לוגו
על "היהודים והספרות הרוסית"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ב“סבוֹבּוֹדניה מיסלי” הובא מאמר מאת ה' צ’וּקוֹבסקי על היהודים בספרות הרוסית. אחר הופיע בענין זה מאמר מאת ה' טאן, והוא דומה יותר למכתב של השתפכות-נפש מאשר למאמר. עובדה אחרונה זו משמשת גם לי תואנה להביע את דעתי על השאלה. אילו היה זה ויכוח, כי עתה לא לקחתי בו חלק… מה שאין כן בשעה שכל אחד משיח לפני חברו על מצבי-רוחו, כדוגמת השתפכותו של ה' טאן. וגם אני מבקש רשות לעשות כמותו.

במקצת יש דמיון בין מצבי-רוחנו. עד לבי נגע, למשל, כי ה' טאן כותב באותיות מפורשות שחור על גבי לבן: “אנחנו, היהודים”. הרי זה חידוש. עד כמה שידוע לי, זה מקרה השני בעתונות הרוסית. מחברים-יהודים המשתתפים בעתונים רוסיים כותבים על יהודים, בדרך כלל, לא בלשון “אנחנו”, אלא בלשון “הם”. שם הגוף הראשון נשמר אצלם להזדמנויות יותר מזהירות, למשל: “אנחנו הרוסים” וכן גם: “איש רוסי כמונו” (אני עצמי קראתי). ואף זה נגע עד לבי, כי ה' טאן סרב להתחשב בנימוק המפורסם, כי “בזמן כזה” מוטב, כביכול, לא לנגוע ב“שאלה כזאת”. כמוני כן גם ה' טאן יודע יפה, שלא הנגיעה בשאלה חשובה כאן, אלא הזכרת המלה “יהודי” אשר היא לרבים כצנינים בעינים ומבחינה זו היה “זמן כזה” גם לפני שנה, לפני שנתיים, לפני חמש ולפני חמש-עשרה שנה. אולם, בפרהסיה מביאים, כמובן, נימוקים אצילים ביותר – כי מוטב, כביכול, שלא “ליתן פתחון פה”. חצי פרוטה אינם שווים הנימוקים האצילים הללו. בגללם לא ניתנה לפובליציסטן שום יכולת לשוחח עם יהודים קוראי-רוסית על עניניהם או על חסרונותיהם – למשל, על שפע הרגלי העבדות, שנתפתחו בפסיכולוגיה שלנו מאז החלו אצלנו המשכילים ל“התרוסס”. משכילים אלה לא קראו את “ווֹסחוֹד” ולא את העתונים בעברית ובאידיש, אלא הרבו לקרוא בעיקר את העתונות של ערי-השדה שבתחום-המושב – מלבדם כמעט לא היו לה קוראים, ומלבדם כמעט לא היו בה כותבים, והיא, בדרך כלל, לא הדפיסה אף מלה אחת על עניני יהודים. לעתים היה תוקף אותך טרוף ורצית לתלוש את שערות ראשך – והתדעו, רצון כזה ישנו לפרקים גם עכשיו. מוטב אלף מונים “ליתן פתחון פה” לאנשים שחורים, שלא יהיו בגלל כך שחורים עוד יותר, מאשר לחסום ולאטום את כל הדרכים אל המשכיל היהודי הבינוני, מאשר להרגילו בהתמדה כי ישכח את עצמו ואת חובת חשבון-הנפש, מאשר לחנך בו בצורה כל כך מעליבה את הזלזול המשפיל בעצמו ובעניניו…

