רקע
לוי אריה אריאלי
אַללה כרים!

1

דראמה בשלוש מערכות


הנפשות:

שמריהו פוגל – צעיר כבן 22 שנה, שומר אחד מן הפרדסים, לבוש חלוקה שחורה של פועל רוסי; רגליו נעולות מגפיים גבוהים; חגור איזור-עור רחב, שכדורים תחובים בו; על ראשו נתונה באי-סדר גראציוזי מגבעת שחורה ורכה, ששוליה תלויים ויורדים למטה. הילוכו ותנועותיו מעידים על כוח ורשלנות גם יחד. כשאינו שיכור הוא מדבר בקרירות וברצינות נפלאה גם את הדברים המעוררים צחוק.

קלמן וַיינשֶנקר – פועל זקן כבן 56 שנה. זקנו עגול ושב, וניכרים בו סימני–צוהב. על מצחת הכובע הישן שלו כתם גדול. מתחת למעילו הקצר נראה מקטורן מצבע טַבַּק, שמכסה גם את צווארו. תנועותיו מעידות על טוב-מזג ומתינות.

נוח יונטר – צעיר כבן 24 שנה. מכין את עצמו לכניסה אל הסימינאריון-למורים. לבוש תמיד שִכמה ארוכה, שניטשטש צבעה מיוֹשן. עניבותיה הגדולות יורדות לרגעים מעל הכפתורים, ואז נראים מתחתיה מעיל קצר ובלה ומכנסיים שחורים וחדשים, ששוליהם מתחת מופשלים תמיד, כעין שמירה מן הרפש. על ראשו נתון כובע אמוץ ממין “טרופיקל הלמט”, שאף הוא ישן. זקנו האיספאניולי הוא מצבע בלתי ברור, ולא נסתפר מזמן. ביישני ובלתי-מהיר; בשעת שתיקה הוא נושך את קצה-שפמו ומקמט את מצחו; מדבר קצת בחרומף, אבל לא מתוך התפנקות והתגנדרות, אלא מתוך מין חולשה.

שמשון ברונסקול – סופר מתחיל כבן 25 שנה. כל תלבושתו עושה רושם של גיהוץ קרתני. תסרוקת-בלוריתו מתנשאת בקצת יוהרה מעל למצחו. מן הכיס העליון של מקטורנו עוברת דרך עניבת הכפתור שרשרת השעון של זהב אמריקני עד הכיס השני שלעומתו; אל דש מעילו מחובר “מגן-דוד” קטן עם סרט לבן-כחול; לראשו חבוש כובע ברוד וישן ממין “ז’וקי”. פעם בפעם הוא מסיר את ה“פנסנה” מעל חוטמו ומעלהו בשעה שהוא מכווץ את גבותיו, ואז הוא אומר כולו התעלות על בן-שיחתו. כשלבו טוב עליו וכשדעתו פנויה הוא מנענע לעיתים בכוונה את ראשו כדי שתיפולנה קווצות אחדות משערותיו בלי סדר על מצחו, ובמצב כזה הוא מתאמץ להשאירן זמן-מה. בטוח בתנועותיו וצוחק הרבה ובקול רם על בדיחות עצמו.

נעמי שץ – נערה יפה ושובבה כבת 18 שנה, בת עורך עברי וארוסתו של ברונסקול. קולה רענן ומצלצל; תנועותיה גראציוזיות ומלאות חיים; דיבורה מהיר ושוטף. על צווארה החשוף – קו של משי שחור ועליו תלוי מידאליון של זהב. מתלבשת בטוב-טעם ותמיד היא בבגדים בהירים.

ציפורה אנגלבראַנד – עלמה כבת 22 שנה, מזכירת בית-ספר גרמני. גבוהה ודקת-בשר. במחלפות-ראשה השחורות מלמעלה קלועה מקלעת-שני. מופיעה כמעט תמיד ב“מאנטילה” אמוצה, המגעת עד ברכיה. חן רך שפוך על פניה העדינים והשקועים במחשבות.

עלי – ערבי מוכר-תופינים כבן 20 שנה. פניו מזרחיים, יפים ושזופים. כל תלבושתו – תכלת ונעליו אדומות; חרב קצרה בנרתיק משובץ כסף חגור לו על ירכו; על ראשו – מטפחת מסמאת בלבנוניתה ו“עג’ל” שחור ורקום-כסף יסובבנה. מכל ישותו ומהלכו מבצבצת גאווה של פרא יפה וחסון ובן משפחה מיוחסת.

אבו-הואדי – זקן הדרווישים, דודו של עלי כבן 68 שנה.

מוסטפה – דרוויש בימי העמידה

מקהלת דרווישים

דרוויש ראשון

דרוויש שני

דרוויש שלישי

כולם יחפים, לבושים לבנים, ולראשיהם חבושים תרבושים לבנים וגדולים.

החיזיון יוצא לפועלו בשנת תרס"ח באחת מערי-החוף של ארץ-ישראל: שתי המערכות הראשונות בעיר עצמה, והשלישית – מאחוריה.

 

מערכה ראשונה    🔗

חדרם המשותף של ברונסקול, יונטר, פוגל וּויינשֶנקר, החיים “חיי קומונה”. לנוכח – דלת מוליכה אל המרפסת הצרה ואל הרחוב. מימין לדלת (מן המשחקים) חלון עם תריסי-“ז’אלוזי” פנימיים. משמאלה – כל הקיר עד הזווית הוא שלושה חלונות גדולים, רחבים וכל-כך נמוכים, עד שמבעדם, בשעה שווילונותיהם המזוהמים מסולקים לצדדים, קמה לעיני החוזה פאנוראמה רחבה ומרהבת-עין של עיר-מזרחית עם בתי-מסגדה, מגדליה, גגות–בתיה השטוחים וכו', והאנשים העוברים ברחוב נראים לכל מלוא-קומתם. על הרצועה הדקה של הקיר שבין שניים מן החלונות האלה תלויה, מודבקת במסמרות נוצצים, תמונה מאובקת של הרצל. סמוך לזווית הקיר הזה עומד דרגש ישן ועליו מצע-כרים ושמיכה מעוכים; לפני הדרגש אל הקיר השמאלי (מן המשחקים) – שולחן עבודתו של ברונסקול ועליו: תמונתה הפוטוגראַפית של נעמי, בקבוק-מים, ראי, צעצועים קטנים אחדים, תעשיית “בצלאל”, וספרים וניירות מוטלים בלי סדר. מעל לשולחן תלויה על הקיר אמתחת שחורה של ברונסקול בשביל כתביו. בקיר זה אצל השולחן – דלת מוליכה אל החצר; בין הדלת וה“אוואנס-צינה” תלויים בגדי-גבר ואלונטית, ועל גבי שני חבלים – אצטבה, ועליה, וכמו-כן על הכיסא העומד מתחתיה, ספרים גדולים וקטנים לרוב. בקיר הימני – גם-כן דלת, שהיא מוליכה אל חדרי אדון הבית והיא סגורה ומסוגרת תמיד; על יד דלת זו עומדת ספה ואליה מחובר עוד משכב אחת מכיסאות. על הדלת תלויה תמונתו של מרקס. בין הדלת הנוכחית ובין החלון, שתריסי-“ז’אַלוזי” לו, תלויה תמונה מעשה-רקמה של בית ואילן ואדם העומד על גבם, והאדם גבוה משניהם. בין החלון וזווית הקיר הימני תלוי כינור ישן עם קשתו ומתחתיו – גלויות מצוירות אחדות. בזווית זו על הרצפה עומדות מלתחות אחדות זו על גב זו, וממעל להן – בגדי קלמן. באמצע החדר – שולחן-האוכל, שבמקום מפה משמשים לו

גליונות של עיתונים. אל השולחן ופה ושם לאורך הקירות עומדים כיסאות בלתי-צבועים. רשלנות, אי-סדרים ודוחק בכל מקום. על הספה המוצעת ישן קלמן ועל הדרגש והכיסאות המוצעים אין איש, אלא שהשמיכות והכרים המעוכים מראים, שברונסקול ויונטר זה עתה קמו משנתם.

מחזה ראשון    🔗

קלמן, ברונסקול ויונטר

(על השולחן שבאמצע החדר דולקת מנורה. ברונסקול ניגש לפתוח את התריסים ואת החלון – ומיד מתחיל לנשב אל תוך החדר רוח קריר ונשקף מראה-האמוץ של שחר לא-בהיר.)

יונטר (עומד אל שולחן–הכתיבה, בידו האחת ראי ובשניה הוא מחליק את שיער-ראשו המגולה; בקפדנות עצובה): יקחהו אופל! איזה שיער קלוש! ממש נורא הדבר! בעוד שנתיים מתרחשת ובאה קרחת כגודל הר-גריזים.

ברונסקול (שב מן החלון אל שולחן האוכל): חה-חה-חה! לכאורה היה התנא-קמא יותר קרוב אל האמת אילו השווה את קרחתו אל הר מון-בלאן. ואלא מאי מפני-מה דווקא הר גריזים? – הווי אומר: אין זאת אלא משום ציוניותו… ציונותו של ה“תנא-קמא”. חה-חה-חה! – אכן זו תהיה קרחת ציונית ועל פני כל ישראל תיכבֵד, על זו הקרחת הגדולה (מדגיש) תימסר מודעה להוועד-הפועל הקטן (שוב מדגיש) חה-חה-חה! (בקול צחוקו הוא מפריע את קלמן משנתו, הלז מתהפך מצד אל צד נוהם ושוב משתקע בשינה.)

יונטר (בתרעומת קרה וכבושה): סמיכות הפרשיות! (מעמיד את הראי על שולחן הכתיבה ויושב שותק ועגום על הספה לרגלי קלמן.)

ברונסקול (ניגש אל הדרגש ומתחיל להציע אותו. רואה, שהעציב את יונטר, ומבקש לתקן את המעוות): נסה נא, נוח את ה– ”criniére" או – מה שעוד יותר טוב – אותו האמצעי… אה, מה שמו… נו, אותה התרופה… שהמודעה עליה מתחלת במלים: “אני הייתי קירח”… (מביט על יונטר; הלז מחייך מעט. ) לא, כזו ברצינות, נוח… מספרים נפלאות על תוצאות שימושם של אלה.

יונטר (מעביר ידו על פניו, קם מעל הספה ומהלך הנה והנה לאורך-החדר; בהתאוננות תלויה לך מעל ראשך (דרך-הילוכו עובר על פני שולחן-הכתיבה) בשעה שריבה זו (מראה באצבעו כמה נעים לך לעוץ עצות שעה שרעמה על התמונה הפוטוגראפית, העומדת על השולחן) נכונה הבוקר לבוא ולבקרך בחדר זה.

ברונסקול (נהנה מדברי חברו; ברוגז מדומה): דברי-הבאי, במחילה! (בביטול משונה:) לקחת ביום אחד את כל הצעיר, את כל היקר… וסתם, כך לקוברו, לחונקו ולשימו לאַל ול… ול… – תם אני ולא אדע, על דיברָתי לא אדע ולא אבין. מה אירע? לא, ברצינות. מה אירע? הן צעיר אתה ממני לימים. עובדה! (מרכך את הטון ומחייך:) וסוד אגלה לך, שבכמה דברים יפה אתה ממני, למשל, חוטמך, מצחך… כן, כן… ובכלל…

יונטר (בטון בלתי-ברור): סוד… (כמתחנן מתוך עייפות ובחילה:) נחדול נא מזה. אין את נפשי להיכנס עכשיו בעובי-הקורה של האסתיטיקה. אומר אני, שבכלל העניינים יגעים… ו… ו… ו“יצלחו לכפרות”.

ברונסקול (גמר את הצעת דרגשו, מוציא פאפירוסה ומעשן): אתה לבדך הוא האשם בזה (מושך את עשן הפאפירוסה אל פיו:) אתה ולא אחר. הגע בעצמך! (מרים קצת ראשו אל על ושולח מפיו בהתייפות זרמים דקים של עשן:) הגע בעצמך: וכי זהו מהלכו ותלבושתו של האיש החפץ בקרבת-נשים? הן חייב אתה תודה לתינוקות של בית-רבן, שאינם שמים אותך ללעג ולקלס בחוצות! (לוקח בידו את ה“הלמט” של יונטר המונח על שולחן-הכתיבה) ראיתם מגבעת אקוואטוריאלית נחמדה זו, שמתנוססת לתפארת על ראש אדם בימות הגשמים? הצבע שלה, הצבע בלבד כמה שוֹויוֹ! (מחזיר את ה“הלמט” למקומו.) ושולי המכנסיים (מראה על רגליו של יונטר) הם מושפלים ת-מיד! בין כשהשעה גשומה ובין כשהשעה שחונה. (מתעודד:) ועיקר שכחתי: השִכְמָה! חה-חה-חה השִכמה המפורסמת שהולידה ויכוחים סוערים בין ארכיאולוגי-המזרח וקרעתם לכמה וכמה כיתות. (נהנה מאוד מעצמו ומחידודו.) אחדים אומרים, שהיא מימות דריווש מלך פרס, שאז שימשה מעטפה לשר-המשקים שלו, וזהו גם דבר הרבב של יין הנראה בה (מראה); ואחרים מראים בראיות ניצחות ובמופתים חותכים, שזוהי אדרתו של אלישע, שהשליך בשעה שמיהר לרוץ אחר רכב ישראל ופרשיו. אכן זוהי שִכמה, חה-חה-חה. (ניגש ובוחן את כפתוריה:) נו, כאן חסר כפתור אחד… ואף כאן חסר אחד… אבל כפתור זה… (בוחן דקי-מספר כפתור אחד:) תן תודה, נוח: כפתור זה גנוב אתך מתחתוניו של קלמן! חה-חה-חה! זה לא כבר התאונן, שלו חסר אחד… (רץ אל קלמן ומעיר אותו:) קלמן! קלמן! קום נא יחַביבי! הנה מצאתי את האיש, ששלח ידו בכפתור-תחתוניך, חה-חה-חה! (צחוקו נפרז ובלתי-נעים.)

קלמן (מקיץ משנתו ויושב על מקומו כחלוט ברותחין. עיניו העצומות למחצה תועות: הוא אינו מבין דבר מן הנעשה. תוחב את שתי ידיו בשערות-ראשו ומתחיל להתגרד): מממ…

ברונסקול: תקום סוף-סוף, זקן הז’ירונדה הקאמניץ-פודולית? הנה מצאתי גנב. במחתרת מצאתיו, חה-חה-חה!

קלמן (מתגרד בראשו כקודם): מ-מה אתה רוצה?

יונטר (שעמד כל הזמן תפוס-מחשבות והביט בשוויון-נפש אל ברונסקול, בחשאי, לעצמו:) הכפתורים – זה לא כלום, אין העין שולטת כל-כך בהבדל צבעם וגודלם; ואולם את העניבות צריך להקטין… רואה אתה, זוהי אמת… צריך לחברן קצת… ולך, שמשון, הלוא יש חוט ומחט. הבא נא אותם לי.

ברונסקול (מוסיף לזעזע את שכמו של קלמן): אדוני! הרי הגנב לפניך, חה-חה-חה!

קלמן (חדל מלהתגרד; עדיין תרדמה שפוכה עליו; מפהק לרווחה ורועד מן הרוח המנשב דרך החלון; אחרי שתיקה קצרה): מה אתה רוצה? איזה גנב? הן לא אנוכי הוא השומר… לך ובקש את פוגל. (רועד; מפנה את פניו כלפי החלון:) אה, איזה קור!… וכמה מעוננים השמיים!… שוב לא תהיה עבודה… (שוכב מתוך רעידה ומתעטף בשמיכתו.)

ברונסקול: לא, לא, לא! כזאת היֹה לא תהיה, ז’ירונדה עתיקת-יומין! לישון לא אתן לך עוד (מבקש להסיר את השמיכה מעל קלמן.) לאו באלף רבתי!

קלמן (אוחז בידיו את השמיכה, באי-רצון גלוי): אבל מה זה היה לך, ברונסקול? למה תפריע מנוחתי? הן היום יום גשם, עבודה לא תהיה, ומה איכפת לך אם…

ברונסקול: לאו, לאו, יחביבי! (בטון של הנאה פנימית וקצת התגנדרות:) האומנם אינך יודע, שהעלמה נעמי למשפחת שץ באה הנה הבוקר באוניה הרוסית?

קלמן (מוציא בחוזקה את השמיכה, מתעטף בה עוד ביתר הידוק ומסב את פניו אל הקיר): הבל-הבלים, במחילה מכבודך… פתאום הא לך איזו עלמה נעמי! אולי גם רות ובועז באים הבוקר באוניה האוסטרית? ואתה שבע נדודי-שינה בשל… בשל איזה לצון שטחי…

ברונסקול: כמה שטוף-תרדמה הוא זה הז’ירונדיסט הקאמניץ-פודולי! (אל קלמן, ברצינות ובמתינות, כמונה מעות:) העלמה נעמי שץ ארוסתי (מראה בבוהן ימינו מול חזהו) באה הנה הבוקר. מבין אתה? כמדומני, לא אשדודית מדבר אני באוזניך.

קלמן (כשפניו כלפי הכותל): טוב, אני אקום, אבל…

ברונסקול: אבל תיכף ומיד (מרפה ממנו וניגש אל שולחן-האוכל למלא את תרמיל הפאפירוסות טבק.)

קלמן: אני אקום, אבל אם כל אלה הם רק “עורבא פרח”, אז לא אסלח לך, ברונסקול, כל הימים. (מוסיף לשכב על משכבו בעינים עצומות.)

יונטר: שמשון, היכן הוא החוט והמחט?

ברונסקול: המתינה-לי רגע (ממשיך את עשיית הפאפירוסות מעומד אצל השולחן.)

(דממה, האורלוגין של העיר משמיע חמש. מרחוק נשמע צלצול פעמונים על צווארי הגמלים, שריקת השומר עוברת ברחוב. היא רחוקה, אבל חריפה וצוהלת. העיר מתנערת. נשמע צלצול מפתחות, שאון דלת כבדה שנפתחה, קול צעדי עוברים ולרגעים יותר רחוקים – גם קטעי דברים. המועד’ין משמיע את זמירתו הממושכה ממרום-המסגד.)

יונטר (ניגש אל החלון הפתוח לחצאין): עננים כמו שכתוב… חבל, שהפגישה לא תהיה כל-כך נעימה (כגומר איזה רעיון פנימי) וגם ההפלגה בספינות הבלתי מכוסות…

ברונסקול (ממשיך את עבודתו): אין דבר! המלקוש אינו נורא כלל… ועוד אומר לך: “לא מסוכר קורצנו” – אומר משל הקדמוני – ולא נימס.

יונטר (תפוס-מחשבות): אמור נא לי: בתור ציונית או רק בתור ארוסתך היא באה הנה?

ברונסקול (במין התפנקות): את האמת לאמיתה אומר לך… (מפסיק לרגע קצר, פוסק בעיון את זנבות-הטבק המזדקרים מן הפאפירוסה) שבכל מפלגה לא השתתפה מעולם, אף-על-פי… (מפסיק עוד הפעם בשביל לתקן את שפופרת-הפח שבה הוא ממלא את הטבק:) ובכן מה רציתי לומר? כן, אף-על-פי שהודות להופעתה בחוגים הציוניים ועל הנשפים הלאומיים עלה בעיר מולדתה מספר השקלים למעלה ראש. ואולם בנוגע לבואה עכשיו הנה… (פתאום הוא מעיף עין בקלמן הנרדם תחת שמיכתו:) ר' קלונימוס! הן זה עתה הבטחתני לקום, ר' קלונימוס! אה, יחביבי? (הלז מזדעזע מתוך תרדמה וקורא: “איני ישן כלל. מי ישן? אני קם תיכף”, אבל נשאר במיטתו; ברונסקול שב לעבודתו:) כן… ואולם מה ששייך לבואה עכשיו הנה, לא היו אבותיה דוחקים את השעה, אילמלא… איך להביע לך את העניין?… אילמלא הנהגתה בחברת-גברים, שנראית ביחוד בעיני אמה… נו, לחופשית יותר מדי, לקלת-ראש וכיוצא מן הטיפשויות השכיחות בפי הזקנות… ואולם אני אגיד לך, נוח (בגעגועים:) קשה לתאר, כמה שובבה, כמה מלאת-חיים היא ציפורת חביבה זו! (יושב.)

יונטר (ניגש אל שולחן הכתיבה ולוקח את התמונה הפוטוגראפית, בוחן אותה ומסתכל בה): ובכן לא שגיתי בּרוֹאֶה. אני אך הבטתי אל קשתות-גבותיה – וכרגע ציירתיה בדמיוני כעין זו.

ברונסקול (בהתרגשות ילדותית נפרזה): האומנם?

