מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עלבונים

מאת: אלתר לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

עֶלְבּוֹנִים / אלתר לוין

אֵרֲדָה לִי מִגַּבְנוּנֵי הֶהָרִים זֶה יָם הַנִּקְפָּא וְנִגְלָד,

אֶעֱבוֹר שְׁטִיחַ הַשְּׁפֵלָה, זוֹ מִטָּה הַרְבוּדָה לַצֶּמַח

אֶגְלוֹשׁ מִמִּשְׁעוֹל הַתְּלָלִים, פִּירָמִּידוֹת הַזָּהָב לַחַרְסָה

ובָאתִי לְתִיכוֹן הַיָּם הַנּוֹשֵׁק אֶת חֻפֵּי כְנָעַן

יָם, יָם! שָׁלוֹם לְךָ מִלֵּב, שָׁלוֹם לְגֶשֶׁר הַבְּדֹלַח

עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְאוֹנָהּ שׁוֹקַעַת, יוֹרֶדֶת לְקִבְרָהּ!..

שָׁלוֹם לְרַפְסוֹדוֹת הַשֶּׁלֶג, הַכְּפוֹר שֶׁיָּרַד מִשָּׁמַי,

טָבַע בְּבֶטֶן הַמְּצֻלָּה, שׁוּב צָץ וְעָלָה בַגַּלִּים!

יָם, יָם! אָהַבְתּי אוֹתָכָה, לְיָפָה בַת מֶלֶךְ נִדְמֵיתָ

לָהּ סוֹלְחִים אַכְזָרִיּוּת לְבָבָהּ בְּעַד מַפַּל הַחֶסֶד מֵעֵינָהּ!

אוֹ כְּכֶלֶב, אֲהַבְתִּיךָ הַיָּם, נֶאֱמַן הַבְּרִית וְהַשְּׁבוּעָה,

יוֹמָם וְלַיְלָה יְלַקֵּק שׁוּלֵי אֲדוֹנָיו הַפָּרָשׁ –

כָּכָה תַחֲלִיק, זֶה דוֹרוֹת, בִּלְשׁוֹנְךָ פַּאֲתֵי אַרְצִי…

יָם! אִם יֶשְׁנוֹ הַפֻּלְחָן לִי קָדוֹשׁ וְיָקָר עַל כֹּל

זֶהוּ הַפֻּלְחָן לִשְׁנֵיכֶם: הָרִים וְיָמִּים – וְיָם!..

יְגוֹנְךָ וְצַעַרְךָ יָדַעְתִּי, הַכַּעַס הֶעָצוּר בַּשָׂפָה,

יָדַעְתִּי הַסַּעַר בִּלְבָבְךָ מִתַּחַת לָרֳאִי הַפָּנִים

נִכְבַּשׁ וְרָתוּם לַמְּצֻלָּה עָלָיו שְׂחוֹק חָנֵף מְכַסֶּה.

אֵינֶנּי מַאֲמִין לְךָ יָם, אַתָּה הַמְּפָתֶּה הַגָּדוֹל!

בֶּן אָדָם אָל תַּאֲמֵן בַּיָּם! כְּצָבוּע יֵלֵךְ מַעֲדַנּוֹת,

לְךָ יִשְׂחַק בְּנָגְהוֹ וּבְשַׂמְנוֹ וְנָקֵל לוֹ לִבְלוֹעַ אוֹתָכָה!..

כֹּל זֶה יָדַעְתִּי וְעִם כֹּל זֶה כַּמָּה אָהַבְתִּי אוֹתָכָה!

כַּמָּה אָהַבְתִּי הַיָּם, שִׁפְלַת הַזְּכוּכִית, הַבְּדֹלַח!

יָקְרוּ לִי הָרִים גַבְנוּנִים, מַשּׁוֹרִים מְנַסְּרִים בֶּעָנָן,

אָהַבְתִּי לֹא רַק גָבוֹהַּ, אֶת אֲשֶׁר מִתְרוֹמֵם לַמָּרוֹם –

אֶת אֲשֶׁר עָמֹק וּמְצֻלְתִּי כַיָּם, כָּמוֹךָ, אָהַבְתִּי!..


