מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

צדקיהו בבית הפקדת

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

צִדְקֻיָּהוּ בְבֵית הַפְּקֻדֹּת / י"ל גורדון


עִוֵּר וַעֲרִירִי אֲסִיר בַּרְזֶל וָעֹנִי –

הֲיֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ אִישׁ אֻמְלָל כָּמֹנִי?

מַתַּנְיָה הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם

עַל אַדְמַת נֵכֶר בַּבּוֹר וּנְחֻשְׁתַּיִם,

סָגוּר בִּכְלוּב כַּחַיָּה, כִּתְאוֹ מִכְמָר!

לָמָּה עָלָה עָלַי הַגּוֹרָל הַמָּר

בִּימֵי צוּקָה אֵלֶּה לִמְלֹךְ בָּאָרֶץ?

וּמַדּוּעַ בָּאָנוּ זֶה הַקָּרֶץ?

מַדּוּעַ יְהוּדָה נִסַּחַת נִכְחֶדֶת

מִשְּׂדֵה מַטָּעָהּ מֵאֶרֶץ מוֹלֶדֶת?

“מַדּוּעַ?!”… מַדּוּעַ תִּתְפּוֹצֵץ עֶשֶׁת

שֵׁן תַּחַת הַמַּקֶּבֶת הַנּוֹקֶשֶׁת?

חָק -עוֹלָם הוּא: הַכֹּחַ משֵׁל בָּנוּ!

פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ גַּם הֲמָמָנוּ.

אַךְ שָׁוְא אֵפוֹא יֹאמְרוּ כִּי יֵשׁ אֱלֹהַּ

שַׁדָּי, תַּקִּיף מִכֹּל, שׁוֹפֵט גָּבוֹהַּ!

אַיֵּה מִשְׁפָּטוֹ? לָמָּה לֹא יַעֲשֶׂנּוּ

עַתָּה כְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?

אוֹ אוּלַי עָשָׂה בִּי מִשְׁפָּט הַפָּעַם

וּבְיָדוֹ שֵׁשֵׁךְ הוּא מַטֵּה הַזָּעַם?!

אַךְ מַה אָוֶן פָּעַלְתִּי? מַה-פָּשַׁעְתִּי?

“יַעַן לִפְנֵי יִרְמְיָהוּ לֹא נִכְנַעְתִּי?!”

לִפְנֵי אִישׁ רַךְ הַלֵּב בַּעַל נֶפֶשׁ נִכְנָעַת

אֲשֶׁר יָעַץ לָנוּ בּשֶׁת, עַבְדוּת, מִשְׁמָעַת,

וַאֲנִי מֵאַנְתִּי עֲצָתוֹ לִשְׁמוֹעַ,

כִּי אָמַרְתִּי בַּרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעַ –

הַאִם מִשְּׁרִירוּת לֵב אֶת זֹאת עָשִׂיתִי

כִּי עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל לִפְרוֹק נִסִּיתִי?

אִם לֹא לִכְבוֹד עַמִּי וּלְחֻפְשׁוֹ חָרַדְתִּי,

כַּאֲשֶׁר גַּם אָז עַל הַשָּׂרִים פָּקַדְתִּי

כִּי אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ לַחֹפֶשׁ יוֹצִיאוּ

לִבְלִי עֲבָד-אִישׁ בִּיהוּדִי אָחִיהוּ?

וּכְאָדָם אִם שָׁגִיתִי הַלְעָוֹן יֵחָשֶׁב?

לָמָּה אֵפוֹא, אֵל זֹעֵם, יָדְךָ עָלַי תָּשֶׁב

וּכְאוֹיֵב מִתְנַקֵּם בָּאַף רְדַפְתָּנִי

וּבִידֵי מְבַקְּשֵׁי נַפְשִׁי הִסְגַּרְתָּנִי?!

אֲנִי, בִּרְאוֹתִי כִּי הָעִיר נִבְקָעָה

וְשָׂרֵי בָבֶל יָשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ,

אָמַרְתִּי: עַתָּה אָמִיט עֲלֵיהֶם הָרָעָה

וּכְאִישׁ אֶחָד כֻּלָּם אוֹרִידֵם לַטָּבַח.

