לוגו
מצב ישראל והציונות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הרצאה בקונגרס הי"ט, לוצרן, 20.8.19351    🔗

 

פתיחה    🔗

פרשת הנסיונות של השנים האחרונות שיננה לנו למדי את מאמר החכם הרומאי, ש“מאום לא יפליאנו”. ואף על פי כן הבליטו בזמן הכי אחרון אי-אלו קוים מקוריים, שאפילו בנו, מלומדי הנסיונות, יש בהם כדי לעורר במידת-מה השתוממות. שלילת שווי הזכויות ממיעוט יהודי, שקיבל את האמנציפציה שלו לפני מאות שנה, בלוית תעמולה נגד-שמית בלתי-מוגבלה, לזה לא רק לא יכולנו להיות מוכנים, אלא שעוד לפני שנתיים היתה צורה כזו של התקפות בלתי פוסקות נחשבת בעינינו לבלתי אפשרית.

קרן האור היחידה בליל-פורעניות זה היתה העובדה, שאיברי עמנו הפזורים קרבו זה לזה יותר ויותר ונעשו באמת אחים לצרה, אחים נאמנים, ומקרוב ומרחוק הושיטו זה לזה יד עזרה ותושיה בכל אשר שם נגעה הרעה, וכן – מה שיש להטעים כבר כאן – ההתפתחות הכבירה של ביתנו הלאומי, אשר בו גדל היהודי בתור אדם בן-חורין בהכרת-לאום חדשה.

נסיונות רעים מחדדים את ההכרה העצמית ומוסיפים און-מתח ועצמת התמדה לכל מה שמופיע בהווייה האנושית בתור נקודת הבדל. אם יש אשר השפעה שהיא היתה פועלת להדק יותר ויותר את קשרי ההשתייכות בין יהודים ליהודים וגורמת לכל יחיד מישראל השתתפות בגורל זולתו, הרי עשויה השתתפות זו לחולל מחאה חרישית, אבל פוריה, נגד עוול אכזרי.

ברם – “מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”. ושתי השנים האחרונות עוד הוסיפו והעמידו לפני עמנו תפקידים ודרישות, שלא שערנום קודם לכן לאפשריים. נעביר נא נגד עינינו במרוצה את המאורעות החשובים ביותר. רוצים אנו הפעם לטפל ביחוד בשני חלקים חשובים של תפוצתנו באירופה, ביהודי גרמניה וביהודי פולין. אלה הם שני מצבים שונים בהחלט, שאין להחליפם. גדול הוא ההבדל ביניהם, כהבדל שבין יום ובין לילה. הצד השוה שבהם הוא עצם הטרגדיה של גלותנו. תוי פניה של זו דומים ומשותפים בהרבה. גם על בעיותינו בארצות אחרות נדון בקצרה בסקירתנו זו. אנו שמים פנינו ראשונה לאחינו בגרמניה.

 

בגרמניה    🔗

בראש כל ענינינו תופסת עדיין את מקומה היהדות הגרמנית, הנלחצה קשה והנרדפה על צואר. המלחמה נגד היהדות בגרמניה אינה פוחתת והולכת, אלא אדרבה מתגברת ומתפשטת. גרמניה היא קו מרכזה של התנועה הנגדשמית. אשיות היהדות הגרמנית נתמוטטו ונהרסו, אחר אלף שנות קיומה, כמו מרעש ארץ. אין אמנם בדעתנו כל עיקר להעסיק את הקונגרס הציוני בפוליטיקה גרמנית, צרפתית, אנגלית, או איזו פוליטיקה לאומית נכריה שהיא. הציונות אינה שואפת כלל וכלל לקחת עמדה בתור שכזו בפוליטיקה הבין לאומית, או לבקר את הענינים הפנימיים של מדינה. הנכסים אשר בעדם לוחמת הציונות ושאותם היא מצווה ועומדת לטפח ולרבות בתור תחיה יהודית, הם נצחיים והם חיי עולם לנו, וערכם הוא על כן הרבה יותר גדול ונעלה מאשר נוכל להרשות לעצמנו לבזבזם בתור נופך משלנו בקוביא של פוליטיקה יום יומית זרה, לשם השגת איזה יתרון עובר של חיי שעה. את קדשי הלב אין להכניס לתוך אבק סיבוכים פוליטיים. עלינו לשמור על טהרתם ונקיונם של תכני תנועתנו, ולא לעשותם נשק במלחמות פוליטיות בין מדינות שונות. הציונות יש לה פוליטיקה של תרבות משלה, ומכוונה כלפי פנים, בעיקר בא"י. כל אחד ואחד בתנועתנו, המנוהלה על ידינו, רשאי לקחת לו עמדה לפי ראות עיניו בעד קוניונקטורה זו או אחרת בפוליטיקה העולמית. בכלל נעשתה האוריינטציה בנידון זה קשה יותר ויותר, משום שהפוליטיקה האירופית פושטת ולובשת צורות קישוריה בטמפו מסחרר. האויבים מתמול הם ידידי נפש היום, לשם חידוש איבתם למחר. גלגל הוא החוזר בעולם, עליונים מאתמול הם תחתונים היום. לפיכך לא היינו רואים כל סיבה לכך, שנטפל בקונגרס ציוני בפוליטיקה כללית או גרמנית, בענין זה המכונה “נאציזם”. בקשר עם שאלות פוליטיות מענינים אותנו שני גורמים מאופי בלתי פוליטי. הראשון הוא השלום העולמי והשני הוא התעמולה של הנגדשמיות הגרמנית נגד יהודי גרמניה ונגד היהדות העולמית.

רעיון השלום הוא למדרש ולמעשה גם משאת נפש יהודית ציונית. עוד אלפי שנים בטרם נמצא אף צל של אותם ששים וששת העמים, המהווים היום את חבר הלאומים, הכריזה היהדות מציון את הרעיון של אגודת העמים, וישעיהו נביאנו נשא בעוז דברו נגד החרב אשר גוי אל גוי נושא, וקרא בלהב קודש לשלום נצח, לעולם, אשר כעתה כן אז עמד מזויין וחמוש למלחמה, מלא איבה והכן לכל תעלולי אלמות. זה לא היה רק חזון, אלא בשורה. בזמן הבית השני נעשתה בשורה זו, ע“י הכנסת הגדולה לתכנית, ואף לתפילת עם, בהתקדש החג, על סף כל שנה חדשה. באמצעות הנצרות הראשונה השפיע רעיון השלום גם על עובדי האלילים הקדמונים, ולא עוד, אלא שגם ההמונים הכי פראיים של עובדי האלילים בימי קדם היו חדורי שלום וחסד, ע”י זה שקיבלו עליהם את הנצרות, שהוטפה ע"י השמיים.

אבל לעם ישראל השלום הוא לא רק ערך שברגש, דבר שבלב, אלא גם תנאי קיום. אין עם בכל העולם, אשר סבל כל כך הרבה מאימות המלחמה כעם היהודי. אין עם על כל כדור הארץ כעם היהודי, אשר עוד מקדם קדמתה הכיר את האמת, שהמלחמה אינה רק רצח בהמון, אלא גם איבוד-עצמי קולקטיבי. המלחמה היא אסון אכזרי ביחוד לעם אשר החל לבנות מחדש את מולדתו כמונו.

אירופה הישנה הרוסה ומעורערת. עומדים אנו על סף תקופה חדשה, על פתחו של פרק-אנושות חדש. תקופה חדשה זו יכולה וגם מוכרחה להיות יותר טובה אילו היו חסידי כל אומות העולם, טובי כל הגויים, רוצים ומכוונים את מעשיהם לכך, מתוך ההכרה הוודאית, שרעיון השלום וההסכם ההדדי מוכרח לנצח, לבל תשקע לעולם שמשה של אירופה. דעת הקהל היהודית יודעת יותר מכל ציבור אחר, למרות אכזבות גדולות, להעריך את הרעיונות של ניאוץ המלחמה, של פירוק הנשק, של הסרת כל סלעי המחלוקות בשלום ובמישור, של כינוס כל העמים לתוך חברה בעלת חברים שווי-זכויות כולם. זוהי הדרך היחידה בעינינו, לטובתם של כל העמים באירופה ולשיפור מצבם של כל קיבוצינו בארצות השונות.

מהו איפוא, מצבו של אותו השלום? במקומו ניתן לנו שלום כוזב. אנו היהודים מצפים לשלום, שיקרב מרוחקים בזרוע, שיחדש קשרי ידידות מנותקים, וייצור קשרים חדשים בין עמים; לשלום, שיחדש רוח נכון, שימול ערלת הלב ויהפוך את מרי האיבה ויצר השנאה ליצר הטוב של סליחת גומלין ורחשי רצון הדדיים. רק שלום שכזה עלול להרגיע את הרוחות ולהשכין אמון וביטחה. הוא דורש סבלנות הדדית בין הגזעים השונים ושלום דתות, ואותן ההזדינויות, אותם ההסכמים ואותן הנוסחאות המרפרפות, הערטילאיות של אנשי ביניים העושים במלאכת הדיפלומטיה, – האומנם הם הם אותו השלום המקווה, הבא לרפא את שבר זמננו ותחלואו? במקום חבר עמים חפשי וכביר אונים, שכוחו ואונו בסמכותו להביא את השלום ולצוות לעת מצוא, כשהשעה צריכה לכך, הרי חזרנו ונשקענו אל תוך הפוליטיקה הנושנה של סבכי איזון-המשקל. האהבה הכנה אל שלום האמת מתבטאת אך ורק בהכרזת האמת, אשר לא תפחד ולא תחת ולא תירתע מפני כל משוא פנים ופניות חוץ – הכרזת האמת הטהורה!

