רקע
אברהם שמואל שטיין
מַלְכַּת הַנֵּכָר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

במסבאה הגדולה אשר בצידון עיר-הנמל רב השאון וההמולה. ליד מזרקי היין רבוצים שיכּורים הלוּמֵי סובאָם, וקולותיהם הצרודים מתערבים בזמרת פורטים על פי נבל. באחת הפינות מתגודדים אנשים מסביב לאַשׁף ועוֹנֶנֶת העושים בכשפים.

רוחות קלילות, משיבות-נפש, באות מן היערות אשר על מורדות הרי הלבנון, מלטפות את הגלים הרוגעים על חלקת הים. שער-הדגים ההומה מתרוקן והולך. חבורות עמֵלי-יום מיוּזעים חוזרים מעבודתם בנמל. מדוּרות דולקות ליד המצבות והפסילים, הקבועים מתחת לעצים על הגבעות מסביב. עוד מעט ויזבחו את הזבח, זונות מפוּרכּסות תצֶאנָה במחולות לליווּי זמרה ושיר. תַּגָרים ורוכלים וסוחרים עשירים יסבּו בישיבה שפופה, יסבאו את היין האדום ויפליגו בשיחות בטלות ובנאפוּפי-עֲגָבים –

מרכבה רתומה לזוגות אחדים של סוסים אמיצים מגיעה ביעף אל שער המסבאה. אשה הדוּרת-לבוש יוצאת מתוכה בטפיפה וברגליה תעַכֵס. ענק-זהב לצוארהּ ועגילי-זהב באוזניה. אש זרה לוהבת בעיניה הירוקות, הסוקרות בבוּז את המון הסובאים מסביב. בצעד מהיר היא מטפסת על שלבי הסולם, עולה על הגג השטוּח ומתיישבת באחת הפינות. עיניים רבות מלווֹת את בת אתבּעל, מלך הצידונים, שירדה למסבאת הנמל – ואחד, לבוש אדרת-רוזנים, מתקרב אליה לאִּטוֹ, מברכהּ בקידה עמוקה ויושב לידה.

הם גומעים מן המשקה האדום, לועסים מגדנות ומוצצים עסיס גרעיני-רימונים. ריחות בשׂמים ותמרוקים מהוּלים בזיעה חמימה נודפים מהם. ומסביב – מצהלות שיכּורים, קולות נגינה ושיר, לחישות קוסמים ועוננוֹת, חיבוקי עגבים –

הלילה הזה לנו הוא – היא לוחשת על אוזנו ומחייכת חיוך-ערמה. – הלילה הזה לנו! ועתה אל מרכּבתי בואָה, במדרוני הלבנון נשוטט, בין ארזים ועצי-בּרוֹש נָפוש. שם אתן דודַי לך, שם נתעלס באהבים עד יעלה השחר. כי זה לי הלילה האחרון בצידון עיר הוּלדתי, בצידון ההומיה והשמחה –

חבוקים הם יורדים במדרגות הסולם, עולים על המרכבה – ומתרחקים בדהרה. מאחוריהם – הנמל הרוֹדם ושִׁפעת אניות וספינות העוגנות בו.

הלילה האחרון בצידון – אמרת איזבל, מלכַּת לבבי, האומנם האחרון?

אכן, כי הלילה האחרון הוא לנו ונגמע טוּבוֹ עד תום. כי עם שחר אצא במרכבת-אבּירים להר שומרון, בירת מלכי ישראל, שם נְתָנַנִי אבי אשה לאחאב בן עמרי. שם אהיה אני הגבירה המלכה. אל נא באפך, אל נא תזעים פניך. הַתדע מה אעשה ומה אפעל בישראל? את פסילינו וּבָמוֹתֵינו אקבע על כל גבעה ועל כל אֵם דרך – וראש לכולם אדוננו הבַּעל. להם יזבח העם זבחים ויקטיר קטורת, להם יקוד וישתחווה – בהכנעה יעבוד אותנו ובהשפלה; את שירינו ישיר ובחגינו ישמח ויעלוז וכמִנהגינו ינהג. את הנביאים הזועמים, אויבי הבּעל, אדבּיר ואכלה באש ובחרב. וארמון-שן לתפארת לי יקים המלך, בזרם בלתי-פוסק יזרום בו היין והשׁכר, קול מצלתיים ונבלים וחלילים לא יִדום בו ולא ישבות, רוזנים וגבירות יתעלסו בגניו. מכשפים אביא לרוב, עושים בקסמים ומְחוללוֹת ונשי-חצר – קנאת בחורים ועלמות. רוח צידון אֶטַּע בארץ הזאת – אני אכבשֶנָה נחלה למלכי צידון, מבפנים אכבשנה –

