הַבֵּט, אַחַרכָּךְ הַמְשֵׁךְ לְהַבִּיט. וְהָבֵן
אֶת הָעֲמִידָה מוּל הָאָב הַמֵּת
וְהַיֶּלֶד הָעוֹמֵד לָמוּת. דַּבֵּר
וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הַמְשֵׁךְ לְדַּבֵּר
עַל הַנְּקֻדָּה הָאַחַת שֶׁהַכֹּל
נִשְׁעָן עָלֶיהָ אוֹ צוֹמֵחַ מִמֶּנָּה
וַאֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, כָּאן.
הִיא לֹא נִרְאֵית עַד שֶׁאַתָּה
רוֹאֶה אוֹתָהּ, עַד שֶׁהִיא
מַתִּירָה לְךָ לְהַבִּיט בָּהּ. זֶה
הָרֶגַע בּוֹ הַנְּקֻדָּה גּוֹבֶרֶת עַל
נִרְאוּתָהּ וּמַסְתִּירָה עַצְמָהּ מִ
פָּנֶיךָ, חוֹמֶקֶת וְשׁוֹמֶרֶת
עַל צוּרָתָהּ לְעַצְמָהּ