לוגו
צִיּוּנִים א' (מות בוסל; בנגב; מרחוק; יובל נורדוי)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

מות בּוּסל – רגילים אנו באסונות ובפצעים; אבל הנה עברו ארבעים יום ופצע זה אינו נגלד.

לאסון כזה לא פיללנו.

איש, אשר היה סמל-החיוב, סמל-הבניה, יסוד שביסוד.

מעוּלה בין מעוּלים.

איש הרצון וההכרח.

איש המשעבד ומכוון רצונו להכרח העליון.

הביד המקרה ימות יוסף בוסל?

ידיו הצנומות, הרפות-מוצקות, אשר כוננו את דגניה, ועיניו, עיני-העשת הרכות-כמהות, אשר צפו הליכותיה –

איכה!

איכה נפל היקר והשלם בין אנשי-משמרנו המעטים, המעטים כל כך – – –

– – – – – – – –

בנגב – נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שׁערי-הארץ, שׁהנשַׁמות שׁבה רבות.

זאת אומרת: הנשַׁמות שׁאינן דרושות להם, שׁאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להם.

“גם לי גם לך לא יהיה” – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון “משא-ערב”, אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב“גבולות”: “החופש האמיתי”, בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין “משא-ערב” ובין “לאן?” (ב“מעברות”) יש רק ההבדל, שׁלפני י“ג שׁנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפַּן-שׁמי בה”א הידיעה: לילידי הארץ נבנה אנו בתי-ספר, נרַפּא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהוּמאניות פנשמיוּת ופילאנטרופּיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: “בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!”

כן, כן, דרושה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – יאָמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? “החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים” – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבן גם “אוויר של יחסים עליונים” – לא פה המקום. לא מצדם ולא מצדנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליון מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל כרחנו אנו מביטים עליהם בקנאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –

מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש.

– – – – – – – –

מרחוק – ב“עברי” הניו-יורקי פרסם י. היערי רשמי-פּועל משדוֹת-דאקוטה. “בא אני בחברתם של איכרי-דאקוֹטה – כותב הסופר – עומד על אפיָם ועל טיב-חייהם… איכרי-דאקוטה (יהודים – המעתיק) מרטיבים בזעת-אפם אדמת ארץ רחוקה, נידחה, אוכלים לכם מתבואת-שדותיהם, ירקות מגניהם ועופות מלוליהם. עבודתם אינה נעשית על ידי אחרים”.

האומנם יש גם “נקודה” כזאת בכדור-העולם? ואנחנו לא ידענו.

– – – – – – – –

יובל-נורדוי – למאכס נורדוי מלאו שבעים שנה. ההסתדרות הציונית עושה תעמולה ליסד מושבה על שמו. כמדומה, שיחד עם זה, היה כדאי, שהדואגים למחלקת-התרבות בהסתדרות, יוציאו את הקיים שבכתבי-נורדוי הכלליים בתרגום עברי. בצירוף מונוגרפיה מקיפה על חייו וכל ספריו.

כי ערך מחנך גדול יש למיטב-כתבי-נורדוי ולהרצאת-חייו.

נורדוי, כהרצל, הוא בן הבורגניות היהודית המתבוללת אשר במערב יקר מזולל. בבודפשט, עיר הבירה של ארץ הונגריה, נולד. אביו היה יליד-פוזן ואמו – מריגה, שניהם יראי-אלוהים; אביו היה בר-אוריין, מורה לילדים, מדבר בשבח היהדות ותעודתה, אבל תלמידיו אשר הקים התבוללו והמירו את דתם. הנער שמחה-מאכס גם הוא נמסר על-ידי הוריו החרדים-המשכילים לגימנסיון נוצרי. את מעט העברית שכח מהר. באוניברסיטה אחר כך למד מדיצינה, גמר חוק-לימודיו, אבל לא נהיה לרופא-גופים, כי אם לרופא-נפשות, למחבר-ספרים. השנאה ליהודים מסביב וההתוודעות להרצל העירו בו את הכרת-הקשר הנרדמה לגזעו, ומאז הוא נורדוי שלנו.

ספרי-הבקורת של נורדוי עושים רושם כביר על קורא צעיר. להבנת ההקדמות המדעיות כל צרכן, אמנם, אין לו ההכנה הדרושה, אבל הדברים בפנים, הדברים הברורים, השנונים, ההגיוניים, חריפוּת השכל הישר, שבהם הוא מנתח את זרמי-המחשבות ואת נפתולי-הלבבות של גדולי-הרוח – מצודדים את הנפש. איך הוא מבטל! איך הוא מגיח! איך הוא משתער! איזו פיכחות פיקחית! איך הוא מגלה את הפּוֹזה, את הזיוף ואת החולניות שמתחת להרבה בני-אירופה נערצים! קסמים בכל אלה. הקורא הצעיר, שלבו עוד קרקע בתולה, לא תעלה בו המחשבה לראות בזה שביעת-רוח בורגנית, בינוניוּת וכו'. הוא ירגיש את הצער הנסתר של דורש-טוב לאנושיות, הנלווה לכל אלה הדפים; הוא יבחין את הכוונות החשובות, את ההיגיינה הנפשית, שבשמה נעשים כל הניתוחים המדיציניים הללו.

ואות ומופת חותך לחיובו ולחיוניותו של כשרון-נורדוי היא ציוניותו, קריאתו להצלת-ישראל. במומנט של שיבתו לעמו מתחילה הגדלוּת האמיתית שלו. המומנט הזה מעלה אותו, כמו שהעלה את הרצל (שגם אצלו בעטוֹ בלבד לא היה בכדי להנחילהו אַלמוות). מי שאחרי כל עשרות כרכי הרומאנים ומאמרי העתונים הבלתי-חשובים אשר פירסם, על יד ספרי-מחשבה בעלי ערך הגון, כותב בהיותו בן שבעים מכתב כעין זה שנדפס בזמנו ב“חדשות-הארץ”, הוא אדם יהודי גדול.

יאריך ימים!


[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]