בּואה, דודי, ונרווה היין המשכר של אהבתנו, בואה כי רד הלַיל ונציע ערשׂנו על הדשא הרענן –

 

ב

איש גבה-קומה לבוש אדרת-שׂער, פרוע-זקן, מדדה ברגליים יחפות בים החולות אשר במדבר סיני. הרעב והצמא חברוּ יחד לענות נפשו בשׁרב. אך כבדים מהם עינויי-הרוח, זה מַפּח-הנפש המר כלענה, המייאש והמדכא של מצביא מוּבס, אשר צבא לוחמיו בגד בו והִפקירוֹ למְשיסה –

ימים ארוכים ולוהטים הוא משוטט במדבר רחב-הידיים הזה מחמת המציק המבקש את נפשו של נביא-האמת האחרון אשר לישראל בעת ההיא. את כולם, את כל נביאי האמת, הִגִירה למוות הצידונית הארורה המושלת בכיפה בשומרון, בת-הזנונים המסיתה והמדיחה אשר פָשׂתָה כסַפַּחת בבשׂר ישראל. בית-הבּעל מתנוסס שם, על ההר, מזדקר כאגרוף-חוצפה ולַהַג, ועל המזבח אשר בתוכו מזבחים ומקטרים כוהניו. והעם זנחו את אלוהי ישראל והם נוהים אחר לבבם, שטופים בעבודת האלילים, המוּמי היין ותאווֹת הבשרים. מה לא עשה להניא את לב המלך מעל אשתו, אֵם כל חטאת, אשר שבתה אותו בדברי-חונֶף וכבשה אותו בפיתוּייה? מה לא עשה להצלת מורשת ישראל הקדושה בטהרתה? לא אחת ולא שתיים שׂם נפשו בכפוֹ, הוכיח את המלך על פניו, הזעיק את נאמני האלוהים, בחירוף-נפש שמר על הגחלת לבַל תכבּה. ומלחמה נחרצה אסר נגד החבורות הנפשעות של נביאי-הבעל, האוכלים על שולחנה של איזבל והמסתופפים בצִלה, במרומי הכרמל וככל אשר השׂיגה ידו. עתה, דומה, אוזלים והולכים כוחותיו – פסה כל תקווה! הגחלת עוד מעט ותדעך - - סמוך לכאן מזדקרים הסלעים הלוהטים והקדושים של הר האלוהים, הר חורב, עליו נתגלה האלוהים לעמו – העם קשה-העורף וערֵל-הלב הזה – והם זועקים באֶלמם וכמְשַוועים למרום: זנח העם בריתו עם אלוהיו, אלוהי חיים, ועם תורתו - תורת-אמת; מזבחותיו נוּתצו ונביאיו נהרגו בחרב – ויִיוָתֵר הוא לבדו, לבדו, צבי מוּרדף ומוּדח בין המְצָרים, אליהו התשבי מן הגלעד, המקנא קנאת עַמו, והמלכה הצידונית בחמתהּ ובתאוַת נקמתה תבקש נפשו לקחתה – ידוֹע תדע, כי במותו והיה ניצחונה שלם ומוחלט.

אכן, כּי פסה כל תקווה. את נערו השאיר בבאר-שבע והוא עצמו משוטט במדבר סיני ונפשו עליו תתעטף בבדידותו, ביגון יאוּשוֹ ובמַר צערו. אין-אונים הוא כורע תחתיו, מתפלש בחול, ראשו צונח מטה על לוח זקנו המדוּבלל – ומתיַפּח חרש. הנביא הלוחם ואמיץ-הרוח – מתייפח כנער רך ושפתיו הצרובות לוֹאטוֹת: רב עתה, אלוהים, קח את נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי –

וישכב ויישן תחת רותם אחד. ומפרפר הלב בגוף המצוּנף בחולות.

