מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בשלשה שירים

א.

עֲמֹד גֶּבֶר יָהִיר, אָדָם עַז מֵצַח,

עֲמֹד, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נַעֲלֶךָ!

פֹּה עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ תִּדְרוֹךְ רַגְלֶךָ,

פֹּה בֵּית הָעוֹלָמִים, מִשְׁכַּן הַנֵּצַח;

פֹּה בָּמוֹת יַעַר עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה,

עַצְמוֹת אַחֶיךָ בָּאוּ אֶל קִרְבֶּנָה.


אַחֶיךָ אַחֶיךָ כָּמוֹךָ הָיוּ,

כָּמוֹךָ רָאוּ, כָּמוֹךָ שָׁמָעוּ,

כָּמוֹךָ דִּבְּרוּ הִשְׂכִּילוּ יָדָעוּ,

כָּמוֹךָ בִּגְדֹלוֹת הִלְּכוּ עֵת חָיוּ –

כֻּלָּמוֹ בַּקְּבָרִים פֹּה יִרְקְבוּן עָתָּה

וּבְרַגְלַיִם תִּרְמוֹס עֲפָרָם אָתָּה.


הָהּ אַדְמַת קֹדֶשׁ, עָפָר מִבְּשַׂר גָּבֶר.

הוֹי עִשְּׂבוֹת לֵב אָדָם, נִצָּנֵי מֹח!!

כָּל קוֹץ פֹּה רַעְיוֹן, הִגָּיוֹן כָּל חוֹח,

כָּל גָּדִישׁ מִזְבֵּחַ, מִקְדָּשׁ כָּל קָבֶר;

כִּי גִּבְעוֹל כָּל צֶמַח, שֹׁרֶשׁ כָּל שִׂיחַ

מִדֹּמֶן גֵּו אָדָם יִחְיֶה יַפְרִיחַ.


מֵרְקַב עַצְמוֹת אִישׁ-מִלְחָמָה פּוֹרֵחַ

שָׁמָּה הַנַּעֲצוּץ, יִשְׂגֶּה שָׁמִיר שַׁיִת;

מִלְּשַׁד אִישׁ-שָׁלוֹם יִינַק זֶה הַזַּיִת;

דּוּדָאִים אֵל מִלְּבַב דּוֹד יִמְצוּ לֵחַ;

וּמֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵשֶׁת תִּפְאָרֶת

פֵּאֲרָה פֹּארוֹתֶיהָ גֶּפֶן אַדָּרֶת.


מִקָּדְקֹד אִישׁ חוֹקֵר וּגְלוּי עֵינָיִם,

הֶעְפִּיל בִּשְׂעִפָּיו עַד חֵקֶר אֱלוֹהַּ,

יַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן עֵץ גָּבוֹהַּ

הַמַּעְפִּיל בִּשְׂעִפָּיו עַד לֶב-שָׁמָיִם.

מֵרֹאשׁ אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וּמָלֵא כָעַשׂ

יִגְאֶה אַלּוֹן בָּכוּת גַּם בַּדִּים יָעַשׂ.


הוֹי צִמְחֵי גַּן נָעוּל חֲנִיכֵי מָוֶת,

מֵאֶרֶץ הָרְפָאִים הֵן בָּאתֶם עָתָּה,

אוּלַי תֵּדָעוּ מַה-נִּשְׁמָע שָׁם מָטָּה,

אָנָּא הַגִּידוּ לִי – אָזְנִי קַשָּׁבֶת.

מַה יָמִין וּשְׂמֹאל רָאשֵׁיכֶם תָּנִיעוּ?

הָהּ, לֹא תֵדְעוּ עַד מָה, וּמַה תּוֹדִיעוּ!


וּמַה בֵּין הַבַּדִּים בִּנְשָׁב-בָּם רוּחַ

קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה שָׁם יִשָּׁמֵעַ

וּכְקוֹל נַאֲקוֹת חָלָל, אֶנְקַת גֹּוֵעַ?

נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים תִּמְצֶאנָה שָׁם נוּחַ!

