עַל סוּסוֹ יִרְכַּב פָּרָשׁ דֹּם

וְנוּגֶה בְמוֹרַד הָר:

"לְאָן? הַלְחֵיק חֶמְדָּתִי תֹם,

אוֹ אֱלֵי קֶבֶר צָר?"

הֵד הָרִים יַעַן זָר:

“אֱלֵי קֶבֶר צָר!”

וְהָלְאָה יִרְכַּב רְכֹב וַעֲבר

וְנֶאֱנָח בַּלָּט:

"אִם שׂוּמָה עָלַי לָרֶדֶת בּוֹר, —

הִנֵּנִי, שָׁם מְנוּחַת־עַד!"

הֵד הָרִים יַעַן חַד:

“מְנוּחַת־עַד!”

דִּמְעָה מִתְגַּלְגְּלָה דֹם מִלְּחִי

הַפָּרָשׁ בִּיגוֹן אֵין־סוֹף:

"וְאִם רַק בַּקֶּבֶר מְנוּחָה לִי, —

לִי גַם בַּקֶּבֶר טוֹב".

הֵד הָרִים יַעַן כְּאוֹב:

“בַּקֶּבֶר טוֹב”.