מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מושבי העובדים לשנתם השש-עשרה

מאת: אליעזר יפה

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בחוברת “יסוד מושבי עובדים”, שנדפסה לפני כעשרים שנה, נסיתי להעמיד את צורת ההתישבות על שני עיקרים: הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; ועבודה עצמית מוחלטת בישובנו הכפרי.

ואף כי עדיין באותם הימים נמצאו כאלה, אשר את העיקר הראשון כינו בשם הלועזי “אוטרקיה” (העמדת תחום מדיני או כלכלי על הספקה עצמית גמורה), ולרעיון אשר הובע באותו העיקר חברו “כנפי רוח” ונלחמו בהן, - הרי כוונתי אני לא היתה אז ואיננה כיום: “אוטרקיה”. יען שידעתי ויודע אני, כי אין לנו כל אפשרות לסידור חיינו כאן על אוטרקיה מחלטת, שהן אין לנו חמרים עיקריים כגון אלה הבאים ממכרות־מתכת, אשר לא בידי אדם לברוא כאלה. אני שאפתי כבר אז וראיתי כבר אז יכולת אצלנו, לסדר הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; שהן בתנאיה של ארצנו לקיים הספקה כזו ובידיהם של חקלאינו ליצרה, אם רק תרבה הדרישה עליה.

כיום עומדים אנו בשנת תרצ"ו; וכרבע יובל שנים נמצא אני בהנהלת מוסד (“תנובה”), אשר מראשיתו ראיתי בו את התפקיד לספק לישובנו את כל התוצרת החקלאית הדרושה לו. ידעתי כי לא בשנה אחת נגיע לידי יכולת מלאה בכך, כי אם גם לא יהיו בנו פורטי עתיד עמנו למילימים ומפקיריו עבור מאה גרם חמאה, הרי קשה לצפות שכל אדם בישראל לא ירצה ליהנות מפרי חוץ־לארץ וכדומה, בעונות שעדיין אין לנו פרי כזה. ואולם בעינים פקוחות לרווחה אראה בשנים האחרונות (תרצ“ה-תרצ”ו) את ישובנו החקלאי (ואפילו ישובנו הקשור ב“תנובה” בלבד) כי בהידרשו, יוכל כבר ליצור בשביל כל ישבנו את כל תצרכתו החקלאית. אפשר שישובנו החקלאי טרם הגיע לידי יכולת, שיספק לישבנו בכלל גם את עתרתו (לוקסוס) במשך כל תקופות השנה (כגון, אפרסקים ותפוחים בפסח), ואולם, ראשית, יודע אני, שביכולת משקינו להגיע לכך אם רק תרבה הדרישה על תוצרתם; ושנית, שום נזק לא יוכל להגיע לישבנו, גם אם ינזר מעתרת כזו, כל עוד אין בידי ישובנו החקלאי לספק את זאת. בכל אופן, הרי אף אם הזוללים וסובאים שבישובנו (או “האמהות המטורפות”), לא יותרו על תפוח מחוץ לתקופת ההדרים ,הרי לצרכו ממש של ישובנו החלב ותוצרתו, בפרי ותוצרתו, יכול ישבנו החקלאי לספק את הכל. רק הבו לנו יהודים אמיתיים ולא “מפקירי עמם בעבור מיל”. ובכל ענין ההספקה העצמית בתוצרת חקלאית, אינו חלום ולא יהיה חלום, אם ישובנו ירצה.

ועתה לעיקר האחר, “עבודה עצמית”. אמנם תלוי הוא עיקר זה בעיקר שלישי: “עזרה הדדית” בכל המובנים – עזרה הדדית בין פרט לפרט, בין כלל לפרט ובין פרט לכלל. ואף כי העיקר הזה (עזרה הדדית) עדיין מפגר, הרי אין לאמור, כי העיקר של עבודה עצמית פשט את הרגל. אמנם צולע הוא מעט, אם משום כך שחברים “גויסו” לעבודות ציבוריות, אם כל־ידי “הכשרת” העליה ואם על־ידי אינבלידיות. על דבר ה“גיוסים” וה“הכשרות” לא אדון בזה לבל יארכו הדברים, ואעמוד בזה מעט על דבר האינבלידיות בלבד.

במאמרי הארוך “ליסוד מושבי העובדים” שנדפס לפני כעשרים שנה, נסיתי להציב גבולים לגדלו של משק משפחתי ולימי העבודה בו. לכאורה נראה, כי מושבי העובדים עברו אותם הגבולים, ואולם כתוצאה מכך (אף אם לא מכך בלבד) יאנחו כבר חברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה. ועתה נניח, כי השטח למשפחה הוא רק כששים דונם (כהצעה) ולא כפלים מכך. האם לא ברור, שבששים דונם אין צורך להשקיע עבודה כאשר במאה, מאה ועשרים, או מאה וחמישים? ולמה, איפוא, אותה הרדיפה אחרי שטח גדול? מה מלבד אינבלידיות ואולי גם עם־הארצות בעתיד – נשיג מכך?! אינבלידיות מעבודה קשה, ועם־הארצות מחוסר פנאי לחשוב ולעיין בספר. מי זה מחייב את נהלל, לדוגמה, כי כל משפחה תעבד 120 דונם קרקע? אמנם בעתיד, כאשר מתישבי נהלל יורישו את חלקותיהם לילדיהם, אולי תשיג כל משפחה צעירה רק חצי השטח או את השליש; ואולם עתה מה? מי אומר כי חלק מהבנים לא יתנחלו באשר יתנחלו? הן ממילא תהיה רוחם של רבים מהצעירים (כדוגמתנו אנו בצעירותנו) שלא לקבל מן המוכן, אלא ליסד לעצמם ישוב חדש.

