רקע
אליעזר יפה
מושבי העובדים לשנתם השש-עשרה

בחוברת “יסוד מושבי עובדים”, שנדפסה לפני כעשרים שנה, נסיתי להעמיד את צורת ההתישבות על שני עיקרים: הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; ועבודה עצמית מוחלטת בישובנו הכפרי.

ואף כי עדיין באותם הימים נמצאו כאלה, אשר את העיקר הראשון כינו בשם הלועזי “אוטרקיה” (העמדת תחום מדיני או כלכלי על הספקה עצמית גמורה), ולרעיון אשר הובע באותו העיקר חברו “כנפי רוח” ונלחמו בהן, - הרי כוונתי אני לא היתה אז ואיננה כיום: “אוטרקיה”. יען שידעתי ויודע אני, כי אין לנו כל אפשרות לסידור חיינו כאן על אוטרקיה מחלטת, שהן אין לנו חמרים עיקריים כגון אלה הבאים ממכרות־מתכת, אשר לא בידי אדם לברוא כאלה. אני שאפתי כבר אז וראיתי כבר אז יכולת אצלנו, לסדר הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; שהן בתנאיה של ארצנו לקיים הספקה כזו ובידיהם של חקלאינו ליצרה, אם רק תרבה הדרישה עליה.

כיום עומדים אנו בשנת תרצ"ו; וכרבע יובל שנים נמצא אני בהנהלת מוסד (“תנובה”), אשר מראשיתו ראיתי בו את התפקיד לספק לישובנו את כל התוצרת החקלאית הדרושה לו. ידעתי כי לא בשנה אחת נגיע לידי יכולת מלאה בכך, כי אם גם לא יהיו בנו פורטי עתיד עמנו למילימים ומפקיריו עבור מאה גרם חמאה, הרי קשה לצפות שכל אדם בישראל לא ירצה ליהנות מפרי חוץ־לארץ וכדומה, בעונות שעדיין אין לנו פרי כזה. ואולם בעינים פקוחות לרווחה אראה בשנים האחרונות (תרצ“ה-תרצ”ו) את ישובנו החקלאי (ואפילו ישובנו הקשור ב“תנובה” בלבד) כי בהידרשו, יוכל כבר ליצור בשביל כל ישבנו את כל תצרכתו החקלאית. אפשר שישובנו החקלאי טרם הגיע לידי יכולת, שיספק לישבנו בכלל גם את עתרתו (לוקסוס) במשך כל תקופות השנה (כגון, אפרסקים ותפוחים בפסח), ואולם, ראשית, יודע אני, שביכולת משקינו להגיע לכך אם רק תרבה הדרישה על תוצרתם; ושנית, שום נזק לא יוכל להגיע לישבנו, גם אם ינזר מעתרת כזו, כל עוד אין בידי ישובנו החקלאי לספק את זאת. בכל אופן, הרי אף אם הזוללים וסובאים שבישובנו (או “האמהות המטורפות”), לא יותרו על תפוח מחוץ לתקופת ההדרים ,הרי לצרכו ממש של ישובנו החלב ותוצרתו, בפרי ותוצרתו, יכול ישבנו החקלאי לספק את הכל. רק הבו לנו יהודים אמיתיים ולא “מפקירי עמם בעבור מיל”. ובכל ענין ההספקה העצמית בתוצרת חקלאית, אינו חלום ולא יהיה חלום, אם ישובנו ירצה.

ועתה לעיקר האחר, “עבודה עצמית”. אמנם תלוי הוא עיקר זה בעיקר שלישי: “עזרה הדדית” בכל המובנים – עזרה הדדית בין פרט לפרט, בין כלל לפרט ובין פרט לכלל. ואף כי העיקר הזה (עזרה הדדית) עדיין מפגר, הרי אין לאמור, כי העיקר של עבודה עצמית פשט את הרגל. אמנם צולע הוא מעט, אם משום כך שחברים “גויסו” לעבודות ציבוריות, אם כל־ידי “הכשרת” העליה ואם על־ידי אינבלידיות. על דבר ה“גיוסים” וה“הכשרות” לא אדון בזה לבל יארכו הדברים, ואעמוד בזה מעט על דבר האינבלידיות בלבד.