עם שקיעת החמה וצינת הערב התעורר. עייפות הגוף ודיכאון הנפש אשר כמעט והכריעוּהו כליל – כאילו התנדפו והלכו. שמים עמוקים פרושׂים מעל כיריעַת תכלת לאין-סוף וכוכבים רחוקים רומזים כאִשּׁים. הֲיִרמזוּ נחמה ללוחם הבודד במדבר, למצביא הרוח הטהורה הכורעת תחת נטל שִפלוּת הבשר ואינה נכנעת ואינה משלימה? לילה במדבר. ודממה גדולה. והר סיני. על ההר הזה התייחד אדון הנביאים עם אלוהיו ותורת-סגולה, תורת-נצח הביא לעם; ואהרן הכוהן צָר לעם קצר-הרוח את עגל-הזהב… עתה הוא מתייחד כאן עם רוח ישראל ושם, בשומרון – הבירה הצעירה אשר בנה עמרי אבי אחאב – תִתהולל המסיתה. היא-היא, בת סוחרי צידון, המשחיתה את העם הזה, העם הטוב והעמֵל על אדמתו, היא הנוסכת את יין הטומאה בבאר חייו הטהורים. אין רחמים ואין פשרה במערכה הקדושה הזאת שהוא, אליהו התשבי, מצביאהּ הבלתי-מוכתר – ואין כניעה, גם אם שׁבע יפול וַיכרע. לא, הוא לא ייכָּנע. עדים השמים האלה ועֵד הר חורב, כי לעולם לא ייכּנע. עוד מצוּיות ברכַּיים בישראל אשר לא כרעו לבּעל ופִיות אשר לא נשקו לו. מהם ייוָשׁע ישראל. מתוכם יקומו הנוקמים הגדולים. חמוּר ומסוכן אַרסוֹ של הצפעוני השוכן במאוּרתו בשומרון – ועצום המאמץ הנדרש לכלותו. תְקַצץ בו – וימשיך לחיות ולפעפע זעם וארס. והוא נזכר במערכתו הגדולה על הכרמל, כאשר הוא והמון נאמניו תפסו לחבורה גדולה של נביאי-הבּעל והורידוּם אל הקישון ושחטוּם. ומזבח אז הקים, שתים-עשרה אבנים כמִניין שבטי ישראל כולם, ועל הגשם הפיל תחינתו לשמים והציל את הארץ מציפורני הבצורת והרעב. והצפעוני אזר כוחות חדשים והוא מאיים ומאיים - - -

דמויות שונות חולפות לעיני רוחו – אורות מאופל. והם מצטרפים-מתלכדים לאור גדול של תקווה ונחמה. הרי עובדיהו הזקן אשר על הבית – בתוך תוכה של מאורת הפריצים, בלִבו של קן הצפעוני, ואמוּנים ישמור לאלוהי ישראל, לרוחו ולתורתו. מאה מנביאי-האמת הציל מציפורניה הדורסניות הנושׂאות-כּלָייה של איזבל, החביאם במערות וכילכלָם בלחם ובמים. ולא אחת סיכן נפשו בהצילו גם אותו, את אליהו, מיד מרַדפיו. והוא, עובדיהו, עומד על משמרתו ומקיים קשרי-סתר עִמו עד עצם היום הזה – ובטחונו ווַדאוּתוֹ בניצחון לא נתערערו. הרי זה נצחון האמת הנצחית על השקר בן-החלוף; נצחון היעוד הקדוש על הרשע. והרי אלישע בן שפט מאָבֶל מחולה, טהר-הלב ואמיץ-הרוח, הדבוק באלוהי האמת וצמוד לאדמת אבותיו שהוא מעבּדהּ. והנה יהוא בן נִמשי הגיבור והוא לוהט באש שנאתו לבית אחאב ואיזבל. והנה –

מחשבה שגמלה בלבו בנדודיו לובשת עתה עור וגידים ומצטיירת לעיני רוחו כמִפלט-יֶשע. מקהל נאמני ישראל קוֹם יקומו הנוקמים אשר יגאלו את כבוד העם, וישיבו את נהרי נחלי הדם אשר שפכו אחאב ואיזבל על ראשם – הכלבים יאכלו את בשר הארורה הזאת… וזאת החלטתו: את יהוא בן נִמשי שר-הצבא יִמשח למלך על ישראל ואת אלישע – נביא תחתיו, והוא עצמו יאזור שארית כוחו למערכה באמונה, כי גם אם נפוֹל יפּול – וימשיכו הֵמָּה במלחמה.

אז קם על רגליו, נטל מטהוּ – וישׂם פעמיו צפונה.

 