ראשית כל הגנו נא הגן ע"י אותו השלום הנישא בעולם חוטא ומלא היסורים הזה באומר-ודברים על שפתי כל, על זכות בני האדם, ועל חייהם, על עבודתם, ועל כבודם. הרי אין אנו כולנו שרי מלכות ושרי צבאות. הרי אנו קודם כל בני אדם ואנו זקוקים להגנה בתוך השלום.

 

קנה מידה    🔗

מצב היהודים בגרמניה הוא קנה המידה לשלום, שבו הביאו יוצרי השלום המכובדים, לדעתם, גאולה לעולם. אותו המצב הוא יחד עם זה גם קנה מידה למוסר, למידות, להשכלה ולהומניות, שדורנו מתגאה ברכישתם.

זוהי שאלת השלום בנוסחתנו. אין אנו מטפלים לא בזיון ולא בפירוקו, לא בכריתות ברית מזה ומזה, ולא לנו מעשי המשזר ומבוכת המטווה של פרזיאולוגיה מעוקלת הפלפול, אשר המציאו הממציאים מסביב לבעיות המסובכות הללו. אין בדעתנו כלל לבקר שיטת ממשלה כשהיא לעצמה, אלא מטפלים אנו בזו עד כמה שהיא פוגעת ביהודים ושם ישראל מתחלל.

בטוחים אנו, שאחינו בגרמניה הם פטריוטים נאמנים, כך הם גם יהודי אנגליה, צרפת, אמריקה, וכו'. אולם גם זה אינו שייך לעניננו עתה. אנו מעונינים למעשה רק במצב היהודים.

אלמלא ידענו, כיצד מכינים את “שלטון היהודים על העולם”, “עלילות הדם”, ו“הפרטי-כלים של זקני ציון”; איך מזהים את היהדות, כפי צורך השעה, עם מרכסיזם, קפיטליזם, קונסרווטיזם, ליברליזם, וכדומה; איך “יוצרים” את האגדות על דבר היהודים, ואיך מפיצים ברבים ומפרסמים כל שמץ עוול מצד יהודי, ועל כל העדה יצא הקצף עם אחד מאתנו יחטא, בשעה שעוברים בשתיקה גמורה על כל מעשי עוול וחמס לאין ספורות; אלמלא ידענו, שכל אלה הם ילדי מוחות נגדשמיים, ערמומים, בכדי לשסות את ההמונים ביהודים, היינו יכולים למראה ה“שגעון לדבר אחד” הזה, ביחס ליהודים ויהדות מצד מפלגה עצומה שולטת, להיעשות לשוביניסטים יהודיים. אבל יודעים אנו את הנגדשמיות לא מתמול ולא משלשום, ומדוחי שגעונה לא יוכלו להתעותנו.

כשאנו מדברים על נגדשמיות – הרי אין זה אלא תולדה טבעית של הרגשת ההתקוממות והגנת זכותנו, כבודנו וקומתנו. כשבאים מן הצד השני לעפר בעפר את כבודנו, כשדורכים ברגל גאוה על זכויות האדם שלנו, הרי יריבינו בעצמם גורמים בזה לפעולה נגדית מצד עמנו בכל העולם, ואין לראות את סיבתה של זו בעמדה מיוחדת מצד היהודים כלפי הפוליטיקה של עמים אחרים. ניסוח שאלת היהודים בתור שאלת גזע, שאינו מוגבל רק לארץ אחת, מביא אותנו לידי קיחת עמדה עיקרונית. שום איש החס על כבוד עצמו לא היה יכול להבין הופעה כזו, אילו לא היינו מגינים על כבודנו, כשמתנקשים בו.

 

סקירה על התנועה הנגדשמית    🔗

זה יותר מיובל שנים סוערת המלחמה הרשעה של הנגדשמיות ביהודים. במלחמה זו, שתחילת ברייתה היתה בגרמניה ודמתה בראשיתה לסערה בכוס מים, נתפשטה לאט לאט, חדרה לתוך חוגים רחבים יותר ויותר, זיעזעה אנשים צלולי דעת, תפשה מעמדות שונים של החברה והביאה גם שורה של אנשי רוח גדולים לידי פעולות מגן.

האומן, בעל המלאכה, בעל התעשיה, בעל ההון, חכם המשפטים, התיאולוג, בקצרה, המלומדים בכל המקצועות עד ההיסטוריון והמדינאי – כולם נפלו על התכנית ונאחזו במלחמה. נתעוררה הקנאות והצתה התאוה, ושנאת הגזע, אשר לאור הכיבושים של רוח הצדק נחבאה בצל וישבה בסתר – חרגה שוב ממסתריה בכל כיעורה הגדול.

יכולים אנו, אמנם, להרגיע את רוחנו ולהגיד, שגם בראשיתה של הנגדשמיות, וגם באותה צורה שבה הופיעה אז, לא היינו אנו האשמים והגורמים לדבר. אנו היינו המותקפים וחתרנו להגן על עצמנו ועל זכויותינו שרכשנו בצדק, והסברנו את מידותינו ודרכינו. על חינם האשימו אותנו ובעוול הטילו על הכלל שלנו כולו את האחריות בעד מעשי כל פרט ופרט.

האשימו אותנו בחטאים שמעולם לא חטאנו, והוכרחנו להוכיח את צדקנו. שכחנו, שעמדנו לפני יריבים, שאינם רודפים אחרי האמת והצדק ואחרי בירור הדברים. היו מונים אותנו בשנאת עמים, האשימונו שהננו אויבי אדם, לא משום שהקובלים האמינו בזה בעצמם אף רגע, אלא רק משום שרצו לנאץ את שמנו ולשימנו לחרפה בין הגויים. קבלו עלינו, שעשינו, או שרוצים אנו לעשות את כל העולם הדום לרגלנו, לא משום שכך חשבו באמת ובתמים, אלא מפני שרצו להחריש את מצפון עצמם הרע, ולתרץ את שנאתם, שאינה אלא תגמול והגנה עצמית.

נגד כל התעמולה הדמגוגית הזאת נגדנו, ה“תעמולה בעתונות”, ונגד כל שיסוי-הכזבים המאורגן הזה, יכולנו להחזיק מעמד, מפני שקיימת היתה הגנה מצד הממשלה בעד היהודים. כשניסו הנגד שמיים לבוא לפני ביסמארק בהצעות, לשלול את הזכויות מאת היהודים, דחה אותם בהחלט גמור. וביסמארק אינו נמנה על אוהבי היהודים. אבל גרמניה היתה, אפילו בעיתות הריאקציה שלה, מדינת משפט. בפוליטיקה המפלגתית הפנימית, בתעמולת בחירות, יכול היה ביסמארק לקרוץ עין לנגדשמיות. נקוט כללא: לנגדשמיות בתור מצב נפש, בתור שגיון עם, בתור תופעה קדחתנית – אבל לא בתור סעיף חוק.

זה היה האופי של תנועה זו נגדנו. הנגד שמיים לא אהבו אותנו, – בשם ד'! הם ניאצו את גזענו. יכולנו גם אנו לנאץ את גזעם, אלמלא חשבנו את זה לעוול וחוסר טעם. אבל יכולנו ליצור, ללמוד, לחיות – וגם למות בשביל המולדת. זה היה בלתי נעים, מפריע, מגרה, אבל – לא שאלת חיים.

 

המצב הנוכחי    🔗

עתה השיגה אותה הנגדשמיות, בשם אחר, את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחה. עדים אנו למשחק של שנאת יהודים, המנוהל בכל האמצעים ואשר מעממת את כל הזכרונות המעציבים של שנאת הדורות הקודמים, אשר לא ידעה רחם אף היא. רואים אנו לפנינו בפעם הראשונה פוליטיקה, שכל תכנה הוא לחסום, בלי כל סיבה אחרת מלבד הגזע, ואפילו בשעת שלום, את הדרך בפני אלפי אנשים למשלוח יד כשר ולהתפתחות רוחנית טבעית, לבלי השאיר להם כל מקור למחיתם וקיומם, ויחד עם זה לדבר אודותם רק כעל אויבים בנפש מסוכנים!

גם להתנצלותנו אין עוד שום טעם. כשהשני אינו רוצה לשמוע, מוכרח הפולמוס להיכנע.

 

הגיטו החדש    🔗

הנגדשמיות, באחזה ברסן השלטון, מנצחת על שדה תכסיסים, ששום מעצמה גדולה בעולם לא תוכל להתפאר בו. כל מעצמה אחרת מוכרחה תמיד לחשוש, שמא תיכשל בנסיון זה או אחר ותצטרך לשלם בעד כשלונה במפלה כבדה. אבל בעד כשלונות ברדיפות היהודים משלמים האחרים, ולפיכך אפשר לעשות ביהודים “נסיונות” לאין קץ וללא חשש.

דור שלם של יהודים גרמנים צעירים הוצא מכלל השתתפות בחיי הפרנסה. מצד אחד טוענים, שהיהודים אינם אוהבי מלאכה, ומאידך גיסא חוסמים לפניהם את הדרך לעבודה פרודוקטיבית כשרה באומנות וחקלאות, בתוך הארץ שבה הם חיים. בשביל הנוער היהודי בגרמניה נשארה רק הדרך להגירה. מדברים על דבר גיטו חדש, אבל שויון זה אינו בא אלא מחוסר ידיעה. בתקופות ידועות שכנו אמנם אחינו בימי הביניים בתוך גיטאות, אבל בהם נהנו גם מזכות אוטונומיה ידועה. בפולין, למשל, היה להם שלטון עליון בשם “ועד ארבע ארצות”. אבל הנגדשמיות הגרמנית אינה נותנת להם ליהודים אפילו את הזכות להיקרא בשם “גרמניים” בתור ציון גיאוגרפי, בכדי שישארו לגמרי תלויים באויר ללא כל אחיזה כלל.

