“אני מתפלאת עליך,” צעקה גברת דינה. “אילו הם היו אנשים הגונים, היו הולכים אל ראש העיר ולא ככה כמו קבצנים! ולמה לא לקחו אותם הביתה השמעונים? למה שנאכסן אותם דווקא אנחנו? מה אנחנו יותר גרועים מהשמעונים? אני יודעת, אשתו של שמעון לא היתה מכניסה לבית שלה אספסוף שכזה! אני מתפלאת עליך, בן־אדם, איך אתה מבזה את עצמך בגלל מי יודע מי הם?”
“אל תצעקי,” נהם יששכר הזקן, “הם יכולים לשמוע!”
“שישמעו,” אמרה גברת דינה והרימה את קולה עוד יותר. מה איכפת לי! לאן נגיע, שאסור לי בבית שלי לפצות פה בגלל איזה נוודים! אתה מכיר אותם? מישהו מכיר אותם? הוא אומר – זאת אשתי. שיספר לסבתא, אשתו! אני יודעת איך העניינים האלה הולכים אצל חלכאים שכאלה! ותתבייש לך שהכנסת משהו כזה לבית שלך!"
יששכר רצה לומר שהוא הכניס אותם רק לרפת, אבל שתק; הוא הלא אהב שלום בית.
“והיא,” המשיכה גברת דינה בטרוניה, “היא בהריון, שתדע לך. אלהים אדירים, זה עוד היה חסר לנו! ריבון העולמים, שלא נדע מדיבותיהם של הבריות! אני מבקשת שתאמר לי, איפה היה הראש שלך?” גברת דינה לקחה נשימה עמוקה. “בטח, לצעירונת כזאת אתה לא יודע להגיד לא. כאשר היא גלגלה עליך עיניים, כמעט שנקרעת מרוב אדיבות. לי לא היית נענה כך, יששכר! הנה תציעו לכם מצעים, חבריא, יש שם ברפת המון קש – כאילו בכל בית לחם רק לנו יש רפת! למה השמעונים לא נתנו להם קצת קש? כי השמעונית לא היתה מסכימה שבעלה יעשה את זה, אתה מבין? רק אני סמרטוט כזה, אני שותקת על כל דבר – –”
יששכר הזקן הפנה את פניו אל הקיר. אולי היא תפסיק, חשב; היא קצת צודקת, אבל לעשות רעש כזה בגלל פעם אחת – –
"להכניס אנשים זרים לבית,'' חידשה גברת דינה את זעמה הצודק. “מי יודע מי הם? עכשיו אולי גם לא אצליח לעצום עין כל הלילה! אבל זה לא איכפת לך, אה? לכל מיני אנשים הכל, אבל בשבילי כלום! שפעם אחת תתחשב באשתך החולנית העובדת בפרך! ובבוקר עוד תרצה שאעשה להם סדר שם! אם האדם הזה נגר, למה הוא לא יוצא לעבודה? ולמה עלי כל הצרות האלה? אתה שומע, יששכר?”
אבל יששכר, פניו אל הקיר, העמיד פני ישן.
“אוי, הבתולה הקדושה,” נאנחה גברת דינה, “איזה חיים שיש לי! כל הלילה לא לישון מרוב דאגה… והוא ישן כמו בול עץ. הם יכולים לקחת את כל הבית, והוא ישן שנת ישרים… אלהים, איזה צרות על ראשי!”
השתרר שקט, רק יששכר הזקן קצב בקפידה את החושך בנחירתו.
★
בחצות העירה אותו משנתו אנקת אשה חנוקה. אוי ואבוי, הוא נבהל, משהו הולך שם ברפת! רק שדינה לא תתעורר מזה… שלא תתחיל שוב בטענותיה!
אשר על כן הוא שכב ללא ניע, כאילו ישן.
לאחר שעה קלה – שוב אנחה. אלהים, רחמנות! אלהים, תן שדינה לא תתעורר, התפלל בחרדה יששכר הזקן, אבל הנה כבר הרגיש שדינה לידו מתחילה להתנועע, מרימה את ראשה ומקשיבה במתח. יהיה רע, אמר יששכר בלבו, כולו מדוכדך, אבל שמר על דממתו.
גברת דינה קמה בהשקט, עטתה צעיף ויצאה לחצר. בטח תזרוק אותם מכאן, אמר יששכר בלבו אין אונים. אני לא אתערב, שתעשה מה שהיא חושבת…
לאחר רגעי שקט מתמשכים באופן מוזר חזרה גברת דינה בצעדים זהירים. ליששכר אחוז השינה היה נדמה שהוא שומע אוושת עצים בוערים, אבל הוא החליט לא לזוז. אולי קר לה לדינה, הוא החליט, והדליקה אש בתנור.
אחר־כך דינה שוב התגנבה החוצה. יששכר פקח קמעה את עיניו וראה מעל לאח קומקום מים רותחים. בשביל מה זה, הוא אמר בלבו, משתומם, ומייד שוב נרדם. הוא התעורר רק כאשר גברת דינה יצאה בריצה, בצעדים משונים, להוטים וחשובים, הקומקום המהביל בידה, אל החצר.
ויתפלא יששכר ויקום ויתלבש קצת. אני חייב לראות מה הולך, אמר בלבו במרץ, אבל בדלת הוא התנגש בדינה.
תגידי מה את מתרוצצת כל כך, רצה לשאול, אבל לא הספיק.
“מה אתה מסתובב כאן,” התפרצה גברת דינה לעברו ורצה שוב החוצה, הפעם מחזיקה בידיה מיני בדים וסמרטוטים. על הסף הסתובבה. “לך לישון,” צעקה בקול מחמיר, “ו… ואל תבלבל לנו פה את המוח, אתה שומע?”
יששכר הזקן יצא לאטו לחצר. פתח הרפת הוא ראה דמות גברית רחבת כתפיים תקועה שם באובדן עצה, וישם את צעדיו אליה. “כן, כן,” הוא נהם בנימת ניחומים, “היא זרקה אותך החוצה, מה? בטח, יוסף, אלה הנשים…” ובכדי להסיח את הדעת מחוסר האונים הגברי, הוא הצביע לשמיים: “תראה, כוכב! כבר ראית פעם כוכב כזה?”
1930