁים הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ שׁוֹתְקִים.

שׁוּב נָהֲרוּ גַּם עֵינָיו: וְהִבִּיט.

עַד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: "הֲלֹא, יְהוּדִי,

קוּם וַעֲבוֹד אֱלֹהֵינוּ; רְאֵה,

כְּלוּם לֹא חָזַק אֱלֹהַי מִשֶּׁלְּךָ,

סוּר מֵחַטַּאת אֲבוֹתֶיךָ מֵאָז."


וַיִּסְתַּכֵּל בָּאוֹמֵר וְחִיֵּךְ:

"הֵן! כִּי גָּבַר אֱלֹהִים מֵאלֹהִים?…

אֵין אֱלֹהִים, כִּי אֵינֶנּוּ – אָכֵן!

אֵין אֱלֹהִים, גַּם עִבְרִי גַם נוֹצְרִי!

הֲמֵאלֹהִים יִבָּצֵר מֵעֲנוֹת?

הֲיִבָּצֵר מֵאלֹהִים מֵחַנּוֹת?

הֲמֵהַפְלִיא יִבָּצֵר מֵאלֹהִים?

וּבְהִפָּקַע בִּכְאֵבָהּ רֵאָתִי

הָרְעֵבָה לָאֲוִיר כָּל-שֶׁהוּא,

אֶצְבְּעוֹתַי עֵת כִּרְסַמְתִּי בְּשִנָּי

כְּדֵי יַחֲרִישׁ לִי מַכְאוֹב אֶת-מַכְאוֹב,

כְּדֵי לְשַׁבֵּר צְמָאִי בְּדָמִי,

אֵי הָיָה הוּא? אֵי – הַכֹּל יָכוֹל?

שׁוּר!", וּלְמוּלָם אָז שָׁלַח אֶצְבָּעוֹת

מְנֻוָּלוֹת מִגָּרֵם, מִכַּרְסֵם,

"אִם אֵל בָּאָרֶץ – וּכְלוּם לֹא רָאָה

אֶת הָעַוְלָה, הַזָּדוֹן הַגָּדוֹל

הַנַּעֲשֶׂה פֹּה בִּשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ?

הַנַּעֲשֶׂה מֵאָדָם לְאָדָם?

כְּלוּם לֹא יָדַע מַה שֶּׁחַשְׁתִּי בַּבּוֹר,

מַה שֶּׁבַּקֶּבֶר כָּרוּ לִי יָדָי,

עֵת הִתְחַנַּנְתִּי: נַפְשִׁי קַח, אַךְ קָח!


"אוֹ לוּ הִכַּנִי בְּתִמְהוֹן לֵבָב,

אוֹ תִּטָּרֵף אָז עָלַי זוֹ דַּעְתִּי –

וְלוּ… לוּ בִּלְבָד בָּא הַקֵּץ לַגְּסִיסָה

הָאֲרֻכָּה – אֲרֻכָּה וְקָשָׁה.

כְּלוּם רַב מִמֶּנּוּ הַגּוּשׁ וְהֶעָפָר,

זֶה הַמְּכַסֵּנִי, וְנֹאחֲזָה

בּוֹ תְּפִלָּתִי בְּכָל גּוּשׁ, בְּכָל בּוּל,

נַהֲמָתִי: קוֹל הַחַי הַקָּבוּר?


"אֵין אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם – אֵין אֵל!

אֵל בַּשָּׁמַיִם… וּכְלוּם לֹא שָׁמַע

אֶת אֶנְקוֹתַי, אֶת בְּכִי-תְּפִלָּתִי,

זוֹ הַקּוֹרְאָה לוֹ מִתּוֹךְ חֲנִיקָה

עִם אַחֲרוֹן חִרְחוּרֵי-נְשִׁימָה?

אֵין אֱלֹהִים – בַּשָּׁמַיִם! אֵין יֵשׁ!

יֵשׁ? וּמַדּוּעַ נָתַן וְיִישַׁן

רַעַם זַעֲמוֹ הָאָיֹם הַנִּשָּׂא,

זַעַם קָדְשׁוֹ הוּא מַדּוּעַ יִישַׁן?

זֶרַע-קָדְשׁוֹ אִם נָתַן לִמְשִׁסָּה:

גֶבֶר יִשְׁחַט אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶת בָּנָיו,

קֶבֶר יַחְפּוֹר לְמַעֲנוֹ כְּלוּם עַד כָּאן?

כְּלוּם בְּצַלְמוֹ וּדְמוּתוֹ, לֹא אָדָם,

חֶבֶר-חַיּוֹת זְהוּמוֹת אָז בָּרָא?