אָז לַיְלָה בַּמְּעָרָה בַּעֲבִי הָאֲדָמָה

יָצָאתִי עִם כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה

וָאֹמַר: אֶל עַרְבוֹת הַיַּרְדֵּן אַרְחִיקָה

וּשְׁאֵרִית יְהוּדָה אֵלַי שָׁם אַזְעִיקָה

וְאֶתְנַפֵּל עַל הַכַּשְׁדִּים מַאֲחֹרֵיהֶם…

אַךְ אַתָּה צְבִי מֻדָּח הִקְרֵיתָ לִפְנֵיהֶם

וּלְתֻמָּם עֵת רָדְפוּ לָצוּד הַצֶּבִי

רָאוּנוּ יוֹצְאִים וַיִּשְׁבּוּנוּ שֶׁבִי.

וּמָה אֵפוֹא פִּשְׁעִי מָרוֹם, נֶגְדֶּךָ

כִּי נִחֲתָה בִּי וּבְכָל בֵּיתִי יָדֶךָ?

אִם רָשַעֲתִּי וּבְעֵינֶיךָ הָרַע עָשִׂיתִי,

מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי לוֹ כָלִיתִי:

אַךְ אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, מֶה חָטָאוּ?

אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם, אֱלֹהֵי יִרְמְיָהוּ!

אֲנִי אִם חָטָאתִי עָבַרְתִּי אִמְרָתֶךָ–

בָּנַי לָמָּה הוּמְתוּ אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ?!


בָּנַי הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז!…

הָהּ לִבִּי לִבִּי, הָהּ מַכְאוֹבִי מֶה עָז!

הֲיֵשׁ עוֹד גֶּבֶר לּא-יִצְלָח כָּמֹנִי?

לוּ יִמַּח הַיּוֹם הַהוּא מִזִכְרוֹנִי,

לוּ עִם מֹחַ רֹאשִי אֶתְּקֶנּוּ יָחַד!

הוֹי צֶלֶם בַּלָּהוֹת, הוֹי חֲזוֹן פָּחַד,

כְּמוֹ-חַי כְּמוֹ-חָרוֹן עוֹד עַתָּה אָרְאָנּוּ,

אֶרְאֶנּוּ בְּלִי עֵינָיִם, בְּרוּחִי אֲשׁוּרֶנוּ…

הוֹי חֳרָשֵׁי מַשְׁחִית, אַנְשֵׁי דָם וָרֶצַח!

טֶרֶם הַמְּאֹרוֹת לִי כִּבּוּ לָנֶצַח,

טֶרֶם אוֹר עֵינַי מִמֶּנִּי לָקָחוּ –

עוֹלְלֵי טִפֻּחֵי אֶל עֵינַי טָבָחוּ!…


“יַעַן לֹא נִכְנַעְתִּי לִפְנֵי יִרְמְיָהוּ!!”

וּמָה מְבַקֵּשׁ זֶה הַכֹּהֵן מֵעֲנָתוֹת?

“לִבְלִי בְּיוֹם הַשָּׁבָּת מַשָּׂא יִשָּׂאוּ!”

הַעֵת לָנוּ אָז לַחַגִּים וּלְשַׁבָּתוֹת?

צַר סְבִיב הָאָרֶץ, עָרֵי הַשָּׂדֶה שָׁאוּ,

עַד שַׁעֲרֵי עִיר הַמְּלוּכָה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ,

הַמַּמְלָכָה תָּנוּט, יֵהָרְסוּן הַשָּׁתוֹת,–

וְהוּא עוֹמֵד יוֹם יוֹם בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם,

עוֹמֵד וְקוֹרֵא בְּאָזְנֵי הַבָּאִים שָׁם

לִבְלִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַשָּׂא יִשָּׂאוּ,

עַד כִּי הֵתֶל הָעָם בּוֹ לֵאמֹר: נָבִיא,

וּמַשָּׂא דְבָרֶיךָ בַּשַּׁבָּת נָבִיא?!