גיטו חדש אינו חלום או הזייה, אלא שד לילה. זה מאות בשנים כבר גדלנו יצאנו מתוך חיתולי ימי הביניים, ואין לך אדם מגודל שיוכל להדחיק את רגליו בתוך נעלי ילדותו. אין אנו יכולים לנער מעלינו את כל יחסי האדם שלנו. מצב של חוסר יחסים מוחלט לא ישוער ולא יצוייר, והגיטו החדש הוא ע"כ ילד שנולד מת.

 

השקפתנו אנו    🔗

חדלי מגן עומדים אנו לפני יד הגורל, ואין לנו על מי להישען, אלא על הכוח המוסרי של עצמנו, ורק על ידי עבודתנו מבפנים יכולים אנו לצאת חיים וקיימים מתוך המלחמה המתנהלת נגדנו. עבודה ואימון-עיקרונים. עומדים אנו על נקודת ההשקפה, ששויון הזכויות אין לנגוע בו אף כחוט השערה; שאנו מחויבים לבסס גם להבא את כל מחשבותינו והרגשותינו, עד כמה שזה נוגע לתכנית הווה בשביל הגולה, על יסוד העיקרון הזה; כאן אין השאלה על דבר יהודי גרמניה גרידא, אלא בדבר כל תפוצות הגולה. המלחמה סואנת נגד הגזע היהודי, ויהודי גרמניה הרי אינם באי כוחו היחידים של הגזע הזה. כולנו, יהודי כל העולם, מתגאים בכך, שאנו נמנים על הגזע הזה, וכשפוגעים ברעיון האמנציפציה, הרי יהודי גרמניה אינם היחידים, אשר רכשו את שויון הזכויות. יהודי כל העולם הנאור הם שוי זכויות, ומכיון שכן, הרי זוהי שאלת קיום לכל גולת ישראל. עלינו לציין העובדה, שכמה מן הלוחמים הותיקים בעד רעיון האמנציפציה שמו פניהם בקרקע וכאוב מארץ קולם. אי הרצינות מימים עברו, אי האימון ואי ההתלהבות בעד שויון זכויות, שאבותינו לחמו עליו בשעות צרה ומצוקה? אלה היו נותנים לנו למצער את הצדקה להגיד: אמנם קצרה ידנו מהושיע, אבל היא לא היתה במעל בשל רפיון הכרת העוול. הכרה זו, היא שאצלה מהודה על עמנו זה מאות בשנים, והיא שעמדה לו ונתנה לו את כוח האיתנים שאין דוגמתו להתנגדות פאסיבית, את הכוח של חדוות החיים ושל רעננות הרוח, עד שהצליח להישאר תמיד כסלע איתן בתוך כל משברי גורלו הנוראים, בתור גזע אידיאלי אוהב אדם ואציל מידות. ילעגו המלעיגים לאופטימיות זו, אבל בה צפון סוד נצח ישראל.

הכרת האמת בשלה לאט לאט ודורשת זמן ארוך להתפתחותה, בה במידה שהשקר הוא יותר מושרש ושולט. והאמת היא תמיד אחת, וכאשר אינה פוסקת מהשפיע על השכל הנבוך של המוני אדם, היא מפלסת לה סוף סוף את הדרך ללבבות ונוחלת את נצחונה על השקר. ולפיכך אל לנו להתיאש ואל לנו לוותר על תכניתנו: ארץ ישראל ושויון זכויות בכל תפוצות הגולה – אלה הן הדרישות שניסחנו פה אחד בכל ועידותינו בשנת 1917, ושאתן ניגשנו לפני ועידת השלום, בדרישות נפרדות אבל מאוחדות בתכנן; אלה הם העיקרים שלנו, המותנים זה מזה, והנאמרים אצלנו בדיבור אחד. וכמעט שאין לצייר את האחד בלי משנהו.

ואת הדבר הזה עלינו להטעים הטעמה מיוחדת, משום שבכמה וכמה חוגים יהודיים ובלתי-יהודיים עוד נקודה זו שנויה במחלוקת, או מוטלת בספק; ועד כמה שלא הדגשנו זה שוב ושוב, עלינו לחזור ולהכריז בכל תוקף, שאין לך טעות גדולה מזו, מאשר לראות את הציונות ואת שויון הזכויות כשני הפכים הסותרים זה את זה, או מתמלאים אחד מחורבנו של השני. יהדות גיטאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש. על יסודות קהילה רעועים אי-אפשר לבנות בית לאומי. הפוך והפוך בדבר כחפצך – אבל האמת נשארה עומדת, שאחינו בא"י לא יוכלו עוד ליצור בלבדם, ביכולתם גרידא, את הכוח אפילו להשגת המטרות הכלכליות והתרבותיות הכי צנועות. מי יבנה לנו את הבית היהודי הלאומי? מי יתן או מי ילווה לנו את ההון הכביר הדרוש לבנין זה? הוה אומר: כנסת ישראל בגולה. ומובן, שיהודים נרדפים ונלחצים על ידי פרעות או חוקים מיוחדים בגולה, אינם מסוגלים לפעול הרבה, או גם לא כלום, בעד בנין הבית הלאומי. המצע ההכרחי בשביל ציונות ארצישראלית הוא יהדות גולה החיה בתנאים כתיקונם. גם להלכה וגם למעשה נוגעות אמנציפציה לאומית ואמנציפציה אינדיבידואלית זו בזו ועומדות בקשר הדיי. גולה יהודית היתה קיימת מאז ומעולם ותמיד גם תתקיים במידה גדולה או קטנה. מי שאינו רואה את שויון זכות של עמנו בגולה כדבר שאסור לפגוע בו וכחובה הכרחית של אומות העולם, והוא מוכן, ולו גם להלכה, לוויתורים ופשרות, טעות גדולה בידו, שכן היא יסוד לציונות. ברוח זה דובר בקונגרס הראשון שלנו על מצב עמנו בעולם. מורינו ומדריכינו לא יכלו להתעלם מההכרה הנכונה, שהציונות מוכרחה להקיף את כל הבעיה היהודית.

בכל מדינות התרבות בנות-החורין, היהודי הוא אזרח נאמן בתור יהודי ובתור ציוני, מתגאה בגזעו ונאמן למסורתו ההיסטורית, הוא מקדיש בחייו הפרטיים את השכלתו, את רכושו, וכשהשעה צריכה לכך, גם את חייו, למדינה שבה הוא אזרח, שוה זכויות. כך עולים יהודים שוי זכויות מאמריקה, אנגליה, פולין, לא“י בתור אנשים, לא מבוהלים ודחופים, נהרסים ברכושם נקיים מנכסיהם וידיהם על ראשם. ציונות איננה גירוש יהודים לא”י, אלא שיבת ישראל לארצו ביד רמה, חפשית. ובזה שהציונות יוצרת אפשרויות חדשות, שהן עתה האפשרויות היחידות, היא מכינה תשובה קונסטרוקטיבית על הנגדשמיות ותקופה חדשה בתולדה היהודית.

 

בפולניה    🔗

בפולין הגיעה המצוקה החמרית היהודית עד לדיוטה התחתונה. היקפה עולה גם על מעשי-הצדקה הכי כבירים. קומץ הם כולם לגבי הארי הגדול של המון הפרולטריון והמעמד הבינוני שנתרושש, וכל הבדלי המעמדות נעשו ליצירי דמיון. הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית הם המונים מחוסרי-אמצעים, שקרקע פרנסתם הולכת ומתמוטטת מתחת לרגליהם, והם צפויים ממש לחרפת רעב. מעמד בעלי המלאכה מאז, המהווה חלק גדול של הציבור היהודי בערים הגדולות והקטנות, – בווילנה, למשל, שלושים אחוז, – נמצא במצוקה מיוחדת, זקוק לתמיכה בשביל צרכי מחייתו הכי הכרחיים, ובחלקו הגדול גם בלי צל קורה לראשו.

מעשי הצדקה בקהילות היהודיות, הנעשים על ידי רשת של מאות חברות, שמשנות מאות הצטיינו בפעולות כבירות לטובת הכלל, לריפוי חולים, סמיכת נופלים וגמילות חסדים – היו תמיד מותנים מקיומו הכלכלי האיתן של מעמד בינוני. עתה נהרס לגמרי אותו המעמד הבינוני, שעסק במסחר ותעשיה. לפנים, בתנאים בריאים, הצטיין מעמד זה, בשתי מידות טובות: במעשי-צדקה וברוח נדיבה. בזו האחרונה אני מתכוון לנדיבות פעילה מתמדת, כעין בתי הכנסת-אורחים, בתי מושב זקנים, ביקור חולים וכיוצא, לעומת נדבות הכספים. מעשי צדקה יכולים לפעול רק ברכוש מה שאין כן נדיבות רוח.