"אֵין אֱלֹהִים כִּי אֵינוֹ! יֵשׁ שָׂטָן!

הוּא הַנּוֹהֵג הָעוֹלָם בְּשִׁגְעוֹנוֹ,

הוּא הַמּוֹלֵך עַל כָּל בְּנֵי-הַשָּׂטָן,

עַל בְּנֵי שַׁחַץ. אַתֶּם לִי נוֹתְנִים

אֶת הַחַיִּים – הַחַיִּים לְשֵׁם מָה?

כְּלוּם אַךְ כְּדֵי שֶאֱהִי גַּם אֲנִי

בְּתוֹכְכֶם כְּמוֹתְכֶם פְּרִיץ-חַיּוֹת

וּבֶן-שָׂטָן בֵּין בְּנֵי-הַשָּׂטָן?

לוּ לֵהָפֵךְ אַךְ יָכוֹלְתִּי לִזְאֵב,

זְאֵב-הָאָדָם, וּבֵינְכֶם זְאֵב שׁוֹטֶה

לְהִתְרוֹצֵץ וְלִנְשׁוֹך, וּלְהַכִּישׁ…

וְלוּ אֶת כֻּלְכֶם, אַךְ לָטִיל בְּדִמְכֶם

רַעַל-אָרוּר לְאֵין תְּרוּפָה לוֹ, כִּי אָז

לוּ אַךְ יָכוֹלְתִּי, לִחְיוֹת חַיֵּי-עַד

דְּמוּת זְאֵב שׁוֹטֶה בֵּין בֶּהֱמַת-אֱנוֹשׁ.

אִי, הַנִּבְזִים, הַנִּקְלִים, הַשּׁוֹטִים…

נָא, שְׁחָטוּנִי, תֵּכֶף, מִיָּד,

תֵּכֶף – אִלּוּ לֹא וְהָיִיתִי זְאֵב,

כֶּלֶב שׁוֹטֶה בֵּין כְּלָבִים גְּרוּבִים,

זוּהֲמַת עָם – וּמְטֻנָּפִים.

אֵין אֱלֹהִים בָּעוֹלָם, וְאֶפְשָׁר

אֵין גַּם שָׂטָן, וְיֵשׁ… יֵשׁ בָּעוֹלָם,

אוֹי לִי – הַשֶּׁקֶר, אַךְ הוּא הַגָּדוֹל,

אֵין בּוֹ אַךְ שֶׁקֶר אָדָם וְתוּ לֹא,

לְעוֹלָמִים"… – "אַךְ תִּדּוֹם, דֹּם לְךָ, בֶּן

הָאֲרוּרָה, שֶׁחֵרַף שֵׁם אֵל חָי,

בֶּן-הַכַּלְבָּה! פְּגַע בּוֹ! פְּגַע בּו!

– "לֹא! חַי יֵרֵד, יִקָּבֵר חַי בַּבּוֹר.

כִּי תֶאֱרַךְ גְסִיסָתוֹ לוֹ יָמִים.

לֹא נִשְׁחָטְךָ! תִּתְחַנֵּן לַתַּלְיָן!

הִתְגּוֹדְדוּ מִסָּבִיב לוֹ הָמוֹן,

וּבֶחָזֶה דְּחָפוּהוּ דָּחֹף

חֶבֶר-שׁוֹטֶה בְּעֵינַיִם דְּלֻקּוֹת,

מְעֻוָּתִים פְּנֵיהֶם וְחִוְּרִים.

אַךְ הוּא זוֹרֵק בִּמְלֹא פִּיו כְּנֶגְדָּם:

"אִי, הַנִּבְזִים! הַנִּקְלִים, הַנִּקְלִים!


וַיִּתְפָּרֵץ וַיִּקְפּוֹץ אֶל הַבּוֹר.

בְּכֹחַ קָרַע הַמַּטְלִית הַסְּמוּקָה,

זוֹ הַמְּכַסָּה עַל פִּצְעוֹ בַּצַּוָּאר,

וַיִּזְרְקֶנָּה אֶל תּוֹךְ הֶהָמוֹן.

רֶגַע סָמְקָה הַמַּכָּה הָרְחָבָה,

כְּלוּם פָּעֲרָה אֶת פִּיהָ, צָחֲקָה?

שַׂךְ בִּימִינוֹ עַל עֵינָיו וְעָצַם,

אַחַר פָּשַׁט אֶת שְׂמֹאלוֹ אֶל בְּנוֹתָיו.