ג

שׁפעת אורות מסנוורים בוקעת מארמון-השן הלבן של המלך הבנוי לתלפיות על פסגת הר שומרון. מנורות-זהב ואבוקות דולקות מבליחות מכל עֵבר, קרני אורן חודרות מבעד לעלי העצים אשר בגן מסביב, רוקמות רשת-קסמים של אור וצל הנפרשׂת במדרון. תזמורות חלילים, כינורות וחצוצרות מנגנות ללא הפסק, חבורות משוררים ומשוֹררות מנעימים שיר. ובקהל הרב גם המחוֹללות והאַשפים בלבושי-צבעוֹנין. היין האדום מבריק בגביעיו על שולחנות-השיש אשר ליד המסובים הרבים רמי-המעלה, שהוזמנו על ידי המלכה למסיבת החג. בחצר הנרחבת של הארמון מזַבּחים ליד פסל ענק של הבּעל – וכוהנים מקטירים על מזבחו ליד אַגָּנוֹת שופעים מור ולבונה. כפעם בפעם מביאים העבדים נתחי-בשר מהבילים בקדירות מצוּפוֹת-כסף ומעמידים אותן ברוב הכנעה לפני האורחים. אולמות-החשק משוּחים בשׂשׂר, הרצפות – בַּהַט וָשֵׁשׁ נוצצים, מַרבדים – רקמת צור וצידון – פרושׂים עליהן, יריעות שׁשׁ וארגמן על הקירות, והתִקרות – מעוּטרות ציורי דימיון מלאכת-מחשבת.

החג – חגהּ הוא ויום שמחת לִבה. משתה-שמנים והוללות. עיניה הירוקות, הקרועות בפוּך, בורקות כאבני-החן המרובות העונדות לִבנת בשרהּ. אש ערמה ותאווה לוהטת בהן. שׂלמוֹתֶיהָ – מיטב מֶשי מצרַים. עגיליה, שׁביסיה ורְדידיהָ זהב, מיטב מלאכת צורפים, - פרחי-שדה, דמויות חיות ועופות חרותים בהם. כתובות-קעקע על מחשוף זרועותיה, וכל גופה משוח בשמן המור ושאר תמרוקי נשים. הנה היא יושבת בחוג של סוֹבאים צוהלים ומספרת להם – כאשר כבר סיפרה באוזני רבים – את המעשה בכרם אשר בעֶטיוֹ ערכה את השמחה המפוארת הערב.

בכרם שהיה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל, אצל היכל אחאב המלך בשומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. אך נבות סירב להסגיר למלך נחלת אבותיו.

*

והמלך – היא ממשיכה וגומעת גמיעה עמוקה של תירוש חריף – שב לביתו סר וזועף. גן ביקש לנטוע במקום הזה, הסמוך לארמונו, גן-פרחים כאשר איוותה [חשקה] נפשי. אך לא העיז, כיאוּת למושל בישראל, להסיג גבול שכנוֹ ולנַשלוֹ. אוכל לא בא אל פיו מרוב צער וסופו נפל למשכב. עד באתי אני, איזבל המלכה, בת אתבּעל מלך צידונים, ואכריז באוזני המלך והזקנים והשרים:

אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. קום אכול לחם וייטב לִבך. אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.

גמעה שוב מן המשקה – המסובים גמעו אף הם – ואחר הוסיפה בהתרגשות:

ואני נתתי לו את הכרם. את כל גפניו עקרו עם שורש. לא, לא את הכרם בלבד נתתי לו, כי אם גם את שבט המלכות לאחוז בו, בידו הרפוּיה, ולרדוֹת בעם הנרפה והנבער הזה, לרדות בו בעוצמה ובערמה.

רבות נאבקתי עמו. ולאחר שגם הפצרותַי אני בנבות החטיאו המטרה מצאתי הדרך לשבור את קְשי עורפוֹ:

בשמו של המלך נכתבו הספרים ובחותמו נחתמו. ובספרים אשר נשלחו אל הזקנים אשר בעיר-מגוריו של נבות נכתב לאמור, כי בירך אלוהים ומלך. שניים עדים, בני בליעל, העידו נגדו. ואז קראו צום – כמקובל בישראל מימים ימימה ויוציאוּהו אל מחוץ לעיר ויסלקוּהו באבנים וימות.

קם ויהי רצוני, - היא מסיימת בקול רם – כן יקומו ויהיו כל מאוויי לבי, כן דיברתי המלכה, איזבל בת אתבּעל מלך צידונים. אילולא המלך רפה-הרצון והייתי מוכרת את נבות ואת בני-ביתו לעבדים לסוחרי צידון, כאשר מכרו הנוֹשים את ילדי הנביאים ונשיהם, אשר הִכרַתּי, לעבדים ולשפחות - גאוַת צור וצידון וגדוּלתן על המסחר הזה!