יונטר: כן. (גשם מתחיל לטפטף. הרוח סוגר בשאון את חצי-החלון הפתוח. יונטר ניגש אל שולחן-האוכל ומסתכל לאור המנורה בפוטוגראפיה; יותר שהוא משתקע בהסתכלותו יותר מסתמנת עצבות עמוקה בכל רושמי-פניו, וביחוד בשפתיו. ברונסקול עושה את עבודתו ואינו משגיח בו. לסוף מסיר יונטר את עיניו מן התמונה הנשארת בידו ונותן אותן דקי-מספר באור המנורה, אחר-כך הוא מעביר את ידו על פניו ולוחש:) אל אלוהים! (מרים עיניו אל ברונסקול:) יודע אתה, שמשון? לא אכחד תחת לשוני… (בביישנות:) כלומר, לא משום ש… הן בעצמוּתו של דבר… (נשמעת שריקת האוניה.)

ברונסקול (קופץ מעל מקומו; בהתעוררת של ששון): שמעת? האוניה באה! היא כבר כאן! צובר בחיפזון את הפאפירוסות ונותנן אל תוך הפורט-סיגארה שלו, אחר-כך רץ אל הפינה, שבה עומדות המלתחות, ובפזיזותו הבהולה הוא מפיל על דרכו כיסא וממהר להרים אותו ולהעמידהו הצידה; חוטף מעל הארגז העליון את בגדי קלמן ומשליכם על שמיכתו ועל ראשו; הלז נוהם מתחת לבגדיו:) הלוא תֵיבוש, הלוא תיכלם, קלמן! בעוד רגעי מספר תבוא הנה עלמה, ואתה, איש בא בימים ובעל-נימוס, תשכב עוד בחִיתוליך… קום לך, קום, קלמן, והבא בסדר גם את כל החדר עד שנשוב מן החוף. (מרים את קולו:) נו, יאַללה!

קלמן (יושב): הריני קם ומתלבש כרגע! (מתחיל גונח ומבקש את בגדיו, אלא שבינתיים הוא תוחב את ידו באחד מקרעי כותנתו ומתחיל לגרד את בשרו במשך דקים אחדים מתוך גניחה ופיהוק; אחר-כך הוא מוציא את ידו מן הקרע ומתחיל לבדוק בעיניו ולמשמש בידיו כל קרע וחוֹר מכותונתו:) אך אלה הם חיי-כלב! הנך מכה ומכה, מקיש ומקיש יום אחר יום כפוף-קומה במעדר, ידיך צבות ונדקרות בשמיר ושית של כרמינו – (באירוניה) כרמינו ופרדסי-תחייתנו – ולבסוף לבניך מזוהמים, קרועים ובלויים, אתה נתון לטרף לכל מיני רמשים, ימח שמם וזכרם, ואף אתה בעצמך נהפך לסמרטוט ולרמש, עד ש… שרחמנא ליצלן… שממש הגיע זמן קריאת “שמע-ישראל!” בקול בראש-הומיות… (לובש את המקטורן; בקול יותר מפויס וכאילו לעצמו: ( אילמלא, לכל הפחות, אלה הגשמים הדולפים וטורדים זה כשבועיים בלי חשׂך והפוגה… כי עתה אולי… (רוכס את המקטורן במתינות) כי עתה אולי אפשר היה לחסוך בשביל צמד פרגדים2… בחנותו של נתנזון יש… (לובש את מעילו הקצר) מין משובח ונאה… (מחפש את סנדליו.)

ברונסקול (במשך דיבורו של קלמן הוריד את המלתחה העליונה על הרצפה ומתוך המלתחה השניה הוציא מעיל שחור והשליך אותו על שולחן-האוכל, עזב את המלתחה העליונה על הרצפה ואת מלתחתו פתוחה, רץ אחר-כך לחפש את מטרייתו ומוצא אותה מתחת לדרגש; שח אל הראי בפזיזות לעשות את שער ראשו): אין לשהות! אין לשהות!… אתה נוח, רצית, כמדומני, לומר איזה דבר?

יונטר (מחזיר את התמונה למקומה, על שולחן-הכתיבה ומתהלך הנה והנה): רציתי לבקש ממך חוט ומחט.

ברונסקול (גודל את שפתו למעלה): לא, לא זה, אחרת רצית לומר קודם…

יונטר: כבר אמרתי את שלי.

ברונסקול (משתקע במשיחת שערותיו במין תמרוק): אה, כבר אמרת, כבר אמרת… נו טייב3… כלומר, רצוני לומר… תנה לי, יקירי, את קישור הצווארון, שמונח שם… (יונטר ממציא לו מן הארגז הפתוח קישור.) תודה. (דרך אגב מעיף עין ברעהו ורואה את פניו העגומים:) אבל הלוא רצית לומר דבר-מה (מתעמק בהידוק הקישור ואינו שומע עוד את דברי יונטר.)

יונטר: רציתי גם אני לומר “תודה” לאדם, שימציא לצווארי… חבל. (בחשאי ובמרירות:) הה, אלי. אלי! נטל כבד כזה של יום אתמול, ריקנות ואי-נחיצות של היום ושל יום מחר! הוי, כמה אכזרי הוא יום מחר! הוא בא מאליו ועל דעת עצמו, האורח הלא-קרוא הלזה!…

ברונסקול (נוהם פעם בפעם מתחת לחוטמו כמו לאות-הסכמה, אבל באמת אינו שומע דבר; אחר-כך הוא מתלבש ובודק את עצמו אם לא שכח דבר): נו, נלך, נלך! (ניגש אל השולחן ומכבה את המנורה; מבעד לחלונות מסתנן אור אמוץ, שהולך ומלבין במשך החיזיון.)

יונטר (שם נגרש את ה"הלמט, על ראשו וכמתכונן לאיזה דבר גדול הוא רוכס את כפתורי שכמתו, אלא שהעניבות יורדות מעליהם כרגע; בקול נמוך): נלך, אני נכון. (רוכס שוב; לעצמו:) אה, העניבות לא נתקנו גם היום. (יוצאים; הגשם הולך ומתמעט.)

מחזה שני    🔗

קלמן (לבדו)

קלמן (הוא מצא את סנדליו המרוקמים ונעל אותם, עכשיו הוא מחפש את הכובע): היכן הוא כובעי הנחמד? להיכן נעלם?… נ-נא! מהפכת סדום ועמורה בשל איזו נעמי, שתואיל להאשירנו היום בביקורה… (מוצא את הכובע מתחת למלתחה הפתוחה:) אהא, הרי הוא (חובשהו; רוצה לצאת החוצה ולרחוץ את פניו, ולשם זה הוא ניגש אל הדלת, מסיר את האלונטית שבינה ובין אצטבת-הספרים ומליטה מסביב לצווארו, אחר-כך הוא חוזר אל הספה ומוציא מתחתיה זוג של נעליים חדשות, וכדי להחליף בהן את סנדליו הוא עומד על רגל אחת וחולץ את הסנדל מעל רגלו השניה, אלא שאינו יכול להחזיק מעמד:) נו, מה זה? מ-ה זה?… בלי שחלץ את הסנדל הראשון הוא רוצה לחלוץ גם את הסנדל שעל הרגל השניה, והדבר חוזר.) אה, כנראה (קול נמרץ של מטיף מפלגתי:) “אסור לנו, חברים וחברות, לאחוז בפאליאטיבים!”… (מוציא מתחת למצע את הכיסא האחרון של המרגלות ויושב עליו; המצע מסתחף על הרצפה; נועל.) מהו פירושה האמיתי של המלה “פאליאטיב”?… השד יודעהו, אותו החבר פּשה… כמה הוא במלל מילל וכמה הוא בזמזום זִמזם באותו עידן-רתחה!… (כשהרגליים נעולות הוא פונה לצאת וצועד בזהירות כאילו ירא, שמא תיקרענה נעליו, שאין הוא גורע עין-חיבה מעליהן.)

(על הבימה אין איש. זמן-מה דממה. אחר-כך פתאום פותח רוח-פרצים ברעש את שני חצאי-החלון. הגשם חוזר ויורד. פעמוני הגמלים הולכים וקרבים. נשמע שאון השתפכות המים מן המרזב. אנשים מלובשים בגדי-מזרח עם תרבושים אדומים או עם “עביות” וערביות עם זרי-מטבעות על מצחיהן עוברים אנה ואנה ברחוב ונראים בחלונות במלוא-קומתם. נשמע קולו של אחד מן העוברים: "האח! הנה הוכיח מטר-השמיים שפע-יבול לגורננו וליקבנו. “אַללה כרים!” – הגשם מתגבר.)

מחזה שלישי    🔗

פוגל (לבדו)

פוגל (נכנס, כולו רטוב מגשם, קנה-רובה על שכמו וסכין עקומה על ירכו; משליך בהתרגזות את קנה-הרובה על שולחן-האוכל) הרי לך… יאכלהו בכור-שטן!… (מסיר מעליו את מגבעתו ואת חגורת-הכדורים:) רעב ונקפא ככלב, רטוב כמולוסק נתעב. ודווקא בשעת-רצון זו, בשעה חביבה זו של ערעור-יסודות ברוסיה, נפל עליך הגורל למרוט את לחייהם של רועים-פלחים ולקחת בשבי את בקרם, כי קנֹא קינאת לקניין הפרט… אך אלה הם חיים!… (חורק שיניו; פושט גם את כותונתו ומחליפנה בכותונת שחורה אחרת. אחר-כך הוא חוגר שוב את חגורת-הכדורים; דרך-הילוכו בחדר הוא נתקל במלתחה, שנשארה על הרצפה, ובכיסאות העומדים באמצע החדר; הודף ברוגז את המלתחה ברגלו:) מי זה נתן לפני גם את המכשולים הללו?… אל נכון אדם גדול זה או השני, המאור הקטן… אח, סביבה!… אוף-ף! (מתנפל עייף על משכבו של קלמן.)

מחזה רביעי    🔗

פוגל וקלמן

קלמן (נכנס ומנגב פניו באלונטית; רואה את הרובה על השולחן ואחר-כך את פוגל): אה, שלום, שומר! מה מליל?

פוגל (בקרירות): שלום, פועל! מה מיום?

קלמן (מחזיר את האלונטית למקומה): אה, מוטב שלא תשאל כלל את הפועל על היום. ימים כגון אלה (מראה על החלון ועל הגשם) עלולים לעשות את הפועל ל“קדוש”. (יושב וחולץ את נעליו:) אודה לך, שמריהו, ולא אבוש, שאילמלא הקומונה שלנו, כי עתה… (נועל את הסנדלים; מקמט את מצחו ונועץ את עיניו ברצפה:) נו… נשגבה היא ממש מבינתי ומדמיוני, מה היה לעת כזאת לשפן זקן ובלה כמוני.

פוגל (מתוך עייפות): אה, חדל לך, קלמן, מדבריך. דקדוקי-עניות הם כל אלה. אילמלא עקשן אתה, היית לוקח מידי זה מזמן את המג’ידיה הדרושה לך לקניית הפרגדים…

קלמן (משסעהו בתחינה): אל-נא, אל-נא, שמריהו יקירי! לא אובה ולא אקח… בעד כל הון לא אקח! לא די, שהריני כריחיים על צווארי שלושתכם ואני זולל וסובא על חשבונכם מבלי להכניס כלום זה מאימתי, עוד אנצל אתכם לצורכי עישון והלבשה!

פוגל (ברוגז): עוד הפעם אתה שב, זקן, אל הבליך! (מסב את פניו אל הקיר:) הוי, כמה קטנטנות ונבזות הבריות בכאן!

קלמן (פורש לפניו את שתי ידיו; בקול של פיוס): נו, נו, נו! כמה נוח-לכעוס נעשית בימים האחרונים! בוודאי משקים אותך הפלחים שם (מראה בידו, כנראה, אל צד הפרדס) בלילה רוש ולענה, והרי אתה בא הנה ומכלה בי את כל חמתך. אמור נא, שמריהו: הן קרה בלילה איזה מאורע בפרדס. אמת הדבר?

פוגל (פניו מוסבים אל הקיר; ברוגז הקודם, כרוצה להיפטר): אמת הדבר.

קלמן: לא, באמת!

פוגל (זועף): באמת כיבדתי הלילה פלח זקן במכת-לחי כל-כך חזקה, עד שעור-לחיו חישב להתפקע, ומעל הרועים הצעירים פשטתי את העביות, בלי שהרביתי מחשבות, שהעונג לעמוד חשוף-חזה תחת הגשם הקר בלילה אינו גדול כל-כך. ולא נתקררה דעתי עד שלקחתי את בקרם ולא השיבותיו להם עד ששקלו על-ידו של האדון דייחיס עשרים וחמישה בשליק, כופר הבקר והעביות… ועוד מעשים נאים כהמה וכהמה הייתי מוכן ומזומן לעשות, וכל זה… (מניע בידו ביאוש.) ראית מימיך את הגיבור הנהדר המורט לחייו של פלח זקן? הסתכל בו!

קלמן (מתוך אנחה קלה של הכנעה): נו, משרה, מה לעשות? (לוקח את הרובה מעל השולחן ותולה אותו על מסמר אצל הספה, לא רחוק מן האוואנסצינה.)

פוגל (בכעס, כמחקה): “משרה”, “משרה”… כבודה של המשרה במקומו מונח, אבל נושא-המשרה… (עוצם את עיניו. דממה קצרה. בקול מחונק וספוג תוגה עמוקה:) הן זה נורא, איום – איום בלי כל גבול ושיעור! … לו נתנני לבי לחשוב רק ביתר עיון ועמקות קצת על אותה כף-הקלע האכזרית, שהשליכתני מבית-מדרשו של קרוֹפּוֹטקין אל פרדסו של איזה קולוניסט מזוהם, מפלשתינה הקטנה והמשעממת אל ניו-יורק השואנת והמחנקת ברעל-אדיה אלף אנשים ברגע אחד, ומניו-יורק השואנת שוב אל אותה פלשתינה הקטנה, הנמקה בשיממון ובחוסר אידיאלים פשוטים ובריאים, ומכאן… כלום יודע אני, אל איזו תהום… – לולא מנעני דבר-מה מקצת יתר התעמקות בכל אלה, כי אז – הריני מכיר זה ברור – לא נשאר לי אלא (בהתעוררות) להשתגע, לנשוך מעוצמת-הכאב את בשר-עצמי, או לנפץ את גולגולתי אל הסלע!… (בקול יותר חלש:) ועכשיו… (חושב קצת בעיניים עצומות; אחר-כך בהחלטה:) קלמן! גם היום נשתה… כשלשום.

קלמן: לטעום… (משפשף במכנסיו גפרור כדי להדליק את הפאפירוסה שלו) “טיפה מרה” היא בוודאי בשביל איש, אשר פועל הנהו, לא מן הדברים האסורים בהנאה; ועל אחת כמה וכמה ביום גשם, שאין עובדים בו, ומכל שכן באחד מן הימים הקרובים לחג-חירותנו, שאין אומרים בהם תחנון, כלומר, שלא היינו אומרים בהם תחנון בילדותנו… נו, בקיצור, הכול אהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר… אלא ש… (במהירות) השתיה, שמריהו, צריכה להיות כדת. לכל דבר שבעולם יש גבול ושיעור: “עד פה תבוא ולא תוסיף”. ואחת ממעלותיו של היהודי, שמותר לו להתגאות בה על פני כל באי-עולם, היא – שיש לו מידה ידועה בשתיה, וסוף-סוף גם בפורים אינו יכול להתבסם “עד דלא ידע”… ומשתיה כגון שלך, שמריהו, לא אכחד ממך, אני… נו, אני חושש פשוט… לנפשך אני חושש…

פוגל (בקרירות): הבלים! לא המדרש הוא העיקר. הא לך כיסי (משליך אליו ממשכבו אל השולחן את כיס-כספו) וקח לך מפה ליין-שרף וליין; וגם דבר-מה לקינוח תקנה.

קלמן (ניגש אל השולחן ומוציא כסף מן הכיס): כל זה הוא בגדר-האפשרות, אלא ש…

פוגל (גוער בו): נו, די. הן יודע אתה, שאיני אוהב פטפוטים. קח לך את הכסף וגם את המג’ידיה לצורך הפרגדים – ולך-לך… (מסב את פניו אל הקיר.)

קלמן: את המג’ידיה – לאו דווקא. (מניח את הכיס על השולחן בחזרה.)

פוגל (בכעס, כאילו לעצמו): שד זקן וקשה-עורף… (דממה.)

קלמן (מוציא שוב מתחת לספה את זוג נעליו החדשות ונועלן תחת סנדליו בשתיקה; אחר-כך הוא זוקף את צווארון-מעילו לחסות בפני הרוח ומתכונן ללכת, אלא שדרך-הילוכו הוא נתקל במלתחה שעל הרצפה): לגמרי שכחתי לומר לך, שמריהו, שהיום לא יעלה בידנו כלום, החדר אינו פנוי: ארוסתו של שמשון באה הנה מרוסיה.

פוגל (מתוך תרדמה קלה): לנכון טיפשה ומתגדרת כמוהו… אין דבר, נמצא מקום!

קלמן: נו, נראה איך יפול דבר. (הולך אל חדר הכיריים, לוקח משם בקבוקים אחדים ויוצא. פוגל משתקע שוב בתרדמה.)

מחזה חמישי    🔗

אַבו-הואדי ומוסטפה

(השמים מתחילים להתבהר. מקהלת דרווישים עוברת בקומה זקופה ובצעדים מדודים וזהירים ברחוב על-פני החלונות. לאחרונה הולכים אבו-הואדי הזקן ומוסטפה ויושבים לנוח איש מול רעהו על אבן אחת גדולה, שהיא מוטלת בין המרפסת ובין הרחוב. מבעד לחלון הפתוח שמשמאל לדת הם נראים יושבים ברגליים מקופלות תחתיהם.)

מוסטפה: הנה כשתים-עשרה שנה מאז ראיתיך, אבו-הואדי, בבגדאד, אבל כמה נשתנית כולך! כשהסתכלתי אתמול בפניך – חי הנביא, לא הכרתיך!

אבו-הואדי (בעצב): אצבע הזמן, אצבע הזמן! כוחותי חלפו ואינם. נסתלקה ההתלהבות, רגלי נסחבות כבולי-עץ ופליאה דעת ממני, איך יכול אני, הנחשל וחדל-האונים, להתארח לחברה ללכת למֶכּה עם שיירת דרווישים חסונים ומלאי-כוח כמוכם כולכם.

מוסטפה (בעוז): אבל אל-נא ישכח השיך אבו-הואדי, שלא כדרכנו אז דרכנו עתה. אז היינו עולים ברגל כל הדרך עד העיר הקדושה, בעוד שעכשיו נעוף כשלושת רבעיה כעל כנפי נשר-פלא במכונת המירוץ.

אבו-הואדי (בעצב): כן, כן, ובכל זאת…

מוסטפה (בקול-תנחומים חם): אל-נא יפול רוחך, זקן! עוד לא אחת ושתיים תרנין את לב כולנו בריקודיך, בזמירותיך ובסיפורי-מעשיותיך על הימים הקדמונים הטובים מימינו אלה. אַה, אללה כרים! (מרים את עיניו בצניעות אל על:) גדול-הרחמים והחסד הוא שוכן-מרומים, ולרוב-טובו אין חקר.

אבו-הואדי (בגעגועים של ישיש): מרגליות יקרות המליט זה עתה פיך, בני! אכן טובו הימים הקדמונים מימינו אלה עד לאין ערוך והשוואה. זכורני… אבל תקצר לשוני לספר לך את כל הכבוד והיקר, אשר נחלנו בימים ההם אנחנו הדרווישים, מאת כל עם-אלוהים. קדושים היינו כולנו, עבדי-סגולה לאַללה, ובכל עבודה לא נגעו ידינו. להתרחץ, להתפלל ולעבור בשיירה בחווֹת ובכפרים – שלוש אלה היו כל משאת-נפשנו. והיה בעוברנו בכפר וצקלונינו על שכמינו, ודפקנו על דלתו של שֵיך הכפר, ונשמע מן הבית קול “מי ומי?” – וענינו כאיש אחד: “תלמידי הנביא וחרדים לדבר-קודשו!” – אז תיפתח הדלת ובפנים מאירות יקבל את פנינו אדון-הבית. לפנות-ערב יתכנסו אל חצר השיך כל תושבי-הכפר הגברים, ישחטו כבש או שניים, ישתו נסיוב-חלב קריר ויאכלו לשובע. אז יתעורר אחד מן המסובים ויספר על המוצאות אותו בעלותו לרגל אל קבר הנביא או סיפורי נפלאות על החג'4 הקדוש אבו-חליל, אשר ברוח-פיו היה מהפך גוש מלח לחתיכת סוכר, והיינו מזמרים ומספרים זה עם זה עד עלות השחר. יהודי כי יבוא לשאת ולתת עם השיך בענייני מיקח וממכר, ודשנו כולנו בהמון את בשרו בחִילפָּה היבשה ובדרדרי-השדה, והיתה נפשו לו לשלל – ידע הנאלח, איך לחלל את קדושת הרגע! ואם יוּלד בשעת מסיבתנו ילד בכפר, והיה אם בן הוא ונקרא בשם זקן-שיירתנו, ואם בת היא ונקראה בשם אמו… אולם העיתים נשתנו באופן מבהיל: ההמון הולך הלֹך וקטֹן באמונה והלֹך וגדֹל באהבת הבצע; השערים נעולים בפני דורשי דבר הנביא: השיך יחסוך את מיטב צאנו בשביל הסוחרים היהודים – ולא עוד ימצאו הדרווישים פנים מאירות ואוכל לפיהם בחווֹת ובכפרים בצל קורת עדת-האלוהים. וראה גם ראה, בני! אנוכי, שכל משאת-נפשי, למיום עלות התרבוש הזה על ראשי, היתה עבודת-אלוהים וקיום מצווֹת הקוראן הקדוש וחוקותיו – אני הוכרחתי לעת זקנה לפתוח בית-מאפה של תופינים, ללכלך ולחלל את הדר קדושתי בענייני-מסחר נבזים – ושיבתי היתה יורדת זה כבר ביגון שאולה, לולא עלי מחמדי התומך בידי.

