רקע
חיים נחמן ביאליק
הַדֵּעָה הַחַיָּטִית
mנחלת הכלל [?]
tשירה

לֶמֶךְ הַחַיָּט נָשָׂא מִכְנְסַיִם

עִם חֲשֵׁכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וַיִּפְגַּע בְּחֲנוֹךְ (וַחֲנוֹךְ – תּוֹפֵר נַעֲלַיִם)

הָרָץ בְּרַגְלַיִם חָשׁוֹת.

– אָנָה תָרוּץ, חֲנוֹךְ? – הֲטֶרֶם תֵּדַע,

כִּי קָרְאָה הַלַּיְלָה אֲסֵפָה הָעֵדָה,

וְלֹא אֲסֵפָה פְּשׁוּטָה, כִּי אֲסֵפָה רַבָּתִי,

וּמִהַרְתִּי אֵלֶיהָ אַחֲרֵי עֲבוֹדָתִי.

וְאַתָּה, לֶמֶךְ, הַאִם לֹא נִקְרֵאתָ?

וּגְדוֹלִים חִקְרֵי לֵב וְעִנְיָנִים שׁוֹנִים

לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַקָּהָל נְכוֹנִים.

וְעַתָּה, בִּי לֶמֶךְ, אַל תְּעַכְּבֵנִי,

נֶחְפָּז אָנֹכִי לְדַרְכִּי, שַׁלְּחֵנִי!

– כַּתַּר זְעֵיר, חֲנוֹךְ, טוֹב כִּי נִקְרֵיתָ

לְפָנַי בַּדֶּרֶךְ, גַּם אוֹתִי קָרָא

שַׁמַּשׁ הַקָּהָל לָבֹא אֶל הָעֲצָרָה.

הַתְהִי בָּעִיר אֲסֵפָה בִּלְתִּי אִם נִקְרֵאתִי?

הֲיָעֵז הַשַּׁמָּשׁ לִפְסֹחַ עַל בֵּיתִי?

וּמֵאֲשֶׁר אֵין עַתָּה פְּנוּיָה שַׁעְתִּי

לָבֹא אֶל הַאֲסֵפָה כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי,

לָכֵן אָשִׂימָה בְּפִיךָ אֶת דַּעְתִּי

וְהוֹדַעְתָּהּ בַּקָּהָל בִּלְשׁוֹנִי וְכִכְתָבִי.

וְאַף אִם עוֹד טֶרֶם אֵדַע נְכוֹנָה

מַה-יִּהְיֶה דְבַר הָאֲסֵפָה בָּאַחֲרוֹנָה,

בְּכָל-זֹאת אֶעֱמֹד עַל דַּעְתִּי כַּחַלָּמִישׁ

וּמִמֶּנָּה לֹא אָמִישׁ.

וְעַתָּה שְׁמַע אֶת אֲשֶׁר אֲצַוֵּךָ:

אִם כֹּה יֹאמַר אִיש, וְאִם יֹאמַר כָּכָה –

וְהָפַכְתָּ אֶת דְּבָרָיו, וְהַדֵּעָה הַנֶּהְפָּכָה –

הִנֵּה הִיא דַעַת לֶמֶךְ הַדּוֹבֵר אֵלֶיךָ.

– לִבִּי נוֹקְפִי, לֶמֶךְ, אוּלַי יִקְדְּמֵנִי

אִישׁ אַחֵר הַזָּרִיז וּמְהִיר לָשׁוֹן מִמֶּנִּי? –

הוֹדִיעַ חֲנוֹךְ צַעֲרוֹ וַיִּתְגָּרֵד בְּגַבַּחַת.

– אַל תְּהִי שׁוֹטֶה, חֲנוֹךְ – אַתָּה בְּאַחַת:

שִׁמְעוּ-נָא, רַבּוֹתַי, הַאֲזִינוּ וַאֲדַבְּרָה,

“לֶמֶךְ אוֹמֵר: אַדְּרַבָּה! אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא!”

כִּי בֶּאֱמֶת, שְׁאָלֵנִי וַאֲאֶלֶּפְךָ בִּינָה,

בְּנִידּוֹן דִּידָן אֵין כָּל נָפְקָא-מִנָּהּ

אִם דְּבָרֶיךָ, שֶׁל טַעַם אוֹ לֹא יִשְׁווּ מְאוּמָה, –

מֵיטַב כָּל אֲסֵפָה הוּא הָרַעַשׁ וְהַמְּהוּמָה.

כִּי יִטְעָנְךָ אִישׁ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים בָּעֲלִיָּה, –

הוֹדֵה לוֹ בְּקַנְקַנִּים אוֹ בְּמִדְרַשׁ הַפְּלִיאָה;

כִּי יֹאמַר: חַיִּים תִּפְשׂוּם, – עֲנֵה: תִּפְשׂוּם חַיִּים!

אוֹ פְּסֹק לוֹ פְּסוּקֶיךָ, וְהַגְרֵס הַשִּׁנַּיִם1,

הֶרֶב הַשּׁאוֹן וְתִרֶב הָעִרְבּוּבְיָּה,

וּמִמֵּילָא יַחְלְטוּ לְהֵאָסֵף בַּשְּׁנִיָּה.

נֶאֱמָן נִשְׁקִי זֶה, קֹלֵעַ וְלֹא יַחְטִיא,

נִסִּיתִיו בְּמַסָּה לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם

וּמֵעוֹלָם לֹא נֶהְפַּךְ לִי כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה.

עַתָּה לֵךְ לְשָׁלוֹם וַאֲנִי שָׁב אֶל מַחְטִי

לִתְפֹּר כְּסָתוֹת וּמִכְנְסָיִם,

הַמּוּכָנִים מֵאֶתְמוֹל עַל הָאָבְנָיִם.


  1. והגרס השנים. – מבטא המוני בווהלין.  ↩

המלצות קוראים
תגיות