עתה נשארה בעיקר רק נדיבות הרוח. היכולת החמרית של הקהילות והחברות למעשי צדקה ירדה פלאים. חברים בודדים עדיין מנדבים למעלה מכוחותיהם, ועדיין מפכים חיים יהודיים. גם עתה ממלא היהודי את חובתו, ממה שנשאר לו לפליטה אחרי כל המשברים, לעזור לאחיו כי ימוך ולתמוך בסובל כי מטה ידו, למען לא יכריעהו לגמרי גורלו הקשה. לפי הרגשת העם שלנו זכות היא לרש, כי מסורתנו מעמידה את הצדקה לא בתוך הרגשותינו אלא בתוך תכנית חובות חיינו. ואל יעלה, איפוא, על הדעת, שאחינו בארץ זו בגדו במסורתם. לא, אדרבה, לשם האמת צריך להיאמר, שרוח ההקרבה של היהודי הפולני עדיין פועלת באופן מפליא. כשם שבמובן אנושי מרגישים רגש של התרוממות, כשרואים איך היהודי, החי בתנאים גרועים בעצמו, חוסך ממש מפיו כדי להחזיק בעדתו ובקרוביו וידידיו הרשים, כך מרוממת נפש היא, במובן הלאומי, העובדה, שאותו היהודי, המך בעצמו, מצמצם בצרכי מחייתו עד גבול האפשרות, כדי לתרום את תרומותיו לקרנות הציוניות. על זה הוא מקבל את גמולו כפליים. במובן מוסרי-אינדיבידואלי, בהכרה שמילא את חובתו הלאומית, שלגבו היא השקפת עולם מלאת תכנים משפיעי חיים וחידוש נעורי העם, אבל גם במובן חמרי-ציבורי, מכיון שעל ידי כך הוא מרבה ומגדיל את סיכוייו לעליה לארץ ישראל. אחת היא אם סיכוייו אלה הם ביחס לעצמו ובשרו או ביחס לקרוביו וידידיו. זוהי התקוה היחידה, וזוהי גם ההקרבה היחידה המגבירה ומרוממת את כוח החיים.

בפולין מדברים רק על “סרטיפיקטים”. הכל סובב על הציר הזה. ועוד זאת. מארץ ישראל בא גם כסף. במקום דולרים אמריקאים משעבר זורמות עתה לירות ארצישראליות בסכומים חשובים מאת הפועלים בא“י לאבותיהם הזקנים ולקרוביהם, הרעבים ללחם; כסף זה בא ממש מזיעת אפיים של חלוצי החקלאות בעמק וכיוצא בו. הכסף בא בצ’קים קטנים למשפחות במאות עיירות קטנות, כדי להחזיק בחיים אתההמונים המתנוונים בפולין. כבר עתה חיים עשרות אלפי יהודים מכספי א”י, והפרוצס הזה הולך ומתקדם. כל הקלה בעליה מגדילה את האפשרות להתקדמות אמצעי-העזר הממשי הזה, וכן להפך. כל חומרה בפורמאליות ממיטה ממש שואה על המוני הנצרכים בפולין. ציונות בפולין אינה רק געגועים רבים, כיסופים גדולים, לעולם יותר טוב ויפה. זוהי הציונות באמת. אבל בעת האחרונה נעשתה מלבד זה – גם הודות לכסף מא"י – גם הפירור האחרון לקיום הנשמה בגוף. עם העובדות האלמנטאריות האלה אנו צריכים להתחשב.

בהתרחשות-החיים הנוראה של המהפכה הכלכלית הזאת צמח וקם דור חדש, אשר בו בשלה ההכרה של מגמת החיים היחידה בא“י לוודאי בטוח, אם על ידי החלטת רצון עצמית חפשית, ואם על ידי המצב בפולין. שום כוח מבחוץ לא יוכל לערער את ההכרה הוודאית הזאת, וכל ערעור היה מביא את הנוער הזה לידי יאוש, או היה מבריח אותו אל תוך זרועות אלמנטים קיצוניים. הרבה הלצה שלא במתכוון יש בזה, שבאותם החוגים מאשימים אותנו, שאנו לא הרבינו למדי לדרוש, ולא בזקיפת קומה מספיקה, את החשת הבנין בא”י ואת ביטולם התכוף של כל העיכובים וההגבלות, על ידי הכרזות תכופות וכו'. החשדנות רואה בזה קריצות עין לעילא, מעין ביזנטיניות. מאמינים הם, החשדנים, אמונת מסתורין בתועלתה הפורייה של צעקת-חמס; אבל המעפילים הישרים האלה, שכוונתם בודאי רצויה, עומדים אמנם הכן לפולמוס, בשאלה זו, אבל חסרים הם שיווי המשקל לטפל באופן אובייקטיבי בבעיה הזאת על יסוד מעשים ופעולות במשך זמן רב, ידיעת ענין עמוקה ויסודית, התבוננות ונסיונות מרובי צדיים, ואינם רוצין להבין שני דברים:

ראשית, שאין כל הבדל-מטרה בינינו וביניהם, משום שכולנו רוצים ביצירת בית יהודי לאומי גדול בטמפו הכי מהיר, ובכל הזדמנות, במסגרת משא ומתן מתאים. אנו דורשים את זה בפה ובכתב בלי הרף; באופן, שלשם כך אין כל צורך ביצירת מפלגה מיוחדת חדשה ובסכסוכים פנימיים, העשויים רק להחליש את הכוח הדוחף המרוכז של ההסתדרות.

שנית, שהתקוה אינה מופרזה, אלא מבוססת על עובדות ממשיות, שרק בדרך ההתפתחות השיטתית על ידי הסתפקות מחוכמת וריסון עצמי בכל תוקף, נצליח, שעל אחרי שעל, להגן על המפעל בו התחלנו, לפתחו ולקדמו, להתגבר על כל המכשולים הישנים והחדשים האפשריים, בשלום ובמישור ובנצחון גמור. בעוד שקפיצה פתאומית אל תוך ספירה בלתי בטוחה של פוליטיקה, של קוניונקטורות וקומבינאציות, בשיטות דמיוניות ובהנחות מרפרפות, חותמת בעצמה את גזר דינה, בשעה שגורמי מטיאורולוגיה פוליטית אינם ניתנים לחשבון, מצבי הרוח הם בלתי-בטוחים, המשברים והדאגות קשים ומסובכים, והנגדשמיות נושאת בחובה נגדנו מבוכות חדשות לבקרים.

אנו נוגעים בשאלה הדוויה הזאת בקשר עם פולין, מפני שנקודת הכובד שלה מונחת בעצם במרכזי ההמונים היהודים באותה ארץ. כאן נגלה התהום בין תקוות ההמונים היהודים הלאומיים ובין המציאות הארצישראלית. אין הדמיון יכול ליצור אגדה יותר מגוחכה מזו שתתקיימנה שתי מפלגות ציוניות, אשר האחת מהן שואפת לעליה חפשית של יהודים פולנים רבים, והשניה לעליה בלתי חפשית של יהודים פולנים מועטים. אלה הם יצירי דמיון.

המצב כהוויתו הוא זה: א“י נעשתה בחיי היהדות הפולנית לאקטיב גדול, לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הכלכלי. א”י קלטה אל תוכה מספר גדול של חלוצים, בעלי מלאכה וגם מספר חשוב מאנשי המעמד הבינוני, אקדמאים ואינטלקטואלים, שהצליחו ברב או במעט להיעשות לאזרחי הבית היהודי הלאומי, הביאו אחר כך גם את אבותיהם העניים, או תמכו בהם מהתם.

בלי א“י היתה היהדות הפולנית הרבה יותר עניה והרבה יותר אומללה ונואשה מאשר עתה. הציונות, ודוקא הציונות הממשית, העומדת על עבודה מעשית ואינה מרחפת בעננים, היתה ליהודי פולין לברכה. זוהי רק התחלה, וכל התחלות קשות. עדיין לא הגענו עד קצה חכמתנו, עדיין אנו נעולים נעלי-ילדים. אבל מה שכבר הושג מוכיח, שזה אינו רק בנינה של א”י, אלא גם תחייתו ובנינו מחדש של חלק חשוב מהיהדות הפולנית. במידה שאותו החלק יצליח בא“י בחקלאות, באומנות ובתעשיה, במידה שיכּה שרשים עמוקים יותר ויותר, בה במידה ישתבח ויהודר הפרי שאותו החלק ישא. עושר הקציר לפי עושר הזריעה. אבל אין זה לטובתה של היהדות הפולנית לגלגל המונים סתם לא”י. העליה אינה גלגול מחילות בהמון ולא הגירה של יהודים במובן הרגיל של המלה הזאת, כדוגמת ההגירה לאמריקה לפני שלושים ארבעים שנה, אלא מפעל תרבותי לאומי, שהאיכות עולה בו בחשיבותה על הכמות.

משאת הנפש, שההסתדרות הציונית רוחשת, בתור נושאת הדגל של העם היהודי והחלוץ העובר לפני המחנה, היא, לכונן מקלט בא"י, שבו יוכלו לבוא לידי התפתחות חפשית המטרות הכי עליונות של העם היהודי. זוהי משאת הנפש שצדה את לבם של טובי עמנו, הממלאה יותר ויותר את נשמתם והמעודדתם ודוחפתם להוסיף וללחום עד בוא הנצחון הגמור. בשאון הימים, בתוך המצוקה הנואשה של ההמונים, בבהלת רשמים מפתיעים, מזלזלים שלא במתכוון בציונות זו, מנמיכים את קומתה ומנחיתים את דרגתה להגירה רגילה, אינדיבידואלית, וכך רואה אותה ההמון הנוגע בדבר, גם מן הצד החיובי וגם מן הצד השלילי. כשבאים סרטיפיקטים במספר רב – הרי שמחה וצהלה. ואם לאו – התמרמרות, “וילונו העם”. כלפי סכנה זו של המעטת-דמות וזלזול – עלינו להתנגד בכל תוקף.

