לוגו
הַזְּבוּב מִן הַשָּנָה שֶעָבְרָה
תרגום: דוד פרישמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הלא יָדַעַתּ את גורַל הזבובים בבוא הַסְּתָו. כמעט אשר תָּחֵל רוח קרה לנשוב בחוץ וְרָפוּ הזבובים ויָשבו להם על לוחות הזכוכית אשר בחלונים ורבצו שם, וגם כי תגעי אליהם בְּאֶצְבָּעֵךְ לא יוסיפו עוד לעוף, ובֹקר יום אחד וראית פתאם כי דבקו אל הלוחות ההם עד בלי נוע עוד והם פגרים מתים.

ובכן ויהי פעם זבוב גדול שזוף למראה ושמו זום-זום. ביום קיץ חם בהיות החלון פתוח התעופף ובא הזבוב הזה אל חדַר-המבשלות ולא יסף עוד לעזוב אותו, כי היה מקום נחמד מאד והוא מצא חן בעיניו מאד מאד. בתוך הארון מצא תמיד פּרוֹרֵי סוקר ועל פני השלחן שׂרידי חָלָב וקהוה, ויהי לו תמיד לאכול ולשתות לָשׂבַע. וברגעים אשר לא לקק ואשר לא זָלל, עמד הזבוב וינַקה ברגליו הקדומות את כנפיו ואת גבו, וברגעים אשר לא עשה את מלאכת הנקיון, עמד ויבט בתאוה אל מרים השפחה אשר בבית ואל מעשיה אשר היא עושה, וירא אותה בהעלותה אש על האָח וּבִשְׁפוֹתָהּ את הסירים ובשימה בהם מלח או בשֶם ובהניעה את הכף ובהסירה את הקצף, והזבוב התאמץ לָחוד ולדעת את משפט המאכל אשר יהיה ביום ההוא ואת המטעמים אשר ימצא לו, וברגעים אשר לא היתה מרים בבית-המבשלות, עמד הזבוב ויהי לו שיח ושיג עם הצרָצר המתגורר בַּחֲרִיץ בארֻבַּת העשן, אשר כרת עמו ברית ידידות עד מהרה. כי היה הצרצר מרַדֵף-אמרים ואוהב לדַבֵּר ולא יָעף ולא יָגע מִדַבֵּר ומִפַּטְפֵּט, מִשְׁאֹל ומִסַפֵּר. וגם אורחים באים לא חָסֵרו. כמעט אשר פתחה מרים בבקר את החלון ועדת זבובים הנה זה באה מן החוץ, עדת אחים ואחיות ודודות ושכנות, אשר באו לברך את זום-זום בשלום ולסַפר לו את כל הנעשה בחוץ, וזום-זום עָרך לפניהם שלחן כמשפט ויָשם להם קהוה ותופינים, כי הן כביר מצאה ידו. אכן חג נצח היו הימים, והימים האלה חלפו עברו חיש מהר, ובטרם יֵעָשה כה וכה והנה עבר הקיץ והסתו בא.

וזום-זום לא ראה ולא ידע, כי היה טוב לו עד בלי די. מה לו כי בחוץ יֵרֵד עתה הַכְּפור מדי לילה בלילה? הן פה בחדר-המבשלות החם נעימים ככה החיים ומתוקים. אכן מעט מעט ראה והתבונן, כי היתה בארץ תמורה מעט. מרים הוקירה ידיה מִפְּתוֹחַ את החלון עתה והקרובים והגואלים הוקירו את בואם מיום אל יום יותר. ואם יש אשר בא רֵע מן החוץ, ויהי תמיד יָגֵע ככה ולא נגע כמעט אל המטעמים אשר שם לפניו זום-זום ולא ענה בלתי אם בעצלים רבים על כל השאלות ועל כל הדברים, ויש אשר לחרדת זום-זום הגדולה נפל פתאם לארץ בעוד המלה על לשונו ולא יסף עוד לנוד ממקומו.

וזום-זום שאל את פי הצרצר לפֵשֵׁר החזיון הזה, והצרצר לא ענה דבר. אז שָׂם זום-זום את ראשו אל תוך החריץ אשר שם הצרצר יושב, וירא והנה שלח זה את שש רגליו מלפניו והוא יָשֵן. אכן בלי-הרף ישן עתה הצרצר, מן הבקר ועד הערב ומן הערב ועד הבקר. וזום-זום לא יכול לבאר לו את המראה הנפלא הזה, ורק נפשו עגמה עליו פתאם מאד. אז חכה עד צאת מרים החוצה לצרכיה, וַיָעף עמה גם הוא, למען יראה בעיניו ואת כל הנעשה, אולי ידע ואולי יבין, מדוע חדלו האורחים מבוא ומה שרש הדבר כי המעטים הבאים נוּגים ככה ורפים ועל-מה ירבו ככה לחלות ולמות מדי שבתם עמו בחדר-המבשלות ושותים קהוה.

