כִּי כִשְּׁפָה אֵם־זְקֶנְתִּי אֶת לִיזָה, אֲבוֹי!

לְשָׂרְפָה אָז אָמְרוּ בְנֵי עִירָהּ,

הַפָּקִיד — הוּא שָׁפַךְ יַמִּים שֶׁל דְּיוֹ,

וּבְחֶטְאָהּ עוֹד טֶרֶם הִכִּירָה.

וְכַאֲשֶׁר שָׂמוּ אוֹתָהּ בַּדּוּד —

הוֹי רֶצַח! קוֹל נַעֲוֶה תָרִים,

וּבְתַמֵּר הֶעָשָׁן הַשָּׁחוֹר כְּאוּד, —

כְּעוֹרֵב תִּתְעוֹפֵף לַמָּרוֹם.

הוֹ זְקֶנְתִּי, שְׁחַרְחֹרֶת וְנִשֵּׂאת אֶל־עָל,

נָא בֹאִי, בַּקְּרִינִי בִצְרִיחִי,

עוּפִי בַשְּׂבָכָה אֶל כִּלְאִי חִישׁ־קַל,

הָבִיאִי לִי גְבִינָה וְצַפִּיחִית.

הוֹ זְקֶנְתִּי, שְׁחַרְחֹרֶת וּקְטַנָּה כָעוֹף,

עָלַי בְּיוֹם־מָחָר תָּגֵנִּי,

בְּרַחֲפִי צוֹהֵל בִּמְרוֹמֵי אֵין־סוֹף

וְלֹא תְנַקֵּר הַדּוֹדָה אֶת עֵינִי.