וַאֲנִי אֶת דְּבָרָיו בְּמֹאזְנַיִם שָׁקַלְתִּי,

גַּם אֶת פִּי שְׂרָיָה וּצְפַנְיָה שָׁאַלְתִּי,

אַךְ גַּם הֵם כָּמוֹנִי פֵּשֶׁר לֹא יָדָעוּ:

אֵיכָה נִצַּלְנוּ וּבַמֶּה נוֹשָעְנוּ

אֵיכָה “יָשְׁבָה הָעִיר הַהִיא לְעוֹלָם”

לוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַשָּׂא לֹא נָשָׂאנוּ?

עוֹד זֹאת, בְּרִית חֲדָשָׁה בָּדָא לִיהוּדָה:

כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִּבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

כָּל הָעָם – מִן הַיוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים.

חֲרִישָׁם יַעַזְבוּ עֹבְדֵי הָאֲדָמָה,

דִּגְלָם וַאֲזֵנָם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה,

חָרָשׁ וּמַסְגֵּר מִן הַחֲנֻיּוֹת יֵצֵאוּ

וּכְאִישׁ אֶחָד יֵאָסְפוּ אֶל נָיוֹת בָּרָמָה,

יִלְבְּשׁוּ אַדְּרוֹת שֵׂעָר וְיִתְנַבֵּאוּ.

אָז יִשְׁבַּת מֵאֶרֶץ גַּרְזֶן וּמַקֶּבֶת,

כָּל כְּלֵי יוֹצֵר שָׂרֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת,

וְכִתְּתוּ אֵת לָעֵט, לִמְזַמְּרוֹת מַזְמֵרוֹת,

קַרְדֹּם וּמוֹרָג לִנְבָלִים וְכִנּוֹרוֹת

וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים דָּרְבֹנוֹת וּמַסְמֵרוֹת;

הַגִּבֹּרִים יִתְפַּשְּׁטוּ מָגִנִּים וּקְשָׁתוֹת

וְעָטוּ מְגִלּוֹת כֻּלָּם וּבְמָתְנֵיהֶם קְסָתוֹת,

בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשׂוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת

וְלֹא תִּמְצְאוּ אִכָּר, אִישׁ חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִּיב הַדָּרְבָן,

יִהְיֶה נָבִיא אוֹ כֹהֵן מַעֲלֵה קָרְבָּן;

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אַחֲרשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,

כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ,

וּבְכֵן לֹא יִשָּׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְּלָאכָה,

כִּי קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים

פּשְׁטִים עֲרֻמִּים הֹזִים וּמַבִּיעִים,

רֹדְפֵי קָדִים, רֹעֵי רוּחַ וּנְשִׂיאִים.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה,

חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה…

לֹא אֵדַע בַּמָּה מִשְּׁנֵי אֵלֶּה בָּחַרְתָּ,

אַתָּה הָאֵל עֵת עַם זוּ לָךְ יָצַרְתָּ,

אִם יְצַרְתּוֹ לְגוֹי קָדוֹשׁ מַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ –

לָמָּה צִוִּיתָ לָשׂוּם עָלָיו מֶלֶךְ?

הַאֵין דַּי בַּכֹּהֲנִים סוֹבְבֵי הַגְּרָנוֹת

לֶאֱסוֹף הַתְּרוּמוֹת וּלְקָבְצָה מַתָּנוֹת?

הֵם יֹאבוּ הִתְרַפֵּס, יַחְפְּצוּ הֵעָנוֹת,

הֵמָּה יָשִׂימוּ כָּלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ,

הֵמָּה יִשְׁמְרוּ מֵחַלֵּל שַׁבְּתוֹתֶיךָ,

וְאִם מֶמְשֶׁלֶת מְלָכִים לְעַמְּךָ יָאָבְתָּ,

לָמָּה אַלּוּפִים לְרֹאשָׁם הִרְכָּבְתָּ?

הֲכָזֶה יִהְיֶה מֶלֶךְ תִּבְחָרֵהוּ

אִישׁ עַנּוֹת כָּל בֶּן-נָבִיא נַפְשֵׁהוּ

וּכְמַטֶּה בּוּל עֵץ עַל יַחְפֹּץ יַטֵּהוּ?