ובהיות זום-זום בחוץ, אז היה רק כפשע בינו ובין שואה גדולה. כי טרם עוד יַשְׂפִּיק לראות, עד כמה שֻנּוּ פני כל האדמה וכל המראה מסביב, והקרה תקפה אותו פתאם בכל יצורי גוו, כנפיו כבדו ורגליו קפאו ועיניו חשכו, ולא נותר בו כמעט כח בלתי אם לרדת עוד על ראש מרים ולהִנָשא עמה הביתה. ולולא מרים שעמדה לו לעת הזאת, מי יודע אם בא זום-זום חי עד לחדר-המבשלות.

ומועד לא מעט עבר עד כי שב זום-זום לאיתנו כלו. מעט באו לו זכרונותיו לזכור את כל אשר ראה ברגעי נדודיו המעטים ואת כל אשר לא ראה. אכן מה רבה ומה נפלאה העזובה אשר עתה בחוץ! הן אמנם אין עתה עוד הסנוניות הנוראות, האורבות כל היום לחיי הזבובים האמללים, ואולם גם זבובים אין עוד ויתושים אין ואין צִרְעות ואין דבר מכל החיים העליזים אשר המו תמיד בחוץ למועד-הצהרים. אין פְּאַת-תכלת זאת אשר היתה ברקיע השמים, אין קרן שמש ואין עָלֶה ירֹק, ורק עצים חשופים ועבים צחורות ורוח עז וקר אשר יחתוך כמו שכין1 בבשר החי העֵרֹם בלי מכסה. מה טוב חלקו כי יש לו פה חדר-המבשלות הלזה! פה אין החלונים הסגורים היטב נותנים לַקוֹר לחדור ועל פני הכירים טוב ונעים לשבת כמו במבחר יום קיץ לוהט; ורק ישָמר נא ויזָהר היטב מִלְקָרְבָה עד עצם האש; ומפני הדבר הזה שמר זום-זום את נפשו היטב ויזָהר עד למאד.

אמנם מפני שואה גדולה נמלט הפעם – את הדבר הזה הבין זום-זום היטב, וישמח מאד על הדבר וישפשף את כפיו הקדומות מרוב גיל. ואולם היה זום-זום הקטן בעל נפש טובה. לא את נפשו לבד זכר, כי אם זכר גם את רעיו, את אֶחיו ואחיותיו וּמְסָרְפָיו ודודותיו ושכניו וחבריו ומיודעיו, את כל העם אשר בימים טובים ועליזים עָלַז עמו ועופף עמו והָמָה עמו כל היום. איה עתה כל האנשים האלה? אין זאת כי אם מתו כלם, כי בלעדי זאת בָּא בָא האחד או השני לְהֵרָאות את פניו. ואולם איש לא בא. והדבר הזה העציב את זום-זום מאד גם בכל הטוב אשר מצא אותו לנפשו ויהי יושב דום בקצה פִנה ויאָנח הרבה ויתאבל אל המתים. ואולי גם בָּכֹה בָּכָה להם לפעמים, ואולם את הדבר הזה לא אוכל להגיד לך לנכון, כי דמעות זבוב קטנות מאד, אשר לא יראה אותן הרואה, בלתי אם בהתבוננו אליהן היטב.

וזום-זום אכל הרבה ושתה הרבה ויהי חם לו ויישן הרבה, ורק אשר יישן עתה רב מִדַי, עד כי שָׁמֵן וְעָצֵל, ויהי אוהב לשבת או לזחול רגע על פני הקיר ועל פני התקרה יותר מאשר אהב לעוף. אכן כבדה עליו מעט מלאכת התעופה. והוא משתאה ומשתומם אל הדבר, כי הוא, אשר היה מעודו קל ברגליו ומהיר, היה עתה כָּבֵד מאד בכל יצוריו. ואולם מעט מעט הסכין עם כל זאת. הן עם כל דבר יסכין איש, ואף גם עם הבדידות, ועם הבדידות קשה מכֹּל.

