לסופר ד.ב. בל.

“נסיונותיך” (למה קראת להם גם “בחלום ובהקיץ”?) אנקדוטיים הם ביותר בשביל “המעורר”. מה שנוגע ל“חירות-הדיבור”, הנה, אמנם, נכון, אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות-ראש ל“אותו הדבר הנקרא ציונות”. “המעורר”, כידוע לך, אינו כלי-מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי “המעורר” שופכים את לבותינו.

[“המעורר”, תרס“ז, חוברת י”א, נובמבר 1906]