כֵּן מִיּוֹם הֱיוֹת הָעָם הַזֶּה וָהָלְאָה

רִיב בֵּין תֹּפְשֵׂי הַתּוֹרָה וְהַמֶּמְשָׁלָה;

תָּמִיד בִּקְּשׁוּ הַחֹזִים הַנִּבָּאִים

לִהיוֹת הַמְּלָכִים תַּחְתֵּיהֶם נִכְנָעִים.

כֵּן עָשָׂה לִפְנֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה

לַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן הָרֹאֶה בֶּן-אֶלְקָנָה,

כִּי הָיָה בֶּן-קִישׁ אִישׁ חַיִל רָב-כֹּחַ

מֵאֵן הִכָּנַע, לֹא אָבָה הִשֹּׁחַ,

וַיְבַקֵּשׁ הַחֹזֶה תֹּאֲנָה וַיִּמְצָא

לְהַשְׁפִּיל אֶת כְּבוֹדוֹ וּלְתִתּוֹ לְשִׁמְצָא.

הַיָּמִים יְמֵי מִלְחָמָה, הַפְּלִשְׁתִּים בָּאוּ

וַיִּפְשְׁטוּ בָּאָרֶץ. הָעִבְרִים יָצָאוּ

וַיַּחֲנוּ נִכְחָם, אַךְ לֹא לֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה

עַד בּוֹא הָרֹאֶה לִזְבֹּחַ בַּבָּמָה.

“שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ” –

כֵּן אָמַרְתָּ, שְׁמוּאֵל, אֵלֶּה מִלֶּיךָ;

וּכְבָר הִנֵּה עָבְרוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים,

הָרֹאֶה אֵינֶנּוּ וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים,

הָעָם נִגַּשׁ וִידֵיהֶם תִּרְפֶּינָה,

וּכְבָר נָפֹצוּ רַבִּים הֵנָּה וָהֵנָּה,

אָז הִתְאַפַּק בֶּן-קִישׁ וַיַּעַל הָעֹלָה –

הוֹי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי, הוֹי אַשְׁמָה גְדוֹלָה!

פִּתְאֹם צָץ הַחֹזֶה, פָּרַח הָאָדוֹן –

וּבְאֵשׁ קִנְאָה קָשָׁה וּבְעֶבְרַת זָדוֹן

קָרָא לַמֶּלֶךְ בְּאָזְנֵי שָׂרֵי חֲיָלָיו

וּבְאָזְנֵי כָל הָעָם הָעוֹמֵד עָלָיו:

"נִסְכָּלְתָּ! לֹא תָקוּם עוֹד מַמְלַכְתֶּךָ,

כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ מִצְוַת אֱלֹהָיךָ!"

מִי הִסְכִּין דָּבָר עָתָק כָּזֶה לִשְׁמוֹעַ?

הַאֲמֹר לַמֶּלֶךְ סָכָל, נָבָל אֶל שׁוֹעַ?

וּמִי הָאָשֵׁם – אִם לֹא הוּא הַחֹזֶה?!

הֵן הוּא חָלַף חֹק, לֹא הֵקִים הַחֹזֶה,

כִּי לֹא בָא לַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים

אֲשֶׁר יָעַד הוּא לִזְבֹּח הַשְׁלָמִים,

וְעוֹדֶנּוּ מִתְגּוֹלֵל וְתוֹלֶה אַשְׁמָתוֹ

בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִלֵּא חוֹבָתוֹ.

אִם חֵטְא כָּזֶה הוּא חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת,

אִם בִּגְלָלוֹ יִמֹּט כִּסֵּא, תִּפֹּל עֲטָרָה,

אָז מִשֶּׁבֶת עַל כִּסֵּא טוֹב בַּבֹּר שֶׁבֶת

וּמֵחֲצַר הַמַּלְכוּת חֲצַר-הַמַּטָּרָה.


כָּכָה כָּל חֹזֶה כָּל נָבִיא, אִישׁ בְּשַׁעְתּוֹ,

יָגַע לְהַטּוֹת אֶת מַלְכּוֹ אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ!