סיימה ותצא לגן אשר בחצר לחַזות במחולות הסוערים, בלהטי הכשפים ובנַאֲפוּפים מסביב. הפסל הגדול של הבּעל מקושט ומואר אור רב – והיא עצמה חבוקה בזרועותיו של אחד צידוני גבה-קומה, לבוש מכלול משי ושֵׁש, מקרוּאֵי החג, צוהלת ומְשַׂקרת עיניים לעורר ייצרי קנאתו של מלך ישראל, הצופה אף הוא בפולחן-הבעל. והמון עַם רב מכונס, על אף השעה המאוחרת, מסביב לארמון, על מדרונות ההר, בין זיזֵי סלעים ובליטות ושיחים – לחזות במחזה. רבים הם אחוּזי הקנאה ונפשם יוצאת אל זה הפאר ואל חמדת התענוגות אשר לעולם לא יהיו מנת חלקם, אך לא מעטים גם החורקים שיניהם בכעס ובזעם עצור ושׂפתותיהם ממללות חרש אָלה וקללה למלכה. אך כאלה כן אלה עיניהם צמודות ואוזניהם דרוכות ודמיונם דבוק במחזה הלילה, במחולות הסוערים, במשחק האורות, בתעתועי הכשפים, בשִפעת המאכלות והתענוגות ובלבושי-ההדר הקוסמים, המְגָרים…

חצות. ירח-כסף שט לתומו במרומים. כל חיה ועוף כבר נרדמו. רבים מקהל הסקרנים אשר במדרון, לאוּת עמל יומם נסוכה באיברי גופם, מנמנמים אף הם במקומות רביצתָם. אך גלי השאון והצהלה בארמון הלבן פורצים בלא הפסק אל תוך החלל. הֲנתכוונה המלכה להחריש ברעש חוגגים את שַוועת דם הנקיים שנשפך על ידיה לרוב, הֲביקשה לשתק את קול המצפון המורד של עַם הכורמים והיוגבים ושוחרי-החירות?

ופתאום לפתע קמה דממה גדולה, מבשׂרת מאורעות בלתי-צפויים, דממת-חרדה. דממה – זעקה, ואין יודע טעמהּ ופִשרהּ. המוני החוגגים בארמון והצובאים סביבו כקופאים על עמדותיהם, כמצפים לגזר-דין סמוי ונעלם. מה אירע? אין איש יודע פֶשֶר התדהמה. רק איש זקן אחד, הלֹא הוא עובדיה אשר על הבית, דחוק בפינה ליד השער, תָּר במבט נרגש ותקיף במתרחש; ושפתיו רועדות-נעות בתפילת-חרש.

סְגוֹר רַחְמָהּ של הדממה המתוחה נפרץ בשאגה גדולה – שהכרזת קרב ונקם בה וכְאֵב אריה פצוע. הנביא הזקן, אליהו, הופיע אי-מזה לפתע! הנה הוא ניצב בפתח הארמון, בידו האחת המַטה, ידו האחרת מורמת אל על באגרוף קמוץ מונף אל מול הבּעל. הוא עטוף אדרת-שׂער, חגורת-עור למותניו ונעלי-עץ ברגליו. עיניו מְזָרות אש נעוצות בחבורה אחת אשר במרכזה המלך מוקף שׂרים ורמי-מעלה. גם היא, המלכה הנוכרית, המומה ונדהמה. הֵיאַךְ הֵהִין גדול אויביה לפרוץ לתוך ארמונה-מבצרהּ ולהשבית חגה ושמחתה? האומנם יהיה נצחונה תבוסה ניצחת לעיני הקהל הרב הזה? מה מזימות זומם נגדה הנביא עז-הרוח ומר-הנפש הַלָּזֶה, אשר רוב מאמציהָ ומִרמותיה לא עמדו לה עד היום להַדבּירו, וכפעם בפעם הוא מגיח מן המחתרת ומופיע כְאוֹב מארץ, קודר ורוחש-נקם, מייסר ומוכיח?

והנה הוא מניף מטהו וקולו חוצב להבות-להבות:

שמע אלי, אחאב, והאזיני איזבל, בת עם נֵכר, בת-הזנוּנים; יען אשר התמכרתם לעשות הרע בעיני אלוהים ואת עמי השחַתם בעבודת-הבעל ובזהב ובמרמה; ויען אשר רצחתם וגם ירשתם ועִויתם משפט ולא חמלתם וצדקת ישראל רמסתם ברגל גאוה; הנני מביא אליך רעה וביערתי אחריך ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט; במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוֹקו הכלבים את דמך גם אתה; המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים; וגם לאיזבל דיבר אלוהים לאמור – הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל –

נדם הנביא – וייעלם. חזרה הדממה וקפאה. אין קול ואין זיע. איזבל – גוש זעם שנקרש באין-אוֹנָיו. לבה פועם-סוער; פחד סמוי, כעס וחרון מכרסמים בה. יודעת היא וגם מרגישה, כי אכן בלִבה היא פגעו כל חיצי הנביא, פגעו ופצעו וחדרו למעמקים, כי כבודה הושפל וחולל לעיני השׂרים וכל העם לאין תקנה. עיני המלך בוהות ודמעות עצורות עומדות בהן, עוד מעט ויצנח במקומו. בקול חלוש הוא קורא אל אחד ממשרתיו, כי ירתמו המרכבה ויובילוּהו חיש מהר לביתו.