הֵם – הֵם שָתְקוּ, הֵם זָרְקוּ הֶעָפָר

מִי בְּכַפָּיו, מִי מָלַל בְּרַגְלָיו,

זֶה בַּמַּעְדֵּר, בַּמַּטֶה, בַּמַּגְרֵף

מַחֲוִירִים וְשׁוֹתְקִים וְשׁוֹתְקִים.

בְּעֵינֵיהֶם כֹּה נִקְלִים וְדַלִּים.

"דַּי! כִּי מָחָר שׁוּב נִפְתַּח הַגּוֹלָל, -

כֶּלֶב נִבְזֶה: יַחֲזוֹר בּוֹ, יַחֲזוֹר"…

אֵלֶּה דִּבְרֵי הַסִּפּוּר עַל קִדּוּשׁ

שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וַאֲשֶׁר בּוֹ עָמְדוּ

בֵּית-אֵלִיָּהוּ מִכְּרָךְ מֵירָא

הוּא הֶחָסִיד.

“יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ…”


תל-אביב, 1937


  1. Dortmund.  ↩

  2. יער שעציו לא רבים ועומדים ברחוק זה מזה.  ↩

  3. יער שעציו צפופים.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

תמונות מעולם-התוהו

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

א. ה“תכשיט” בא

השמועה כי שב ה“אפיקורס”, בן “הרב מטעם”, עשׂתה לה כנפים, וַתעף מבית לבית, מחנות לחנות, וַתּפּול בבית-המדרש, וַתּפֹיל רעש בין מנחה למעריב.

הכּוֹל יודעים את ה“תכשיט” כעוכר ישׂראל גמור, כאיש אשר בהפקירא ניחא ליה, ומתפלאים על הרוח אשר עבר עליו – לשוב הביתה, לדוּר, אם גם דירת עראי, בעיר הקטנה. רבים משערים כי דברים בגו: מי יודע, הן גם זה יתּכן, כי נוסע הוא כשליח חובבי-ציון, לדרוש ברבים לטובת הישוב, ולקפּח פרנסת הצדיקים… ומי יודע אם לא בא הנה לפתוח בית-ספר, או “חדר מתוקן”, המסוכן מבית-ספר? מי יודע?…

אך בזמן שהכּוֹל רואים סכנת-נפשות בהבּיאה הזאת, הנה יוחנן המלמד – או כאשר יקראוהו בעיר: העיקש – כופר בעיקר המעשׂה וטוען להד“ם. לפי דעתו, עורבא פרח! ה”תכשיט" שלנו, שהיה תלמידו לפנים, יושב בוַארשה, מטייל בגנים ופרדסים, רץ אחרי כל “שעשׂני כרצונו” וכותב קוֹרַספּונדֶנ“ציות מכל ארבע פנות העולם – כי מי יאמר לו מה תעשׂה? העיקש באחת: " לא בא, יבוא לא יבוא! אני יודע אותו, במעלליו התנכר הנער!”

ויחיאל השדכן עוֹין מאותו הרגע את המלמד, כאילו הוא מתנקש בנפשו.

– עיקש בן עיקש – הוא קורא בזעם. – אני אומר לך, כי בא, כי בא, כי נכון הדבר כנכון היום!

– בין מנחה למעריב! – מפסיקו העיקש.

– שוטה! הוא בא!

– וראית לדבר? מי הגיד לך?

– מי הגיד לי? הלא שמעת עיקש, כי מיכאלקוֹ הגיד לי, מיכאלקוֹ; י ודע אתה את מיכאלקוֹ? הוא מיכאלקוֹ, אשר הביאוֹ בכבודו ובעצמו, רצוני לומר: בסוסיו מן התחנה, השמעת?

– ואיפה ראית את מיכאלקוֹ? – הקשה המלמד.

– איפה תשאל, איפה? ואיפה יכולתי לראות את מיכאלקוֹ, אם לא אצל יחיאל המוזג? אם בעל נפש אתה, לך אל יחיאל המוזג ותראנו פנים אל פנים.

אבל – שדכן, ועד מפי עד!

– הנח לו להעיקש! – פונים רבים אל השדכן – ספר נא מה אמר מיכאלקוֹ.

והשדכן מצהיל קולו בנצחון:

– ומה לי לספר לכם עוד? כבר אמרתי לכם שורש דבר. מיכאלקוֹ נשבע לי, כי זה חמש שנים הוא נוסע פעמַים בכל יום אל התחנה להביא אורחים, אך “יהודי מנוּוָל” כזה לא הביא עוד מימיו.

והמלמד קופץ, כאילו נשכוֹ הערוד:

– שקר, שקר! הלא תלמידי הוא; אני אומר לכם רבותי, כי הנער יפה-עינים, גם אשתי אמרה כן! עתה נגלָה השקר!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.