מוסטפה: הזהו שם העלם, אשר הִצגת לפני אתמול וסל-התופינים על ראשו?

אבו-הואדי: כן. זהו בן-אחי, שמת בין ההרים מיתה משונה מכדורי הבדווים האכזרים ומחרבותיהם העקומות. השמת לב ליפי תוארו ולקומתו הזקופה? כיפי-פניו כן טוב וישר ועם לבו גם אלוהים ואנשים נאמן.

מוסטפה: אך למותר אחשוב לשואלך, השיך, היש את נפשך להכתירנו בתואר הדרוויש?

אבו-הואדי: הוי, בנו של שואלם הידוע-לתהילה! מי עוד כמוך יבין לתוגת-לבי? הן משחר טל-ילדותו אימצתיו לבן לי, הדרכתיו בדרכי-צדק, מכל ארוחה הייתי פורס בחשאי נתח שמן בשבילו, באומרי: “יאכל-נא גם אפרוחי עלי ותברך נפשו את האלוהים ואת דודו”; ואשא נפשי אל היום, בו תצמחנה לחייו זקן, ואז אשים תרבוש על ראשו, אכניסהו אל תחת כנפי-השכינה ואאציל עליו מזיו קדושת הנביא, להיות למנחם שֵׂיבתי ויוצק מים על ידי. אבל…

מוסטפה (בקוצר רוח): מה?

אבו-הואדי: אך נפתולים ותהפוכות רואה אני, לדאבוני, בדרכיו. כל איש, אשר הכרת פניו תענה בו, כי משבטי הבדווים הנהו, יגורש על ידו בזעם ובחימה שפוכה מבית-המאפה. ולעומת אלה הוא נושא פנים ליהודים הנבזים בשאתו יום-יום תופינים למכירה אל בית-האוסף שלהם, וגם לגמגם בשפתם יודע הוא כבר. ויהי הערב ואומר לו, כי כבר בגר וימיו מלאו לעבודת הקודש. ומה גדל תמהוני בשומעי מפיו דברי-עתק אלה: “לא אתן לתרבוש של הדרוויש לגעת בראשי כל ימי חיי!” – כל עמלי להטותו לעצתי עלה בתוהו. ויהי בראותי, כי תוחלתי זאת נכזבה, ואחל לדבר על לבו לקנות בכסף החסוך בעמל-כפיו שתיים-שלוש נשים, לחיות חיי-בית ולהרים את קרן בית-המאפה כיד יכולתו וחריצותו. אז הפליאני כפליים בתשובתו המוזרה ובדבריו אשר לא כן. “בכסף החסוך, אמר הוא, לא אקנה לי נשים, כי אם את הנשק היותר חריף המצוי בארץ, ובו אנקום נקמת דם אבי השפוך!” – ועתה השב-נא אל לבבך, כי מאז נרצח אחי בין ההרים עברו עשר שנים – האם לא לדבר אין חפץ בו תיחשב זו נטירת האיבה הממושכה וזו הנקמה, שאיחרו פעמיה? (מתנשא מעל מקומו ללכת.)

מוסטפה (קם גם הוא): מוזר קצת, אדוני השיך, אף כי… לא הכול בלתי-מובן. (הולכים.)

מחזה שישי    🔗

פוגל (ישן על הספר), ברונסקול, יונטר ונעמי

(מבעד לחלון הפתוח נשמע קול צעדים ודברים הולך וקרוב.)

קול ברונסקול (בחיוך מבטל): נו, ומה שלומם של מזכיר-המערכת מר שיינין ואשתו?

קול נעמי: הוא כותב בעקימת-ראש ובנשיכת שפה תחתונה. וכשהיא מתחלת לשאת ולתת על סאנין, כל שומעיה נושכים את שתי שפתיהם – גם את העליונה, גם את התחתונה.

(ברונסקול צוחק צחוק של הנאה. נעמי נכנסת בטיסה גראציוזית עטויה אדרת-גשם, על ראשה – מגבעת-סתיו אדומה ונוצה כחולה עליה ובידה מטריה. אחריה ברונסקול, שפניו מאירים, נושא איזה בגד מקופל וחבילות קטנות אחדות. אחריו נכנס יונטר בתנועות נבוכות ועצבניות ובעיניים ממצמצות ונושא ארגז-של-חפצים לא גדול, שהוא קלוע מנצרים לבנים. בגראציה נפלאה משלכת נעמי מעליה את האדרת והמגבעת ביחד עם המטריה על השולחן ואת הערדליים – אצל שולחן הכתיבה. ברונסקול שם בפזיזות את החפצים על הדרגש וממהר לעזור לנעמי לפשוט את אדרתה, אלא שהיא אינה זקוקה עוד לעזרתו. יונטר שם קודם את הארגז על הספה, אך כשהוא רואה את פוגל ישן עליה, הוא חוטף את הארגז ורץ אל הדרגש; סוף-סוף הוא נמלך להעמידו תחת שולחן-הכתיבה. הוא נבוך ונגרש.)

נעמי (מעיפה עין על כל החדר): ובכן, ברונסקול, עומדות רגלי בפלשתינה בחדרך, אשר איווית למושב לך. איזו מערת-קדומים ואיזו זוהמה, אי-סדר וטעם תפל בכול! שכר-דירה אתה מסלק בוודאי לחברת חובבי עתיקות, חה-חה-חה! (ברונסקול מחייך מבויש.) והווילון הזה (מראה על הווילון המזוהם של החלון) מחכה בכליון עיניים לקרונפרינצסה ווילהלמינה, שתבוא ותכבסהו, חה-חה-חה! (יונטר פורף וחוזר ופורף את כפתורי השִכמה ומוציא מפיו איזו נהימה: מממ…) וזה… הבט… (כהרף-עין היא עולה בקפיצה על הארגז העומד על הרצפה ומשם היא מושיטה את ידה, ובאחת מאצבעותיה מעבירה על כל אחת משלוש נימיו של הכינור המאובק ואחר-כך על כולן יחד; הכינור משמיע המיה חרישית נעדרת-הרמוניה.) חה-חה-חה. איזו בת–קול משונה! זה לא סמל הקומונה שלכם, אשר כתבת?… ארבע נימים כנגד ארבעה חברים, חה-חה-חה! אלא שכאן יש רק שלוש. הנימה החסרה מרמזת אל נכון, ששירו של אחד מן החברים הושר עד תומו. לא שירך הוא, ברונסקול? חה-חה-חה! (ברונסקול רוצה, כנראה, להשיב דבר-מה, אלא שהיא אינה מניחה לו זמן לזה; היא יורדת בקפיצה מעל הארגז וניגשת אל התמונה הרקומה:)

חה-חה-חה! איש גבוה פי שלושה מן האילן ומן הבית, שעל פי הפרספקטיבה הוא עומד אצלם! ההרמוניה דורשת או שיקצצו לאיש הזה קצת את רגליו, או לרוקמת – את ידיה, חה-חה-חה! (ברונסקול ויונטר מהלכים כל הזמן אחריה ומביטים בתימהון עמוק על מעשיה.)

ברונסקול (בתחינה): אל-נא נעמי! זהו מעשי ידי אחותי דבורה, עליה השלום.

נעמי (בפחד עשוי): אהה, אלי! עליה השלום?! (בקול חגיגי:) אם כן, הס כל הארץ! יש פתגם רומי: “על המתים לא כלום”… מלבד המגוחך ומלבד ידיהם הארוכות יתר מדי!! (פתאום רואה את פוגל הישן על הספה; ניגשת אליו בקפיצה:) הגם זה הלוחם הכביר בעל-הכדורים מת? (סוטרה פעמים אחדות בחוטמו:) הוי, לוחם אדיר! לשם איזה אידיאל מת? (פוגל מתחיל לזוע ולהתעורר.)

יונטר (בלב נפעם): זהו… אחד מחברי… הקומונה שלנו… (מתבייש ופונה הצידה.)

נעמי: האומנם? ומפני-מה ישן איפוא יחידי, שלא בקומונה?

ברונסקול: הוא שומר בפרדס של תפוחי-זהב…

נעמי: אה, באמת? (סוטרת אותו עוד סטירה אחת חזקה בחוטמו:) השומר!!

פוגל (קופץ מעל משכבו, נדהם): מי את?

נעמי: חה-חה-חה! (בקול מדבר גדולות:) אני היא זו שבאה הנה להיוודע אם ממוּנה אתה לשומר גם על הקליפה של תפוחי-הזהב?

פוגל (ברוגז): אבל מי את, קליפה שכזו?

ברונסקול (בתחינה): חדלו לכם… (יונטר מביט מוכה-תימהון ומפיו מתמלטת איזו הברה בלתי-ברורה.)

נעמי: חצוף כל-כך! והן אני, ברונסקול, אוהבת את החצופים.

ברונסקול: בבקשה ממך, יקירתי, חדלי לך והירגעי מעט. (בטון ספק של אי-רצון, ספק של מוכיח-מאהבה:) מין תכונה מיוחדת לך להתגלות כולך מיד, בכניסה ראשונה! עוד חזון למועד. (פונה אל פוגל, בקול של חשיבות:) פוגל! אני מתכבד להציג לפניך את נעמי למשפחת שץ.

נעמי: חה-חה-חה! הן אנחנו התוודענו כבר: אני מכירה אותו לשומר והוא אותי – לקליפה. (אל פוגל): לא כך, שומר?

פוגל (בקול יותר רך, אבל קר): לגמרי כך.

נעמי (לברונסקול): ומה? שמעת? (בקול מונוטוני של קריאת-חוק:) אין אדם צריך להיגלות בכניסה ראשונה… פי, ביורוקראטיוּת קרוּשָה!

ברונסקול (מגמגם בהתנצלות): אני לגבי הא אמרתי, לגבי הא, ש…

נעמי (משסעת בשובבות): נו, בקיצור, לגבי הא, לגבי דא… ואתה שומר (תופסת את פוגל בסנטרו) חצוף אתה, ועוונך לא יכופר עד אם כי תשב כאן (מראה על אחד מן הכיסאות) ותספר לי, לשם מה באת אל פלשתינה ולשם מה מגפיך כל-כך גבוהים.

פוגל (נשאר על מצע הספה; בקרירות): אף כאן רך וטוב לשבת; אל פלשתינה באתי לערוך “אכס” כולל כל הכוללים, ומגפי גבוהים לפי שבכולל כל הכוללים הרפש מרובה.

נעמי: דברים של טעם, חה-חה-חה! והגיבורים האלה (מראה על ברונסקול ויונטר) בוודאי יעזרו על ידך?

פוגל (כקודם): כן; האחד יסיח את דעתם של הגבאים והממונים מן הכסף כשיקרא באוזניהם בפתוס המצוי אצלו את קטעיו מן הפואימה “השמש”, והשני ישתמש בזה הזמן ויסתיר בינתיים תחת כנפי שִכְמָתוֹ את כל ה“אכס” (יונטר פורף בביישנות את השכמה – והיא נפתחת שוב.)

נעמי (מוחאת כף): בראבו, בראבו! חה-חה-חה! איש איש וכלי-זינו בידו. והיכן הוא הרביעי שלכם, שלא זכיתי עוד לראותו עד הנה?

(פוגל שותק.)

ברונסקול (מביט על יונטר במבט של שאלה): באמת, היכן הוא הזקן?

נעמי: הגם זקן יש ביניכם? אך מה בכך, הלוא כולכם זקנים, וצריך למהר לברוח מכם, ואם לאו – וזקנתי גם אני. (ניגשת אל החלון ומתחלת להביט על העיר.)

ברונסקול (מתלבט אחריה): דבריך, נעמי… נו, והכול בכלל… הן סוף-סוף… הה… ד–דבריך ממררים את לבי מאוד וביחוד מאותו טעם, שהם נאמרים לאחר עבור פחות מחצי-שעה של שהייתך עמנו. דבר זה מראה שאת נחפזת לחיות, כמו שכתוב, כמדומני, אצל נקרסוב; “ולחיות נחפז ולהרגיש ממהר…” יודע אני מראש, שתכניני בכינוי “ביורוקראט”, ואף-על-פי-כן…

נעמי (אינה שומעת את דבריו כלל; פתאום משסעת אותו בהתעוררות של חדווה ילדותית): ברונסקול! מהו הבניין הדק והגבוה, הנראה שם מעל לבתים הצהובים?

ברונסקול (נעלב): היכן?

נעמי: נו, שם… איש לבוש לבנים מהלך עתה על האכסדרה. הנה הוא גורף עכשיו את חוטמו. רואה אתה?

ברונסקול (כקודם): אה, זהו בית-מסגד מוסלמי.

נעמי (בעיניים מבריקות מגיל): האח, כמה זקוף ויפה! וחרמשי-הירח ממעל! טוב-טעם יש להם לאנשי המזרח!

ברונסקול (בתרעומת): כלום לא ראיתם את טוב-טעמו של המזרח עם רחובותיו המזוהמים ועם עיני-אנשיו המלופפות?

נעמי (בחדווה): הבט נא, הבט! סנונית אחת באה וישבה בקִנה שעל הכרכוב. אל-אלוהים! כמה צריך להיות נעים להביט מן הכרכוב העליון על כל העולם! בנה, ברונסקול, קן למושבי על הכרכוב ההוא של המסגד – ואהבתיך!

ברונסקול (בתחינה): ועכשיו, נעמי?

נעמי: ועכשיו אתה בעיני אחד מעוזרי מערכת “השיבולת”, שאבי הוא עורכה.

ברונסקול (עגום): אולי עוד כמזכיר המערכת שיינין?

נעמי: אולי. לא חשבתי על זה.

ברונסקול (בתוגה של התאוננות): האומנם באת הלום רק בשביל ארץ-ישראל?

נעמי: איני יודעת. כמדומני, לא. כמדומני, לא רציתי אלא להיות במקומות חדשים; במקומות, שאין מבינים בהם רוסית, שאין שם “קוואַס”, שאין על הגג פּיתוח של ראש-סוס ורעמתו. הן מימי לא יצאתי את רוסיה. ואולם ראשי-סוסים מצאתי אף כאן, חה-חה-חה!

ברונסקול (עגום): ולא יותר? רק לשם זה?

נעמי (מתחמקת ממנו): חדל ממני עם שאלותיך המשעממות! (ניגשת אל פוגל.)

יונטר (ניגש אל ברונסקול העומד עצוב אצל החלון; בהשתתפות, בחשאי): “גם אתה חולית כמונו”.

ברונסקול (בקפדנות): גש הלאה, שִכְמָה! (יונטר מכווץ רגע את כתפיו ויושב עצוב אל השולחן.)

נעמי (תופסת את פוגל בסנטרו): אתה, שומר, אינך טיפש כמוהם… (מראה על ברונסקול ויונטר) כשניים הללו… ואולי מיטיב אתה גם לירות מהם. אבל זקן אתה כמוהם.

פוגל (משמט את סנטרו מידה; עיניו מביטות נכחו בנקודה אחת; בקרירות): זקן מהם. אבל זה מנין לך?

נעמי: יודעת אני. הסנונית, אשר שמה קנה במרום המסגד, לחשה זה עתה באוזני: “אחד מחברי-הקומונה נולד מבטן אמו סבא, השני – סבתא, והשלישי נולד במזל של גבר, שהוא זקן מאליו”.

פוגל (בקרירות הקודמת): כן, זקן מן ה“פאספורט” שלו. ממש בלשון כזו אמר לי ז’אנדארם רוסי אחד בשעה שהסתתרתי תחת תעודת-המסע של שאר-בשרי בוריה, והוא צעיר ממני שבע שנים. (נכנס קלמן נושא בקבוקי יין, יין-שרף ותופינים.) והנה החבר הרביעי… צעיר שבכולנו.

מחזה שביעי    🔗

הקודמים וקלמן

פוגל (לקלמן): נו?

קלמן (מתוך הנאה פנימית): יש! (מניח את החבילה על שולחן-האוכל ואת הבקבוקים תחתיו; מביט בעין בוחנת בנעמי:) על-פי החשבון זאת צריכה להיות ארוסתו של ברונסקול? (יושב על הספה להחליף את נעליו בסנדליו.)

נעמי: חה-חה-חה! ברונסקול, אתה כבר העברת את הרינה במחנה, שאני ארוסתך? הגון! חה-חה-חה! נחמד ונעים! לדעתי, יכולה החתונה להיות אפילו מיד. אין לשום מה לדחותה ולהחמיצנה, חה-חה-חה! (לקלמן:) אתה, כמובן… מה שמך?

קלמן: קלמן.

נעמי: קלמן. אהא. אתה, קלמן, תתרצה, כמובן להיות שושבין אצלי?

קלמן (נועל את הסנדל): אָח מדוע לא? אצל צמד-חמד כזה…

נעמי (פונה אל יונטר): ואתה… מה שמך? (מחכה רגע; יונטר קם מבויש מעל כיסאו ואינו מוצא מלה בפיו.) נו, אחת היא… סבתא… אתה תסכים להיות שושבינה?

יונטר (מולל ברגליו, ממצמץ בעיניו ופורף את השכמה בביישנות עמוקה): גבירתי… המ… הן גבירתי… כלומר, אני…

נעמי: כן, כן, אתה תהיה השושבינה. (פונה אל פוגל:) ואתה, השומר, תסדר את הקידושין. לטבעת-קידושין ישמש חישוק של חבית ולארבעת הכלונסאות של החופה ישמשו ארבעת חברי הקומונה…

קלמן (משסע אותה): אבל החתן הרי אף הוא בתוכם. חשבונך, גבירתי, אינו עולה יפה.

*נעמי (במרץ ובקשי-עורף): יפה! יפה! חתן וכלונס – היינו הך!…

קלמן (מתוך הנאה משונה): חה-חה-חה! (פונה אל ברונסקול:) ומה אומר, כדומה למשל, כבודו של החתן להלצה שכעין זו?

ברונסקול (בקול של תחינה): נעמי! לו ידעת, כמה כל זה לי ל-ל-ל… בכלל אני ציירתי כל זה בדמיוני באופן אחר…

(פוגל מרמז לקלמן להוציא מתחת לשולחן את הבקבוקים והם מתחילים לשתות. קלמן מביט לרגעים על נעמי ומדבר עם פוגל בחשאי, כנראה, עליה רושם הקרירות לא סר עדיין מעל פניו של פוגל.)

נעמי: טע–נ–נות!… זה אך מוכיח, שדמיונך עלול לעיתים או תמיד להטעותם, ושאבא, המרבה תמיד לספר בשבחו של דמיונך העשיר והחזק, גם הוא אינו אלא טועה… (נזכרת פתאום בדבר-מה.) אה, אתך הסליחה. (מוציאה מכיס שמלתה מכתב:) שכחתי לגמרי, הרי לך מאבא. (היא ניגשת אל הגלויות המצוירות התלויות על הקיר ומתחלת להסתכל בהן.)

ברונסקול (חוטף את המכתב): אהא! (קורע במהירות את המעטפה וקורא:) “שמשון חביבי!” (חוזר בהנאה לעצמו:) “חביבי”… (קורא בנהימה:) מ-מ-מ… (בקול וכל מלה בלבד:) “עליך, שמשון-ספרותנו, החובה להילחם באדישות הקהל אליה”… (לעצמו בהתגדרות:) “שמשון-הספרות”… מ-מ-מ, “אף-על-פי שמצד אחד ברורות הסיבות למדי”… מממ… “עד עכשיו – ולא עד בכלל – עוד לא קמו לה לספרותנו כשרונות אוריגינאליים במובנה האמיתי של המלה”… (בהנאה לעצמו) “ולא עד בכלל”… המ… מממ… “אי לזאת”… מממ… " ‘השיבולת’ בעד חודש-ניסן לא תבשל אלא מקרני ‘השמש שלך’"… (לעצמו:) “השיבולת נבשלת מקרני השמש”… כמה יפה ותיאורי! מממ… “בלי שום תירוצים ובלי כל טענות ומענות”… מממ… “אני מחכה”… מממ… (מתוך התעוררות של קוצר-רוח:) קלמן! איזה יום לחודש היום?

קלמן (מתוך שיחה עם פוגל): מחרתיים תענית בְּכוֹרים: צא וחשוב.

ברונסקול (בקפדנות): לעזאזל! שם מחכים לפואימה, והיא לא נכתבה עדיין אף עד החצי. הרי לך השתלשלות-מקרים חביבה! (משפשף את ידיו בקוצר-רוח.)