עֲמֹד, גֶּבֶר יָהִיר, אָדָם עַז מֵצַח,

פֹּה שַׁעַר שָׁמַיִם, מִשְׁכַּן הַנֵּצַח!!


ב.

הַנֵּצַח הָאָיוֹם – מִי יֵדָעֶנּוּ,

מִסְתַּתֵּר כָּאֵל הוּא מִי יַשִּׂיגֶנּוּ,

מִי יָבִין מָה אַתָּה, מַה-יוֹעִידֶךָ?

אֵין רֵאשִׁית אֵין קֵץ, אֵין רֹחַב אֵין אֹרֶךְ!

אֵין מִדָּה אֵין קֶצֶב, אֵין שַׁעַר עֶרֶךְ

הַכֹּל תָּכִיל – וּמַה-יֵּשׁ בִּלְעָדֶיךָ?


חֵלֶק אֱלֹהַּ כַּמָּקוֹם גַּם אָתָּה,

גַּם לוֹ אֵין חֹק וּגְבוּל מַעְלָה וָמָטָּה,

הַכֹּל יָכִיל – אֵין מִמֶּנּוּ וָחוּצָה.

נֶגְדּוֹ אֲדָמוֹת וּמְלֹאָן כָּאָיִן,

נֶגְדְּךָ רִבְבוֹת שָׁנִים כִּתְעוּפַת עָיִן,

וַאֲנַחְנוּ מָה – הָהּ בַּחַיִּים אָקוּצָה!


אֲנַחְנוּ מָה, וּמֶה חַיֵּי אַרְצֵנוּ?

מַר מִדְּלִי נַחְנוּ, יוֹם סַגְרִיר חֶלְדֵּנוּ.

תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ עֲנָנָה נִבְקָעָה;

רֶגַע רֶגַע יִפּוֹל מִמֶּנָּה נֵטֶף,

יִפּוֹל גַּם יִטְבַּע בִּמְצוּלַת יָם שֵׁטֶף.

הוּא יָם הַנּוֹרָא לוֹ נֵצַח נִקְרָאָה.


אַנְשֵׁי קֶדֶם שִׁמְךָ תַּנִּין קָרָאוּ,

סָגְדוּ לָךְ וּמִפָּנֶיךָ יִירָאוּ,

כִּי תַּנִּין בּוֹלֵעַ הַכֹּל הִנֶּךָ,

תִּטְבְּלֵם בַּחֲמָתְךָ עַד כִּי יִתְגֹּעָשׁוּ

וּלְבֵין שִׁנֶּיךָ מַעֲדַנּוֹת יִגָּשׁוּ

וּפִתְאֹם אֵינָם – כִּי יָרְדוּ בִטְנֶךָ.


הוֹי אֱלִיל מַשְׁחִית כַּתַּנִּין מָשְׁלֵהוּ,

טוֹרֵף בַּחֲרוֹת אַפּוֹ יַלְדֵי בִטְנֵהוּ,

טוֹרֵף גַּם יִטְרוֹף עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם!

הוֹי שִׁנַּיִם רֹעוֹת, גָּרוֹן פָּתוּחַ,

מַלְקוֹחַ וָחֵךְ רֶכֶב עִם רֵחַים;

הוֹי קֶרֶב קֶבֶר אֶל כָּל יֵש בּוֹ רוּחַ.


הָבָה גַּם אוֹתָנוּ שָׁם הוֹרִידֵנוּ:

הִתְנַגְּשׁוּ הַמְּבֻלָּעִים, מָקוֹם תֵּנוּ!

בּוֹ נִשְׁכַּב דּוּמָם, נִשְׁכַּח כֹּל סָבָלְנוּ.

נִשְׁכַּח כִּי מַתְנוּ, נִשְׁכַּח כִּי חָיִינוּ,

נִשְׁכַּח כִּי אָדָם בָּאָרֶץ הָיִינוּ,

נִשְׁכַּח, נִשָּׁכַח עִם כֹּל מַה פָּעָלְנוּ.