וימי החרף ארכו מאד, וגם בהיות הימים קצרים מצא זום-זום דֵי זמן לחשוב ולהגות בכל דבר. ויותר מכל חשב והגה, אם יש אשר תבוא עוד עת ושבו זבובים להיות על פני הארץ. כי הן נורא הדבר, לו יהיה הוא הזבוב האחד על פני כל הארץ לעולם ועד. אחד על פני כל הארץ טוב ממנו המות. כי המת איננו יודע את נפשו, ואולם החי יודע קצר-רוח ודאָבה. אכן יש לו עוד רֵעַ נאמן, הוא הצרצר, ואולם הן יָשֵׁן זה וְיָשֵׁן, ואין איש יכול לנסות אלי גדולה או קטנה. האם עוד ישוב זה וייקץ? וגם אם ישוב וייקץ – אמת כי רֵעַ נאמן הוא, ואולם אחרי כל זה הן נכרי הוא, וזה לא יהיה לנצח עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

ובהגותו הגיונות מרים כאלה, אז צר לבו בקרבו וראשו כבד עליו וגם הסוקר2 והתופינים והקהוה לא טעמו לו עוד כתמול שלום. מה בצע לאיש בכל עשרו הרב, אם אין לו אָח לתת לו מחלקו?

וימי החרף עברו גם הם והאביב בא, השמש שב להגיה את אורו הבהיר והחם כבראשונה, ועל פני הענפים היבשים אשר לשני העצים העומדים בחוץ בתוך הגן נראו אותות הָאִבִּים הראשונים.

ובאחד הימים בצהרים היה פלא. פתחה מרים את חלון בית-המבשלות וזרם רוח צח וחדש בא מן החוץ, אשר הרעיד את כל יצורי זום-זום ברגע הראשון, ואחרי-כן מסך בו חיים חדשים ונעורים חדשים. אז עָרַב את לבו מעט מעט לעזוב את פִּנָתו אשר בין התקרה ובין הקיר ולהתעופף עד החלון הפתוח – ואולם עודו על הסף, כמעט אשר הגיע אל פני חוץ, ואזניו שמעו מסביב קול-הֲמִית מתוק ונעים הקרוב מאד ללבו, אשר נעדר ממנו ואשר חִכָּה לו זה ימים וחדשים, ועדת זבובים צעירים ויפים, מזהירים ומאירים וקלי-כנפים משַקְשֶקת ומפַזֶזת וּמְשַׁעְשַעַת בזהר-השמש, וזום-זום השׂתער על העדה והוא כלו שכור-שמחה ויתנפל אל תוכה לפזז ולכרכר ביניהם גם הוא ואת כנפיו פרש וימהר אל האחד ואל השני מן הראשונים אשר פגש ויתאמץ להחזיק בו ולאַמצו אל לבו ולנשק לו ובקול חָרֵד קרא: “אחַי, הוי אחי היקרים! לא האמנתי כי אחיה לבעבור ראות עוד את פניכם!”

והזבובים נבהלו כלם לאחור ויהיו מקיפים אותו מרחוק ברעדה ומביטים אליו בתמהון. ואחרי כן קרא האחד: “בן מי זה השִקוץ המשומם הזה?” ואחריו צפצף השני: “ראו נא והביטו לשלומיאל העב אשר פה!” והשלישי לָעַג: “אדוני, שכח אדוני בחפזו לנקות מעט את כנפיו!” וכלם נתנו בשחוק קולם.

וזום-זום היה נבוך ויכאב לו. אז כבדה עליו להאריך לעוף ברוח ויֵרד ויֵשב על סף החלון ובמרי לב אמר: "האין בכם איש אשר יֵדָעַנִי? הלא אנכי זום-זום! ואחרי כן קרא בשמות את אֶחיו ואת אחיותיו הרבים ואת רוב דודיו ורעיו אשר עמו יחדו היו צעירים בשנה החולפת ועמו יחדו עלזו בחיים.

ואולם משפחת הזבובים החדשה לא ידעה מן השמות האלה אף אחד, וכאשר יוסיף זום-זום האמלל לקרוא בשמות רבים כן ירבו הזבובים הצעירים לראות בו מפיח-כזבים וכן תגדל האיבה בינם ובינו ואיש יהמה באזני אחיו: “הבו ונזָהר לנפשותינו, כי איש מרמה הוא!”

“אבל גשו נא אלי! האמינו לי כמעט רגע!” התחנן זום-זום באימים, “הן בשנה עברה היו אַחַי ורֵעי רבים מאד! אז היינו גם אנחנו עדה גדולה כמוכם עתה! ואני הייתי הפוחז מכלם. ואולם הנה בא הסתָו וכלם מתו, ואחרי כן בא החרף ואוָּתר אני לבדי ואאמֵן כי קץ כל העולם בא. אכן ראוּ הנה האביב החדש בא בא, ואני רואה את מְתֵי-סודי שנית והם עליזים והוללים מאין כמוהם, עד כי אשמח ככה כי ראיתיכם. מדוע זה תעמדו מנגד ותשטמוני ולא תחפצו בהיותי לכם לאָח?”