אֵת מָצָא אֶת שָׁאוּל מָצָא גַּם אוֹתִי

מֵאֵת הַחֹזֶה הַזֶּה הָעַנְתֹתִי,

יִמְצָא כָּל רֹאשׁ וְקָצִין בִּבְנֵי עַמֵּנוּ

עַד סוֹף הַדֹּרוֹת, עַד אַחֲרִית יָמֵינוּ.


הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן-חִלְקִיָּהוּ בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵׁבֶט משְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת,

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כְּעָפָר וָאֵפֶר,

רֹאֶה אֲנִי… הָהּ, לָמָּה בִּנְקֹר עֵינָי

לֹא חָשְׁכוּ גַּם עֵינֵי רוּחִי, מַעְיָנָי,

לֹא אָבְדוּ בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְתֹּנוֹתַי

וּבְחֵיקִי לֹא כָלוּ יוֹעֲצַי-כִּלְיוֹתַי?

הוֹדִי וּכְבוֹדִי, אוֹר עֵינַי אָסַפְתָּ

לָמָּה גַּם דַּעְתִּי בְּאַפְּךָ לֹא טָרַפְתָּ,

כִּי עַתָּה שָׁלַוְתִּי מֵעֲמַל עַצָּבֶת,

מִזְּכֹר רִאשֹׁנוֹת – מֵחֲשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת…


קוֹל עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל! נָפַל הַבְּרִיחַ;

הַדֶּלֶת תִּסֹּב, רוּח צַח יָפִיחַ;

כַּצֵּל עַל פָּנַי יַחֲלֹף. הֲכִי הִגִּיעַ

יוֹם טוֹב לִי, יוֹם חֻפְשִׁי? אָתָא מוֹשִׁיעַ

לִקְרוֹא לִי דְּרוֹר וּפְקַח-קוֹחַ הַשְׁמִיעַ?

הָהּ מַשְׂאַת שָׁוְא! עֵת בַּבֹּר שָׂמוּ אוֹתִי

הֻגַּד לִי כִּי פֹה אֵשֵׁב עַד יוֹם מוֹתִי!

עֶבֶד בֵּית-הַסֹּהַר יִקַּח סִיר הָרַחַץ,

יָבִיא לִי לַחְמִי הַצָּר, מֵימַי מֵי לָחַץ.

הוֹי, רָשָׁע עָרִיץ, לַשָּׁוְא תַּאֲרִיךְ נַפְשִׁי,

לַשָּׁוְא תָּבֹל לְזִבְחֶךָ וְהוּא טָבוּחַ!

הַעוֹד תִּלְעַג לָרָשׁ, תֵּהָתֵל בְּמַר-רוּחַ?

לָמָּה לֹא תַתֵּר יָדְךָ וּתְשַׁלְּחֵנִי חָפְשִׁי?

הַעוֹד יִפְחַד לִבְּךָ, לֵב הָאַרְנֶבֶת,

מִפְּנֵי גֶבֶר – עַל עַפְעַפָּיו צַלְמָוֶת?

אַךְ לָמָּה לִי חֹפֶשׁ, לָמָּה לִי חַיִּים?!

מַה-לִּי פֹה, מִי לִי פֹה תַּחַת שָׁמַיִם?

הוֹדִי סָר, הַמְּאֹרוֹת לִי קָדָרוּ,

עוֹלְלֵי טִפֻּחַי עַל יְדֵי חֶרֶב הֻגָּרוּ;

עֲרִירִי אֲנִי! גֶּבֶר לֹא-יִצְלַח בְּיָמָיו!

לָאִישׁ כָּמֹנִי נָפַל לִפְנֵי קָמָיו

אֵין יֶשַׁע גַּם לָאֵל בִּמְרוֹמֵי שָׁמָיו!!


רַק אַחַת עוֹד הִיא לָהּ נַפְשִׁי תִּכָּסֶף:

כִּי יָחוּשׁ הַיּוֹם בּוֹ רוּחִי תֵּאָסֶף,

תַּעַל לָהּ מַעֲלָה אוֹ כִּי תֵרֵד מָטָּה –

אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה אַחַת הִיא לִי עָתָּה;

אוּלַי בַּמָּוֶת עֵינַי תִּפָּקַחְנָה

וִילָדַי הָאוֹבְדִים אָשׁוּב אַבִּיטָה,

וָלֹא – אֶשְׁכַּב וַחֲמַת רוּחִי אַשְׁקִיטָה

וּמִכְּאֵב נֵצַח עַצְמוֹתַי תָּנַחְנָה.