נִשָּׁכַח מִלֵּב כָּל רֵעֵי נַפְשֵׁנוּ,

מִלֵּב אַחֵינוּ טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ,

וּכְהִתֹּם קֶצֶף עַל מַיִם נִתֹּמָה;

שָׁם נֶחְדַּל רֹגֶז בִּמְנוּחָה שַׁאֲנָנָה,

שָׁמָּה נָנוּחַ, שָּׁם נִשְׁכַּב נִישָׁנָה –

נִישָׁנָה, הָהּ, אַךְ אוּלַי גַּם נַחֲלֹמָה!


אוּלַי בִּתְנוּמוֹת בִּדְמִי לֵיל צַלְמָוֶת,

מִקְסַם שָׁוְא יִקְסֹמוּ חַרְטֻמֵּי מָוֶת

וַעֲמַל הַחַיִּים יַעֲבִירוּ עַל פָּנֵינוּ;

הוֹי לַיְלָה אֵין בֹּקֶר, רֹגֶז אֵין נָחַת,

הוֹי חֲלוֹם חַתְחַתִּים בִּעוּתֵי שָׁחַת,

אַף לֹא יֵשׁ אֶחָד יַחֲמוֹל וִיעִירֵנוּ…


עוּרוּ עוּרוּ הַיְשֵׁנִים פֹּה מִתַּחַת,

הִתְנַעֲרוּ מֵעֲפַר רִקָּבוֹן וָשַׁחַת,

פִּתְחוּ נָא פִיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם הָנִיעוּ:

מַה-מֵּעֵבֶר לַקֶּבֶר זֶה וָהָלְאָה?

מַה-מֵּעַל כּוֹכָבִים אֵלֶּה וָמָעְלָה?

מַה-יַּעֲשׂוּ בָכֶם עַתָּה? נָא הוֹדִיעוּ!


הֲיֵשׁ חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת? הֲיֵשׁ גֶּשֶׁר?

שֶׁהוּא אֶל עֵבֶר הַלָּז יִקְשׁוֹר קֶשֶׁר

הַחוֹף בֹּו עַתָּה רַגְלֵנוּ דוֹרֶכֶת?

מַה-גֵּו וָנֶפֶשׁ? הֲשָׁוִים הֵם יַחַד

רַק תַּבְנִיּוֹת שׁוֹנוֹת מֵחֹמֶר אַחַד

וּבַעֲמוֹד גַּלְגִּלָּיו תַּעֲמוֹד מִלֶּכֶת?


וּמַה-זֹּאת תֵּבֵל? הַמְכוֹנַת רֵחַיִם

שֶׁכָּל גַּלְגִּלֶּיהָ יִסַּבּוּ בַּמַּיִם

הַמְמַלְאִים אוֹתָהּ עַל כָּל אֲפִיקֶיהָ?

אוֹ אוּלַי יֵש יָד עֹשָׂה וּמְנַהֶלֶת,

אַף תָּשִׁיב חָכְמָה נָקָם לָאִוֶּלֶת,

טוּב לַצַּדִּיק וּגְמוּל רָע לִרְחֵקֶיהָ?


אַךְ מָה אֶשְׁאָלָה וּמְאוּם לֹא תֵדָעוּ;

אֲבָנִים דּוֹמְמוֹת אֲנָשִׁים גָּוָעוּ…

אָחִי, אַל תָּשִׁית לִדְבָרַי לִבֶּךָ,

עֲזוֹב סֵעֲפִים אֵלֶּה אֲבוֹת כָּל עֹנִי,

אַל נָא אֶל הַמֵּתִים תִּדְרוֹשׁ כָּמוֹנִי –

תָּמִים תִּהְיֶה עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!!


ג.

בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת נַעַל נָא שָׁמָּה –

שָׁמָּה בֵּין הַשִּׂיחִים עַל רֹאשׁ הַגֶּבַע.

הַבֵּט יָמִין וּשְׂמֹאל, קֵדְמָה וָיָמָּה,

פֹּה תַּרְדֵּמַת נֵצַח נִרְדָּם הַטֶּבַע;

הַס, הֵאָנֵק דֹּם, אַל קוֹלְךָ תַּשְׁמִיעַ

וִיגִיעֵי כֹחַ מִשְּׁנָתָם תַּפְרִיעַ.