נעמי (מסתכלת בגלויה אחת; לעצמה): נפלא! נפלא ומוזר… נר דולק… ממעל לו תלוי לב-אדם ומתהבהב… ומתחת כתוב: היום – אני ומחר – אתה“… (דממה של הסתכלות; חוזרת תפוסה במחשבות:) היום – אני ומחר – אתה”… מהו פירושו של זה?… גלויה זו אני לוקחת לי. (מסירה את הגלויה מעל הקיר ושמה אותה בכיס שמלתה. היא שקועה במחשבות כקודם.)

ברונסקול (מהלך בחדר, משפשף את ידיו ומדובב): אה, לעזאזל! חזיז ורעם!

יונטר (כרוצה לנחמו; בקול של הכנעה): נו, מה לעשות?

נעמי (מתעוררת פתאום ממחשבותיה, מעיפה עין ביונטר ומבלי דעת אל מה מכוּונים דבריו, היא פורצת בצחוק): חה-חה-חה! לא כלום באמת, כלום אין לעשות. (ניגשת אל יונטר.) על קנקנו של חבר-קומונה זה כמעט שלא תהיתי כלל…

יונטר (מבויש ומבוטל; בקול של חרומף): גבירתי…

נעמי: לא כלום, כלום אין לעשות לשפנפנים ליריים ולגיבורי האפוס חרון-האף… (מתקרבת קצת אל קלמן ופוגל:) אליכם, השיכורים והאנארכיסטים-הקומוניסטים, אשים דיברתי! – ומדוע זה ולמה ייבצר מהלזה להוליכני שלוב-יד ברחובות-העיר ובחוצותיה וגם להראותני את עתיקותיה? מדוע? (אל ברונסקול:) ברונסקול! אל תדאג! יש לי כבר “קאוואליר”.

ברונסקול (אי-המנוחה אינה סרה מעל פניו): נעמי! רצונך לראות עתה את העיר? נו, טוב, נלך… (בקורטוב של תקווה כמוסה): או… אולי רוצה את לנוח קודם מעמל-הדרך?…

נעמי (ברגשנות נפרזה): אל-נא, אל-נא, רֵען הגדול של הדריאַדות מוכות-השחפת והמשתמשות אף-על-פי-כן בטבק מוּרָח! כלום לב אבן בי? הנה הן קורצות לך שם את עיניהן; הן מחכות… גם “השיבולת” מחכה… שנס את מותניך, נשרי, והעפל ועלה, עלה והצלח על הפארנאס!…

ברונסקול: מוזר… אני הולך עמך… אני נכון…

נעמי ( בקול חורץ): לא! טיוליה של בת-חלוף פשוטה כמוני לא יעלו כה ביוקר!… עמי ילך הוא! (מראה על יונטר). הוא… שמו פלאי… (פונה אל יונטר:) תאבי, סבתא, ללכת עימדי שלוב-יד ברחוב? או אתה צריך להישאר בבית ולעזור לברונסקול למצוא את החרוז המתאים למלה “חסיל”? (בקול מפתה ומדבר על לב:) אין דבר, סבתי! הוא ימצא בעצמו, שהחרוז המתאים ל“חסיל” הוא “כסיל”.

יונטר (בחיוך מבויש): גבירתי… הן הפואימה היא… בפרוזה…

נעמי (מרימה את ידיה ועיניה למעלה בצניעות כמו לתפילה): אה, תודה לאל-עליון שהיא בפרוזה. ובכן הולכים אנו, סבתא חביבה! (יונטר פורף את השכמה ומתקן את ה“הלמט” כמתכונן ללכת.)

קלמן: הכינוי “סבתא” מתאים הוא עוד יותר משני החרוזים. ואנו המצאנו בשבילו כינוי אחר: “המאור הקטן” וברונסקול הוא “המאור הגדול”. (אוכל תופינים.)

נעמי: אָה, ברונסקול הוא אמנם מאור גדול. השם כל-כך הולמו! ובפואימה שלו הוא שר בלי שום ספק על הדר ויקר תפארת עצמו. ובכן, נלך. (לובשת את האדרת וחובשת את המגבעת:) נו, סימפטיה שלי! הבֵא נא ידך! (עושה מיד-ימינה חצי-עיגול ומַמתנת שיונטר ישים את ידו אל תוכו.)

יונטר: גבירתי… לא צריך…

נעמי: אה, הלוואי שתלקה ליקוי עולמי, המאור הקטן! מי זה לימד אותך את המלות הארורות “צריך” “לא צריך”?

יונטר: אבל, גבירתי… הן בעצם הדבר… צ-צריך אני להישאר בבית ולחזור על המדידה. מתכונן אנוכי למבחן בבית-המדרש למורים.

נעמי: אוי ואבוי! אף כאן אין מנוס ומפלט מן ה“אקסטרנים”! (בקול מצווה:) שים כרגע את ידך מלאחר-ידי! שים! הלוא ציוויתיך! (במרץ:) צריך, צריך, צריך שתלך עימדי כרגע, ודווקא שלוב-יד – ויהי מה! משום שאם לא יהיה לי למי לצחוק – אמות בשיממון באמצע-הרחוב!

(סוף-סוף נוטלת היא את ידו ושמה אותה בחוזקה מלאחרי זרועה, אך כחלוט במים רותחים הוא משיב את ידו אליו. ברונסקול מסתכל בכל הנעשה כשהוא יושב על כיסא אצל הקיר ופניו מביעים עצב ואי-מנוחה. קלמן מפנה את ראשו ומציץ אל נעמי בהתפעלות. פניו של פוגל קרים וזועפים.)

מחזה שמיני    🔗

הקודמים ועלי

קול עלי (נשמע מרחוק ממושך ומסוך בעצבת מתוקה): אַללה כ-רים!

נעמי (מקשיבה): מה זה?

קול עלי (יותר קרוב): אללה כ – רים!

נעמי: מי הוא קורא את הקריאה?

יונטר: זהו ערבי אחד… מוכר-תופינים…

נעמי: מוכר-תופינים, אתה אומר? מה נעים הקול! (רצה אל החלון ומציצה ממנו.)

קול עלי (קרוב מאוד): אַללה כ – רים!

קלמן (ליונטר): אח, יונטר! לבי, לבי עליך! היום היית מטרה לכל בני-האשפה, “אשפה” תרתי משמע.

יונטר (כשהוא עובר על פני שולחן-האוכל): אה, אילו ידעת, קלמן, אילו אך ידעת… (ניגש אל נעמי:) גברתי… למגינת-לבי איני יכול להשתתף בטיול… צריך אני…

נעמי: הס! אל תפריע! (רואה את עלי עובר ברחוב; קוראת:) הוי, אללה כרים, קרב נא הנה! שומע אתה אַללה כרים? (עלי ניגש אל החלון עם סל-תופיניו ומוריד אותו מעל ראשו; אל יונטר:) סבתא! היי נא למליץ-יושר בינינו.

יונטר (בחיוך מבויש): ערבי זה… הוא… חזון בלתי-נפרץ… יקר-המציאות… במובן ידוע…

נעמי ברצינות): כגון דהיינו?

יונטר: הוא יודע לדבר עברית. הוא מוכר מעשה-אופה ב“קלוב” ושם למד לדבר עברית.

נעמי: האומנם? – אתה, אַללה כרים, יודע לדבר עברית?

עלי: כן הגברת.

נעמי (עיניה מבריקות מתימהון): אמור לי איפוא, כמה הוא מחיר ה“אַללה-כרימים” הללו? (בוחרת מן הסל תופינים אחדים.)

עלי: שלושה גרוש וחצי. (הוא מבטא את האותיות ח' ע' ק' ת' במבטא ערבי חריף.)

נעמי (בעגבנות מתחפשת בתמימות): אה, כמה זה יקר! לנצל אותי ולהציגני ריקה מכל רכושי רוצה אתה, אַללה כרים, וכשתעבור מחר על פני המקום הזה, אלווכם בעיני, אותך ואת סלך, רעבה ונדכאה מבלי שתשיג ידי לקנות אף פרוסה קטנה של “אללה כרים”.

עלי (בחיוך של עורמה): יישאר גם לך. ליהודים יש די מַסַרִי5. ומחר לא אעבור פה… כבר לא אעבור…

נעמי (בהתעניינות): אה? מדוע?

עלי: כבר לא אלך עם סלי למכור תופינים…לעולם… (מנער יד אחת בשניה כדרך הערביים:) חלס6

נעמי: אבל מדוע?

יונטר: יש שמועה כזו… אביו… אביו נהרג…

עלי (מאיים עליו באגרופו): שתוק, אבו-דקן, אל תדבר על אבי… אפילו… אף וחיד כלמי7… מי הוא לך אבי? כסבור אתה, הרב שלך?

קלמן: חה-חה-חה! “אבו-דקן”! אך זהו כינוי!

יונטר (נבהל וחיוור): הן אני… אנוכי…

נעמי: מדוע, מדוע אַללה כרים?

עלי: למה לך, גבירתי, לדעת?

נעמי (בקשי-עורף): כך אני רוצה!

עלי (הקאפריסה שלה מוצאת חן בעיניו; הוא מחייך): רס-בנאן8"

נעמי: כן. בַּנָן, אפרסקים, תאני-חווה, מַהוֹמֶט, כרים… אתה מוכרח לספר, מפני-מה אתה נושא היום את סלך בפעם האחרונה?

עלי: רק היום יש לי כסף לקנות רובה “מארטין” וחרב… (עושה בידו תנועת חצי-עיגול לרמז, שהחרב תהיה עקומה) וחדה-הרבה…

נעמי: הרי יש לך חרב.

עלי (בתנועת-יד של ביטול): מושנפי9

נעמי: טוב, איפוא. ולמה לך הרובה והחרב?

עלי (מביט זמן-מה הצידה ואחר-כך מתחיל לספר): אמי היתה יפה, יפה… כתיר שלביה10… אין כבר בנאַת11 כאלו… הרבה שיכים ואפנדים רצו לקנותה… כסף וצאן נתנו הרבה… אבל אבי היה בן למשפחה רמה, כולם ג’ידות12ועשירים, ו… והיתה היא לו לאשה. ובדואי אחד מהר נבלוס, אשר רצה קודם לקנות את אמי, היה… היה… (מחפש מלים) כתיר זעלן על אבי בעד זה…

נעמי: זלן – זאת אומרת: היה עליו “להרוג ולאבד”?

עלי: מהו, הד’א הוא. ופעם אחת – שבועיים לפני הרמד’ן, היה כבר עשר שנים מאז רכב אבי אל הרי נבלוס משאן13… רצה להחליפּ (עושה בידו תנועות של מחליפים) את סוסו ביותר צעיר אצל סחב14… והבדואים חיכו כבר לו… (פתאום עיניו ממליטות רשפי זעם, הוא מקמץ את אגרופו ומרעים בקולו:) ג’הנים יהוד’הום! 15… הם חתכו אותו מטל16בשר!… מטל קצבים!…

נעמי (ששמעה את דברי הערבי כמוקסמת): נו?…

עלי: מחר אני ברכב17 אל הרי נבלוס… באַללה איל עזים18 ברכב!… הם ידעו, שיש בן לעבדאַללה!…

נעמי: וזמן מרובה כזה אתה נוטר שנאה לרוצחי אביך? עשר שנים, כמדומני, אמרת?

עלי (בכאב): עשר שנים… שנאה… גם הם עשר שנים… החג' אבו-חליל אמר, צריך מטל הם… הם – עשר, אני – עשר…

נעמי (בעיניים מבריקות מהתרגשות): בן-חיל אתה, אללה כרים! קחני גם אותי אל ההרים! (קלמן מפנה את כיסאו אל החלון בתשוקה לשמוע; ברונסקול מכווץ את גבותיו מעל ל“פנסנה” ומקשיב; יונטר מביט על כולם כמבקש לדעת את הרושם שעשו דברי נעמי; פוגל מסתכל בקרירות בנקודה אחת נכחו.)

עלי (מוכה תימהון ואינו מאמין למחצה; שורק בלשונו לאות שלילה): לא אפשר…

נעמי: אבל מדוע?

עלי (שורק כקודם): לא יהיה, גבירתי… שלום! (שם על ראשו את סל התופינים והולך.

נעמי: שלום, אַללה כרים! אל נא תשכח להביא לי את חוליות-השדרה של הבדווי. אני יודעת לעשות מהן בתי-משחק יפים להפליא.

קלמן (רץ אל החלון וקורא אחרי עלי): חכה נא, חכה, מונסיניור! חזור בך! אצלנו אפסו התופינים (עלי חוזר אל החלון ומוריד בשתיקה את סלו; כלועג לעלי:) שופרא דשופרי… (מקמץ שלוש אצבעות יד ימינו ומרימה:) פרימה!…

עלי (ברוגז) אשקט19… שתוק, שיכור!…

(קלמן בוחר לו תופינים אחדים ומשלשל לתוך ידו של עלי אגורות-מספר. הלז עוזב את החלון וכשהוא מתרחק הוא קורא עוד פעמים אחדות: “אַללה כרים!”.)

מחזה תשיעי    🔗

הקודמים בלי עלי

(פניו של ברונסקול נתבהרו. הוא עומד על יד שולחן-הכתיבה ושולח את ידו אל אמתחתו, מוציא משם כתבים שונים, קורא בהם רגעי-מספר ושוב מחזירם למקומם. הוא חוזר על הדבר פעמים אחדות במשך המחזה.)

נעמי (נשארה עומדת על יד החלון; לעצמה, תפוסה במחשבות): אַללה כרים… נקמה… עשר שנים… פלאי… פלאי ורחוק… “היום – אני ומחר – אתה”… (אל אנשי החדר:) עלם זה אינו “זקן מן ה’פספורט' שלו”.

קלמן: והתופינים שלו הם עוד יותר צעירים ממנו. הם נאפו, כפי שהסברה מחייבת, לא יותר מלפני שעתיים. (שותה ומקנח; אל נעמי:) ואל הרי-נבלוס לא נתרצה לקחת, בן-הבליעל?

נעמי: לא נתרצה. (מתנפלת פתאום על יונטר ומכה אגרוף אחד במשנהו כאשת-מדנים:) עכשיו, סבתא, תלכי עמי שלובת-זרוע ברחוב, ואפילו אם ייחרב העולם על-ידי כך! אני הולכת למות אם לא יהיה לימיני אחד מחברי-הקומונה להפוך אותו לשפן, לאינדולגנציה, לשק של קמח!… איני יודעת בעצמי למה!…

יונטר: תאמין לי, גבירתי… אני צריך לחזור על המדידה…

קלמן: כבר יש לו כינוי יותר יפה וקולע מכל אלה שקדמו לו. הערבי כינהו “אבו-דקן”, שפירושו: “אבי-הזקן”.

נעמי: חה-חה-חה! הוא האבא והזקן הוא בנו. טוב! מתוקן ומקובל! כך נכנהו מעתה ועד עולם. מה חכם הוא “אַללה-כרים”.

ברונסקול: רצוני לדעת מה מצאת בו? כמדומה לי, ערבי רגיל, גס ויהיר ככל אחיו. אלא מה? הוא יודע לגמגם עברית? – הנה השפחה הערבית של מייזל מיטיבה לדבר עברית מגבירתה.

נעמי: עניין קשְׂקֶשֶׂת של דג-מלוח אצל המגיד מקֶלם. נלך! אגב אמצא גם חדר בשבילי. איני סובלת ריאקציונֶרים זקנים וקטני-מוח, השרויים בזוהמה כזו. (תופסת בזרועו של יונטר; הוא כמתנגד:) שלום! (לברונסקול:) מיטב הפרי מן ההתייחדות עם אלילת-השיר! (מושכת את יונטר ויוצאים דרך הדלת הנוכחית.)

מחזה עשירי    🔗

הקודמים בלי נעמי ויונטר

(ברונסקול עומד זמן-מה על-יד החלון ומביט החוצה. אחר-כך הוא מדליק פאפירוסה ומעשן. עוזב את החלון ומהלך הנה והנה בחדר ופניו שקטים. מתעכב רגע לפני תמונתה של נעמי. אחר שהשליך את זנב-הפאפירוסה על הרצפה הוא מוציא את כתביו ויושב לכתוב.)

קלמן (קם מעל מקומו וניגש אל משכבו להביא בו סדר, אבל פתאום הוא עומד ואינו גורע עין מברונסקול במשך רגעים אחדים): כותב! שמא יודע אתה, מה הוא כותב שם? כות-תב! הכלה זה עתה ירדה מעל הספינה, בוודאי היתה רוצה, כמנהג-העולם, להתבודד עם בחיר-לבה, לפטפט, להתחבק ולהעיר זכרונות-עבר נעימים… והוא, כאילו לא אליו מתכוונים כלל, ישב לו לכתוב!… ניגש אל ברונסקול:) לא נפלא הוא איפוא ברונסקול…

ברונסקול (מרים את עיניו אל קלמן): כל אלה, קלמן, לא כלום. מבטיחך אני, לא כלום, אילמלא היה צריך עד מאוד, נו, בלי שום תירוץ ודיחוי, לכתוב, כי עתה, דעת לנבון נקל, לא כתבתי היום. ובנוגע לזה שהיא… משתובבת ואינה נושאת פנים לאיש… נו, וגם לי בכלל – הרי כזו היא מטבעה… יש אנשים, ש… (בקול של בטחה:) אחר הנישואין כל זה יעבור ויחלוף, ענוותנות של חן מיוחד משתפך אז בכל איבריה של האשה. (כאילו להבטיחו יותר:) כן, כן.

פוגל: בשום אופן אינו יכול להסיח דעתו מן הנישואין. (לקלמן, מתוך ביסום קל:) הרף ממנו, מן המאור הזה לממשלת-החושך! מבין הוא לנפש האשה לא יותר מבקבוק זה (מראה על אחד מן הבקבוקים העומדים על השולחן) ומתיימר למגלה רזין-דרזין של פסיכולוגיוּת-נשים עמוקה עד אין חקר בכתביו. הרף ממנו! הרף – וחסל! גש הנה!

ברונסקול (מפנה מעט את ראשו): היין כבר נותן בך, פוגל, את אותותיו אותות. (מתעמק שוב בכתיבה.)

קלמן (ניגש אל פוגל ויושב): בכלל לא אכחד ממך, שמריהו, ש… הלוואי שאדע מלחץ וחוסר-עבודה כמו שאני יודע את הצעירים של עכשיו… נ-נא, הא לך צעירים, אל ייחשבו לי הדברים לעוון! צריכים היו לראות, כמה התרפסתי וכמה חלקות ומחמאות פיזרתי אני לחותנתי עד שנתיישב הפסוק של שידוכי. והם… יודע אני? נראים הם כרוצים, שהנזיד יתבשל מאליו. נראה, שכל העניין איכפת להם כמו שאיכפת לי… נו, כדומה למשל, איזו ארוחה אוכל היום הקיימקם שלנו… (מדליק פאפירוסה.) הייתי על ה“נשף” במוצאי שבת-חנוכה… נו, למה ארבה בדיבורים? – כמעט שנשרפתי מבושה כשהבטתי על בני נעורינו, על אלה נושאי דגל-תחייתנו ותקוותנו וחירותנו ועתידנו וכל מה שאתה רוצה… מהלכים הם זקופי-גרון כחסידות בצווארוניהם החדים והמגוהצים, שחותכים בלי רחמים וחנינה את הזפק שלהם, מביטים על סביבותיהם בעיני דגים מבושלים ורק שואלים איש את רעהו, אם כבר נתקבל הנומר האחרון של “השיבולת” – רק שאלה זו שגורה בפי כולם, ולא יותר… וזהו הכול… מה לך עובדה יותר חותכה מזו? – הן ידוע הוא, כמדומה, למדי, כמה ביישנית היא האשה מטבעה; ואף-על-פי-כן הוכרחו העלמות להבליג על הבושה ולהזמין את העלמים למחול. השמעת? (כמונה מעות:) העלמות הזמינו את – העלמים, חה-חה-חה! בימי צריך היה להיקבר “תשע אמות באדמה” מחרפה אילו היה מתארע דבר מעין זה (שותה ומקנח.) אה, היו ימים… צעיר הייתי עדיין… מראי-מקומות מ“מורה-נבוכי-הזמן” וציטאטים מלסינג ומשילר, ואין צריך לומר מהיינה ובֶרנֶה, עפו אז כיונים מארובותיהן… האפיקורס היותר נורא בכל משכילי קאמיניץ-פודולסק הייתי אנוכי… הן שמעת בוודאי, מנין לנו, שהמצווה לאכול כרעיו של חזיר בלי נטילת-ידיים ביום הכיפורים בשעת “נעילה” שקולה היא כנגד כל תרי“ג מצוות. אני הוא מחברו של דרוש זה, בקיצור, אני הוא המוצא מנין… אה, זמן חביב… יודע אתה, שמריהו, מה הנחילני את הניצחון על לבות העלמות הצנועות של הימים ההם? – רק קורספונדנציה אחת ויחידה על שריפה בעיירה אחת קרובה, שהדפסתי ב”הצפירה". חכה-נא, אני זוכרנה עוד, כמדומני, בעל-פה. (מתחיל לקרוא:) “כשוד משדי… מממ… נפלה להבת-שלהבת בעירנו ומים רבים לא יכבוה”… והלאה? – כן… “ותאחז האש באמות-הסיפים וחיל ורעדה אחזתם כולם לקול הקורא”… מממ… “וכל השומע את קול הפעמונים תצילנה שתי אוזניו”… מממ… “ועתה בכֹה תבכה עירנו בלילה ודמעתה על לחיה. אנוק תאנק כמבכירה, כי גדול כים שברה… הוי, מי ירפא לה?”… חה-חה-חה! ומה? וכי מסוגל אתה לרבֵּךְ מין קורספונדנציה שכזו? להבליג על אהבתי למליצה איני יכול גם עתה… (מתעצב:) אבל מה בצע? – הגלגל החוזר, או כמו שאתה קורא לו, כף-הקלע… כסבור אתה, שאם אני שותה, אני שוכח את האמור? – אני זוכר את הכול… כף-הקלע הזו עושה נוראות… שמות, אני אומר לך, שמריהו, עושה היא בנו… (ביגון חודר:) רבקה שלי מתה, בני פזורים לכל רוח, ואני בעצמי… מה אני בעצמי? – ממליץ-מליצות, מאברךְ בעל מוח תוסס, ובונה בפסוקים ובציטאטים עולמות שלמים ומחריבם, נהפכתי לסמרטוט, לקליפת-השום, שגם הפעוט שבפשפשים לא ישים לב אליה…

פוגל (מתוך ביסום): ועכשיו – לא כלום! (שורק בלשונו ועושה תנועה בידו כערבי לאות-שלילה.) מפיש איש20! רק צמד פרגדים – זהו כל רכושךְ בעולם הזה… רק זוג של פרגדים. וגם הם מונחים לפי שעה חבושים בחנותו של נתנזון.