וגם את הרעה בא“י נקבל, אם נרצה ואם לאו. ידינו לא יצרו את המעצורים בא”י ולא בכוחנו לבערם במחי יד. אלה הן עובדות, כמו שאנו הננו עובדה. ברשימת דרישות יש לפעמים הכרח לקבל גם את המחיקות. וגם תמימות היא להאמין, שאפשר כאן, כמו בויכוחי ימי הביניים, לשכנע את הגורמים בעלי דברינו. בודאי חשובה היא עבודת ההסברה, והרי אנו מפתחים אותה יותר ויותר. אלא שהאמונה בכוחה המוחלט לפעול גדולות ונצורות – היא אמונת פלאים. זהו לא ציחצוח חרבות הלכה בין אדירי תורה, אלא מלחמת-אינטרסים, פוליטית, כלכלית וטריטוריאלית, שבה מכריעים רק: שיקול הגורמים התרבותיים, כושר המעשה הגדול ביותר, מהירות במלאכה, עתרת הידיעות בכל המקצועות, והאחדות הכי חזקה. חשוב הוא בנין היסוד האיתן של ההכרה הלאומית, חיים ציוניים של יכולת הגיזרה ושל כוח יצירה מאורגן. חשובה היא בקשר עם זה הציונות התרבותית ויהדות עברית, ידענית ולאומית. כי בכל מקום שאתה מוצא יהדות עמוקה, שם אתה מוצא גם ציונות אמיתית פורחת. עץ כמוש לא ישא פרי הדר. יהדות פולין צריכה לשוב ולהיות במובן זה למופת. לא שותא-דסרטיפיקטים-בשוקא גרידא, אלא גם שדה עבודה רחב לתרבות לאומית, לציונות מהותית.

השבחה בהכשרה, למשל, – טובה היא, אבל עדיין יש בה מקום להשבחה – היתה משמשת אמצעי מועיל להתפתחות יותר פורחת של ביתנו הלאומי, מאשר יסודן הבלתי-פוסק של כיתות ציוניות חדשות לבקרים, שכבר קשה לאדם לעמוד על סוף הבדליהם הדקדקים. כן היתה מועילה הרבה יותר תעמולה רבה בפולין, שהעולים הצעירים הבאים ארצה לא יידחקו אל תוך דחק הערים, אלא ילכו, למרות כל הקשיים, אל הכפר על מנת להישאר שם. והוא הדין בעבודה להגדיל פי כמה את הקרנות הציוניות, כדי שנוכל לגאול אדמה יותר ויותר, ולהכשיר יותר את חלוצינו.

כל זה הוא שכל ישר ללא דגדוגי חידוש, וכל זה דורש עבודה ממושכת עצומה. ואפילו הויכוח בשאלות אלו דורש ידיעת ענין עמוקה. לעומת זה קל מאד לנהל פולמוס על דבר יחסינו אל השלטון העליון. זהו דבר קל, נעים ויש בו מן ההרגל הישן. אבל זהו לא קו-ההתנגדות הקל ביותר, אלא ההתפלמסות עליו. השלטון בעצמו הוא גורם חשוב בהתפתחות הבית היהודי הלאומי, זהו דבר שאינו מוטל בספק. הוא יכול לעזור וגם להפריע. פעמים, שמצליחים להשיג ממנו מילוי דרישה זו או אחרת, ופעמים לאו. לנהל משא ומתן עם ממשלה עליונה ולרכוש את רצונה הטוב – זהו פרק חמור גם באנגליה. בפולין אין משיגים כלל את התנאים המיוחדים ואת התכונות המיוחדות של ביורוקראטיה אנגלית. מרחוק הם נראים כספר החתום בשבעה חותמות. גם במקרה הכי טוב, ממשלה היא מכונה אטית. מלבד זה מסיחים דעת מהעיקר, שמחוץ לשלטונות ישנם עוד המון דברים, התלויים רק בנו ולא בהם, לטובה או לרעה. הגורמים המכריעים החיצונים אינם בידינו. תכופות הם “כוחות איתנים”, שכל הטענות והמענות וההשפעות ותביעות הצדק ניפצות אליהם כאל סלעים. אבל אנו לגבי עצמנו הרי איננו רשאים להיעשות ל“כוחות” כאלה! דורשים מאתנו, שאנו “נשכנע” את ממשלת המנדט, את חבר העמים, ואפילו את הערבים; בשל כך, ובעיקר בשל כך, מתפלגים לכיתות וסיעות. ואין מעלים על הדעת, שהרבה יותר נקל היה צריך להיות, לשכנע את ה“עת לבנות”, למשל, ואת ה“על המשמר” 2, שתתאחדנה לסיעה אחת, הם הציונים הטובים, וברובם מהראשונים. ואפילו את זה אין אמני השיכנוע הגדולים יכולים לעשות. בשל מה? משום שלפנינו הכרות לעומת הכרות, ומשפטים קדומים נגד משפטים קדומים. נתחיל נא במלאכת השיכנוע לגבי עצמנו!

כל הסתירות ואי-העקביות הללו הן רק ביטויה של הבעיה היסודית של כל המצב: פתרון תכוף של שאלת היהודים בפולין אינו ענין למפעל חלקי של הגירה ציונית, שלא רק מצד חוץ, לפי נקודות-מבט לגמרי אחרות, אלא גם מבפנים, מצד היהודים, היא זקוקה לנקודת-מוצא אחרת ולקביעת-מטרה אחרת לגמרי. מובן, שאין אנו מתעלמים בזה מן העובדה, שלחץ חוסר העבודה בין היהודים מוקל ע"י העליה, ושעל ידי כך נעשתה זו גם למפעל פילנתרופי; אבל רוצים אנו להטעים, שראשית עדיין קטנה היא העליה, מהיות גורם הקלה במובן זה לכל אורך החזית. לשם כך היתה צריכה בתמידות להתגדל יותר ויותר, בהתאם למצב המצוקה המתרבה. ושנית, צריך הגורם הפילנתרופי, מתוך הבנתה היותר עמוקה של אותה ההשתתפות החשובה מצד יהודי פולין בבנין הבית הלאומי, להסתלק לצדדין, אם לא להיות נידון בשתיקה לגמרי.

למרות כל זה לא בלתי מוצדקת היא הטעמת הצורך בהגדלת מספר הסרטיפיקטים, משום שזה כל כך בולט באמת, עד שהטיפול בענין זה, בחיוב או בשלילה, חשוב ביחוד בשביל שיקול המצב והוא משמש הוכחה ברורה על הכוחות היהודיים הממשיים המזנקים להפעלה.

ומזה – לשאלת היהודים. שויון הזכויות עומד בפולין, לפי החוקה, על מכונו, אבל באותה שעה עצמה מתגדלת המצוקה. מצד חוק המדינה מוצאים היהודים חסות. אבל חוגים ידועים והמונים גדולים מתיחסים אליהם באיבה, בלי שום סיבה ורק מטעם היותם יהודים. בחיי המפלגות, בפולמוס העתונות, ביחוד בתוך האופוזיציה, הנגדשמיות עמוקה מאד. כנראה אין זרי הנצחון של רדיפות היהודים בגרמניה מניחים לה לישון. את המסים ואת כל חובות העיריה ישלם-נא וישא נא היהודי, אבל חלילה לו לדרוש זכות הקיום, מפני שזהו האות, שרוצה הוא לשפוך את ממשלתו על כל העולם. בנוגע ליהודי תוכל הזכות להיות נלמדת, רק במובן אובייקטיבי, הכפיה של המדינה למילוי חובות האזרח, אבל לא במובן סובייקטיבי, חופש הקיום העצמי.

האם אפשר ואם יש תועלת בדבר, להוכיח את אפסותן של כל טענות יריבינו? במובן מוסרי אין אנו מרויחים מזה כלום. על ידי תשובותינו אנו נותנים להם הזדמנות למענות ומקום לאחרים להתגדר בו. והפולמוס שלנו מועיל להם יותר מאשר קיוו, שעל ידי כך הם נעשים לגיבורי היום, שהכל מסיחים בהם, ולמצילי המולדת. ואם אנשים הגונים יתקשו למצוא נוהים רבים, שיעשו כמעשיהם, הרי רבים הם המחקים גיבורים אלה ומתאמצים לשנן את פסוקם. ואותה השיכבה של ההמון או של הנוער הבלתי מבוגר במובן פוליטי, המוכנה תמיד להטעים באגרוף כל רעיון מתקיף, מקבלת את פניהם באותה התרועה – בקריאת הפ-הפ ההיסטורית – שאזננו נעשתה כל כך גסה בה, בשמעה אותה תמיד בפרוע פרעות בישראל. ולפיכך הפסקנו אנו הציונים בצדק את הפולמוס העקר הזה. על קובלנות רציניות אנו משיבים ברצינות של המדע. אבל על תנועת שגעון של איבה אנו מגיבים רק במעשים קונסטרוקטיבים. כמו בגרמניה כך גם בפולין, אין בכל ההתרסות נגד הגזע היהודי, או רוחו, או דתו, או אופיו, דברים של טעם וממש שאפשר למסור אותם ולהגיב עליהם, אלא רק ביטוי של אוירה ידועה וטכניקה של “כך נוהגין”. בשים לב לנייטרליים, הרי אין לך התנצלות פוריה ומלאתי תועלת מזו של ההוראה באצבע על עובדות ומעשים, העומדים בניגוד לכל הטענות וההאשמות.