אַתָּה הַתִּיכוֹן הַגֵּאֶה בֶּן גְדוֹלֵי הַיַּחַס הִנֶּךָ,

יָדַעְתָּ, יָדַעְתָּ נִמּוּסִים, אַתָּה לֹא תָעִיז הִתְקַצֵּף;

יִשְׁתּוֹבֵב אֻקְיּנוּס הַיָּם, מִמִּי זֶה יִתְבַּיֵּשׁ אֻקְיָנוּס?

מֵאֶרֶץ חדָשָׁה, אֶפְרוֹחִית, צוֹצָלָה מֵעֵבֶר לַיָּם?

אַתָּה הַתִּיכוֹן הָאָצִיל לֹא תֵדַע הַמְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה,

אֶפְרָתִים, נְשׂוּאֵי הַפָּנִים, אַרְצוֹת הָעוֹלָם הָעַתִּיק

עוֹמְדִים עָלֶיךָ בְּכָבוֹד, מְרִימִים הָאֶצְבַּע לְאַפָּם,

גוֹזְרִים עָלֶיךָ: חֲדַל! חֲדַל נָא, הַיָּם, אַל תִּשְׁתּוֹבֵב!..

תֵּרֵד בְּסֻלַּם הַמִּזְרָח, תַּעֲלֶה וִתְשְׁלַח גַּלֶּיךָ,

כִּי יֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ לָדַעַת אִם נֶחֱרַב אֲשֶׁר הִצַּגְתָּ,

אִם עַמִּים גְּבוּל נָצָרוּ הָקְבַע בֵּינָם וּבֵינֶיךָ…

בְּסֻלַּם הַמִּזְרָח לְךָ תַּעֲלֶה, תִדְרֹשׁ לִשְׁלוֹם הָעַמִּים,

תִּקְרָא בְשֵׁמוֹת וּתְכַנֶּה תָאֳרֵי הָאָבוֹת וְזִכְרָם.

תְּבָקֵּשׁ הַיָּד הַחַמָּה הוֹשִׁיטוּ קַדְמוֹנִים בְּאַהבָה

לְאוֹת אַחֲוָה וְשָׁלוֹם בָּיַּמִים אֲשֶׁר עָבָרוּ!

שָׁלַחְתָּ גַּלֶּיך בְּגִיל, כִּי צָלַל הַצְּלִיל לְאַחִים,

שָׁלַחְתָּ גַּל צוֹהֵל מוּל חֹף לְמַעַן יַכֶּה לוֹ דֶכִי,

דֶּכִי חָבִיב וּמְדֻבָּר, לְמַעַן יְעוֹרֵר נִשְׁכָּחוֹת…

אָנוּדָה לְךָ יָם! לַשָּׁוְא תְעוֹרֵר הָאַהֲבָה,

אֵין מִי יַעֲנֶה שְׁלוֹמְךָ, אֵין מִי יוֹשִׁיט לְךָ יָד!

לֹא בָגְדוּ בָנִים גַם אֶרֶץ לֹא בָגָדָה–

אֵלִי, הוּא אֵלְךָ שֶׁבָּגַּד, הַבְּגִידָה לוֹ וּלְאַחְוָתוֹ!

הוּא אֲשֶׁר הִכְזִיב עַם קְדוּמִים, הוּא אֲשֶׁר הֶעְתִּיק גּוֹי,

שָׂם גְבוּלוֹתָיו לָאַל וַיִּפְתַּח שְׁעָרָיו לַלּוֹעֵז;

הוּא אֲשֶׁר שָׁדַד רִבְצוֹ, הֶחֱרִיב הַקֵּן לַנְּשָׁרִים,

שִׁרֵשׁ הַנֵּצֶר הַיָּחִיד לְשִׁבְטֵי הַגֶּזָע הָרִאשׁוֹן

וְעַל אַף הַשָּׁמַיִם הַזְּעומִים, קִבְּלוּ נֶגְדוֹ בְרַעְמָם,

שָׂם אֶת עַמִּי בְחֹצֶן הִשְׁלִיכָהוּ רָחוֹק, רָחוֹק!..