ואשר לעם־ארצות, ישנם בינינו כאלה אשר יתגנדרו בכך. בתקופת חובבי־ציון היו שחשבו, כי תנאי הכרחי לאכרות הוא עם־הארצות ואולי גם הכשרון לרכוש דברים “במשיכה”, כדוגמת מה שראו וקידשו. ואולם אף לוּא היה כך אצל כל העמים (אין זו אמת כלל), אין זה נכון ביחס לבני עמנו. לא רק בין מלכינו הקדמונים אפשר היה למצוא רועים ובין נביאינו – בולס־שקמים, אלא גם בין מנהלי השקלא־וטריא שבתלמוד, רבים הם מאד בעלי המלאכה, שכירי היום ועובדי האדמה. אבי ז"ל היה אומר: “כי למדן יוכל להיות עם־הארץ, בזה איני מפקפק: ואולם כי עם־הארץ לא יוכל להיות למדן, בזה אני בטוח”. ורואה אני בעיני, כי מידי למדנים תבוא התפתחות רבה בחקלאות; ואולם מסופקני אם תבוא כזו מידי עמי־הארץ… יודע אני, כי לאו דוקא מי שירבה לקרוא ספרים הוא למדן, ולאו דוקא מי שאינו קורא ספרים הוא עם־הארץ; ואולם לית מאן דפליג, כי האדם אשר ניתנת לו האפשרות לחשוב מחשבות עצמיות, ואשר ישתמש באותה האפשרות, הריהו אדם (אף אם לא מלומד) יותר ממי שאין לו האפשרות ושאינו חושב מחשבות עצמיות. איני יודע, אם החברים במושבי־העובדים יאכלו כיום לחם יותר, מאשר לוּא הגבילו את גדלי ענפיהם ובעקב זאת גם את שעות עבודתם, אך נדמה לי, כי את נפשותיהם יכלו לקיים גם אחרי הגבלות כאלה. איני בא כאן בהצעות למעשה: איך להגביל ומה להגביל. אוּלי ידונו החברים לעת־עתה על עצם הענין.


אלול, תרצ"ו (1936).

אליעזר יפה
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אליעזר יפה
יצירה בהפתעה
רקע

הזמנה סוציאלית

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

א. ספיחי שירה

בימי מהומה מזדלזלים קניני-חיים רבים. כמין אינפלציה יורדת לעולם. שטרות-הבל משתלטים בשוק, אסימונים מחוקים עולים לגדולה ואילו מטבעות הזהב נעלמים מן המחזור. בין-לילה צצים ציצי-הערכה חדשים ושינוי-ערכין פתאומי מתחולל. סימן ההיכר המובלט ביותר באותו שינוי-ערכין הוא ההמחשה היתרה והצמצום של ההשגה. מה שהיה בימים כתיקנם רחב, בר-מעוף וכבד-משמעות נעשה צר, מוגבל, וקלוקל במוּבנו. כשאומרים, למשל, בימים רגילים “המצב הכלכלי” הכונה למנגנון ענקי של תנאי ייצור ותצרוכת ולמסכת מגוונת של צרכים אנושיים ודרגת סיפוקם, ואילו בשעת מבוכה מצטמצם מושג זה בארוחת-בוקר, ביום עבודה ובמצב של פרט או של מקום. גם המושגים אומץ לב וגבורה מכילתא רבה להם בזמן רגיל, בעוד שבשעת חירום פירושם: צא לשדה ושמור!

הוא הדין בספרות ובאמנות. הבדלי הראיה, הטעם והריח, חילוקי הדעות וההערכה, מעמידים בתקופה כתיקנה את היצירה והיוצר בין מגניטים שונים ומביאים אותו לידי מיצוי כל-עצמו בסוד יחודו. אולם בימי עוצר ויגון באה ניבלציה ידועה, התביעה משתפלת ומתנמכת, והיורים, באין השגחה עליונה, מתמזגים בקהל ומהנים אותו במה שאין ליהנות ממנו כל עיקר. וסימנך: כל אחד, ממש כל אחד, קורא את השיר ומתפעל, או עושה עצמו כמתפעל. לכאורה, מן היושר לשאול אותו: אחא, מאימתי נעשית חסיד כזה לשירה? הן המשורר כותב זה עשרות שנים מאות שירים טובים ונכבדים ממנו ואעפ"י כן לא נהנית מהם ולא שמחת לקראתם! אך אין שואלים. זוהי אמת-מידה בשעה זו.

קונם! אי-אפשר להבין על שום מה צריכים משוררים חשובים לכתוב שירים רפים בימי מאורעות ועל שום מה זקוקים אנחנו לפמליא של חרזנים ש“יבטאו” את מצב-רוחנו. מי התיר לנו להגמיד פתאום את קומתנו, לכווץ את דרישותינו ולותר על ההישגים בתחום תרבות הבטוי? כלום פוחת בימי מהומות הצורך בהבעה שירית אמיתית?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.