במאמרי הארוך “ליסוד מושבי העובדים” שנדפס לפני כעשרים שנה, נסיתי להציב גבולים לגדלו של משק משפחתי ולימי העבודה בו. לכאורה נראה, כי מושבי העובדים עברו אותם הגבולים, ואולם כתוצאה מכך (אף אם לא מכך בלבד) יאנחו כבר חברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה. ועתה נניח, כי השטח למשפחה הוא רק כששים דונם (כהצעה) ולא כפלים מכך. האם לא ברור, שבששים דונם אין צורך להשקיע עבודה כאשר במאה, מאה ועשרים, או מאה וחמישים? ולמה, איפוא, אותה הרדיפה אחרי שטח גדול? מה מלבד אינבלידיות ואולי גם עם־הארצות בעתיד – נשיג מכך?! אינבלידיות מעבודה קשה, ועם־הארצות מחוסר פנאי לחשוב ולעיין בספר. מי זה מחייב את נהלל, לדוגמה, כי כל משפחה תעבד 120 דונם קרקע? אמנם בעתיד, כאשר מתישבי נהלל יורישו את חלקותיהם לילדיהם, אולי תשיג כל משפחה צעירה רק חצי השטח או את השליש; ואולם עתה מה? מי אומר כי חלק מהבנים לא יתנחלו באשר יתנחלו? הן ממילא תהיה רוחם של רבים מהצעירים (כדוגמתנו אנו בצעירותנו) שלא לקבל מן המוכן, אלא ליסד לעצמם ישוב חדש.

ואשר לעם־ארצות, ישנם בינינו כאלה אשר יתגנדרו בכך. בתקופת חובבי־ציון היו שחשבו, כי תנאי הכרחי לאכרות הוא עם־הארצות ואולי גם הכשרון לרכוש דברים “במשיכה”, כדוגמת מה שראו וקידשו. ואולם אף לוּא היה כך אצל כל העמים (אין זו אמת כלל), אין זה נכון ביחס לבני עמנו. לא רק בין מלכינו הקדמונים אפשר היה למצוא רועים ובין נביאינו – בולס־שקמים, אלא גם בין מנהלי השקלא־וטריא שבתלמוד, רבים הם מאד בעלי המלאכה, שכירי היום ועובדי האדמה. אבי ז"ל היה אומר: “כי למדן יוכל להיות עם־הארץ, בזה איני מפקפק: ואולם כי עם־הארץ לא יוכל להיות למדן, בזה אני בטוח”. ורואה אני בעיני, כי מידי למדנים תבוא התפתחות רבה בחקלאות; ואולם מסופקני אם תבוא כזו מידי עמי־הארץ… יודע אני, כי לאו דוקא מי שירבה לקרוא ספרים הוא למדן, ולאו דוקא מי שאינו קורא ספרים הוא עם־הארץ; ואולם לית מאן דפליג, כי האדם אשר ניתנת לו האפשרות לחשוב מחשבות עצמיות, ואשר ישתמש באותה האפשרות, הריהו אדם (אף אם לא מלומד) יותר ממי שאין לו האפשרות ושאינו חושב מחשבות עצמיות. איני יודע, אם החברים במושבי־העובדים יאכלו כיום לחם יותר, מאשר לוּא הגבילו את גדלי ענפיהם ובעקב זאת גם את שעות עבודתם, אך נדמה לי, כי את נפשותיהם יכלו לקיים גם אחרי הגבלות כאלה. איני בא כאן בהצעות למעשה: איך להגביל ומה להגביל. אוּלי ידונו החברים לעת־עתה על עצם הענין.


אלול, תרצ"ו (1936).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!