קלמן (נוגה): נאה דרשת. רק זוג של פרגדים ועל זה מקונן הנביא…

פוגל: חדל-לך מן הנביאים. כולם צומדי-כזב וטחי-תפל מששת ימי בראשית ועד היום! כו-לם! (מוריד את ראשו על ידו ומשתקע במחשבות; אחר-כך הוא נוטל פתאום כוס גדולה, ממלאנה יין-שרוף ומהפכנה אל פיו; הוא מתאדם ורוח-שמחה צולחת עליו; לקלמן:) שתה! (קלמן שותה את כוסו.) אדם חביב אתה, קלמן! הבה ואֶשקך! (נושק אותו בלחייו ובשפתיו.) אָה, כך. יודע אתה, איזו מחשבה נצנצה זה עתה במוחי?

קלמן: איזו מחשבה, כדומה למשל?

פוגל: שהערביים הם היסוד היותר מוכשר בכל העולם לגשם את האנארכיסמוס.

קלמן (מבוסם): נו, אדרבה… כלומר היתכן…

פוגל: בוודאי ובוודאי יתכן… הגע בעצמך! (קלמן כמתאמץ להקשיב ולחדור אל גוף העניין.) בדמו של הפלח טבוע הכלל: “שלך שלי הוא, מפני שאני צריך לו”. כמדומני, כעין זה אמר לי הלילה הפלח הזקן. ומלבד זאת, אל נא תשכח, שהרבה, הרבה הגורמים הגיאוגרפים ורפיון-ידה של הממשלה מסייעים בדבר… המ… בדבר הגשמת האנרכיות.

קלמן (בפנים רציניים): ובכן סברה היא איפוא ש… ש…

פוגל (רואה פתאום את פניו נשקפים מן הבקבוק השחור; בבחילה): צורה! פרצוף! מה המלל, אשר אתה ממלל? תולעת מרופשת ונאלחת! אתה מעז לדבר על אנרכיות? על גורל-העם ועתידותיו? – ושכחת מה שעשית בלילה שעבר? מה היה אילמלא הורטבו הכדורים מן הגשם? שכחת, פרצוף? (בוכה.) קלמן, קלמן! רקוק בפני, או… סטור את לחיי, כמו שסטרתי אני את לחייו של הפלח!

קלמן: שטויות… מוטב, שניקח שנינו “לחיים”.

פוגל (בוכה ונאנק): בבקשה, קלמן חביבי, סוטרני! הרי אילמלא היתה אז, ברחוב פנקיובסקאיה, הבומבה ריקה, מפני ששכחו למלאותה בדינאמיט, כי עתה הייתי עשיר כקריזוס ודספוט הרבה-הרבה יותר גדול מדייחיס…

קלמן (במתינות ובישוב-הדעת, מתוך אכילת-תופינים): העושר… הקאפיטאל… כה היה רגיל לומר החבר פאשה… הוא… (בקושי) אק-ווי-וו-לנט של ה… של…

פוגל (משסעהו): קלמן! בניו-יורק אמרה לי ציירת אחת צעירה בעלת-כשרון, שלערוך אקספרופריאציה מסוגל או אדם גדול בתכלית או ריק וחדל-אישים בתכלית. הוי, הן זה לא כבר חשבתי עוד את עצמי לאדם גדול… (חושב קצת, אחר בקול מלא מרירות:) אה, צדקה הציירת…

קלמן: תלך לה הציירת שלך לחיים ארוכים. האומנם בשבילה נהיה לנזירים? ניקח נא “לחיים” (ממלא את הכוסות:) לחיים! הלוואי שנזכה לשתות! (הוא שותה; פוגל מהפך את כוסו אל פיו בשתיקה.)

מחזה אחד-עשר    🔗

הקודמים וציפורה אנגלבראַנד

(ציפורה דופקת על הדלת.)

פוגל: יבוא!

ציפורה (נכנסת): שלום.

כולם: שלום.

פוגל: גוט מאָרגען, גרמנית חביבה! (מזמר ומוחא כף;)

"גוט מאָרגען, פריילין בראָקהאוז!

וויסען זי, וואָ זינד די שליסעל פאָן דעם פּאַקהאַוז?

רינגסאום הין, רינסגאום הער…"

נו, מה שלומך איפוא גבירתי אנגלבראַנד? זה עידן ועידנים שלא ראיתיך. שבי! (היא נשארת עומדת.)

ציפורה: אני בריאה ושלמה. אין לי על מה להתאונן.

פוגל: פלא המאה העשרים את גבירתי אנגלבראַנד! הכול טוב והכול מפיק רצון ממךְ. אמרי נא לי, וכי אף פלשתינה משביעה אותך נחת? הגם ה“אומן פּדגוגים” שלך, הצועקים עד כי להיצרד “דייטשלאַנד, דייטשלאַנד איבער אַלעס!” לרצון הם לפניך?

ציפורה: הכול, הכול! וגם פלשתינה וה“אומן-פּדגוגים” בכלל. יש רק איש אחד בכל פלשתינה, המשביעני ממרורים, והאיש הזה הוא… האדון פוגל.

פוגל (מתחפש למתפלא): אני?

ציפורה: אתה.

פוגל (פורש את ידיו בתימהון): בבקשה ממך! (הבעת-התימהון נגוזה חיש:) אבל מדוע זה לא תשבי? (מגיש לה כיסא ומביא בסדר את כלי-השתיה שעל השולחן:) סליחה, גבירתי, על אי-הסדר שבכאן ועל שאני מדבר עמך ב… מצב כזה. היום יום-גשם, יום של “פגרה” אצל חברי ויום של מצב-נפש נורא אצלי…

ציפורה (אינה יושבת): איני יכולה לסלוח, פוגל. לא טוב הדבר.

פוגל: אינך יכולה. ואני איני יכול לסלוח לעצמי את מציאותי בין החיים. ואילמלא היו בעלי דייחיס ושותפו מתקוטטים ומקמצים בדמי-כדורים, הייתי… פותר את חלומי זה כבר…

ציפורה: גם על זה איני יכולה לסלוח, אף-על-פי שאתה… משטה בי, פוגל.

פוגל (מתחפש למתפלא, כקודם): משטה? כלל איני משטה, גבירתי… כלל לא… אך אמרי נא: במה משביעך אני ממרורים?

ציפורה: כל דברים אך למותר הם. אף-על-פי שדווקא היום באתי בשביל לדבר. אך לדבר…

פוגל (משסע אותה בצחוק): אך לדבר “עפענטליך-רעכטליך”.

ציפורה: נו, “עפענטליך”. לו יהי כך. ולמה הלעג הזה.

פוגל: כל מקום, שמצינו בו עפענטליך-רעכטליך, ראוי הוא ללעג. ומטעם זה גם הציוניות מגוחכת היא, וגם את תהיי מגוחכת בשעתך.

ציפורה (נעצבת): רואה אני, שעתה לא כדאי להרבות דברים עמך.

פוגל: באמת לא כדאי, גברתי אנגלבראַנד, שבע ושבעים פעמים לא כדאי. ועל-כן מעלה אני בעצמי את ה“פורשלאַג”, שמוטב שנדבר כשיסור היין מעלי.

ציפורה: הוא סר לפעמים מעליך?… (הפסקה קצרה.) ובכן עכשיו… מפריעה אני את ה“שמחה” שלכם!

פוגל: אין דבר, אין דבר…

קלמן (מתוך ביסום): אין דבר, אין דבר. להיפך… לגמרי איפכא מסתברא…

ציפורה (לעצמה): איזה דיבור, אבי שבשמיים!

ברונסקול (שכל הזמן היה שקוע בעבודתו. מפנה את ראשו אל שולחן-האוכל): גבירתי אנגלבראנד! אולי תוכלי לקחת חברה למעון. ארוסתי באה הבוקר ומבקשת לה חדר. כאן… (מעביר בעיניו על כל החדר:) רואה את בעצמך…

ציפורה: ארוסתך באה? והיכן היא? אנשים משונים! חצי-שעה אני עומדת כאן, והם כוללם מחשים!… כמובן יש… חדרי מרווח וגבוה, ולי יהיה נעים מאוד לשבת ביחד עם ארוסתך. פעמים שהבדידות פועלת עלי לרעה.

ברונסקול: טוב איפוא. אני אומר לה כשתשוב מן הטיול.

ציפורה: היא מטיילת? לבדה?… ובכן כך תאמר לה שלום!

כולם: שלום!

ציפורה: ואתה, פוגל, הנך האיש היותר רע בפּלשתינה ובכל העולם! שים נא את דברי לזיכרון! (יוצאת.)

קלמן (אחריה): טוב, שמנו כבר לזיכרון. ומכיוון שהאותות זסצ"ש מתחלפת זו בזו, אפשר גם לומר: שמנו לשיכרון.

ציפורה (חוזרת אחר רגעים אחדים): פוגל, כילית לקרוא את ה“רונדשאַו”.

פוגל: מי קורא את ה“רונדשאַו” שלך? לבו של מי נתון להבלים כאלה? הפנתיאונים והלוברים קצרה ידם להפליאני בהמצאותיהם, ואני אלך לקחת תורה מפי איזו “רונדשאַו” משוואביה הצפונית! (ציפורה עומדת עגומה במשך רגעים אחדים, אחר-כך היא יוצאת בחשאי.)

מחזה שנים-עשר    🔗

הקודמים בלי ציפורה

קלמן: הבתולה, כפי שאחזה לי אני, רוצה בשידוּך.

פוגל: לא יחידה היא.

קלמן: אבל הרי מחזרת היא אחריך, ולמה איפוא תהא ימינך דוחה ושמאלך מרחקת כאחת?

פוגל: לפי שאני לץ וגבר אין-איל, פרוחבוסט21 בלע"ז, ובמקום לב תלויה לי כאן (מראה על מקום הלב) גם-כן בומבה ריקה, ששכחו למלאותה דינאמיט… (כאילו לעצמו:) אהה, אותה הבומבה הריקה! מה גדולה המהומה והמבוכה שהביאה בנפשי… חי נפשי וחי קשורי הורדי! (לקלמן:) נו, דבר כזה, קלמן, לא יישנה עוד! כשנערוך את האקספריפרואַציה בכולל-כל-הכוללים, נכלכל את כל מעשינו ביתר מתינות וביתר זהירות ושכל טוב… כן אתה, קלמן, תתלבש כרב, רב מפלך פולטבה, או… מקונסטאַנטין-ישן, ואני… אני הנני לי אדם מן הצד… אין לי שום שייכות לגמרי… אברך הבא לו לשם חלוקה… ואחר-כך פתאום – טרח! אמרו-נא “וידוי”, רבותי, בעוד מועד… קומריני?

קלמן (בביסום עמוק): קומפריני.

פוגל: אז יספיק, קלמן, גם לזוג של פרגדים.

*קלמן (כקודם): נו, כמובן… מעלום22

פוגל (מתהלך בחדר הנה והנה רגעים אחדים כמתהפך בתחבולותיו, כיצד לערוך את האקספרופריאַציה; אחר-כך פתאום): חה-חה-חה–חה! שומו שמיים! הלוחם הכביר לקניין-הפרט הלוא הוא החתן המהולל והמופלג כמר שמריה פוגל, נרו יאיר, רוצה לערוך… חה-חה-חה… רוצה לערוך “אקס” בכולל כל הכוללים! הבו גודל ויקר לתלמידו של קרופוטקין! (עומד רגעים מספר כשקוע במחשבות:) אח-מה23! (מוזג שתי כוסות יין-שרף ומריק את שתיהן, אחר-כך ממלא כוס אחת לקלמן:) שתה! (הלז עושה אות של מיאון.) שתה, אני מצווך! (קלמן שותה את הכוס עד החצי.) שתה כולה! ( קלמן ממאן.) ובכן מה רציתי לומר? מה היה סוף-סוף ברצוני לומר? (משפשף את מצחו לזכור איזה דבר:) אהא! (הבעת פניו אומרת, שהוא נזכר:) תמיד הם ניצים ומתקוטטים, יאכלם השד ל“מלווה מלכה”. ואין איש מהם רוצה לתת דמי כדורים… תמיד הם מריבים ואוכלים איש את בשר רעהו כבתי מונטקי וקפולטי בשעתם. יודע אתה, קלמן, מי היו מונטקי וקפולטי?

קלמן (כרוצה להבליג על ביסומו:) קפול… קפול… קפולקין… חכה, חכה… לא כתר זעיר, שמריהו, מעט מזעיר… הן הוא הלך הגלילה ואומרים, שהשנה מאַכרים אותו…

פוגל (משסע אותו בקול צחוק רם): חה-חה-חה! קאפולטי הוא פועל ואותו מאכרים הקיץ בגליל… הנה חתך הישיש קצבה לכל בריותיו! חה-חה-חה! נו, ושקספיר עצמו בוודאי היה פקידו של הבארון ומרוב אהבתו להשכלה היה שולח על חשבונו את בנות-האיכרים פאריזה… להשתלם… חה-חה-חה!

קלמן (באי-רצון): נו, צחוק עשה לך אלוהים! למהו זה הצחוק?… וכלפי מה?… הן בשביל כך נוצרה האשה… בש-שביל שתעבור מרשות לרשות… רשות אבא, ורשותו של… (בהכנעה בתנועותיו ובקולו:) שתי רשויות…

פוגל (מחקה את הטון של קלמן): “שתי רשויות” ואנחנו ילידי-ביניים, ביודעים ובלא יודעים, לשתי הרשויות גם יחד משתחווים ומודים". קרופוטקין ואחד-העם – למאַי נפקא-מינה?… כלומר, בה בשעה… בעת ובעונה אחת… מה איכפת?… עושה פרצוף של שוטה והולך ומשתחווה לתמונתו של הרצל, אחר-כך לאותה של מארקס; אחר-כך הוא ניגש אל ברונסקול ומשתחווה גם לפניו; ברונסקול פונה אליו ומתחלחל מפניו המשונים. קלמן הוריד את ראשו על השולחן ויישן.)

מחזה שלושה-עשר    🔗

הקודמים ויונטר

יונטר (מתפרץ החדרה חיוור ונבהל ומתחיל לרוץ בחדר הנה והנה; פוגל משתחווה גם לו ואחר-כך הוא יושב על כיסאו ומעשן פאפירוסה בשתיקה ובשוויון-נפש): אל אלוהים! אני משתגע! מרגיש אני, שעוד מעט ואשתגע!

ברונסקול (קופץ נבהל מעל מקומו): מה זה? אמור לי, מה פירושו של זה? אתה חיוור…

יונטר (בכאב): אח, שמשון! הלזו… שלך… מה עשתה בי! מה עשתה בי!… לא אשה היא זו, אלא דיבוק, שד-משחת. שווה בנפשך: היא כבר הכריזה עלי בפני החנוונים: “אבו-דקן בפרוטה ומגבעתו בשתיים”… היא כבר גילתה לי את אהבתה – ואני… איזה בולמוס של שטות אחזני – והאמנתי… כמעט האמנתי… אחר-כך סחבתני אל סוכנוּת-הספינות לקנות כרטיס בשביל שנינו… שניסע שנינו ל“קאלאבריה”… הא לך קאלאבריה! ואני… כלום היתה לי ברירה שלא ללכת?… את ידי החזיקה כמו בצבת… ועל-יד הסוכנות ראתה אופיצר של הפרֵדות והתאוננה לפניו עלי… בגרמנית התאוננה, והצלחתי היא שלא הבין… “סובייקט זה”, אמרה, “הולך בעקבותיה ואינו מרפה ממנה כל היום!” וכי אין כאן כדי להשתגע?… אני לא אשאר כאן!… איני יכול, איני יכול… בספינה הראשונה אני נוסע לרוסיה… גם בלעדי זאת הן חשבתי לנסוע… (לוחץ את מצחו בכף–ידו:) הוי, ראשי, ראשי.

ברונסקול (נוהם לעצמו): הא לך עניין שכזה! למה ולשם מה? איזה יסוד וריזון? (ליונטר:) היכן היא עתה?

יונטר: כלום זוכר אני? ברחתי… (נופל עייף על משכבו של קלמן; ברונסקול מתלבש ונכון לצאת.)

פוגל (גמר לעשן את הפאפירוסה ומועך אותה באצבעותיו; הוא עומד באמצע החדר וראשו מורד:) כך נכתבת ההיסטוריה…

(המסך נופל)

 

מערכה שניה    🔗

חדר המערכה הראשונה, אך יש בו עתה יותר ניקיון ויותר סדר. הארגזים מסודרים זה על-גב זה בפינה; הגלויות מתנוססות על הקיר בעיגול; הדרגש והספה מוצעים בשמיכות והכיסאות ערוכים פחות או יותר בסדר אל השולחנות ואל הקיר. מספר הספרים שעל האצטבה נתמעט. קנה-רובו של פוגל תלוי על מסמר אצל הספה קרוב לאוואנסצינה. לפנות-ערב בהיר. החלונות פתוחים למן המערכה הראשונה עברו שלושה ימים.

מחזה ראשון    🔗

נעמי ואחר-כך ציפורה

(נעמי יושבת על הדרגש ומסלסלת מתוך שעמום את קו-המידאליון שעל צווארה.)

ציפורה (נכנסת דרך הדלת הנוכחית וחבילה קטנה בידה): ראי, נעמי: זה עתה קיבלתי מן הפוסטה… (יושבת אצל נעמי על הדרגש ומתירה את החבילה:) הבי ונראה, עד היכן מגעת בזבזנותם של קלוטילדה ופריץ… (מוציאה מן החבילה נרתיק שחור ובו חרב קטנה עם ניצב של כסף:) חרב!… אח, רק זוהי הפתעה: במכתבים אינם מזכירים את זה. (נעמי לוקחת בידה את החרב ובוחנת אותה במבטה:) כנראה חושבים הם, שכאן, במזרח-החופשי, נעשיתי אמיצת-לב וגיבורה – ואני איני אלא מזכירה בבית-ספר גרמני.

נעמי: אדרבה, בבית-ספר כזה יש מקום ללוחמת להתגדר בו.

ציפורה (בתחינה): אח, חדלי-נא, חדלי מזה, נעמי!… (משנה את הטון:) ובכל זאת צריך יהיה לפתח עליה את המונוגראמה שלי (מוציאה מן החבילה אַלבום:) וזהו האַלבום, שכתבו עליו… (קוראת מעל השער:) “שוואַבישער ספּאָרט-אַלבום”. צריך להיות מעניין… ומה מהודרת כריכתו! מהו בעיניך, נעמי?

נעמי: לא מכוער. נביטה-נא אל תוכו. (ציפורה קרבה אל נעמי ושתיהן מתחילות לדפדף את האַלבום ולהביט אל ציוריו.) אוהו, איזה שור-הבר… הלזה! (מדפדפות הלאה; נעמי מתעודדת:) מה חזקים השרירים של עלם זה! ושוקיים… שוקיים יפות!

ציפורה: והלזה? מה נאה השקערורית שממעל לחזהו! הביטי: פניו – פני עלמה. האין זאת, נעמי?

נעמי (מתעודדת עוד יותר) בחיית אל-נבי24צדקת! (ציפורה חוזרת בחיוך על המלים: “בחיית אל-נבי”.) פניו הם באמת פני-עלמה. תוף, כמה זה לא-יפה!… יודעת את ציפורה? אני הייתי רוצה להיות גבר. לפעמים מתעוררת בי לכך תשוקה כל-כך עזה, עד שקשה לך לצייר אותה לעצמך!