והזבובים הצעירים נגשו לבוא ויקשיבו לו ותמהונם גדל מרגע לרגע ויתנו לו לדַבּר עד כְּלוֹת מפיו הרוח והוא החל לְשַעֵל בחזקה. אז נגש אליו אחד הזבובים אשר עיני זהב וְאֹדֶם לו והוא הֶחָצוּף מכלם ויען: “אדוני, כל הדברים אשר אתה דובר פה הלא כלם רעות רוח, פתאים אנחנו בעיניך מעט יותר מאשר הננו באמת. ואולם דע לך, כי לא נִתֵּן להשלות את נפשנו. מה פשר המלים “השנה אשר עברה”? הן יודע כל זבוב, כי רק עמָנוּ נברא העולם. מלפנינו וזולתנו לא היה דבר. וגם מוּת לא מֵת עוד זבוב מעולם, זולתי אם יָרַד הַפָּרָג או הסנונית ואכלו. וסְתָו וחרֶף? את המלים האלה לא שומע איש מעולם. ככל אשר יזכרו הזבובים, היו הימים תמיד כאשר הם עתה. אכן חֲסַר-בֹּשֶׁת אתה, כי תאמר להתעות אותנו במַדּוּחִים כאלה”.

ויתר הזבובים הָמוּ ויקראו חֵן חֵן למשמע הדברים האלה ואחד קרא בקול: “האין אתם רואים, כי משוגע הוא? עזבו נא את פושק-השפתים הלזה ואתם הבו ונצא במחולות” וכלם הרעישו את כנפיהם המזהירות כעין הקלִפּות אשר לקונכיות ויתעופפו משם והלאה…

“אַחי, הו אַחי הנחמדים!” התחנן זום-זום בקול צרוד, ואולם איש מן הזבובים לא שמע לו והוא נותר בִּן-רגע ערירי יושב על סף החלון, בעוד המה מכרכרים במרחקים בִּזְהַב זֹהַר השמש.

וזום-זום יושב רגע אחד כמו נדהם ולא יכול להכיל את המחשבה, אשר ככה עשו לו אֶחיו הצעירים, והוא הן כל ימי החרף עָרַג עליהם ככה ויחכה להם. אז התעודד ויגמור בלבו לשוב אל בית המבשלות אשר לו ולראות אם כבר הקיץ הצרצר, למען יספר באזניו את הקורות אותו ולתנות לו את עָניו.

ואמנם לא ישן עוד הצרצר, כי אם הקיץ זה כבר, אבל בין כה וכה וצרצר שני בא אליו להיות לו לאורח ושניהם מַהְגִים איש עם אֶחיו ומצפצפים יחד, והיה בבוא זום-זום ושם את ראשו אל תוך החריץ והביט כה וכה משתומם ונבוך מעט, וקרא אליו רעהו הצרצר ברגז קול: “מה לך פה? האין אתה רואה כי אורח לי בבית? אין לי עת דברים אליך עתה!”

אז לא דבּר זום זום דבר עוד, כי אם שב למקומו הישן אשר בין התקרה ובין הקיר, ותהיינה כנפיו תלויות ויורדות והוא יושב דומם. אכן הנה זה באה שנית תמורה על הארץ והיא מלאה חיים חדשים. אבל מה יועילו אלה לזום-זום האֻמלל? רק הַזקֵן הִזקין זום-זום ולא יסכון עוד אל העולם החדש. “לוּ מַתִּי בּסתָו עם כל אַחַי יחדו!” ככה הָגה ברוחו המר ועיניו חודרות אל העשן הדק העולה מן הכירים ומתנשא אל הָאָח ומן הָאָח אל ארֻבּת-העשן, ומתאבך ומתגלגל למעלה למעלה ואל פני חוץ ויוצא אל הגג ואל פני הבית ממעל ואל תוך הרוח הצח ועד לתכלת-השמים. אז הביט אל עמוד-התכלת הזורם, ותשוקה נפלאה אחזה אותו לעלות גם הוא עם העשן וּלהִנָּשֵׂא בתוך הזרם החם והמלַטֵּף ולהתרומם למעלה למעלה ואל פני חוץ ולקראת הרוח הצח ועד לתכלת-השמים, ויזחל הלוך וזחול, הלוך וזחול, עד כי קָרַב מאד, ופתאם לא יכול עוד למשול ברוחו ויקפוץ אל תוך עמוד-העשן והעשן התאבך עליו ויעָלם בו. וזום-זום לא ידע את אשר היה לו, לבו תעה, חושיו חדלו והוא ירד ויהי בּן-רגע לגל אפר קטן על פני הגחלים הלוהטות על פני הכירים. ואולם מכאובים לא היו לו, כי היה בבלי-דעת באחוז בו האש.

ובתוך החריץ צפצץ הצרצר עם אורחו ולפני החלון פִּזזו הזבובים והנם ידעו בנפשם כי לנצח יחיו אם רק לא תאכל אותם הסנונית.


  1. כך במקור  ↩

  2. כך במקור  ↩