כי מי יוכל להכחיש, שבכל מקצועות העבודה הפוריה, בפרק הזמן הקצר מאז החילונו בבנין א“י, יצרו אחינו מפולין, ביחוד בנעריהם, גדולות ונצורות? לתשובה כזו נתנה רק הציונות את ההזדמנות. הרושם שעשו פעולותיהם של יהודי פולין בא”י על פולין עצמה, הוא כל כך עמוק, שבכמה חוגים התחילו לבחון מחדש את השקפותיהם הקודמות על היהודים. אין אנו מאמינים, שזה יסייע לנו אצל טורפי היהודים המושבעים. אדרבה, נוח להם לאלה דוקא יהודי עצל, או נשכן, או בור, בתור מטרה הגונה לחיציהם. אבל בשביל אבטומטים אלה להשלכת שיקוצים אין עצה ואין תחבולת תשובה כל עיקר. ואם ישנאו תכלית שנאה את היהודי העובד עבודה קשה ביותר, שנאה לשם שנאה, – הרי מבכרים אנו בכל זאת הרבה יורת את השנאה הזאת על הבוז.

בעצם הדבר אין לאום המחנך בשביל המדינה הפולנית אזרחים חרוצים כלאומנו. אין לו ליהודי הפולני מתחרה בזריזות וחריצות המעשה, בשכליות, וברוח ההעפלה. הוא מחייה את המסחר ואת התעשיה, ובמעמד האינטלקטואלי הוא מהווה חלק הגון. אבל דוקא בנקודה זו מופיעה הקנאה. ככל שידו רב לו ליהודי, כה תגדל סכנתו, ברצותו “לשרור על העולם” – כמו שכתוב בתורה היוצאה מברלין. אבל מי מאתנו שואף באמת לשלטון העולם? אנו, הרי תובעים אנו רק את הזכות המגיעה לנו כלכל אזרחי המדינה.

האם תדלג הנגדשמיות מגרמניה ותקפוץ לפולין? זוהי השאלה המעסיקה ומחרידה את כולנו. סבורים אנו, ששואה זו לא תתחולל על ראשינו, כי שונים הם המצבים בשתי הארצות האלה. נצחון הנגדשמיות הגרמנית בא מתוך תסבוכת שלמה של עובדות, שאין להן מקום בפולין. גרמניה היא ארץ מנוצחת, ומטבע המנוצח הוא לשנוא ולהטיל ארס שנאה על כל סביביו. פולניה היא ארץ מנצחת, וגיבורה מדריכה אשר אבדה זה לא כבר, יוסף פילסודסקי, שהכל, והיהודים בכלל, התאבלו עליו ועל האבדה שאבדה פולין, בוז בזה לקנאות הלאומית, לגודל הלבב, לגאוותנות, לשנאת הזרים ולנטיות לפרעות. הוא ידע, שכל השחיתיות החולניות האלה הן הופעות פתולוגיות, שמהן נשקפות סכנות קשות לחיי כל העם. ורוח נכון זה צריך למלא את כל הנוהים אחריו.

מלבד זה היתה גרמניה אימפריאליסטית, ולמצב זה יכולה היא לחזור. אבל פולין ואימפריאליזם הם מושגים שאינם סובלים איחוד. ותו: גרמניה היתה צבאית ולזה היא שואפת ותגיע בודאי שוב. ובדרך לצבאיות, המובילה למלחמה, מתעוררים ומתפרצים בדרך הטבע כל האינסטינקטים המשמשים מטרה זו, וביניהם גם השגעון הנגדשמי. אבל בפולין מצב הדברים הוא לגמרי אחר. פולין היא מדינה ששבה לנעוריה ונתקוממה מחדש, שצבאה דרוש לה להגנת עצמאותה. פולין אמנם רוחשת את הרעיון של צבא גדול. אבל אפילו גדולי צבאה אינם צבאיים במובן הפרוסי. ועל כן אין לנגדשמיות כל סיכוי לעבור ולשטוף את הגבול לפולין. טיפות אמנם נזרקות וניתזות מעבר לגבול, אבל לשטף לא יגיעו.

אבל הסכנה אינה באפשרות נצחונה של “תורה” נגדשמית, שכל תכניתה הדלה אינה אלא לקט אמרות נפוחות, אלא במצוקה המתגדלת, המשמשת קרקע מוכשר לתעמולה נגד היהודים. פני הפחד חיוורי-הרעב מביאים ליאוש. בכל ענפי התעשיה, המסחר והאומנות אין כבר מקום פנוי. יום יום מתגברת המצוקה, בכל מקום נתקלים בהמונים רבים מחוסרי עבודה, ונופלי-מעמד, המבקשים ואינם מוצאים שום עבודה, ורואים בסרטיפיקט לא"י את הצלת החיים היחידה. האנשים האלה אין להם מנוחת הנפש הדרושה בשביל להתעמק בבעיות הציוניות. יכולים הם להתרגש רק מדברים הכי קרובים להם. קצרה רוחם, וברובם הם רעבים ללחם, וכוח דמיונם הוא זה של הרעב. בצמצום אמצעי המחיה מתרחשים הדברים הכי מוזרים. אינם מוזנים כל צרכם, תכופות הם שרויים בתענית. אבל כמה תוכל ותארך פרישות אסקטית זו? זוהי השאלה.

מצווים ועומדים אנו להוציא את אחינו בפולין מדל שפלותם החמרית, להציל את המוניהם מכליון, למנוע את היהדות הפולנית הגדולה ונשואת הפנים מפרוצס של התרוששות גמורה וגויעה אטית מתוך הסתגפות וחליים. ביחוד הדברים אמורים ביחס אל הנוער הגדל והיתומים הרבים. מה מר הוא גורלם של הילדים המיותמים, אשר במות עליהם אבותיהם וקרוביהם העניים, נשארו ערירים וגלמודים מחוסרי כל ונופלים למעמסה על הקהילות, והכי מר ונמהר הוא, שאותם הילדים אינם מקבלים את החינוך הנחוץ, שהיה נותן להם את האפשרות למצוא בזמן מן הזמנים מעמד לחייהם ולהיעשות חברים חרוצים ונכבדים בחברה האנושית.

במעשי-צדקה מקומיים גרידא, ואפילו אם היו גדולים וחשובים, אי אפשר יהיה לעצור בעד גורל הכליון. הציונות עושה את חובתה. חושבים אנו, שלא נפריז אם נאמר, שבמעשה העזרה בשביל יהדות פולין על ידי א"י נושאה הציונות את חלק הארי. את העזרה הזאת צריך להגדיל. אבל זו לא תספיק אפילו במידה מוגדלת. כל החברות שבעולם חייבות להחיש את העזרה, וגם המדינה. בודאי יראו לנו על צמצום עמצעי המדינה, ועל התפקידים מלאי האחריות, אשר הועמדו לפני המדינה על ידי מצוקת האחוזות, דלות החקלאות, חורבנו של האומן וכל מוראי ההתפתחויות מתוך המשבר העולמי. אבל על אותה הדאגה ועל אותה ההתענינות יש זכות התביעה גם לאזרחים היהודים הסובלים קשה, ועוד יותר קשה מאחרים. צריך שתהי להם גם ההכרה, שהמדינה דואגת, ברוח שויון הזכויות, גם להם, לא פחות מאשר לאחרים. הכרה זו, אם גם לא תביא תועלת חמרית ממשית, הרי גדול מאד כוחה המוסרי, שכן מקשר הוא בכל הארצות את האזרחים למדינותיהם.

אם המדינה מוצאה לנחוץ מפקידה לפקידה להלאים ענפי-תעשיה ידועים, אז תיטיב לעשות, אם תביא בחשבון, כמה המונים יהודים ינקו את מחייתם מאותו ענף, ותדאג לכך, שאותם האנשים, כיהודים כבלתי יהודים, ימצאו גם להבא את מקור מחייתם, אם באותו הענף או באיזה ענף אחר. ברגשי הכבוד הכי גדולים למדינה הפולנית, ומבלי התערבות כל שהיא בעניניה הפנימיים, עלינו להטעים בכל הנימוס הראוי, שהעובדה, שתקנות כאלה הן מאופי כללי ואינן מכוונות נגד היהודים, חשובה אמנם במובן הפסיכולוגי, אבל בשביל הקרבנות של התקנות האלה התוצאות הן עיקר והסיבה טפלה להן.

המדינה הפולנית היתה בכל שנות האלף של תולדתה אולי היחידה בין כל עמי התרבות של ימי הביניים, אשר לא הכתימה את קורותיה בכתם החרפה של גירוש יהודים. השמדת יהודים כלכלית באופן קפנדרי, על ידי גרמא, היא בניגוד למסורות הגדולות של העם הזה. מאמינים אנו, שהמדינה הפולנית היא בריאה למדי לקלוט את עיקום המוח של מרמת הגזעים, ואינה זקוקה לקחת תורה מפי גרמנים נגדשמיים.

וכאשר נגדשמי פולני אחד נימק זה לא כבר את אהדתו לרדיפות היהודים בגרמניה – להוציא רדיפות קתולים! – בטעם זה, שנחוץ להגן על אירופה נגד התיהדות, – הנה עצה יעוצה לו, שלא יתן לדאגה זו להלבין לו אף שערה אחת. אירופה, היינו: אנגליה, צרפת, איטליה, שויצריה, גם אמריקה, וכמה מדינות חדישות ועצומות אחרות, לא נתנוונו כלל וכלל על ידי “התיהדות”, עד שתצטרכנה לכתת את רגליהן ולבוא לבקש עצה מפיו של אותו הנגדשמי הפולני, הממליץ-טוב לפניהן על ה“תרופה” הבדוקה ומנוסה של “גזעיות”.