אבל, בגופו של דבר ספק אם יש דמיון בין הלכי-רוחנו. לא אבוא כאן לדון, אם טובים או רעים היהודים בספרויות לועזיות – זה יהיה כבר ויכוח, ולתוכו אין בדעתי להכנס. רק זאת אעיר, שהענין כלל איננו בכך, אם מרגיש ה' טאן את עצמו, כפי שהוא טוען, קשור קשר בל יינתק לספרות הרוסית, ואם איננו מרגיש. לא עלה כלל על דעתו של ה' צ’וּקוֹבסקי לנתק אותו, או אחרים, מן הספרות הרוסית. הוא רק שאל את עצמו, אם רבה היא התועלת שמפיקה הספרות הרוסית מקשרים בלתי-ניתקים אלה והגיע, ללא משוא פנים, למסקנות עגומות. איני רוצה להעלים אף לשעה קלה את דעתי, ולכן אוסיף כי אני מסכים בהחלט עם ה' צ’וּקוֹבסקי. את ה' טאן אבקש שלא יראה את זה כאסקולטה לצדו – לא קראתי כתבים של ה' טאן חוץ ממאמרים בעתונים, ובאמת לא אוכל לשפוט. אבל, בדרך כלל סבור אני, כי עד כה לא נתנו היהודים לספרות הרוסית מאומה, ואם ירבו ליתן בעתיד – אינני יודע. אולם, בטוחני כי, לפי המקובל אצלנו, כבר פורסמה בעתונות נגד ה' צ’וּקוֹבסקי רשימה ארוכה של “אישים דגולים מבני-ישראל”, ראיה ניצחת לגודל פעלנו למען המולדת והאנושות. יפה אמר “ראזסוויט”, כי במקרים כאלה מעמיקים לחפור כמעט עד לנערות שסיימו את הגימנסיה באות-הצטיינות של זהב. תודה לאל, מספרן מועט ואין זה קשה להציל את כבוד עם-ישראל, כי אנשים קטנים אנו ובגדולות לא נלך. אחינו המגורמנים או המצורפתים שבחוץ-לארץ מתמוגגים מגיל, אם פעם ביובל זוכה אחד מקרבם להתקבל בחברה הגבוהה של אותה מדינה. אז מעמידים הם פנים של חשיבות ואומרים בקל רב-משמעות: הו-הו! ואצלנו, זכורני, כי ה' גורנפלד הביא פעם בדפוס את ששונו על אשר “בסיפור אחד של יֶלפטיָבסקי יש התענינות ביהודים יותר מאשר בכל כתבי אוּספּנסקי.” – הרי זו עדות להתקדמות הרוח, האנושיות וההשכלה הברוּכה. אחרי זה, למה לא נסתפק בהכרה גאה, כי פלוני מקרבנו זכה להדפס בכתבי-עת מובחרים – הרי זה כאילו נתקבל בחברה המקומית הגבוהה של עם המדינה? מי שאינו הולך בגדולות, ישמח בחלקו גם בהיותו עבד נרצע.

אם שמחים ה' טאן ואחרים בספרות הרוסית, רצונם הוא כבודם. אני, למשל, לא זו בלבד שלא אפציר בהם כי יחזרו, אלא גם לא אביע ספק, אם באמת הם כל כך שמחים בחלקם, כפי שהם מעידים על עצמם. אדרבא, מקבל אני את דבריהם ואיני מטיל ספק באמיתותם, אבל, אני מסביר ומאיר זאת בדרך אחרת. ה' טאן מסביר בין השאר, את רגשי קירבתו לספרות הרוסית גם בזה, שאבותיו דבקו בשפה האידית בעברם דרך אָכן, ואילו הוא, ה' טאן, מה לו ולאָכן? נימוק זה מתקבל על הדעת, אבל עצתי לה' טאן, שייעזר בו לעתים רחוקות ובזהירות. כי במסענו עברנו לא רק דרך אָכן, אלא גם דרך ווילנה, וקיוב, ואודיסה, במקצת אף דרך פטרבוּרג ומוסקבה, ואם נתחיל כך בחפזה לנער את חצננו מכל הערים שעברנו דרכן, הרי יוכל אדם זר להקשות עלינו ועל ה' טאן: מה זאת אומרת: cuios regio, eius religio ? כל מקום שלנתם, לוֹ נשבעתם, ולאחר שיצאתם ממנו – ירקתם עליו? הוי לכם, פטריוטים של כל מלון-אורחים…

כשאני לעצמי, איני רוצה בגערה זו. ולכן מבכר אני לא לירוק באָכן וגם לא לחונן את אבני פטרבורג. את חובתי האזרחית אני עושה במקום שקבוע מושבי ומצוי לחמי, והריני עושה אותה בקפדנות. אבל, אל לבי פנימה אנשים זרים אינני מכניס. אין בדעתי ליתן לשום אדם דין וחשבון, איזו עיר חביבה עלי ולאיזו אני אדיש, ובמתכוון מפגין אני, כי אָכן ומוסקבה אהוּדות עלי במידה שווה לגמרי. אילו היתה לי עור שכולה שלי, כי עתה דברתי על אהבה. וזו תהיה, אולי, אהבה שכמותה לא יוכלו לאהוב גם ארבעים אלף עבדים נרצעים. אבל, במצבי הנוכחי נותן אני לקיסר את אשר לקיסר ואת אשר לאלוה שומר אנכי בעדי. דוגל אני בקוסמופוליטיות נאמנה לחוקת המדינה, אולם אף לא כמלוא נימה יותר מזה.