ציפורה (מרימה את עיניה מעל האלבום ומציצה בנעמי מוך סקרנות): באמת קשה לי לצייר אותה לעצמי.

נעמי: לי נראה, שהגבורה האמיתית, השלטון והניצחון ניתנו רק לגבר. ועל-כן אני עוינת ושונאת יותר מאת השבלולים והצפרדעים את הגברים הזחלניים והקלושים, את הגברים-התרנגולים.

ציפורה: רגשך זה האחרון אינו צריך לראיות… ויונטר המסכן, חושבת אני, מטיל בו ספק פחות מכל באי-עולם.

נעמי: שם-משפחתה של באקטיריה זו – יונטר? חה-חה-חה שם-משפחה נאה וטיפוסי ל“בריה” כזו יונטר! חה-חה-חה! ולאן ברח?

ציפורה: הוא יצא מכאן כדי ללכת לרוסיה. אבל ברונסקול קיבל ממנו ידיעה, שמשום-מה הוא יושב עתה במצרים… בקאַהירה, כמדומני.

נעמי (בתימהון): במצרים?… כשאחזור דרך אלכסנדריה ואמצאהו אכריחהו לברוח מפני לברזיליה.

ציפורה (בעיניים מוּרדות על האלבום): ואני יש לי בנידון זה… שדיברת… (מתוך ביישנות – במהירות חטופה:) בנידון הגברים… יש לי מבטים… כלומר, הרגשות אחרות לגמרי… אני איני חושקת להיות גבר…

נעמי (פתאום בגיחוך ערמומי): אלא חושקת בגבר…

ציפורה (מתאדמת מבושה ומחייכת): מה משונה אַת, נעמי!…

העבודה25, משונה אַת!… אכן בלי לב ולב תדברי! “אויפריכטיגער אַלס די אויפריכטיגקייט”, כמו שאומרים אצלנו, בגרמניה. אני רציתי רק לומר, שאילו היינו שנינו גברים, לא היינו מוצאים, כמדומני, שום יופי ועניין בתמונות שבאלבום, כמו ש…

נעמי (משסעת): אחת היא. הרי עכשיו מצאנו… (מורידות שתיהן את עיניהן אל האַלבום, דממה. כתפוסת-מחשבות:) אני לא אהבתי… אני רק אהבת-אבות יודעת אני… ואולם הלילה ראיתי חלום-אהבה… חלום נפלא… לא אשכחהו…

ציפורה: ומה היה יחוסך לברונסקול?

נעמי: פתיה! אל תזכיריהו… אני חלמתי על עלם אחד ערבי מוכר-תופינים… יפה…

ציפורה: אה, בוודאי על עלי… (בפקפוק:) ואת חלומך מותר לדעת?

נעמי: …וכשהקיצותי תקפני חשק עז להתלבש ולרוץ אל איזה יער רענן, גבוה-גבוה ושטוף ירח של אביב, ושחמישה תריסרים של עלמים יווניים ירדפו אחרי בין האילנות, ושאני אתחמק מהם מכולם כציפורה קלה…

ציפורה: חלומות יפים הם לי דבר רגיל לא פחות מכתיבת השם “פוגל” שלא לצורך ובלי-משים על-גבי הנייר או על שמשת-החלון המזיעה. ואולם שמעיני, נעמי, ואני אספר לך, איך הוליכני פעם שולל דמיון-בהקיץ. פעם… (מתאדמת מבושה ומספרת כמעט בלחש:) הדבר היה בחדר-המורים באחד מן הימים שלפני הבחינות. מועצת המורים ישבה מסביב לשולחן, קראה את התלמידים אחד-אחד החדרה והציעה לפניהם שאלות שונות על מצבם הכללי ועסקי אבותיהם וכדומה. מורה-הגיאוגראפיה שואל ואני רושמת את הכול בפנקס. – ובבית-הספר יש תלמיד אחד ושמו פוגל, ילד מגושם ומסורבל-בשר כעגל-מַרבַק וכשרונותיו היו גם-כן כשרונות של עגל. וכשנשמע קול-המשרת הקורא לפוגל חלף רטט בכל בשרי: המתנתי לשמריהו שיבוא… אחר-כך חדר אל תוכי, כנראה, זיק של הכרה, שאני מוכת-אילוזיה; אבל כל ישותי אמרה, שכך צריך להיות, ותבעה ודרשה, שכך יהיה. ובשביל שלא אראה את חזון-דמיוני מוכחש, לא נתן לי איזה כוח טמיר להרים את עיני אל התלמיד, שעמד לפני המורים, שבאופן שנדמה לי כל הזמן, ששמריהו הוא כאן, בחדר, אלא שהוא עומד מימיני אצל שעון-הקיר ונוגע בשכמי פעם בפעם נגיעה רכה ונעימה…

והלטיפות האוויריות הללו ממלאות אותי עדנים ונעימות אין קץ… אח, זה היה רגע!… עד היום איני יכולה להשיג כיצד יכול היה הדמיון לפרוש את ממשלתו על נפשי במידה כזו… נכונה אני לתת את כל חיי בעד רגע כזה, ובלבד שיחזור!… ומורה-הגיאוגראפיה שואל, והתלמידים עוברים זה אחר זה – ואני איני שומעת כלום וידי רצה על-פני הנייר וכותבת על דעת עצמה… לאחר שבוע שם המנהל את עיניו במקרה בפנקס – והשתומם לראות, שאבות התלמידים, ששמותיהם מתחילים באות פ' מן “פוגל” ואילך, מתעסקים כולם בשמירת פרדסים של תפוחי-זהב, הוא בדח: “וועכטער מעהר אַלס אַפּעלזינען”, אבל לא חשד כלום…

נעמי: אמרי-נא, ציפורה, מפני-מה את אוהבת אותו אהבה כזו?

ציפורה: איני יודעת. לי נדמה, מפני שלא ראיתי עד הנה דוגמתו… בשוואביה.

נעמי: רק בשביל כך?

ציפורה: ועוד בשביל… בשביל חסרונותיו. אני מדברת על לבו, שיחדול מלהתאונן, שיירגע… אבל פעם בפעם אני יראה, שמא יאבד את כל חינו בעיני… (דממה) ואת, נעמי, אינך מספרת כלום…

נעמי: אני… לא בנקל ימצא הזרזיר את העורב… (דממה).

ציפורה (מתנשאת מעל הדרגש ומהלכת רגע בחדר תפוסת מחשבות): היכן הם כל יושבי-החדר? נעלמו כולם עד אחד ואינם! (לנעמי:) אני הולכת עכשיו אל המפַתח להזמין מונוגראמה על החרב ובחזרה אסור הנה ונלך ביחד הביתה. (לוקחת את החרב ומתכוננת לצאת.)

נעמי: חכי-נא ציפורה. שובי הנה. צריכה אני להראותך דבר אחד.

ציפורה (שבה): איזה דבר? (יושבת על הדרגש אצל נעמי.)

נעמי (מוציאה מכיס-שמלתה את הגלויה, שהסירה מעל הקיר): את מבינה את זה?

ציפורה (מסתכלת רגע וקוראת בפני עצמה): “היום – אני ומחר – אתה”… (משיבה את הגלויה לנעמי:) כמדומני, ש… שמבינה אני.

נעמי: הגידי איפוא מה היא תמונה זו: שמחה או עצובה.

ציפורה: היא טמירית, ועל כן היא עצובה.

נעמי (לא קיבלה סיפוק): זה… אינו נוגע בגרעין… לכי-לך להזמין את המונוגראמה.

ציפורה (מבוישת קצת, מתנשאת מעל מקומה): ובכן… אני אסור… במהרה… (יוצאת.)

מחזה שני    🔗

נעמי (לבדה) ואחר-כך עלי

(נעמי מדפדפת עוד רגעים אחדים את האלבום, אחר-כך היא משליכתו על הדרגש, מתנשאת מעל מקומה ומהלכת הנה והנה. לסוף היא עומדת באמצע החדר ומבטה מבט מלא-געגועים מבעד לחלון על העיר.)

קול עלי (מאחורי החלון, עצוב, חשאי וממושך): אללה כר–ים!

נעמי (מוציאה הגה דק של חדווה ותימהון ורצה אל החלון): אתה? אללה כרים? עדיין אתה כאן.

עלי (בעצב): כן, כאשר עיניך רואות, גבירתי. (ניגש אל החלון, פניו חיוורים.)

נעמי (בלעג קל): חיוור אתה, אַרמער פֶּטֶר… דומה, כאילו נזרתה על פניך איפת-קמח שלמה שם, בבית-המאפה שלך… הגידה-נא, מה היא סיבת הדבר, שנשארת כאן?

עלי (נוגה מאוד): אַת… בשביל משאַנךּ26

נעמי (מוכת תימהון): מה?… מה אמרת?…

עלי (כקודם): בשביל הגברת…

נעמי (כלא-מאמינה): האומנם? האומנם. אַללה כרים? בשבילי…

עלי (כמעט בקוצר-רוח): באתי כעת… רוצה את, גברת… אנכן27 בואי עמי על הרי-נבלוס…

נעמי (עיניה מבריקות מהתרגשות): באמת? בחיית אל-נבי?

עלי (רציני ונוגה): כן.

נעמי (בשובבות גראציוזית): בן-פורת!… ראיתם?… קודם אמר (מחקה את שריקת הערבים בלשונם לאות-שלילה) “לא אפשר”… ועכשיו כבר אפשר… אפשר, חה-חה-חה!…

עלי (פניו נעשים קודרים): אפשר…

נעמי (כקודם): גם לי תיתן סוס וחרב?… (בזדון) גם אני רוצה בחרב-זיבורית.

עלי (פניו מתחילים נוהרים): באַללה, אתן!

נעמי (בתמימות של ילדה קטנה): והרסן, כמובן, יהיה רקום-זהב? והארכובות של האוכף תהיינה, כמובן, כסף טהור?

עלי (מחייך): לא… מברזל…

נעמי (בקול ובעוויה של תוחלת נכזבה): לא?!… (מוותרת כרגע:) אין דבר! גם ארכובות של ברזל טובות הן! אין בכך כלום! ובנוגע לרסן, הנה במקום רקמת-הזהב אפשר יהיה לשבץ אותו סביב-סביב אבני-חן מעטרתו של… של באַיאַזיד השלושה-עשר או סולימאַן השבעים-ואחד.

עלי (מביט עליה בהתפעלות ומחייך): לא…

נעמי (כמופתעת וכנואשה): גם-כן לא?!…

עלי (כקודם): הרסן… (עושה תנועות, שיש לראות מהן, שהרסן הוא לא-טוב ולא-רע ביותר, ממוצע:) לא מזהב ולא מכסף… אבל הסוס!… עף מתל28 ציפור… מתל רוח…

נעמי (בתמימות הקודמת): והסוסים ישאונו מעל לכפרים וגבעות, לנהרים ובקעות… מעל לעננים… כן?

עלי (בשמחה גלויה): לא… על הארץ…

נעמי (בקול של צער חודר): על הארץ… (מוותרת:) אין דבר! יהא על הארץ… נעתרתי לך גם בזה… אבל… חייב אתה להוכיח לי בעליל, שאתה אוהב אותי…

עלי (בשמחה מתפרצת): כן!… באַללה אַל-עזים! 29… במה?…

נעמי: במה שתבטל את נסיעתך אל הרי-נבלוס.

עלי (כלא-מבין, אבל נבהל וחיוור): מה-ה?…

נעמי: במה שתסלח לרוצחי-אביך ולא תלך אל הרי-נבלוס.

עלי (נרתע לאחוריו; נדהם ונרעש): לא!… לא!… אל הרי-נבלוס אלך!… (לעצמו, במרירות:) רולה30 (כבתחילה:) אל הרי-נבלוס אלך!…

נעמי: חה-חה-חה! הוי, אַרמער פּעטער שכמותך! מי זה מעכב בעדך? לך-לך, ואַללה יצליח את דרכך…

עלי (ניגש צעד אחד; בתחנונים): יגבירתי! יחביבתי!… שלושה לילות לא ישנתי, שלושה יום לא אכלתי… חשבתי משאַנךּ31… הסוס צעק… רצה לאכול… לא נתתי לאכול… חשבתי, רק חשבתי…

נעמי (שורקת בלשונה כדרך-הערביים לאות-שלילה): זוהי ברכה לבטלה, אַללה כרים!… לא די לחשוב… אתה מבין? לא די!… אין לך לקוות לכלום עד אם תשכח את כל מתיך.

עלי (בקול זוועה): לשכוח? לשכוח את עבדאללה?!… (נוהם כחיה פצועה:) האַאַאַ!… רולה! רולה! רולה!… מכשפה!… רולה!… (חוטף את סלו ובורח לאורך הרחוב.)

מחזה שלישי    🔗

נעמי (לבדה) ואחר-כך יונטר

נעמי (רצה אל הדלת, פותחתה לחצאין, זוקרת את ראשה ומציצה החוצה): חה-חה-חה! ברח אללה כרים… סר אל הסימטה… אינו נראה עוד… (רצה אל אחד מן החלונות וקופצת ועומדת על אדנו:) אהא! הנה הוא רץ… רק אוגן-סלו מבהיק מאחורי הגדר… הנה נעלם… (דממה קצרה.) יאכל לו עבדאללה בקברו את כל מסמרות-ארונו החלודים מתוך יאושו הגדול – ואף-על-פי-כן ישוב בנו אלי!… (בהתרגשות של חדווה וקשי-עורף:) ישוב! ישוב! חה-חה-חה!… המלאך הגואל אותי משעמום יביאהו שוב הנה על כנפיו!… (יונטר, שארגזו תחת זרועו, נכנס דרך הדלת המוליכה אל החצר. כשהוא רואה את נעמי על אדן החלון הוא נסוג אחור נדהם ורוצה לצאת חרש מן הבית. אבל איחר את המועד: נעמי הפנתה פתאום את ראשה וראתה אותו. ברגע הראשון ניכרת בפניה מין עוויה של תימהון נפרז, אחר-כך, בעוד שהיא מוסיפה לעמוד על אדן-החלון, היא אומרת בקול של משחק-טראגי:) את מי עיני רואות? אתה הוא זה אבו-דקן, או צילך?

יונטר (נפעם): אני הוא זה… (מריד את הארגז על הרצפה.)

נעמי (קופצת מעל החלון): אתה הוא זה, חה-חה-חה! ואני אמרתי, שכבר אתה שוכב, כלומר מונח חנוט, באיזו מערה, ומנוחתך כבוד על יד גוויתו של רעמסס השני, או שאיזה ספינקס בלעך חי… אגב, מעניין הדבר: מה מדברים שם עליך הספינקסים? (יונטר מחייך נבוך.) לא כלום? – חה-חה-חה! לא כלום! הספינקסים אינם מדברים אל אבו-דקן כלום! כנראה, לא נעים להם לטפל בפירות כמוך… ומה עשית שם?

יונטר (בחשאי): לא כלום.

נעמי: שוב לא כלום. אתה בעצמך לא-כלום אתה!

יונטר (בחשאי ובתוגה): מאי איכא למעבד?

נעמי (סוטרת אותו בחוטמו ומחקה את דבריו בשובבות): “למעבד”, “למעבד”!… למדת אל נכון בישיבה, שפנפני המסכן!

יונטר (פניו מביעים יגון ומבוכה עמוקה): כן… אמנם למדתי…

נעמי (פונה ממנו ויושבת על הדרגש): אָה, גם זה בשם גבר ייקרא… כבר הוא נכון לבכות! (נוטלת את האלבום ומתחלת לדפדף בו. יונטר יושב על ברכיו ומתחיל להוציא את ספריו אחד אחד מתוך הארגז ולהניחם על הכיסא; מזמן לזמן הוא מוציא אנחה חשאית ורועדת.)

נעמי (משלכת פתאום את האלבום ונעקרת ממקומה): אבו-דקן!

יונטר (מיושב על ברכיו): הא?

נעמי: אהא! יודע הוא, שאני קוראת לו! בעל-דיסקיפלינה….. מג’נטלמן שכמותך קיוויתי ליותר נימוס. קיוויתי שתדע לבחור בפוזה הנכונה וההגונה בשעת דיבור עם עלמה!

יונטר (קם ברגע ודובב מעומד): סליחה… באמת…

נעמי: אח, עכשיו איני מטלת עוד שום ספק בדבר, שאתה בן-אדם “קוֹם איל פו”. (מעיפה עין בשכמה שלו:) ומהו הרבב של שמן, שיש כאן (מראה באצבעה:) כאן… מתחת?… בשעה שגיליתי לך את אהבתי שם, בגן-העיר, לא ראיתי זה… אין זאת כי הבאת אותו ממצרים.

יונטר: זה… נכנסתי שם…

נעמי: היכן הוא “שם” זה?

יונטר: בקאַהירה. יש לי שם קרוב… רחוק. נכנסתי אל חנותו של יווני אחד… שם רבו היוונים…

נעמי: האומנם? בוודאי רוצים הם לכבוש את הארץ. (בתמימות של ילדה קטנה:) ולמה לא יעשו היהודים יד אחת עם האירלנדים בשביל לכבוש אותה?

יונטר (בחיוך קלוש): יודע אני?

נעמי (כנדה לשברו): מסכן! מסכן! הוא אינו יודע להשיב על שאלה מן ההיסטוריה ויתכונן למבחן בבית-המדרש למורים!… נו, ובכן…

יונטר: נכנסתי אל חנותו של היווני לקנות… (חושב רגע קל:) לקנות שם דבר אחד… ומאחורי עמד כד מלא שמן… אני לא השגחתי בו כלל… הן הוא עמד מאחורי…

נעמי: מכיוון שראך “נטל” ועמד מאחוריך…

יונטר: כן… כלומר, הוא באמת עמד מאחורי… ומשנכנסתי בשיחה עם קונה אחד, איש גרמני המקבץ קולקציות של פרחים ועשבים שונים, עשיתי שלא במתכוון, לגמרי בשגגה… מין תנועה של אי-זהירות – והכד נהפך, והשמן נשפך כולו – וטינף את בגדי, והחנווני צעק, ואני הוכרחתי לשלם לו את נזקו – שתי מג’ידיות…

נעמי: חה-חה-חה! אך זהו “אינצידנט”!… ובכן, למה אמרת, שלא עשית במצרים כלום? הרי עשית דבר – הפכת את הכד, נסעת למצרים בשביל להפוך בחנות של יוון כד של שמן, חה-חה-חה!

יונטר (בחיוך ביישני ועצוב): אמנם כן, גבירתי… רק זה…

נעמי: ומהו הדבר, שקנית בחנות?

יונטר: לא קניתי, רק רציתי לקנות. כלומר… (בפניו מצטיירת חרטה מרה על שהשיב תשובה זו.)

נעמי: אבל מה הוא הדבר?

יונטר (בצער ובכאב). אין מן הראוי, גבירתי. אסור לספר… הדבר מעורר… מגרד את פצעי…

נעמי: בבקשה ממך! מה טראגי הוא הטון שלך! הלא רעל באת לקנות באותה החנות?

יונטר (כקודם, בעיניים מורדות): כן, גופרית…

נעמי: חה-חה-חה! אל נכון גם אתה כבר משיג ש“אבו דקן” אתה… ולמה לא קנית אותו?

יונטר (בצער עמוק): אח, לו ידעת, גבירתי, באיזה מצב-נפש נורא הייתי נתון!… (הפסקה קצרה:) היווני כבר שקל לי גופרית, אך הגרמני המקבץ קולקציות הוא שהצילני ממוות…

נעמי (בגיחוך מלגלגל וסקרני כאחד): איככה זה?

יונטר: הוא פתח בשאלתו, כיצד עולה צמיחתם של האיקאליפטים והמימוזות בארץ-ישראל. השיבותיו: את המימוזות לא ראיתי מעולם, ובנוגע לאיקאליפטים, הנה, אף-על-פי שראיתים, איני יודע את טיב צמיחתם. אז התחיל להביע את תמהונו העמוק על ש… כיצד יהודי אינו מתעניין באיכות-צמיחתם של שני מיני העצים, שהיהודים אחיו הביאו לראשונה אל הארץ את זרעם, טיפחו בה את זמורתם הראשונה והנהיגו בה את נטיעתם! (נאנח.) ואחר-כך דיבר עוד… הן הוא נוצרי ובוודאי לא-ציוני, אבל הוא דיבר דברים כל-כך נפלאים על העתיד הגדול הנשקף להפלורה הארצי-ישראלית מעמל-ידיהם של היהודים ומחריצותם, שהיא למופת בעולם, עד שלא יכולתי להתאפק מבכי – ומבלי דַבֵּר דבר מיהרתי לעזוב את החנות… ואת הגופרית על כף-המאזניים – ואתחיל לרוץ. והגרמני רודפני וקורא: “סליחה, סליחה, איש צעיר! לא היה ברצוני לעלוב אותך!” – אז סיפרתי לו, שבעצם הימים, שבהם התעורר עמי לחיים חדשים, לחיי בניין ופריחה, היה בדעתי לאבד את עצמי לדעת. הוא לחץ את ידי בחוזקה ודיבר על לבי דברי-ניחומים, ואולם על מה שלא ראיתי את המימוזה אף-על-פי-כן לא היה יכול לסלוח לי…

נעמי: ובכן, מבקש אתה לך עכשיו מימוזה לשבת בצילה ולחזור על הגיאומטריה.