ניסן – אב, תרל"ט.


בִּמְצוּדַת לִיטָא יִסַּדְתִּיהָ

וּבְפּוֹדַשׁ הִצַּבְתִּי דְלָתֶיהָ.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

מעשה בגליל של בד

מאת בנימין תמוז (פרוזה)

א

כשהיינו ילדים ונודע לנו כי רחוב כץ, שבעברה השני של העיר, קרוי על שם אביו של פסח כץ, המתגורר בשכונתנו, היינו תמהים: מדוע אין הוא גר ברחוב הקרוי על שם אביו? לא העזנו לשאול אותו על כך, מפני שאנחנו קטנים היינו, והוא, כבר אז, בעל לאשה. אף על פי שבקומתו לא עלה עלינו הרבה, כמעט קרח היה, ממושקף ופניו עצבות תמיד ועיניו משוטטות בבהלה על סביביו. לפעמים חמדנו לנו לצון, ומאחורי גדר של שיחי לוניצרה היינו פוצחים במקהלה, בעברו ברחוב: אדון כץ, אדון כץ! אך הוא לא הפנה אפילו את ראשו, כאילו כבר הורגל בהטרדות.

רק לאחר שנים הבינונו מפני מה ביקש לגור בריחוק מקום מן הרחוב הקרוי על שם אביו, ובשל מה הוא נבוך בהזכיר האנשים במעמדו את דבר היותו בנו של כץ. כשגדלנו וקומתנו גבהה מקומתו, כאילו הבינונו שהיה נמוך כל כך מפני שלא יכול להתרומם ולהבקיע את נטל הגדולה של אביו, נטל שהכריעו כביכול כל הימים וגרם לו שיבקש מפלט בשכונתנו הנידחת.

ידענו שאשתו משמשת פקידה באחד המוסדות שבעיר. במה עסק הוא לא היה לנו מושג. ראינוהו לעתים קרובות יוצא אל חנות המכולת או ניצב בתור שלפני עגלת-הקרח. מדבר היה בקול חרישי, במין עצב, כאילו זה עתה קם מישיבת ״שבעה״ ועדיין לבו שרוי בין כתלי חדר אפלולי ולנגד עיניו דמויות שעמן התבודד במחשבותיו. דומה שקולן של הבריות צרב איזה פצע שבנפשו, ופניו הביעו כאב הבא מפגיעתו של אור היום.

בבקרים של שבת ראינום יוצאים, הוא ואשתו, שלובי זרוע, זעירים ומאיטי-צעד, ופניהם לעבר הים.

בצהרים היו חוזרים ונבלעים בחדרם. פיסת הכביש הסמוכה לדירתם היתה לנו מקום-משחקים בטוח בצהרי-שבתות, בעוד שאר דרי השכונה מניסים אותנו מקרבתם ונוזפים בנו על השאון שאנו מקימים. חלונם של פסח כץ ואשתו לא נפתח מעולם ואף פעם לא עלה קולם להשבית אותנו משעשועינו.

פעם אחת, בהיוותרי לבדי ברחוב, לאחר שכל חברי נקראו לבתיהם לסעודת שבת, קרבתי אל קיר דירתם וטיפסתי קמעה במרזב, עד שיכולתי להציץ פנימה בעד חרכי התריס. עוד לפני שהתרגלו עיני לחשיכה שבחדר, שמעתי קולו של פסח כץ עולה ויורד בקצב, בבטחה מפתעת; אחר כך הבחנתי שהוא ניצב באמצע החדר, לבוש תחתוניו וגופייתו בלבד ובידו פיסת-נייר והוא מדקלם מתוכה דברי שיר בחרוזים. אשתו שכבה על הספה והקשיבה בעינים עצומות. לבי הלם בחזקה מפחד שמא יגלוני, …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.