בלונדון, פאריז, רומה וכו' יודעים ומכירים את אגדת הכזבים על “שלטון היהודים”. יודעים ומכירים שם את כל הקיש-קיש-קריא של אמרות סנסציונליות מצד “אריים” זקוקי הגנה, שאינן אלא שפיכת לעג על היהדות, הנצרות, האישלם ועל כל יסודות המוסר האנושי בכלל, – וצוחקים לזה. בפאריז, למשל, ידעו את כל הדמיונות על דבר ה“אריים”, כביכול, עוד מאה שנה לפני ה“התגלות” מצד שונאי ישראל גרמנים. אלה לא התיחסו לזה, לדאבוננו הגדול, ברצינות. דמיונותיו נקברו באבק הספרים של בתי עקד עתיקים. באנגליה ידעו מומחים מעטים את הנחותיו של הפרופסור מאקס מילר על דבר האריים. זה היה עוד לפני יובל שנים ויותר. שום איש לא שם לב להנחות אלו. לאחר זה סתר אותו הפרופסור עצמו את השערותיו והשליך את כתביו הראשונים אל תוך חדר הסחבות. – ואת “לחם הפנים” הזה מעמידים עתה על שולחנה הגבוה של אירופה! ב“תורה” זו חוזרים עתה על כל אומה ולשון!

 

שאלת היהודים בארצות אחרות    🔗

באוסטריה קשורה שאלת היהודים כל כך הרבה במצב הפוליטי, שאין לקבוע יתדות לפתרונה, מבלי שיהיו לנו איזה ציורים ברורים בקשר עם כל עמדתה של אוסטריה. בקהילה היהודית הגדולה בוינה, שהיתה כל כך פורחת לפנים, שוררת מצוקה רבה. הקהילות הקטנות בערי השדה מדוכאות למאד.

היהדות ההונגרית, שהיתה כה מוצקה לפנים במובן הכלכלי ורבת-ההשפעה במובן פוליטי, נתמעטה בהרבה במספר אוכלוסיה ונדחפה ממצבה הקודם. שמחים הם בחלקם, שהצורה המתקיפה של הנגדשמיות נחלשה עתה.

הציבור היהודי שלפי מספרו הוא הכי גדול באירופה אחרי פולניה, חי ברומניה. רומניה הישנה היא הקרקע הקלאסית של שאלת היהודים, המקיפה עתה גם את רומניה הגדולה. הנגדשמיות אינה פוסקת לשסות את ההמונים, וביחוד את הנוער, נגד היהודים, גם המצב הכלכלי הורע, התנאים הכלכליים נעצרים בהתפתחותם גם על ידי הפרעות מאופי נגדשמי. המצוקה גדולה – וא“י היא ארץ הגעגועים, ביחוד על ידי כך, שיהודי רומניה תפשו זה מזמן מקום גדול וחשוב בא”י.

בתורכיה צעדה היהדות הרבה אחורנית ונתרוששה. בפעם הראשונה בקורותיה נתחוללו בקרבה פרעות ומחזות יציאה עצובים. לאומיות תורכית קיצונית מציקה גם לעבודת תרבות יהודית הכי צנועה, כעין לשכות בני-ברית, וכיוצא.

באלג’יר מצאה הנגדשמיות זה מכבר קן לה להשריץ את התעמולה הכי פראית. בשנה הקודמת חגגה את תעלולי שכרונה בדמות פרעות נוראות עקובות דם.

בהרבה מארצות המזרח, כמו באפגאניסטן, פרס, בוכארה, הולך המצב ורע. כאשר שומעים על כל האמצעים הפראיים, שאוחזים בהם נגד הקומץ הקטן של יהודים החיים שם, מתעוררת השאלה, אם חבר העמים עודו באמת חי וקיים? הרדיפות האלה מחללות את שם חבר העמים ומאכזבות את דעת הקהל היהודית, המתיחסת לחבר העמים בהערצה גדולה ונותנת בו אימון בלתי מוגבל. חבר בחבר העמים אינו רשאי להתעלם מהתחיבויות הברית ולפגוע בעקרונים העליונים של האנושיות.

היהודים בפרס החיים בארץ זו מדורות קדומים, נמצאים כיום במצב מדוכא מאד. הם אנשים חרוצים וזריזים ואוהבי עבודה, ואינם נוגעים לרעה בשום איש. ובכל זאת הם צפויים שם תמיד לחמת מציקים, המתחכמים להרע להם ולשפוך עליהם בוז ונאצה. בבוכארה שוררת מצוקה איומה אין יוצא ואין בא לסחור ולעשות לביתו. ארץ זו נמנית עתה על ארצות המועצות. לא טוב מזה הוא גורלם של אחינו בתימן, קורדיסטאן וגיא ורגיה (גם כן מארצות המועצות). גם עליהם עוברת הכוס, ומבלי כל יסוד וטעם.

תכופות הם באים ברגל, – תמונה מקינת ירמיהו, – לירושלים שלהם, מפלטם היחידי, מטרת תקוותיהם היחידה. הם באים בזקניהם, ישישים נשואי-פנים, בקלסתר פני ה“אבות”, קלסתר-קדומים, צדיקים שעל מידותיהם יורד זקנם הלבן והחכמה תאיר פניהם; באים הם גם בנעריהם, חלוצים צעירים, ואתם יחד באים אנשים באמצע שנותיהם, פועלים, עם נשיהם וטפם. זוהי העליה המזרחית שלנו! תנועה קדושה, דרמה תנ“כית פרימיטיבית. יש אשר הם באים ושומעים, שהם “שלא כדת”, שאין להם זכות ישיבה בארצנו, טרגדיה כזאת יכולה לקרות רק אצל היהודים. אבל א”י עושה את שלה, משתתפת בחלקה; מלבדה – אין איש. היתה לפנים חברת “כל ישראל חברים”. אבל מי ישים לב כיום ליהודים בארצות רחוקות? אי העתונות, כלי מבטאה של דעת הקהל, אשר ידעה לפנים להתקומם בשער בת רבים נגד פרעות שנתחוללו ונגד כל מעשי תעתועים אשר נעשו? אי הם רבי המדינות הגדולים, אשר ירימו את קולם וימחו נגד עיוות הדין וחילול הכרת הצדק? אי הצעקה נגד לעג השאננים על כל מידה נכונה?

האמנם אפסו מאתנו עשירים בעלי השפעה, שגורל אחינו האומללים באותן הארצות הכסוטיות יגע בלבם? האם אלמן ישראל מאנשים כאדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי? האם תמו לגווע יחד אתם גם רוחם, לבבם וכל מידת הרחמים שלהם? אין עוד כס משפט למצפון. הכל מחרישים ודוממים, כשהדבר נוגע ליהודים, ואפילו היהודים עצמם.

הסיבה לאדישות זו היא, שאפילו בארצות היותר חפשיות מוכרחים לטפל בפליטי גרמניה וגם באותותיה של נגדשמיות גנובת חוץ, ההולכים ומתבלטים, עד שהתענינות באנשים מפרס וכדומה נראית, לגבי הצרות הקרובות יותר והדוחקות יותר, כדבר בלתי אקטואלי. אבל הפירוש הפסיכולוגי הזה, עם כל הגיונו הנכון, אינו יכול להושיע אף במעט את אחינו במזרח ולחלצם מצרותיהם.

באנגליה אין צמח הרפש של הנגדשמיות יכול להכות שרשים. הוא רועה ומסתאב על חול, וכל המאמצים לשובב ולהפריח לא הצליחו, למצער עד כה. מנהיגי התנועה הנגדשמית באנגליה חסרים כמו כן לגמרי אותן התכונות המקסימות את ההמונים. אינם דברנים גדולים ואינם מזוינים, כחבריהם-בדעה אשר בגרמניה, בכל נשק הדיאלקטיקה, היכולה להוכיח וללבן הכל. לא הכניסו שום רעיון חדש אל תוך השוק. הם רק משננים מתוך גמגום את תורת רבותיהם בארצות אחרות. הסתדרות של תנועה זו אינה כנראה בת קיימא באנגליה, אף על פי שגם בארץ זו אפשר למצוא משפטים קדומים נגד היהודים בכמה חוגים. אבל חלילה לנו מבדוק בשפופרת את הכתמים אצל ידידינו הישנים.

ואפילו אפריקה הדרומית לא ניצולה, כנראה, לגמרי ממחלה זו. עד הזמן האחרון לא ידעו באפריקה הדרומית לגמרי את הנגדשמיות, אבל חדשה מקרוב באה גם שמה שורה שלמה של אגודות וביחוד של הנוער, המטיפות לשנאת היהודים לכל פרטיה ודקדוקיה של הדמגוגיה ואמנות הכחשים. הם זריזים מאד בהפצת תורת השנאה לישראל, ו“הפרוטוקולים של זקני ציון” המזויפים משמשים להם בתור ספר תורתם העיקרי, מה שהביא לידי פרוצס גדול בבית המשפט העליון בגראהמסטון (שאליו נקרא בתור מומחה בר-סמך גם כותב הטורים האלה), אשר עוד לפני הפרוצס הברנאי הוציא את משפטו, שכל הפרוטוקולים האלה אינם אלא מעשי זיוף, מלאים שקרים וכזבים, ושמפיציהם חטאו בזה חטא פוליטי, והם גם נענשו ע"ז קשה.