ואת עצם שאלת הלשון האידית רואה אני לא מבחינת העיר אָכן, ואל השאלה, לאיזו ספרות יפנה סופר יהודי, ניגש אני לא מבחינת הלשון האידית. בשפה האידית מתחשב אני, מפני שהיא, למעשה, שפת דיבורו של העם, ולכן, כדי לעבוד בעם ועם העם, יש לעבוד גם בשפה האידית. זה ברור, כשם שברור כי פעמים שנים הם ארבעה. ובשביל כך לא חשוב לגמרי, היכן ומתי ומידי מי קבלנו את השפה הזאת. אבל, שאלת הלשון עדיין איננה פותרת את השאלה, לאיזו ספרות לפנות. חלק מן היהודים (לפי המפקד בשנת 1897 שלושה למאה, כיום ודאי יותר) גדלים בלי להכיר שפת אידיש ויש ביניהם המתקשים מאד ללמדה אחרי כן. לעבודה בסימטת היהודים זו תקלה גדולה, זה מכריח לכתוב רוסית, אבל לכתוב רוסית, אין זאת אומרת עדיין לעזוב את הספרות היהודית.

בזמננו הסבוך נקבעת “לאומיותה” של יצירה ספרותית לאו דווקא על-ידי השפה אשר בה היא כתובה. זה ברור במיוחד לגבי הפובליציסטיקה. “ראזסוויט” יוצא לאור בשפה הרוסית, אבל שום אדם לא ימנה אותו עם העתונות הרוסית. וכן יימנו עם הספרות היהודית, ולא עם הרוסית, גם מתארי-ההווי שלנו א. רבינוביץ ובן-עמי, והמשורר פרוג, אם כי יצירותיהם כתובות רוסית. הגורם המכריע הוא כאן לא בשפה, ומצד שני גם לא במוצאו של המחבר, אף לא בנושא. הגורם המכריע הוא הלך-רוחו של המחבר – בשביל מי הוא כותב בחבּרו את יצירתו, אל מי הוא פונה, מי הוא זה שלמשאלותיו הרוחניות הוא מתכוון. חומד לצון יוכל להקשות, שמא שייך לכרם ספרות ישראל גם כרוזם של הפורעים “אל הז’ידים של העיר הומל”. אבל, אם לא נאחז ביוצאי-דופן ונבחון את השאלה ברצינות, הרי במקרים של ספק נקבעת “לאומיותה” של יצירה ספרותית לפי כתובת-היעוד שלה, כביכול. אם כותב אדם בשביל יהודים, הרי בין ירבו ובין ימעטו לקראו, ישאר בתחומי הספרות היהודית, ועל כל פנים בשוּליה. לפיכך, יכול אדם שלא ידע אידיש ובכל זאת לא יברח מן המערכה, אלא יוסיף לשרת את עמו, כמידת כוחו והנתונים שבידו, יוסיף לדבר אליו ולכתוב בשבילו. לא הלשון עיקר כאן, אלא הרצון.

ויפה אני מבין, כי לא קל לתבוע רצון זה מסופר היודע רוסית. יכול הוא לכתוב בשביל הקהל הרוסי וזה הרבה יותר מושך – גם קהל הקוראים גדול יותר לאין ערוך וגם החיים יותר נרחבים, מגוונים, יותר ססגוניים, יותר עשירים. קשה לעמוד בנסיון כזה. לפנות עורף לאותו מרחב ולרכז את כל המחשבות בהוויות עם ישראל – זה קרבן, ובשביל אחדים זה אף קרבן גדול. בני מאלוֹרוֹסיה, המחוננים בכשרון בימתי, רובם עוברים, לפי שעה, אל קרשי התיאטראות של וֶליקוֹ-רוֹסיה, והסיבה היא אותה הסיבה: הקהל יותר רחב ויותר תרבותי, הרפּרטוּאָר יותר מעולה וההוקרה הצבורית לאין ערוך יותר רצינית… לפני זמן מה השפיעו על אחד מחשובי הפובליציסטים של עיר-הבירה, כי יעמוד בראש כתב-עת המוקדש לעניני יהודים – אבל, אחרי חודש נאחז באמתלה ראשונה שנזדמנה לו ונסתלק באמרו: – כל הזמן היתה הרגשתי, כאילו נפלתי מתוך אולם ענקי לתוך צינוק…