יונטר: שבתי הנה… כדי להיות מועיל… כיד יכולתי… אבל, גבירתי… את מבטלתני… עד למאוד…

נעמי: חה-חה-חה! אני מבטלתו “עד למאוד”… (מדגישה את שתי המלות האחרונות:) “עד למאוד”. טיפשית ומגוחכת היא ההיסטוריה המצרית שלך… “עד למאוד” מגוחכת. ראשית, מפני שכשצריך לפנות את עצמו מן הדרך, אין משגיחים באיקאליפטים ובמימוזות ולא בגרמנים המקבצים קולקציות… כמו שהמשליך את עצמו המימה אינו דואג על שיתלחלחו פוזמקאותיו. ושנית, מפני ש… מה בצע? – הן אתה תישאר לעולם אותו “אבו-דקן” כמאז, כמלפנים…

מחזה רביעי    🔗

הקודמים וציפורה

(ציפורה נכנסת החדרה ומבטת בתימהון אל יונטר; הלזה יושב על כיסא ומוציא את הספרים מתוך ארגזו; במרוצת-דיבורה של נעמי הוא מרים לרגעים את עיניו אליה ומביט בעיני צדיק מואשם.)

נעמי (רצה לקראתה): ציפורה! יודעת את, לשם מה נסע מצרימה? – רק משאת-נפש אחת פיעמתהו, רק בה שם את כל מעייניו: להפוך בחנות של יווני אחד כד של שמן; ומכיוון שעסק זה עלה יפה ונגמר בכי-טוב, רצה לעשות משתה ולכבד את עצמו – מצאי, ציפורה, באיזה מאכל-תאווה? – אל תראיהו שפניו פני נזיר: הוא מטבעו לקקן מאין כמוהו. הוא רצה לכבד את עצמו… בגופרית. חה-חה-חה! אלה שכאן נזדמן לו בן-אדם גרמני, שמקבץ קולקציות של רמשים וטיפשים. ויהי אך הבט הביט עליו הגרמני – וישתוקק לאסוף אותו אליו! ברם נתקשה אותו גרמני, לאיזו מין קולקציה ליחסו: אם אל קולקציית-הרמשים – הריהו רמש קטן, קטן ופעוט יותר מדי, ואם אל קולקציית-הטיפשים – הלוא הוא טיפש גדול יותר מדי, חה-חה-חה… (ציפורה מגחכת ורוצה לומר איזה דבר, אבל נעמי אינה נותנת.) איך שיהיה, ועובדה זו, שאי-אפשר לו להיות שרוי בין בני-מינו, לבכות ולדבר כחרומף במסיבתם, פעלה עליו כל-כך לרעה, עד ששכח את כל משושו, גופרית לא קנה, ולא עוד אלא ששב לארץ-ישראל למצוא איקאליפטוס או מימוזה להיתלות עליהם, חה-חה-חה!

ציפורה: ריבונו של עולם! מכל זרם-הדיבור ושטף-הצחוק, שניתך זה עתה מפיך, אין מוחי קולט אף מלה אחת.

נעמי: מה יש כאן לקלוט? הכול – אמת מזוקקת שבעתיים. בחיית אֵל-נבי!

ציפורה: לילית שכזו! שוהה כאן כחצי-שבוע ימים – וכבר היא נשבעת בערבית!

נעמי: אני יודעת לומר בערבית גם את המלים שעל הגלויה. שאלתי את קלמן. רק מה זה “רולה” איני יודעת.

ציפורה: “רולה” – פירושה: שַדָה.

נעמי: שדה, חה-חה-חה! אכן נורא זעפו של אַללה כרים!

ציפורה: מי זה?

נעמי: הערבי המוכר-תופינים. זה עתה היה כאן.

ציפורה: האומנם?… ומה?… מה?…

נעמי: מה פני העניינים? – אין להם שום פנים. רק… הצלה מועטת משממון-הנפש.

ציפורה: (תפוסת-מחשבות): כ-ן. (בקול מושפל, כשהיא מראה על יונטר:) מה דיברת עליו קודם?

נעמי: כבר חיוויתי לך את דעתי על גברים כאלה. (שוב בגיחוך של שובבות ובקול מורם:) יודעת אני מה הוא רוצה ממני ו“משנותי הצעירות”? (יונטר אינו יודע ברגע הראשון אל מי מתייחסים הדברים הללו; הוא מביט נבוך לצדדין ואחר-כך אל נעמי.) התעקש כחמור מן המפלגה הרדיקאלית, שאתן לו דווקא את קו-המידאליון שלי… לצורך–תליה… חה-חה-חה!

ציפורה: תמיד היא משטה!… אמרי-נא לי, על מה זה ולמה התנפלת על צעיר תם וישר כמוהו? (אל יונטר:) היית רוצה, יונטר, להיתלות על קו-המידאליון של נעמי?

יונטר (משפיל את עיניו במבוכה עמוקה): על קו-המידאליון… של הגברת נעמי… אפ-פילו מיד…

נעמי (צחוק רועש מתפרץ מפיה): חה-חה-חה! איזה “בעלן” על הון-זרים! חה-חה-חה! ומי ישלם לי בעד קו-המשי? חה-חה-חה! הן הקו ייקָרע… הן אתה טיפש גדול וכבד יותר מדי, חה–חיה–חה!

ציפורה (לנעמי): רואה אַת? הוא בעל-לב, הוא אוהב אותך.

נעמי (מנענעת באגרופיה ורוקעת ברגליה מתוך קוצר-רוח): תוף!… בררר!… מולוסקים שכאלה? הם מסוגלים לאהוב כעטלף – לנגן אוברטירה, חה-חה-חה!

ציפורה: לא, נעמי. את מוציאה עליו משפט מעוקל. אני עומדת על דעתי, שהוא מוכשר לאהבה. וכדי להוכיח שכן הוא, יספר לנו על אהבתו הראשונה. (אל יונטר:) ספר-נא, יונטר, על אהבתך הראשונה.

יונטר (בתחינה): גבירתי ציפורה, נו, מה זה עלה במחשבתך?

ציפורה (כמדברת על לבו): ספר, ספר! ראה ביקשתיך!

יונטר (מנסה לסרב, אבל ציפורה עושה לו בשתיקה תנועת-חיבה, והוא נכנע): נו…

נעמי: אבל הישמר לך, אבו-דקן, שלא תשקר! אם רק אכיר כזב בדבריך, אשוב ואקרא לאופיציר של המשטרה… וניסע שוב קאלאבריה… הכול כמו אז…

ציפורה: לא, הוא רחוק משקר. אני יודעת. (ליונטר:) ספר-נא, איפוא.

יונטר (בביישנות): אמנם אהבתי… מאד אהבתי… זאת היתה אהבתי האחת והיחידה… אלא שאחר-כך נודע הדבר, שהיא… אחת מאותן… הידועות…

נעמי: זונה?

יונטר (מבויש עוד יותר): כ-כן, היא… (פתאום:) לא… אבל לא… איני יכול לספר… זה…

נעמי (בקרירות מעושה): כחפצך, אבל אני יועצת אותך לספר, את טובתך אני דורשת…

יונטר (מוותר בעל-כורחו): היא נשבעה לי אהבה נאמנה – ובה בשעה אהבה מנגן אחד ממכרי, וזה פשפש ומצא אצלה את תמונתי. הוא הכירני ורצה לקחת את התמונה בשביל להתגרות בי. אבל היא הספיקה לאחוז בקצה השני – והתמונה נקרעה לשניים: הראש והחזה נשארו בידי המנגן, ומכאן ואילך אצל… הנערה. ומאז היה המנגן מתגרה בי ומראה את חצי-התמונה לכל מכרי. (בהכנעה של עצב בתנועותיו ובקולו:) נו, מאי איכא למעבד?…

נעמי (רוקעת פתאום ברגלה בכעס גדול): כסיל!

יונטר (נבוך ומבולבל מאוד): מה? מי?

נעמי: אתה!… הוי, ריבונו של עולם! הצילנו נא מיד אלה… הטינגל-טאנגלים! כעסה העז מתחלף פתאום בצחוק רועש:) חה-חה-חה–חה!

ציפורה: הרפי, נעמי, מן המסכן הזה. נלך הביתה.

נעמי: נלך, נלך. לא שכחתי כאן כלום. (מתעתדות לצאת. יונטר, שעל פניו קפא הכאב, ניגש אל האצטבה, נוטל משם ספרים אחדים וצורכי-כתיבה ויושב אל שולחן-האוכל.)

מחזה חמישי    🔗

הקודמים וברונסקול

ברונסקול (נכנס מצד הרחוב, בידו האחת חבילה של כתב-יד מוכנת להישלח בפוסטה, ובשניה טנא-קטן עם תפוחי-זהב אחדים; ליונטר, בתימהון): מה זה, נוח? אימתי שבת? (להעלמות:) שלום!

ציפורה: שלום! היכן היית, אדוני ברונסקול, שלא זכינו עוד לראותך היום?

נעמי: שלא זכינו לראות באור-פניך?

ברונסקול (מביט מבט של אי-רצון בנעמי; ברצינות): הלכתי אל הפוסטה לשלוח את הפואימה שלי אל המערכת – ומצאתיה סגורה. חיכיתי, חיכיתי, עד שקצה נפשי לחכות, ורק כעשרים צעדים מפתח-הבית אמרו לי, שבעוד רבע שעה תיפתח.

ציפורה: ואתה, אדוני ברונסקול, היית נכון לשלוח את יצירתך אל המערכת מבלי שקראת אותה באוזנינו? חבר הגון! רק מחר תשלח אותה והיום תקרא אותה במסיבתנו.

ברונסקול: לא, לא, גבירתי אנגלבראנד! זה מן הנמנע! השעה דוחקת! איחרתי גם בלא זה. במערכת מחכים לפּואימה שלי בכליון-עיניים. אם אשלח מחר, תוכרח הפואימה לחכות לספינה של מחרתיים, בעוד שהיא עומדת להישלח בספינה היוצאת היום בערב.

נעמי (פורצת בצחוק-פתאום): חה-חה-חה–חה! שמעתם את פרשת “חַכֵּה”? – הוא חיכה בפוסטה לפי שהמערכת מחכה, ועד מחר אין לחכות משום שהפואימה תוכרח עד מחרתיים לחכות, וספינת-הערב הן לא תחכה, והקוראים המסכנים בכליון-עיניים יצפו ויחכו, ואשרי המחכה ויגיע, ואלף פעמים אשרי ברונסקול המחקה כקוף את הסייחים שנשרו שערותיהם, שאף הם מחכים – לצמיחת ספיח-שערם, חה-חה-חה!

ציפורה (מחייכת): חדלי-לך מפטפוטיך, נעמי! (לברונסקול:) לא, ברצינות, אדוני ברונסקול! מתעניינת אני בפואימה שלך עד מאוד. לא אכחד, שכשרונך וסגנונך מוצאים חן בעיני. ביחוד סגנונך המדויק, המוצק והמלוטש.

נעמי: כאותו של כל הביורוקרטים.

ברונסקול (בקפדנות): נעמי! לפי דעתי…

נעמי: צריך לומר: לפי עניות-דעתי…

ברונסקול (כקודם): כמדומה לי, אני (מראה בבוהן ימינו על חזהו) יש לי זכות לחכות ממך ליחוסים… יותר טובים וידידותיים.

נעמי: חה-חה-חה! עוד הפעם “לחכות”…

ציפורה: ובכן, אדוני ברונסקול?…

ברונסקול (בפניו ניכרים עוד סימני-תרעומות): לא. החבילה כבר סגורה… זה מן הנמנע.

ציפורה: חבל!

נעמי: חבל! חבל על החבילה, חה-חה-חה!

ציפורה (נוטלת את האלבום מעל הדרגש; לעצמה): שמריהו בוודאי יהיה היום בבית. (אל הנמצאים בחדר:) להתראות!

ברונסקול: להתראות! שלום!

(יוצאות שתיהן.)

מחזה שישי    🔗

ברונסקול ויונטר

ברונסקול (מהלך תפוס מחשבות עצובות הנה והנה בחדר. לרגעים הוא מתקן בתנועה עצבנית את הפנסנה שעל חוטמו ואת הסרט של ה“מגן דוד”. לפעמים הוא מתחיל לזמזם איזה שיר עליז, ואז מביעות עיניו תקווה והתעודדות; אבל השיר נפסק באמצע והוא מתעצב שוב. דובב לעצמו): חזיז ורעם! איזו לילית היא נעמי זו! (ניגש אל שולחן-הכתיבה, מוציא מן הטנא העומד עליו תפוח-זהב ומתחיל לקלפו באולר; עומד באמצע החדר ושם את עיניו ביונטר:) ושוב אתה כאן?

יונטר (בלי שהרים את עיניו מן הספר: בחשאי): כן.

ברונסקול: למה נסעת ולמה חזרת?

יונטר (בנענוע קל של כתפיו): יודע אני?

ברונסקול (מרים קצת את קולו): ומי יודע איפוא? (יונטר שותק עצוב ועיניו מורדות אל הספר.) בן-אדם של סוף המאה! (משליך במרץ את הקליפה מבעד לחלון.) אינו יודע הוא עצמו מה הוא רוצה.

יונטר (שותק רגע; אחר-כך הוא מרים את עיניו מן הספר; בקול חשאי ועייף): ואתה מתיימר לבן-אדם, שיודע מה הוא רוצה?

ברונסקול (בתנועה יהירית): בוודאי ובוודאי! (מסיר בחיפזון את הפנסנה מעל חוטמו וחוזר ומרכיבו; משליך במרץ הקודם עוד פסיגת-קליפה דרך החלון.) בוודאי יכול אני להתגאות בצדק, שאני אדם מכיר ברור את מטרתו ואת טיב שאיפותיו!

יונטר (מתוך הבטה בספר): אשריך! ומה לעשות לי – לאדם, שלא חונן בלשון נמלצת ובעט סופר מהיר?

ברונסקול: הן ממש מגוחך הוא לשאול שאלה כזו: מה צריך לעשות? – אין שואלים שאלה זו מאחרים. העיקר הוא – שלא לתת מקום לבלבולים וטשטושים וחצאיוּת לא בשאלה עצמה ולא בתשובה (תולש בשיניו פלח של תפוח-זהב.) כן…

יונטר (כקודם): “שלא לתת מקום לבלבולים וחצאיוּת”… והדברים האלה מכוונים כלפי איש-ההווה, שהרפלקסיות והסתירות והספיקות אוכלים אותו בכל פה.

ברונסקול (פיו מלא תפוח-זהב, עד שלחייו התנפחו, ומחמת כן אין דיבורו די ברור): הבלים!… שורש-הרעה צפוּן במה שהאדם נסחף יותר מדי בזרם המודה והחיקוי, ועכשיו גיבורי-המודה הם האנשים, שאינם יודעים הם עצמם מה הם רוצים.

יונטר (בעוויה של כאב בפניו): שמשון! כמה יש בדבריך מטמטום הרגש ואכזריות המחשבה! יודע אתה, שאילמלא עובדה אחת קטנה ומקרית לגמרי, הייתי מאבד את עצמי לדעת בקאהירה? וכי זוהי, לפי דעתך, מודה?

ברונסקול (לועס): ומה אתה מדמה? – מאבדים את עצמם לדעת גם כן לשם מודה.

יונטר (עווית-הכאב מובלטת יותר): חדל, חדל! אדם קשה אתה, שמשון. אתה גורם לי כאב עצום כשאתה קורא בשם “חיקוי” לאותם היסורים הנוראים והצער הבלתי מצוי, שסבלתי במשך השבוע האחרון ושסובל אני גם עתה. שווה בנפשך… נו, אדם לקוי אני… אֵין רצון… אָין… החינוך הארור הוא, הוא בעוכרינו… אלא שעובדה היא, שבמעמדה של נעמי אני נהפך לשוטה גמור, אני מתבטל לחלוטין עד שאיני מכיר את עצמי… (חושב קצת כשהוא מסתכל בציפורניו.) אף-על-פי ש… האמת ניתנה להיאמר, שגם אתה, שמשון… רק בפנַי גיבור אתה ו… ושופט… ובפניה… בכלל לא כמו שקיוויתי לראותך בחברתה…

ברונסקול (לוקח תפוח-זהב שני ומתחיל לקלף גם אותו בעיון; מתוך פיזור-נפש): מי? אני? נעמי? נעמי תהיה אשתי – דבר זה ודאי הוא. לי יש “צד” גדול וחשוב. (הפסקה קצרה:) “צד” זה הוא אביה, שמחבבני ממש כמו שמחבבים בן-זקונים.

יונטר: שמשון! זה לא הגון… ואם רק לבה של נעמי אינו נוטה אליך, כמו… (במין יראה:) כמו שבאמת יש יסודות אחדים לחשוב…

ברונסקול (בגסות): רקוק על “יסודותיך”! בשביל לדון בעניין זה צריך לחדור אל הפסיכיקה של האשה קצת יותר ממך… כן הוא הדבר… (כאילו לעצמו, בקפדנות:) אף הוא מטייל ארוכות וקצרות בשאלות כאלו…

יונטר: אתה מתרעם על לא-דבר…

ברונסקול (מפסיקו בהתרגשות): “כלה נבואתך וצא!” – בא ממצרים אדם נדכא ואומלל וישב לפטפט כמוכרת-כרוב. האומללים, עד כמה שהסתכלתי בהם, קשים הם לדיבור – הלזה מפטפט… (לאחר שתיקה קצרה:) מוטב שתשנן כראוי את מעט המדידה בשביל לסתום את פיות המשטינים והמקטרגים בבית-המדרש למורים.

יונטר (בחשאי): איני מבין, רוגז זה על שום מה. כמדומני, אני… אדם ניטראלי אני בדבר זה. אין לי שום יחס לעניין זה… (דובב תפוס-מחשבות:) שום יחס… מלבד אולי להקו השחור…

ברונסקול (היה שקוע בהפרדת תפוח-הזהב לפסיגותיו ולא שמע את דברי יונטר; אחר-כך הוא עומד כאילו נזכר באיזה דבר, מוציא כרגע את שעונו מכיס-האפודה ומעיף עליו עין; מניח את הפסיגות של תפוח-הזהב על השולחן לפני יונטר): הא לך! אכול ושתוק!… הולך אני אל הפוסטה.

יונטר: חכה, גם אני הולך. ברצוני לסור אל רחלין ולבקש, שיראני את המימוזה. (ברונסקול שותק. לוקח את החבילה מעל שולחן-הכתיבה, ועד שיונטר מביא סדר בספריו שעל האצטבה, הוא יוצא לבדו. יונטר, אחרי שגמר לסדר את הספרים, עומד רגע לבדו באמצע החדר. פתאום חל מבטו על תמונתה של נעמי שעל שולחן-הכתיבה. הוא ניגש. שח ומביט בתמונה מבלי שיגע בה בידיו; בקול חולם:) הקו השחור… לקחת אותו… הוא חם… כמובן… הרעננות של צווארה משתמרת בו… לקחת, להדק מסביב לצוואר… יפה, יפה… (בהתרגשות עמוקה:) אח, זהו עונג… עונג… (יוצא; בדלת הוא נפגש עם פוגל. הדלת נשארת פתוחה.)

מחזה שביעי    🔗

פוגל ואחר-כך אבו-הואדי ומוסטפה

פוגל (כלפי יונטר): חזר ובא כאן בזחילה… (נכנס נוגה ומאכלת על ירכו. מהלך הנה והנה בחדר; ניגש אל שולחן-האוכל, לוקח ספר, שמונח שם, מעיין בו רגע, אחר הוא משליכו על מקומו בכעס. אחר-כך הוא ניגש אל שולחן-הכתיבה ויושב לכתוב מכתב. אבל אחרי רגעים ספורים הוא חוטף את הנייר, שכתב עליו שורות אחדות, מקמטו בהתרגשות חזקה, קורעו קרעים קטנים ומשליך את כולם החוצה. אחר-כך הוא הולך ויושב על הספה, ובעוד רגע הוא מביט על הגלויות. אחר ניגש אל הדלת הפתוחה ומציץ החוצה, ואף זה הוא עושה רק דקים אחדים; מפנה פניו אל החדר ומעביר על סביביו מבט מלא יאוש. מכל תנועותיו נראה, שהוא במצב-נפש קשה מאוד ושאינו יודע מה לעשות בו בעצמו; במלתעות קמוצות:) ח-יי-ם! (יושב אל שולחן-האוכל ומוריד את ראשו על שתי כפות-ידיו.)

(ברחוב עוברת מקהלת דרווישים. אבו הואדי ומוסטפה הם האחרונים שבה.)