אבל כל זה ללא הועיל. עדיין מחזיקים הם בכל תוקף באותם הפרוטוקולים, בעלילות-הדם וסירוס מקראות, משום שאומנותם בכך. בלי ספק זהו עסק חוץ, שהובא מארצות אחרות. שונאי ישראל נלהבים מתקשטים בצלב-הקרס וניסו לערוך פרעות בזעיר-אנפין. בהיותם מופרעים בעבודתם מצד הממשלה, הם מנסים לתת לעבודה זו צל של תעמולה שיטתית, ולפי הנוסחא הידועה – פנים של הגנה עצמית נגד שטפון-הכספים היהודי, וכדומה מן יצירי-הדמיון הרבים. מתכוונים הם בעיקר לפליטים היהודים האומללים מגרמניה. מי שראה את התריסרים האחדים של רופאים, מזמרים וסוחרים, ומי שיודע עד כמה מדקדקים אלה כחוט השערה ונזהרים בכל חומר הזהירות, שלא יאבדו את זכות ישיבתם בארץ ע"י האמתלא של “זרים אוכלים אותה” – הוא יבין עד כמה מגוחך הוא פתחון-פה של הגנה כלפי המסכנים הצנועים האלה, הנחבאים אל הכלים.

אבל זהו האופי, וזהו בהכרח האופי, של תנועה, אשר כל מטרתה היא לנאץ ולהילחם נגד גזע שלם, בכל מחיר, וללא התחשב עם המוסר, ההגיון, הנימוס, האמת והצדק. כמה מן האירוניה יש בזה, שבארץ השחורים, שבה הלבנים הם מיעוטא-דמיעוטא והיו צריכים להוות חטיבה מוצקה אחת, כדי להגן על מפעלם התרבותי-ציביליזטורי, דוקא בארץ זו נעשים נסיונות לשסות את הגזעים איש ברעהו. באופן זה הרי יותר צודקים היו ההוטנטוטים וכיוצא בהם, להופיע על הבמה בתור אנטי-אריים. אולם לאשרנו עדיין לא הגיעו גזעים אלה לדרגת “ציביליזציה” כזו.

 

מסקנות    🔗

גולת הכותרת של השאלה היא: מה יהי בסופם של אחינו האומללים? מה יהי עתידם של אלה, אשר הוכרחו, ע"י גזירות רעות בארצותיהם, לאחוז במטה הנדודים ולנוע אחרי איזה מקלט בו יוכלו לבסס את קיומם ולחיות בביטחה חיי-עמל כשרים? אנה יבקשו וימצאו מקלט אשר כזה? אנו הציונים עושים את שלנו, את חלקנו. אבל השאלה בכללותה, ובשביל העתיד הקרוב, עדיין במקומה עומדת. היא לא תוכל למצוא, וגם לא תמצא, פתרון אחר מלבד הציונות, משום שכנפי הפילנתרופיה היהודית הרגילה נחלשות ונופלות. גם הרעיונות הכי גאוניים בכיוונים אחרים, עם כל עשרת דברותם חוצבי-האש, אין בהם כדי סיפוק, אפילו לדידם. רק און-המתח הכביר של עם החי על אמונתו, דתו ותולדתו, שדוקא הבלתי-אפשרי למראית-עין מעודדהו ומשנסהו למפעלים יותר נועזים, רק זה עשוי להושיע. ולשם-כך הוא זקוק לאחדות מהודקה לחטיבה אחת של אידיאליזם לאומי, שרק ציון תוכל לחשלה.

עצובה היא התמונה אשר ציירנו, אבל בכל זאת הרי חיים וקיימים אנו. אכן, עצם קיומנו הוא מנפלאות הבורא. והפלא המתחדש, שמצב היהודים מבליט לעיני העולם הוא, שאותו הקיום הפלאי הולך ומתגבש במציאות. עם ישראל סובל, ובכל זאת הוא חי כיום חיים יותר אינטנסיביים, יותר מלאי התעוררות, ויותר פעילים מאשר באיזה זמן קודם לכן. מדרמת-עם זו, שאין על עפר משלה, קורנת אלינו בתוך ליל הגלות ברכת נוגה, הברכה מציון. אור קטן וצנוע, אשר ישתלהב בבוא היום להמון קרני נוגה ולעמוד אש למזרח ולכל האנושות כולה. בארץ ישראל יכה ויעמיק ישראל שרשיו, ולכל העולם את אברותיו ישלח. זוהי נחמתנו.

ועוד נחמה אחת נמצא, בפתחנו את ספר הזכרונות, את קורות ימינו המסולאים ביסורים, ובקראנו את אשר נכתב ונחרת בהם בחרט הזמן. קורות אלה מספרות לנו על נסיונות ומלחמות, סכנות-כליון והתנוונות, על תקופות יאוש ורפיון-ידים; אבל גם על אימון וכוח-הסבל, על עזוז-גיבורים וגודל-נפש. מה לעשות עוד ולא נעשה בכל הזמנים ובכל הדורות להרוס את עצם קיומנו! אבל כל עצה הופרה וכל דבר לא קם, אשר יעצו זדים ודברו אויבים. כל חכמת מדינה וכל שואת רשעים ניפצו אל הסלע האיתן – סוד קיומנו. בו שבר גם הזמן את שיניו. אמנם גדול הוא השבר אשר הושברנו, וכמה און וכמה הון, וכמה נפשות מישראל, לאלפים ולעשרות אלפים, הלכו לטמיון בעטיין של הרדיפות האלה. אבל למות לא נתנונו, לא יכולו לתת אותנו. אנו ניצבים היום כולנו, חיים וקיימים – כי אלהים עמנו, כי עוזנו וזמרתנו יה! האקספרימנטים החדשים אינם חדשים ותוצאותיהם ידועות למדי גם למרדפינו.

ספרד אשר היתה פורחת לפנים, כל עוד ישוב ישבה בה לבטח אוכלוסיה יהודית היתה אז מעצמה בעולם – עדיין לא העלתה, אחרי חמש מאות בשנים, קרום על מכתה, שהוכתה בעצם ידה על ידי גירוש היהודים. העם הגא הזה, מלומד הנסיונות, הוא עתה ידידנו הנאמן, הבז לשנאת-הגזע. כבר התוודתה על חטאות נעוריה ופשעי עברה, וגם מצאה שעת כושר לוידויה ותשובתה, בחגיגת היובל למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב“ם. גם ספרד, כאויבינו עתה בגרמניה, גירשה רופאים יהודים עוד לפני חמש מאות שנה. אחד מאלה היה הרמב”ם, אשר כל העולם הנאור חוגג עתה את שנת הולדתו. אבל העם הספרדי הכיר לבסוף שדרך זו אינה הישרה, ורוצה הוא לגולל את החרפה הזאת מעל מצפונו.

עוד לא פסו ידידים לנו בקרב העולם, אבל מלבד התשועה מבני אדם, זקוקים אנו להשפעת האידיאל שלנו, אשר הוא שעמד לנו בכל המצבים, והוא שנחה אותנו בדרך, בצוק כל העתים. אותו האידיאל עצמו ינחנו במעגלי התקומה גם להבא. הוא ירומם אותנו בהכרה, שאף על פי שחשבו להשפיל את כבוד עמנו, הנה לא יכלו לבוז לו בלבם באמת ובתמים, ומכל שכן בוז לא יבוזו לו עתה, בהקימו מחדש את ארצו, בתור מפעל שלום ותרבות. שברנו על אלוהי ישראל, השומר אמת לעולם, ועושה משפט לעשוקים. הוא יחלצנו מן המיצר.

אם יש בציונות כדי לפתור את שאלת היהודים? כן, אף במובן חמרי היא פתרון השאלה, למצער, בחלק חשוב ממנה, על ידי הבית הלאומי בא"י. אבל אין זה הכל. לעודד נפשות סובלים לחזק ידים רפות וברכים כושלות, ולהרנין לבבות כואבים – זהו סוד הציונות הרוחנית בשביל פתרון שאלת היהודים. בהיכנס היהודי אל תחת הציונות, היינו, בהגיעו לכלל הכרת חירותו המוסרית הפנימית – שוב לא ירבץ תחת כובד נחושתיו ולא יוכרע. וזהו התוך החשוב ביותר של הפתרון: לבלי הכרע!

הציונות היא חינוך העם היהודי לקיום אצילי, ויחד עם זה היא ריפויים של המגרעות והסילופים וכל אותם המומין, שבאו בעטיו של הגיטו ובתור ולדות הטומאה של ההתבוללות, אל תוך חיי היהודי ופשו באופיו. על ידי כך מקרבת הציונות את היהודים אל עמי התרבות והם נעשים יותר מובנים לאלה. התכונה הספינקסים מיטשטשת ונעלמת, והאנושי הכללי מפעפע ועולה.

זהו לא פתרון פורמאלי, אלא נפשי עמוק, ומשום כך גם בטוח. אחרים ישבו על מדוכה זו אלפיים שנה, ויבקשו פתרונים מפתרונים שונים והעלו חרס בידם. הציונים זה מקרוב התחילו. הם דורשים עוד זמן. נבואותיו של דור אחד מתקיימות בדורות הבאים. בדידן הוה עובדא, בתהליך הציונות.

בכוח ובהגיון כבר נפתרה שאלת היהודים בציונות. בא"י פשוט על ידי קיום עם קטן עצמאי מבפנים, עם שפה, תרבות, מסלול חיים משלו. אם כבר עם ממשלה משלו או עדיין בלעדי ממשלה משלו – זהו טפל; העיקר הוא – עם, שאינו דוחק רגלי אחרים ואינו נותן לאחרים שידחקו את רגליו הוא; עם, עם הכרת ישותו ועם סיכויים גדולים.

זוהי קרן האור היחידה, והיא לנו גם קו אחרון בתמונה זו…

1935.


  1. האחרון להשתתפותו של סוקולוב.  ↩

  2. פלגים בציונות פולין בימים ההם.  ↩