איני בא כלל להאשים אותו ואת הדומים לו. אבל, מצד אחר, אין כאן גם שום מקום לגאווה. מחשבתו של האדם מלומדת בערמומיות ויידעת להלביש כל מעשה תכלת וארגמן. גם במקרים כאלה שמה היה בפי היוצאים מתוך הצינוק אמרי שפר על כך, שהמרחב עדיף מן המיצר, האנושי-כללי (הרוסי הוא המכונה אנושי-כללי) עולה על הלאומי, ועיניני מאה וכמה מיליונים חשובים מעניניהם של חמשה מיליונים, וכך הלאה. אך כל אלו אינן אלא מליצות נדושות לנוכח העובדה, שעמנו נשאר ללא שדרת משכילים ואין מי שידריך את חייו. משום כך אמרתי, שאני מאיר את זה באור אחר, מודד במידה אחרת, ויכול אני להגיד לכם באמת ובתמים, מידתי זו מהי. בעיני כקליפת השום הם הטורי הפז על חמילתו של הבורח מן המחנה, כל הדיבורים התפלים הללו על המיצר והמרחב האנושי-כללי – יען כל זה כזב. אם אדם הולך מתוך צינוק לאולם רחב-ידים, סימן שהולך הוא לפי קו טובתו האישות ולא יותר. אל נא תפרשו את דברי פרוש בנאלי, אין כוונתי לתועלת כספית. ההולך לפי קו טובתו האישית הוא אדם הפונה למקום אשר שם יותר קל לו להשביע את תאבונותיו ואת משאלותיו, שם האווירה יותר דקה, הסביבה יותר תרבותית, ההד יותר רחב, היסוד יותר מוצק ובכלל הכל יותר מפואר ועשיר. רחק מפני כך הם עוזבים, ואין בזה מאום מן הנעלה, כי על אדם בינוני מבכר את רומא על הכפר ומסכים להיות ברומא אף האיש המאה-וחמשה-עשר ובלבד שיהיה פוסע על שיש ולא ברחוב כפרי. אולי זה דווקא הענין, שרק אנשים בינוניים דרך מחשבתם כך, ולכן נשארו ביאליק ופרץ אצלנו ובספרות הרוסית מתנוססים ה' טאן ועוד איני זוכר מי. אבל, לעם לא יקל בשל כך, אם נשארים אצלו המפקדים – וקצינים אין. ובריחה מן המערכה שמא בכל זאת בריחה. באמיר זאת, אינני מגדף שום אחד. אדם מיושב אני, ואיני רואה שום חרפה בבריחה מן המערכה, כי אם רק חשבון פשוט ומפוכח: לי, למשכיל, צר וקשה בעמדה זו, ושם יונח וירווח לי – לכן עוקר אני את ישיבתי לשם. רצונו של אדם הוא כבודו. מה איכפת אם בצינוק נשאר ההמון בלי מנהיגים ובלי עזרה – הן אין כופים אדם שיהיה דווקא חבר טוב. דרך צלחה איפוא. אבל, אל נא תעטו על חשבונכם בלויי עקרונות, אל נא תסתמכו על שיקולים נעלים, שמעולם לא היו ולא יכלו היות בלב אנשים שעזבונו בתוך תהום כזאת, שאין שניה לה, והם כרכרו אל העֵבר ההוא, אל השכן העשיר. אותנו לא תוליכו שולל בדברי-הבאי אלה: ידועים אנו יפה במה הדברים אמורים, יודעים אנו שתרבותנו עכשיו עניה, שאין שמחה באהלנו, בסמטתנו מחנק, ובידינו אין פרס להעניק למשורר. יודעים אנו מה ערכנו… אבל, גם מה ערככם!

ושוב חוזר אני ומטעים מה שאמרתי לעיל: רשימתי זו נעשתה במקצת כעין שיחה עם ה' טאן. וה' טאן יכול לחשוב, כי כל דברי מכוונים אליו, וזה ככל לא רצוי לי. חי נפשי, אינני יודע בדיוק אם העתיק אם אהלו ואם לאו, ולא עליו דברתי ובכלל לא על שום אדם, אלא סתם. גלגלתי שיחה על הלכי-רוח אישיים. ומכיוון שאין זה אלא הלך-רוח אישי, רוצה אני להצביע לפניכם על פרט אחד בתוכו: על התקיפות המאובנת, המגובשת, הצוננה-עד-טרוף, אשר בה החלטנו אנחנו להחזיק בעמדה, שאחרים ברחו ממנה, ולשרת את הענין היהודי כל איש באשר יוכל, גם בראש, וגם בידים, דם בשנים, באמת ובכחש, בכבוד ובנקם, ולא להרתע מפני כל. אתם הלכתם אל השכן העשיר – אנו נפנה עורף ליפיו וללטיפתו. אתם סגדתם לערכיו ואת מקדשנו המעט עזבתם בשממונו – אנו נהדק את שנינו ונקרא מעומק לבנו נוכח כל העולם, כי יקר לנו תינוק אחד המפטפט בלשון העברית מכל חמודות אדוניכם מאָכן ועד מוסקבה. אנו נפליג במשטמתנו למען תהיה עזר לאהבתנו, את מיתרינו נמתח עד לקצה הגבול, כי אנו המעט ועל כל אחד מאתנו לעבוד בעבור עשרה, יען אתם ברחתם ועוד רבים יברחו אחריכם באותה הדרך. והרי צריך מישהו להשאר. ואם מעבר משם יעלה פעם על לבבכם זכרה של סמטת-המולדת אשר נטשתם – אל-נא תדאגו ואל-נא תעגמו, אחינו נדיבי-הלב: אם לא יכשל כוחנו, נשתדל למלא את מכסת העבודה גם בעבורכם.