אחד-אחד, כְּנזופים ומבוישים, נדחקים ונעלמים קרוּאי-החג, השׂרים והגבירות והאַשפים והמנגנים והמחוללות, אור האבוקות והמנורות דועך והולך… נהמַת-חרש עולה מעֵבר העם השכוּב במדרונות ההר אשר שמע את זעקת הנביא, והיא כפורצת מעמקי לבבם הכאוּב והשותת דם – והם ממהרים חרש לבתיהם ולבִקתותיהם.

ורק אחד, עובדיהו אשר על הבית, אור גדול זרוע על פניו ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה –

מלחמת ארם נמשכת, בהפסקות, מזה שנים. במערכה נגד הארמים ניגף חיל אחאב ובה גם נפל שדוּד בידי לוחם ישראלי אשר פגעוֹ בקשת. עד הערב עמד במרכבה שהאדימה מדמו נוכח האויב – ועם לילה הוציא נשמתו. וגם יורם בנו שמלך אחריו ואחזיה מלך יהודה – חתן בית אחאב – ניגפו זה עתה לפני ארם. יורם נפצע בקרב ועתה הוא מתרפא ביזרעאל מפצעיו ועמו אחזיה שבא לבקרו. וביזרעאל שוכנת גם איזבל, ששׂיבה זרקה בה, אך כבימי-נעוריה תוסיף להִתיַפּות ולעבוד את הבּעל ולעגוב ולסכסך. עד ירושלים, בירת מלכי יהודה, שם השׂיאה בִתה, תגיע זרוֹעה ותשלח אַרסהּ…

במבצר רמות גלעד, בין הרים, מטה שׂרי צבא ישראל. מסביב משמרות של פרשים מזוינים. אין יוצא ואין בא. יהוא בן נִמשי, השׂר אויב בית אחאב, נִמשׁח שם בסתר למלך בידי אחד מנערי אלישע, אשר יצק מים על ידי אליהו והוא נושא באמונה את מורשתו. שליחו של אלישע יצק על ראשו את פך השמן והשבֵּעַ הִשביע אותו לאמור:

והִכית את בית אחאב אדוניך ונקמת דמֵי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי אלוהים מידי איזבל. ואבד כל בית אחאב כבית ירבעם בן נבט, אשר פילג את ישראל, אשר חטא והחטיא – ואת איזבל יאכלו כלבים בחלק [חֶלקת] יזרעאל ואין קובר.

*

לקול השופר אשר הכריז על המלך החדש נזעקו רבים משרי הצבא ולוחמיו מנאמני ישראל – ויחנו בחלקת נבות היזרעאלי.

שִׁפעת פרשׁים ממהרת עם לילה לעבר יזרעאל – ויהוא בראשה. ויזרעאל בצוּרה ומבוצרת, משמרות צבא סביבה ורכב ברזל וצופים על המגדל. הפרשים התקרבו כדי מרחק ראִיָה מן המגדל – ויחנו בשדה. והנה פַּרש רוכב לקראתם מעבר המבצר: מלאך שלוּח מעִם מלך ישראל. ויאמר המלאך: כה אמר המלך: השלום? ויאמר יהוא: מה לך ולשלום, סוֹב אל אחרי. ויגד הצופה למלך: בא המלאך עד שפעת הפרשים ולא שב, והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי בן המרדוּת. ואשר קרה את הרוכב הראשון קרה את השני.

קֶשר קָשר עלינו יהוא – קרא מלך ישראל אל מלך יהודה. הבה נאסור הרכב ונצא לקראתו פן יַדבּירנו כליל, והארמים צרים עלינו. הבה נמגר את האיש אשר הרים יד באדוניו ואשר אלישע, תלמידו של אליהו ויורשו, משַׁחהוּ למלך. ויאסרו מלך ישראל ומלך יהודה רכבם ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי.

ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר: השלום יהוא?