כָּכָה דַרְכֵי אֵלְךָ, אֵל זוֹעֵם, אֵל לַנְּקָמוֹת,

כָּכָה סִכְסֵךְ חֵיל עַמִּים, סִכְסֵךְ מֵיצַר גְּבוּלָם,

בִּמְחִי כַף שִׂכֵּל יָדוֹ, הֶחֱלִיף מַהֵר הַקְּלָפִים

אֵל בָּנוּ שָׂחַק וְלָעַג, הֶחֱלִיף עַם וְאֶרֶץ

הִשְׁלִיךְ אֵל בָּאַדִּיר, הִפִּיל הָאֶרֶז הָעַתִּיק,

שִׁבֵּר עֱזוּז בֶּן הָאֶלֶף, שִׁחֵת מַטָּעָיו מֵאָרֶץ!

יָם! אַל תְּעוֹרֵר נִשְׁכָּחוֹת, יָם! אַל תְּכַנֶּה בַשֵּׁמוֹת,

אַל תִּפְרֹשׁ לִשְׁלוֹם עַמִּי, אֹהָלָיו, גְּבוּלוֹתָיו מִקֶּדֶם;

אַיֵּה מוֹרֶשֶׁת הֶעָתִיד אֵלְךָ לָנוּ צִוָּה?

אַיֵּה בָנִים זוֹמְרִים, בּוֹצְרִים כֶּרֶם אָבוֹת?

אַיֵּה נָא הַשְּׁבוּעָה נִשְׁבַּע אֵלְךָ לָנוּ:

“מִנְּהַר מִצְרַיִם לִנְהַר פְּרָת לָכֶם גְבוּלְכֶם יֶהִי?..”

לָכֵן קְבָל נָא אַתָּה, קְבָל נֶגֶד אֵלְךָ זֶה,

תְּבַע עֶלְבּוֹנְךָ, עֶלְבּוֹנִי תְּבַע וּדְרוֹשׁ בִּזְרוֹעַ,

צֵא נָא אַתָּה נֶגְדוֹ, צְעַק נָא חָמָס, יָם!

אֶת שִׁמְשׁוֹ הַגְּדוֹלָה קְרַע, אֶת בִּתּוֹ יְחִידָתוֹ

וּלְאוֹת מְחָאָה נִצְחִית בְּפָנָיו הַטְבִּיעֶנָּה!..

חֲרָק לוֹ שֵׁן, מִשְׁבָּרִים מוּלוֹ שַׁלַּח,

הַרְאֵה חֲזִיז הָאֶגְרוֹף לְמַעַן יָשִׁיב אֵל,

אֵל הָרוֹחֵץ בְּדַם בְּנֵי אָדָם, בּמֵיטַב מִיץ חֶלְבֵּיהֶם,

לְמַעַן יָקִים גְּבוּלִים אֲשֶׁר גָּבְלוּ אֲבוֹתָי,

יָשִׁיב אֲשֶׁר לָקַח, אֲשֶׁר חָמַס יָשִׁיב:

אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ אֵלְךָ לָנוּ יָשִׁיב!..

קְבָל וְצֵא, הַיָּם, הָלְאָה בֹשֶׁת פָּנִים,

צֵא וְקוֹב, הִשְׁתּוֹבֵב, הֱיֵה הַסַּעַר בִּרְעָמָיו,

הֱיֵה אֻקְיָנוֹס גָדוֹל, הֱיֵה נָא שִׁבְעָה יָמִּים!

