תּוֹרָה מוֹרָשָׁה צִוָּה משֶׁה לָנוּ

לֵאמֹר: „אִישׁ אָחִיו אֱהָבוּ, עֲזֹרוּ! ”

גַּם כָּל חַכְמֵי לֵב כָּמֹהוּ יִגְזֹרוּ;

אוּלָם שִׁיתוּ לֵב לַדּוֹר זֶה וַחֲקֹרוּ

וּרְאוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים תִּמְצְאוּ בָנוּ,

שֶׁבְּכָל לֵב הַמִּצְוָה הַזֹּאת יִנְצֹרוּ?

הֵן כִּי יָמוּךְ אִישׁ, אִישׁ לֹא יְרַחְמֶנּוּ,

יֵרָדַף עָם וּשְׁכֵנָיו אוֹתוֹ לֹא יָחֹנּוּ;

עַד גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי לָמְדוּ מִמֶּנּוּ

לַעֲבֹר חֹק זֶה, לִשְׂנוֹא אַחִים כָּמֹנוּ.

חֲמוֹר אֶחָד אָחַז מַעֲשֵׂה אָדָם!

וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ הוּא וּבְעָלָיו

וַיִּשָּׂא אֶת סַל הַצֵּידָה עָלָיו.

גַּם כֶּלֶב הֶחָצֵר הוֹלֵךְ עַל יָדָם,

שָׁכַב הָאִישׁ בָּעֵמֶק וַיֵרָדַם,

וּבְעוֹד הוּא חֹזֶה מַה-יַּעֲשׂוּ שְׁנֵימֹו

וַיְלַחֵךְ הַחֲמוֹר אֶת הַיֶּרֶק,

וְהַכֶּלֶב עָמַד עַל הַפֶּרֶק

לִרְאוֹת פֶּן יִפֹּל הַנֹּפֵל עָלֵימוֹ.

בֵּין כֹּה וָכֹה רָעַב גֹּם הוּא לַלֶּחֶם

וַיִּגַּשׁ אֶל הַחֲמוֹר רֵעוֹ וַיֹּאמֶר:

כֹּף נָא, אָחִי, זֹאת קוֹמָתְךָ כַּתֹּמֶר,

אֶקְחָה מִן הַסַּל אֲשֶׁר לָךְ עַל שֶׁכֶם

אֲרוּחָתִי אֲרוּחַת הַצָּהֳרָיִם.

אֵין קוֹל, אֵין עוֹנֶה! כִּי יָרֵא בֶּן-הָאָתוֹן

פֶּן מִדֵּי לַעֲנוֹתוֹ יִפְתַּח אֶת פִּיהוּ

יִהְיֶה לוֹ רֶגַע קָטֹן נִקְיוֹן שִׁנָּיִם.

וַיּוֹסֶף הַכֶּלֶב חַלּוֹת פְּנֵי אָחִיהוּ,

וַיַּעֲנֵהוּ הַחֲמוֹר בַּחֲמַת זָעַם:

חַכֵּה עַד יִיקַץ הָאָדוֹן אָז נָתֹן

יִתֵּן אֲרוּחָתְךָ לָךְ כְּפַעַם בְּפַעַם.

עוֹדָם נִדְבָּרִים וּמִקֶּרֶב

הַיַּעַר יָצָא זְאֵב עֶרֶב

רָעֵב וּמְשַׁחֵר לַטָּרֶף:

„חוּשׁ נָא – קָרָא הַחֲמוֹר – חוּשָׁה אַל תֶּרֶף

בּוֹא, אָחִי, עָזְרֵנִי

פֶּן לַטֶּבַח יַכְרִיעֵנִי ”.

אַךְ כַּלְבֵּנוּ יָנוּחַ

אַרְצָה סָרוּחַ,

מִמְּקֹמוֹ לֹא יִזַּח שַׁאֲנָן בָּטוּחַ.

„חַכֵּה נָא – יַעֲנֵהוּ, שָׁלֵו, קַר רוּחַ –

עַד יִיקַץ הָאָדוֹן הוּא יַצִּילֶךָ;

בֵּין כֹּה וָכֹה הָרֵם פַּרְסוֹת רַגְלֶיךָ

וּנְתֹץ שִׁנֵּי הַזְּאֵב אִם יִגַּשׁ אֵלֶיךָ ”.

בֵּין כֹּה וָכֹה בָּא הַזְּאֵב וַיְחַנְּקֵהוּ.

עַל כֵּן אָמַרְתִּי: עִזְרוּ אִישׁ רֵעֵהוּ!