רכוּב על סוסו, חגוּר אֲזֵנוֹ (נִשקוֹ), ניצב יהוא על גבעה שטוחה ושלישוֹ על ידו. לבו פועם בקרבו וזעמו גובר והולך. הוא נזכר בשבועה שהוּשבע, בדברי הנביא, בשלשלת הארוכה של מעשה תועֵבה וּזוָעה אשר המיטו על העם מלכי ישראל. עתה לא ייחָלץ מידי – הוא הוֹגה בלִבו – עתה אפרע החוב הקדוש מעִם בית-הדמים, בית אחאב. ויקרא אליו יהוא מרחוק:

אין שלום לעוכר ישראל, להולך בדרכי אחאב ופשעיו הרבים והנוראים, לנתפס ברֶשת זנוּני איזבל אִמך וכשפיה הטמאים. בּואָה, צא לקרב, ותשפוט החרב ביני ובינך, כי מלאה הסֵאה – בואה ואגמול לך, קרא בקול.

ויען יהורם ויאמר וקולו רך ורועד:

הבט, יהוא, וראה כי בצרה גדולה נתונים אנו כולנו. פשט האויב בגבולנו והוא משחית את תבואתנוּ ושולח באש כרמינו ורוצח עֵצֵינו נושאי-הפרי; את עדרי צֹאנֵנוּ ובְקָרנוּ הוא גוזל ואת נשינו וטַפֵּינו הוא לוקח בשבי. ועתה אתה בא להרים יד במלך ישראל העומד במערכה כבדה עם אויבינו נפש?

אוזנֵי מי תְשַבּר? שיסעוֹ יהוא בזעף. הן לא החרדה לגורל העם הזה, אשר אתה רודה בו ואת נפשו תחַבל, ולא הדאגה לעתיד בניו – היא אשר תדריך מנוחתך, כי אם הדאגה לעושרך ולכבודך ולתענוגותיך. כי מה בֶצע בניצחון ישראל על ארם ועל מואב ועל אדום, אם למחרתוֹ יכרע לפסיליהם ובאָרְחותיהם ילך ובתוכם ייטָמע ויוּבס מבית? ראשית זרע האבדון זרע ירבעם בן נבט אשר פילג המלוכה בישראל, ושני עגלי-זהב הקים בבית-אל וּבדן וכוהני הבמות מזַבחים להם להסיר העם מעל ירושלים ומקדשהּ ואשר הֵרֵע לעשות מכל אשר לפניו – את לְשַׁד העם הזה מצצתם ואת דמו שתיתם ואת מיטב בניו-נביאיו השמדתם בחרב וּלעֲצַבֵּיהם כסף וזהב כרעתם ברך – הֲתינָקוּ? לא תינקה גם אתה! כאן, על חלקת-הדמים הזאת, ממנה נוּשל במרמה ונרצח על לא עוול בכפו נבות היזרעאלי יען כי חשקה איזבל בנחלתו; כאן, במקום שרָוה דם נקיים יוּגר גם דמך, כאן תיתן הדין כדבר הנביא, דין צדק הוא!

וייאָלם יהורם ולא עצר כוח לפתוח שפתיו. כלתה-נחרצה הרעה אלי – אמר לנפשו – ואין מפלט. בחרדתו הגדולה הסב סוסו ויצעק בקול אל אחזיהו אשר עמד מקרוב: מִרמה, אחזיה! מלכודת היא הטמונה לרגלינו, קוּם ברח! אך חץ מקשתו הדרוכה והנוקמת של יהוא פגעוֹ בין זרועותיו ויצא החץ מלבו. ואחזיה מלך יהודה ראה וינוס, אך יהוא רדף אחריו ויאמר אל לוחמיו: גם אותו הכוּהו. ויכוהו ואת גוִיָתו הביאו עבדיו ירושלימה ויקברוהו עם אבותיו בעיר דוד.