צֵא בַמַּעְגָּל לְךָ, בְּסוּפַת זַעַף נֶעְצָר

נְשׂוּי דוֹרוֹת רְחוֹקִים עַתָּה לוֹ יִתְפָּרֵץ;

גַּלֶּיךָ קְרָא וְיַעֲלוּ, פְּקֹד נָא עַל דֻּלְפָּנִים,

צַוֵּה עַל לִוְיָתָן וְעַל חוֹל הַיָּם נָא פְקֹד

יֵצְאוּ כֻלָּם בְּמָחוֹל, מְחוֹלוֹת פֶּרֶא לָאַכְזָר,

צַפְצֵף רוּמָה נֶגְדוֹ כִי אָבַד, כִּבְיָכוֹל,

מַלְכוּת שַׁ"י עוֹלָמָיו, אָבַד גְבוּלֵי אָרֶץ!..

קְבֹל! וְאִם עָב יַעֲלֶה וְאִם גַּם יָלִיט פָּנָיו

בְּפַרְשֵׁז עָנָן סוֹכֵךְ, בְּשִׁבְעַת דֹק רְקִיעִים!

יָם! הַפֵּל הַקֶּסֶם, תֵּצֶאנָה בְנוֹת הַגַּלִּים,

זְנָבָן זְנַב תַּנִּינִים יְקַשְׁקֵשׁ לוֹ וִיפַרְפֵּר,

יְחוֹלֵל הָרִים וּגְבָעוֹת עַל לִבְּךָ מַרְאֵה חִלָּזוֹן,

יַחְדוֹר כְּאִזְמָל בַּמְּצֻלָּה, עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֶּחָרוֹן,

חָרֹר בְּמִכְרוֹת הָעֶשֶׁת, מְפוֹצֵץ הַגִּיר והַפְּלָדָה!

יִפְרֹץ צְחוֹק הָאַשָּׁפִי מִפִּיּוֹת בְּנוֹת הַגַּלִּים

עַל עָוֶל וְעַל מִרְמָה לָאֵל בִּבְנֵי הָאָדָם!– –

-———-

וְאַתָּה אֶת חֲמָתְךָ, יָם, שְׁפָֹך נָא עַל בְּנֵי אָדָם

וְשָׁפַכְתַּ גַּם עֲלֵיהֶם וּבָלַעְתָּ מַרְכְּבוֹתָם

הִרְכִּיבוּ עַל גַּבֶּךָ חוֹסֵי הַמִּפְרָשׂים!

נֶגֶד יוֹרְדֵי אֳנִי רוֹכְבֵי רֹם גַּלֶּיךָ

אֲשֶׁר יוֹם וְלַיִל שָׁטִּים הֵם עָלֶיךָ

כִּמְבַקְּשֵׁי צִיר הַצְּפוֹנִי לָתוּר לָמוֹ אֶרֶץ–

קְבָל נָא נֶגֶד אֵלֶּה, מְרֻבֵּי גְבוּל וְאֶרֶץ,

עֲלוּבֵי גְבוּל הַיָּחִיד, עֲלוּבֵי גְבוּל אֲדָמָה,

הַדּוֹרשִׁים גְמוּל עֶלְבּוֹנִים מֵאֵלְךָ וְגַלֶּיךָ –

נֶגֶד אֵלֶּה קְבָל, כִּי לִנְצֹר לֹא יָדָעוּ

גְּבוּלֵי אֶרֶץ רַבָּה גָּבְלוּ אָבוֹת גְּדוֹלִים!..

אלתר לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלתר לוין
רקע
אלתר לוין

יצירותיו הנקראות ביותר של אלתר לוין

  1. הדקל (שירה)
  2. תלג'יה (שירה)
  3. מכתבים מן העזבון (מכתבים)
  4. חרמונים (שירה)
  5. רוח חדש (שירה)

לכל יצירות אלתר לוין בסוגה שירה

לכל יצירות אלתר לוין

יצירה בהפתעה
רקע

בינו לבינו

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…

ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, השחור, היחידי… וכבר אז התחיל הוא, קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה – לדבר על אודות מכר פלוני ומכר אלמוני, ש“הם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי… ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…

ומכיון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, הנה על צד האמת, אין מה לחשוש.

ברם, אף על פי כן, כל זמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.