עַל עָלִים בָּלִים כַּף רַגְלְךָ דֹּרֶכֶת,

בִּינָה הֲגִיגָם, הֵן הֵם לָךְ יֹאמֵרוּ:

פֹּה עֵץ הַחַיִּים נִצָּב בַּשַּׁלֶּכֶת,

עָלָיו נָבְלוּ וּלְפִי בוֹר יִפָּזֵרוּ,

עָלֶה אֶחָד מֵהֶם הִנְּךָ גַּם אָתָּה,

חִישׁ בֵּין הַנּוֹבְלִים תִּתְבּוֹסֵס פֹּה מָטָּה.


הַנּוֹבְלִים הָאֵל עֵת עוֹד לֹא נֶחְמָסוּ

מַה-יָּפוּ, מַה-טֹּבוּ, פָּרְחוּ רָטָבוּ!

וּפְגָרִים הַמֵּתִים פֹּה יִתְבּוֹסָסוּ,

בִּהְיוֹתָם חַיִּים מַה-גָּדְלוּ שָׂגָבוּ!

וּמְלֹא תֵבֵל מָלֵא שֵׁמַע הַפָּגֶר

בִּסְגוֹר גָּדִישׁ צַר זֶה עַתָּה יִסָּגֶר.


זֶה הָיָה אֶל עַמּוֹ רָב וּמוֹשִׁיעַ,

וּגְאוֹן עוֹלָם הַלָּז וּמְשׂוֹשׂ דּוֹרֵהוּ,

זֶה מָשַׁךְ עֵט סוֹפֵר חָכְמָה הִבִּיעַ

זֶה פָּרַט עַל נֵבֶל הִנְעִים שִׁירֵהוּ,

זֶה צַדִּיק תָּמִים כִּבְדֹרוֹתָיו נֹחַ,

זֶה גִּבּוֹר וּנְזִיר אֵל כִּבְנוֹ מָנוֹחַ.


זֶה חוֹקֵר כָּל תַּכְלִית כָּאוֹמֵר: “הַכֹּל הָבֶל”

וּכְדָנִיֵּאל זֶה חָכָם כָּל חָזוֹן יוֹדֵעַ;

זֶה עָשִׁיר כִּבְנוֹ יִצְהָר, נָשִׂיא כִּזְרֻבָּבֶל,

וּכְדָוִד תּוֹפֵשׂ כִּנּוֹר, כִּיהוֹנָתָן רֵעַ;

זֹה יָפָה כַּשּׁוּנַמִּית מֹאֶסֶת כָּל פֶּרַח,

זֹה נֹשֵׂאת חֵן כַּהֲדַסָּה וַחֲכָמָה מִשֶּׂרַח.


פֹּה רֵעִי בּוֹ בָחַרְתִּי וָאֹהֲבֵהוּ,

יִרְקַב בַּמָּוֶת וַאֲנִי אֲבוּסֶנּוּ;

פֹּה מוֹרִי מַדְרִיכִי הָעָשׁ יֹאכְלֵהוּ

וַאֲנִי הָאִישׁ לֹא אוּכַל אַפְרִיעֶנּוּ;

וּקְרוֹבַי וּמְיֻדָּעַי בִּי יִדְבָּקוּ

פֹּה בַצַּלְמוֹן כִּסְחִי נִמְאָס נָמָקּוּ.


וּפֹה עַל גָּדִישׁ זֶה אֶקֹּד אֶשְׁתָּחוּ,

אֶשַּׁק עֲפָרוֹ וּבְדִמְעָה אַשְׁקֶנּוּ,

כָּל חֶמְדַּת הָאָרֶץ מִמֶּנִּי קָחוּ

רַק רֶגֶב אֲדָמָה זֶה לִי נָא תֵּנוּ!