מחלון הארמון אשר ביזרעאל נשקפת המלכה הזקנה – ובלבה חרדה גדולה. שׂער ראשה עשתה כאז, גם עיניה קרעה בפוּך, פניה וגופה משחה בתמרוקים. היא עוטה שמלת- מלכות. אך אין המשי המבריק, השמנים והבשׂמים מסתירים את הקדרוּת האבֵלה הרובצת עליה. המלכים בוששים לחזור. חלק מן הצבא ושׂריו הלכו אחרי יהוא המורד בבית אחאב. רעות ינחש לה לבה – אָנה תָחוּש ותברח, אַיֵה תמצא לה מפלט? מִחוץ – צבאות ארם, ומִבית – שׂנאת עַם ותאוַות נקמתו. במי תשׂים מבטחהּ? חלום חייה נוּפץ לרסיסים לרגליה. לעיני רוחהּ חולפות-עוברות תמונות מימי נעוריה, מאז לוּקחה אחר כבוד מצידון, עיר המסחר והשמחה והתענוגות, אל השׂררה בשומרון ואל בית אחאב. אכן, עתים דומה היה עליה, כי הדְבּירה-הכניעה את המלך ואת העם הזה, כי הרעל שהשפיעה לתוכו חדר לעורקי דמו ובשרו ונפשו, אך לא היא. העם הפשוט הזה השפיל ראשו – אך לא נשבר ולא נכנע. לא נכנע! במסתרים שמר אמונים למקוֹרו ולנביאיו ונוקמים קמו מתוכו, אשר בָּזו לה ולנימוסיה ולמנהגים החדשים שנטעה בארץ הזאת ואשר העיזו נגדה ונגד בית המלכות. אכן, לא כצידון ישראל! איך תיחלץ ותציל נפשה, לאן תישׂא חרפת תבוסת-חייהָ המרה כלענה? היא, הגבירה, שראתה פאר צור וצידון, שגמעה-רָוותה את יין השׂררה-ללא-מְצָרים המשכרת, שנשאה נפשה לכיבוש שומרון וירושלים ושִעבוּדם לאתבּעל – הַהִיא תהיה שפחה חרופה אשר כל רואיה יָנודו לה ראש? ואם יגיע הנוקם עד שעריה, הֲתעצור כוח לחרף נפשה ולהילחם בו, והיא כה תאהב את עצמה ואת תענוגות חייה הנִקלים?

שלוָוה רוגעת ביזרעאל. בוקר. שמש-זהב נוהרת על גנים וכרמים. חמדה וטוהר פרושים מסביב. אדם ובהמה שקועים בעמלם בשדה. שלוָוה רוגעת – ובלב המלכה הזקנה רוגשת סערה וכוססת חרדה. הגבעות, העצים, העדרים, השמים הנפלאים האלה בתכלת הבהירה והשקופה – הן זרים לה, רחוקים ממנה, כלועגים לה ולגְאוֹנהּ המושפל חסר-האונים; והן לא רחוקים הימים כאשר דִמתה בלִבה: לי הם כל אלה, כל הארץ הזאת אשר אירש לי היא, לצידון - - - עתה שׂרדו רק השפחות והסָריסים אין מבטח בהם, אשר עודם עומדים לפקודתה – עד מתי? כצל חיוור של הזוהר אשר חלף ואיננו. דמעה ראשונה עולה בזוית עינהּ. משוּלה היא לחית-יער שטרפה ודרסה ומָשלה – ועתה סגרו עליה אויביה מסביב, והיא מנחשת בחושיהָ את אימת סוֹפה הקרוב לאין מנוס; דרוכה בחרדה כבדה לכל רחש וזיעַ – האין הוא מבשׂר את קִצה? ופתע – הֵד דהרת סוסים הגיע לאוזניה – האם המוות הוא הדוהר ובא? אכן, - אויה לה – יהוא הוא הרוכב בראש פּרשיו…

שלום לך, זמרי, רוצח אדוניו – היא מקדימה לברכו וחיוּך שערמה וחנופּה בו מרחף על שפתותיה החיוורות… סוּרה נא אלי, אדוני, בואה לחדרי ונשתה גביע –

פיך הנפשע והטמא הוא המדבר את הדברים האלה? – הוא משיב לעומתה. – אַת, המרשעת, אשר רצחת אותנו, חיבלת בגופנו ובנפשנו רבות בשנים, האַת תָהִיני, זונה בָלה? הִכּוֹני, הכּוֹני כי בא קִצך, כי בא יום נקם ושילם, בדמיך תכפרי עווֹנך, כל כשפַיִך ותמרוקיִך לא יעמדו לך וגם הבּעל לא יושיעֵך –

הוא מניף את חרבו וקורא בקול פקודה נחרצת אל הסריסים העומדים מבוהלים ונפחדים ליד המלכה: שִמטוּה!

וישמטוהָ ויֵז דמהּ אל הקיר ואל הסוסים ויִרמסֶנָה.

ויַבוא ויֹאכל ויֵשְׁתְּ, ויאמר: פִּקדו נא את הארורה הזאת, קִברוּה כי בת מלך היא. וילכו לקָברהּ ולא מצאו בה כי אם הגוּלגוֹלת והרגליים וכפות הידיים -

עם ערב הוא ממשיך דרכו אל מבצר שומרון. עוד רבה המשׂימה לפניו – למגר את שבעים בניו של אחאב, ואת מיודעיו וכוהניו לבלתי השאֵר להם שׂריד; להשמיד את נביאי-הבּעל שפָשׂו ורָבוּ, לנתוץ את מצבת הבעל ולשים את ביתו – מחראות, לשטוף את טומאת האדמה ולטהרהּ בדם חוטאים - - -

המלצות קוראים
תגיות