מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אלי, דלונו מני חיתו ארץ]

מאת: ריינר מריה רילקה , תרגום: משה אָטֵר (אטינגר) (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אֵלִי, דַּלּוֹנוּ מִנִּי חַיְתוֹ אָרֶץ,

כִּי אֶת מוֹתָן יָמוּתוּ, וְלוּא סוּמוֹת,

אֲבָל עָלֵינוּ עוֹד יִפְסַח הַמָּוֶת.

שְׁלַח-נָא אֵלֵינוּ מִי, אֶצְלוֹ לְלְמֹד

נוּכַל, אֵיךְ נוֹף חַיִּים יֵעָרֶס

לְמַעַן יְלַבְלֵב בְּמֻקְדָּמוֹת.

הֵן הַמִּיתָה זָרָה וְאֻמְלָלָה

יַעַן כִּי לֹא מוֹתֵנוּ הוּא, אֶלָּא

סְתָם סוֹף, בַּאֲשֶׁר הוּא לֹא יַבְשִׁיל בָּנוּ;

עַל כֵּן יָבוֹא הַסַּעַר וְנִשְּׁלָנוּ.

בְפַרְדֵּסְךָ אָנוּ שְׁתוּלִים וַאֲמוּרִים

כָּאִילָנוֹת שֵׂאת פְּרִי שֶׁל מָוֶת-מֶגֶד;

אַךְ בְּבוֹא אָסִיף נִרְפִּים אָנוּ מִנֶּגֶד;

וּכְאִשָּׁה אֲשֶׁר אֵינָהּ נִפְקֶדֶת

אָנוּ סְגוּרִים, רָעִים וַעֲקָרִים.

אוֹ שֶׁמָּא אֵין זוֹ אֶלָּא גַאֲוָה?

וְאַף לֹא כָעֵצִים אָנוּ? רַק עֶרְוָה

וְחֵיק נָשִׁים אֲשֶׁר הִרְבּוּ דוֹדִים? –

זָנִינוּ עִם הַנֵצַח כָּאן בַּשֵּׁפֶל,

אֲבָל, בְּבוֹא צִירִים אָנוּ יוֹלְדִים

לֹא אֶת מוֹתֵנוּ חַי, אֶלָּא מִין נֵפֶל,

עֻבָּר עָקֹם, נוּגֶה וְחוֹלָנִי,

אֲשֶׁר (כְּאִלּו דְּבַר-מָה הִבְהִילָהוּ)

נִבְטֵי עֵינָיו יְכַס בִּשְׁתֵּי יָדָיו הוּא,

וְאֵימֵי דְבָרִים שֶׁלֹּא סָבַל עֲדַיִן

עַל קִמוּרֵי מִצְחוֹ כְּבָר נוֹסְסִים –

כָּךְ, כְּזוֹנָה, כֻּלָּנוּ גוֹסְסִים

מִכְּאֵב לֵדָה וּמֵחֶבְלֵי-אָבְנַיִם.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

ריינר מריה רילקה
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ריינר מריה רילקה (מחבר)
עוד מיצירותיו של משה אָטֵר (אטינגר) (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

אהבה וגאוה

מאת ג'יין אוסטן / שושנה שרירא (פרוזה)

פרק א'

דיעה מקובלת היא בעולם כולו, שגבר רווק בעל רכוש מבקש, בוודאי, לשאת אשה.

אם כי מהלך מחשבותיו ורחשי לבו של גבר כזה כמוהם כספר החתום, בבואו לשבת לראשונה באיזור-מגורים חדש, הרי טבועה כבר דיעה זו בלבות המשפחות המתגוררות בשכנותו עד כדי כך, שהוא נחשב לנחלתה החוקית של אחת מבנותיהן.

“מר בנט יקירי”, אמרה לו יום אחד רעיתו, “השמעת שנמצא סוף-סוף שוכר לנתרפילד-פארק?”.

מר בנט השיב כי לא שמע.

“אכן נמצא”, החזירה היא; “זה עתה היתה כאן מרת לונג וסחה לי הכל”.

מר בנט לא ענה.

“כלום אין את נפשך לדעת מי השוכר?” קראה אשתו בקוצר-רוח.

“אם הנך משתוקקת לספר לי, לא אאטום את אוזני”.

להזמנה טובה מזו לא ציפתה כלל.

“ובכן, יקירי, עליך לדעת, שאת נתרפילד”, אומרת מרת לונג" “שוֹכר צעיר בעל רכוש גדול מצפון-אנגליה, , שביום ב' בא במרכבה רתומה לארבעה סוסים לראות את המקום, וכה ישר בעיניו עד כי בא מייד לכלל הסכם עם מר מוריס, כי יבוא לדור בו עוד לפני חג-מיכאל, וכי כמה ממשרתיו יהיו כבר בבית בסוף השבוע הבא”.

“מה שמו?”

“בינגלי”.

“הנשוי הוא אם רווק?”

“רווק, יקירי, כמובן רווק! רווק בעל רכוש גדול; ארבעת או חמשת אלפים בשנה; איזה עניין נאה בשביל בנותינו!”.

“הכיצד? מה להן ולו?”

“מר בנט יקירי”, השיבה רעיתו, “אתה מייגע אותי כל-כך! עליך לדעת שאני מתכוננת לכך, שישא אחת מהן לאשה”.

“כלום לכך נתכוון בבואו לשבת כאן?”

“נתכוון? הבל הבלים, מה אתה סח! אך קרוב לוודאי, שלבו עשוי ללכת שבי אחר אחת מהן, וכל כן חייב אתה לסור אליו מייד לכשיבוא הנה”.

“איני רואה לפני כל שעת כושר לכך. אַת והנערות יכולות אתן ללכת, או יכולה את לשלחן בעצמן, דבר שיהיה אולי טובה מזה, הואיל ואת בעצמך נאה לא פחות מהן; עלולה את למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.