פֹּה כָּל חֲמֻדוֹתַי יַחַד חֻבָּאוּ:

פֹּה עַצְמוֹת אָבִי מָנוֹחַ יִמְצָאוּ…


יִמְתְּקוּ לָךְ רִגְבֵי נָחַל! הֵן אֶעֶזְבֶךָ,

אָבִי, לָשׁוּב עוֹד אֶל אֶרֶץ נָטַשְׁתָּ,

אַךְ חִישׁ אָשׁוּב לִהְיוֹת נֵצַח אֶצְלֶךָ

– הֲלֹא מָקוֹם לִי עַל יָדְךָ הִקְדַּשְׁתָּ?! –

עֵת גַּם אָנֹכִי חָק-עוֹלָם אֲקַיְּמָה

לַעֲזוֹב אַדְמַת עָפָר לַעֲלוֹת שָׁמַיְמָה


עֲמוֹד, גֶּבֶר יִצְלָח, הָרֵם הַמֵּצַח,

עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ דֹּרֶכֶת רַגְלֶךָ;

לָךְ חַיֵּי הַזְּמָן, לָךְ חַיֵּי הַנֵּצַח,

אַשְׁרֶיךָ בָּזֶה, גַּם שָׁם טוֹב חָבְלֶךָ;

אַחֶיךָ הָאוֹבְדִים חַיִּים עֲדֶנָּה,

יֶש-יוֹם עוֹד אוֹתָם עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה.


יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

העובד

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)


שמו היה משה-נתן לבית יעקב, והוא משרידי החסידים הנושנים. הוא שימש את הרב הזקן בעצמו, והיה בימי עלומיו מנושאי-כליו. הוא היה ירא ואוהב את אלהים, ענותן ומצניע-לכת, חומל אל דלים ומיגע את עצמו בתפילה.


הוא היה גם “מחַבּר” במקצת ומלקט אמרים מגדולי הצדיקים; לא את השיחות ליקט, שלאו דוקא היו אצלו, כי אם את האמרים גופא, את ה“בחינות” ואת הדרכים… בהקדמות והפתיחות שלו היה חותם עצמו: אני השפל והנבזה, הקטן שבקטנים והצעיר באלפי אפרים אבל נבזה לא היה האיש הזה כלל, ואפילו לא שפל וקטן; והן הוא בעל מעשים טובים ובעל-התבוננות. במוחו כבר מתנגשים מושגי אין-סוף ועצם ההוָיה; הוא יודע על יחודים, אצילוּת ודבקוּת. עיון רב ניתן לבר-נש, והוא יצור, ויש לו חובות וזכויות ועבודה רבה במעלה ומטה.


הוא היה דר בעליונים ומסתכל גם בתחתונים. הנה שם ממעל מלאכים אומרים שירה, וכאן בארץ העוֹני יפרוֹשׂ כנפיו על בני-אדם. פת עלי אדמות הן יש גם לאלמנות ויתומים, ויש חורף קשה וקור חזק, ותנורי ישראל מחוסרים המה עצים להסקה… ויקם משה-נתן, לקח תרמיל על שכמו ומקלו בידו והיה חוזר על הפתחים לבקש צדקה וחסד. אם נתנו לו כסף קיבל כסף; ואם שוה-כסף הוא מקבל שוה-כסף. והוא היה הולך וסובב כל היום מבית לבית, מבקש נדבות ומקבל, מקבל וחוזר ונותן לדלים ורשים. – לא יעצרנו הגשם, לא יעצרנו החום, לרוב הוא כמעט הולך יחף, ולפעמים מסיע נעלים כבדות ברגליו, שהרפש והטיט דבוק בהן.


מה יחסר לאדם כזה? ולמה הוא צריך? הוא לא צריך רק להאכיל אביונים, ולמחוֹת דמעה מעיני נשים עזובות; הוא צריך גם ללמוד ולהתפלל וליחד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה. ומדי לילה ולילה בחצוֹת, כאשר כבר עשה את מלאכת היום לשמים ולבריות, היה מתפלש באפר ומקונן על הגלות, על הגלות הארוכה ואין מנחם. זה אינו עוד חוּרבן-הבית, כי אם חורבן ההויה ונפילת ניצוצות-דקדוֹשא למעמקים… ובוכה העולם באופל הליל עמו; ובכתה הבריאה על הבנים שגלו, ואף הקדוש-ברוך-הוא יושב ובוכה. —


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.