קולו של אבו-הואדי (נשמע הולך וקרב): שרב קשה! גזר אלוהים על כל רוח קל! (הפסקה קצרה; יותר קרוב:) הנה סוף-סוף האבן, שרגיל אני לנוח עליה כשאני שב הביתה מבית המסגד. אבו-הואדי מופיע ממעל לאבן, שישב עליה במערכה הראשונה; מוסטפה מוסיף לעמוד:) שבה-נא גם אתה.

מוסטפה: לא, השיך אבו-הואדי! לא אשב עמך עד אם אשבור את צמאוני הצורב באחד מן הבתים הקרובים. יחכה-נא לי פה כבוד השיך רק רגע קל!

אבו-הואדי: טוב.

מוסטפה (מבטו חל על הדלת הפתוחה והוא נכנס אל החדר): שלום, יחווג’ה! (שם את ידו על מצחו ועל לבו.)

פוגל (מרים קצת את ראשו מעל ידיו ומפנהו כלפי מוסטפה; בקול קשה): מה חפצך בזה?

מוסטפה (בחונף ובהתרפסות): יברכך אַללה, יחווג’ה, וישלם כגמולך עלינו. יצוא יצאה שיירתנו להתפלל על קבר הנביא בנימין בחצות לילה קריר ומענג, ושבים אנו כחום היום. הנה הערב כבר קרוב לבוא, והחום עודנו בכל תוקפו. אכן גבורות-אלוהים (מרים למעלה את עיניו) ונפלאותיו יספרו יחד פה אחד גם רוח צח שפיים, גם כמרירי צהריים לוהטים – כי על כן משבחים אנו את שמו הגדול ומספרים את רוב גודלו ותהילתו בתפילותינו… הדרך מן הקבר כולו שומם ויבש כצחיח-סלע, אין מעיין ואין ברכה להשיב נפש… ואומר: אסורה-נא…

פוגל (מפסיקו בגסות): מה חפצך, שואלך אני…

מוסטפה (נבהל ונדהם; מרכך עוד יותר את קולו ואת הבעת פניו): השקני-נא מעט מים לצמאי, עלם ברוך-אלוהים! (הוא רואה את הבקבוק שעל שולחן-הכתיבה ושם אל פעמיו אליו:) הנה, כאשר אחזה לי…

פוגל (מחקה בתנועותיו ובעוויות-פניו איש צבוע): אלוהים, שוכן מרומים… גבורות אַללה עד אין חקר… (פתאום במשטמה עזה:) כולכם, הערביים, צבועים, חנפים וצומדי-שווא!… אין מספר לנביאיכם ואין מכם אף אחד, שלבו לא יתנהו למכור את אלוהיו, אשר לו יתפלל, בשלושת רבעי הקשיטה! (רואה את מוסטפה ניגש אל השולחן ושולח ידו אל הבקבוק; גוער בו:) מה זאת? מן הבקבוק רוצה אתה? דווקא מן הבקבוק? ומכלי חרס לא נאה ולא יאה לשתות לבן-חורים כמוך? שם, במטבח, יש מים בכלי-חרס, לך וסבא! (מוסטפא הולך אל הדלת המוליכה אל החצר; פוגל מעכבהו:) או לא… אל תלך, אל תלך לבדך… (בגיחוך של משטמה עמוקה:) הן אני ידעתיכם, חביבי! ידעתיכם כולכם, מן השֵיך עד אחרון-היחפים כולכם אתם גנבים וחמסנים ומבקשי כיס-רעכם ונפשו… אה, ידעתיכם למדי!…

מוסטפה (משתומם ונדהם עוד יותר): יהיה אלוהים (שוב מרים את עיניו למעלה) השופט בינינו, יחווג’ה! בחיי-הנביא! אם לא בשלום ובלי כל מחשבות-פיגול עוברים אנחנו את דרכנו מן הקבר הקדוש עד הפרבר עריש-אל-שקל, תילקח-נא שוכבת-חיקי מזרועותי עד עולם32!

פוגל (מתעורר ומגחך גיחוך מלא רעל ושנאה): אהא! מעריש-אל-שקל! הוא הדבר שדיברתי!… הוא נשבע עוד, בן-הכלאיים הזה! את דמי כבר הרעיל פרבר זה, והוא בשוכבת-חיקו המסואבת הוא נשבע!… אמור: ובכן מעריש-אל-שקל אתה?

מוסטפה: לא אני, אלא…

פוגל (משסע כקודם): אהא! “לא אני, אלא”… כבר מתחילים הנפתולים והערמומיות והקפנדריאות…

מוסטפה: לא אני מעריש-אל-שקל אני, אלא הזקן היושב שם על האבן, ואני מעיר רחוקה מכאן דרך חמישה-עשר יום.

פוגל: קרא נא לזקן ההוא – ויבוא.

מוסטפה: כרגע. (ניגש אל החלון הפתוח, בקול מורם לאבו-הואדי:) השיך אבו-הואדי! יואיל-נא כבודו להיכנס הנה. החווג’ה רוצה לדבר עמו.

אבו-הואדי (נראה בעד החלון כשהוא יורד מעל האבן. נכנס; בחשיבות): הנני. שלום!

פוגל (בקרירות): שלומים.

אבו-הואדי (כקודם): מה רצון החווג’ה?

פוגל (המשטמה גוברת בו מבתחילה): רצוני, דרוויש… רצוני, זקן…

אבו-הואדי (כקודם): קודם כול, כשרוצים לדבר עם הדרוויש הזקן, מזמינים לו כיסא לשבת, לפי ש… (בגיחוך קל) שהוא זקן. והזִקנה וההליכה המרובה וחום-היום הכשילו את כוחו.

פוגל (נרגז מדבריו יותר ויותר): שב לך על אחד הכיסאות… וכי המקומות לא הספיקו בשבילך, או צריך אני לסמן בשרד מיוחד את הכיסא שתשב עליו?… (אבו-הואדי יושב.) בביתך משמשות לך רגליך המקופלות תחתיך לכיסא, וכאן… (אבו-הואדי רותח מכעס, אך פוגל אינו נותן לו לדבר; בקול נגיד:) שמע-נא, הדרוויש! אתה הנך מעריש-אל-שקל, מן הפרבר, שכולו גנבים וחמסנים ובני-בליעל…

אבו-הואדי (חיוור מכעס): לאט-לך, היהודי!

פוגל (מתרגז עוד יותר): שתוק ותן לדבר, מוסלמי! הפרבר שלך הוא קן הגנבים היותר שפלים ומאורת הפריצים היותר נאלחים ומזוהמים שבעיר וגם מחוצה לה…

מוסטפה (בהעוויה של צמא למים): אדוני! יחווג’ה!

פוגל: גש הלאה! (לאבו-הואדי:) כמה פעמים התריתי ברועים, שלא יהינו לבוא עם בקרם אל המגרש הקטן הגדור-חדק, הנשען על פרדסו של דייחיס, והם – כאילו לא אליהם מתכוונים… לפני ימים אחדים מרטתי גם לחייו של רועה, גנב זקן – וכל זה ללא הועיל…

(בינתיים משתמש מוסטפה בהזדמנות ושותה מים מן הבקבוק.)

אבו–הואדי: אין לי בקר ולא רועים. לי בית-מאפה של תופינים.

פוגל (בהתרגזות הקודמת): מי שואלך לתופיניך?… בלילה האחרון מצאתי במגרש הקטן עדר-בקר וילד-רועה נוהג בהם, ושני עצים רכים מצאתי שבורים וחמש הרכבות עקורות לגמרי מן השורש… (בקול מורם:) חזירים מיער! אילמלא היה הרועה קטן, או אילו מצאתי את הגדול ששלחהו, כי עתה (חורק שיניו) רצחתיו נפש… רצחתיו כרגע, תיכף-ומיד, בלי להיכנס בשום ויכוחים…

מוסטפה: יחווג’ה! דבר זה הרי אינו נוגע ברב או במעט אל השיך אבו-הואדי.

פוגל (צועק): נוגע! נוגע ברב ולא במעט! (לאבו-הואדי:) יש לך, דרוויש, בפרבר, קרובים, שחייהם וחיי-בקרם יקרו בעיניך? חס אתה על כבוד המוסלמים? אם כן, אמור איפוא למוסלמיך המעופשים (אבו-הואדי רועד מכעס), כי מהיום והלאה בל תירָאה ובל תימָצא רגל של בהמה מן הפרבר שלך במגרש הקטן, שמשוכת-חדק לו. ואם לא – אהרוג את הרועה עם בקרו גם יחד, אהרוג בקנה-רובי או בסכיני, פשוטו כמשמעו… (חורק שיניו ומקמץ את אגרופו:) אני אראם, איך לעקור הרכבות רכות מן השורש!…

אבו–הואדי: יש לי רק קרוב אחד בפרבר, אבל כשתבואו שניכם לידי התנגשות, חושש אני, יהודי, הרבה יותר לראשך מלראשו!

פוגל (בחריקת שיניים): שתוק! גם אומץ-לבכם לי למדי, רמשים נאלחים! חמישה פראים מן הפרבר שלך, חמושים מכף רגלם ועד קודקודם מתנפלים על אם-הדרכים על הלך עני ונדכא – דבר זה הלוא קרה לפני כשבועיים – ופושטים מעליו את כסותו לעורו וגוזלים ממנו את אגורותיו המכוסות זיעה ודם. זהו כל אומץ-לבכם הערבי! רק למעשה כזה מוכשרים אתם!

מוסטפה (בקול רך ומתרפס): יחווג’ה! הן אמנם נכון אולי הדבר, שהשחיתו התעיבו הרועים לעשות בפרדסיכם בלי חוס על יגיעכם ועמל-כפיכם. אבל אנחנו מה, כי תלין עלינו?

אבו-הואדי (מתנשא ממקומו ללכת; בחימה כבושה): ובכל זאת עצתי לך אמונה, יהודי פרחח, לבל תוסיף לנאץ בלשונך הפוחזה זקנים באים בימים ועם-אלוהים… ואם לא…

פוגל (בגיחוך של לעג): ואם לא…

מוסטפה (הולך אחרי אַבו-הואדי; לפוגל): הוא ימסור, יחווג’ה, ימסור לפרבר את הכול! ואם לא – באלוהי נשבעתי, אני אמסור!

אבו-הואדי (בדלת): לפנים ידעו בני-עמי יותר לסלק את חובותיהם לחצופים מדברי-עתק כמוך. אלא שעתה החילותם להתנהג כמושלים-בכיפה.

פוגל: אי-אפשר, שֵׂיבָה, לשמוע עוד את מילולך (אבו-הואדי יוצא ומוסטפה הולך אחריו. בו ברגע שהאחרון עומד על המפתן נכנסות ציפורה ונעמי. זו האחרונה נשארת בחוץ על-יד האבן.)

מחזה שמיני    🔗

פוגל, מוסטפה, ציפורה ונעמי

ציפורה: מה היה כאן, פוגל? מרחוק שמעתי את קולך. צעקת… (הוא אינו משיב כלום; למוסטפה:) הגידה, הדרוויש, מה היה כאן?

מוסטפה (בסבר-פנים): הדבר הוא קטן-ערך והחווג’ה כועס. הרועים הורסים אל אדמת-היהודים. והזקן הזה – מה אשמתו? קרובו היחיד הוא עלם אחד מוכר תופינים.

ציפורה: עלי? והזקן, הדרוויש הוא דודו?

מוסטפה: כן.

ציפורה: נעמי! נעמי!

נעמי ( מן החוץ): את חושדת אותי במה שאין בי. אל הקומונה לא כלתה ולא נכספה נפשי.

ציפורה (רצה אל נעמי): רואה את, נעמי? אותו הישיש, שם (מראה על אבו-הואדי) הוא דודו של אללה כרים.

נעמי: האומנם? מי זה אמר לך?

ציפורה: דרוויש זה.

נעמי (אל מוסטפה): אתה תראה את אַללה כרים? (מוסטפה כלא-מכיר את השם הזה.)

ציפורה (מתקנת): את עלי.

מוסטפה: כן.

נעמי: ובכן אמור לאַללה כרים: כה אמרה נעמי: “אל יום אַנאַ, בקר – אנת”33. מבין אתה?

מוסטפה: כן, כן.

ציפורה: תמסור?

מוסטפה: בחיי-דתי, אמסור! (יוצא.)

פוגל (יושב אל השולחן ותומך את ראשו בידו): עקר-רבים!

מחזה תשיעי    🔗

הקודמים בלי מוסטפה

(ציפורה ונעמי עומדות על-יד האבן.)

ציפורה: אל מה מרמזות המלות הערביות שאמרת?

נעמי: אף אני עצמי איני יודעת.

ציפורה: (בתימהון): האומנם? משטה את בי.

נעמי: בחיית אל-נבי, איני יודעת. רק דבר זה יודעת אני, שעתידות המלות הללו להשלים את חפצי ולהשיב את אללה כרים הנה.

ציפורה: רואה את, איפוא. אמנם טמירות הן המלים.

נעמי: טמירות, אבל שמחות. (דממה קצרה; נעמי מתעוררת:) בואי. רוצה את לטייל?

ציפורה: לא. טיילתי היום למדי.

נעמי: ובכן… להתראות.

ציפורה: להתראות בקרוב.

(נעמי הולכת לאורך-הרחוב ונעלמת, וציפורה נכנסת הביתה.)

מחזה עשירי    🔗

ציפורה ופוגל

ציפורה (ניגשת אל פוגל ושמה את ידה על ראשו): שלום לך, פוגל! עוד לא התראינו היום.

פוגל: (עצוב; בלי שירים את עיניו אליה): שלום!

ציפורה: אמור לי, מה הוא דבר הפולמוס, שהיה לך זה עתה עם הדרוויש הזקן?

פוגל: אילו הייתי מתחיל לספר לך, מוכרח הייתי להתרגז שוב… כמו בשעה שדיברתי עמו.

ציפורה (בקול רך): לא, לא, פוגל. לא צריך להתרגז (יושבת על-ידו על קצה-כיסאו). לא צריך… הוי, מסכני! כמה גירו את עצביך הפראים האלה! למנוחה שלמה במשך חודשים אחדים אתה זקוק… (מכסה את שכמו בכנף אחת של המאנטילה שלה.) ספר, איפוא.

פוגל (צחוק קלוש מתמלט מפיו): כמה מגוחך! כיסתה אותי בכנף המאַנטילה – וספר לה, כיצר רועים גונבים תפוחי-זהב ושוברים הרכבות רכות.

ציפורה: אם אין נושא זה מתאים לכנף-המאנטילה, ספר איפוא, במה לא ישרתי בעיניך.

פוגל: את ישרת בעיני, אבל אני לא ישרתי בעיני עצמי.

ציפורה: כבר אמרת לי הרבה פעמים מעין זה. (ברגש:) פוגל! אילו ידעת, כמה יכאב לבי לראותך אכול עצב ומרה-שחורה כזו בעודך כל-כך צעיר! אילו ידעת, כמה…

פוגל: אני יודע ומאמין…

ציפורה: (לוחשת בביישנות): הגם… הגם באהבתי העזה אליך אתה מאמין?

פוגל (בקרירות): אין לי שום יסוד להטיל בה ספק.

ציפורה (לוחשת בהתרגשות ביישנית): אהבני, פוגל!… אנו נהיה מאושרים… אהבני… אני… אני… משביעה אותך…

פוגל (בצחוק קלוש): חה-חה! היא משביעתני… ממש כהערביים. ואני אשביעך, שלא תאהביני ולא תוסיפי גם לחשוב עלי.

ציפורה (בדאבון): פוגל! האומנם… אינך מבין אותי? האומנם לא אהבת מימיך?

פוגל (שוב גיחוך קלוש עובר על שפתיו): אהבתי… (הפסקה קצרה.) בניו-יורק היה הדבר. שכרתי לי חדר בביתה של אשה אלמנה סכסונית אחת, שהיתה לפנים באיזה מנזר קתולי ושהרפתקאות משונות הביאוה עד עיר-העשן. ולה בת יפה ולבת בולדוג ברוד… (קולו משתנה פתאום ונעשה צוהל.) ונאהב שלושתנו: האם אהבה, שאשק את ידה ושאמלא את כוסה תה עם סטרואברי-ג’ם ודווקא בכבודי ובעצמי; הבת אהבה אותי ואני אהבתי… לענות את הבולדוג הקטן. אהה! מה קשים ואכזרים היו העינויים שעיניתיו. ממש נורא לספר! הייתי צובט אותו, מורט, מרסק, הייתי נותן את אוזניו אל בין שיניו ואקמץ אותן בחוזקה… והוא היה מיילל ביליל כל-כך עלוב, כל-כך קובל ומבקש רחמים… (מחייך.) בוודאי חשבני לאיזה טורקבימאדה…

ציפורה (לופתת את צווארו; אינה יכולה להבליג על התרגשותה): ענני, ענני גם אותי… כמו את הבולדוג… אבל… אבל…

פוגל: על מה זה ולמה אענה עלמה טובה וחביבה כמוך?

ציפורה: ואם טובה אני, מפני מה לא תאהבני?

פוגל (נוגה): לאהוב… (שוב גיחוך קל נראה על פניו.) לאהוב את אומרת. נו, טוב. אבל מאימתי נתחיל לאהוב זה או זו? יהא מיום א' לחודש אפּריל.

ציפורה (מרימה את ראשה ומביטה עליו כמשתוממת): מפני-מה דווקא מיום זה? הן בא' לאפּריל משקרים?

פוגל (בחיוך): אבל הן גם זה שקר יהיה, יקירתי. (ציפורה מורידה בעצב את ראשה.) יודעת אַת, ציפורה, במה נזכרתי עכשיו? – בסיפורו של אחד מן הסופרים הרוסיים מלגלגת גיבורה אחת לשמות-המשפחה, שנגזרו משמות-הציפורים. גם לנו לשנינו שמות ציפורים.

ציפורה: ובכן?

פוגל: ובכן, מגוחכים אנחנו.

ציפורה: (עצובה): המגוחכת היא בוודאי רק אני.

פוגל: עוד דמיון אחד ראוי לתשומת-לב מצאתי. שמי שמריהו ואני נושא משרת-שומר.

ציפורה: הלוא רק מקרה הוא.

פוגל: (תפוס מחשבות): כן, כן… אבל מה בצע?

(ציפורה רואה מבעד לחלון אנשים באים והיא מתנשאת מעל כיסאו של פוגל.)

מחזה אחד-עשר    🔗

הקודמים, ברונסקול, יונטר וקלמן

(ברונסקול, יונטר וקלמן נכנסים שלושתם דרך הדלת שלנוכח; ברונסקול נושא חבילה תחת זרועו. – קלמן שב מן העבודה. פניו מאובקים ומכוסים זיעה. מכנסיו ישנים ביותר, כובע גדול של קש מכסה את ראשו ומעדר על שכמו; בידו הוא נושא בקבוק קטן של יין-שרוף; מיד אחרי שנכנס הוא מניח את הכובע, המעדר והבקבוק על הרצפה אצל הספה, מסיר את הכובע הרגיל שלו מעל המסמר שעל הקיר וחובשהו לראשו; אחר-כך הוא הולך אל החצר לרחוץ את פניו ובחזירתו הוא מחליף נעליו בסנדליו. – מתחת לשתי אצילות-ידיו של יונטר שני צרורות גדולים של ספרים ועל צווארו – קרן משולשת גיאומטרית. הוא עייף ויגע. זמן-מה אינו יכול להחליט, להיכן יניחם. לסוף הוא מנסה לסדרם על הכיסא העומד מתחת לאצטבה – וחלק מהם נופל על הרצפה; הוא מסיר מעליו את ה“הלמט”, מנשב בו על פניו, מנגב את זיעתו ומנשם בכבדות. אחר-כך הוא יושב אל השולחן, פותח ספר ומעיין בו בקמיטת-מצח ובנשיכת-שפם.)

ברונסקול (משליך את החבילה ברוגז על השולחן): חזיז ורעם! יום של גנוסיא הזמין להם האשמדאי! פתחו לחמישה רגעים את הפוסטה, כך, “לשם פלזיר” – וחזרו וסגרו אותה.

ציפורה (כל הזמן, עד סוף המערכה, היא שרויה בעצב חשאי): ובכן לא שלחת? אתה רואה בעליל, אדוני ברונסקול, שההשגחה העליונה עצמה משתדלת בדבר, שתקרא באוזנינו את יצירתך.

ברונסקול (מתוך קצת פיזור-נפש): כן, כן. רואה אני שכן הוא. (מתרכז:) והיכן היא נעמי? האומנם לא באה?

ציפורה: לא, היא באה ביחד עמי ולבדה הלכה לטייל.

ברונסקול: ובכן בוודאי תשוב עד מהרה?

ציפורה: אני חושבת שכן. (יושבת על הדרגש.)

יונטר (שקוע ראשו ורובו בספר-המדידה שלפניו): מממ… (בקול לא רם, אבל ברר ומפורש:) “הקו הישר הוא הדרך היותר קצרה בין שתי נקודות” (צל של גיחוך עובר על שפתיו.) המ… והקו השחור הוא גם-כן הדרך היותר קצרה…

קלמן (רחץ כבר את פניו והחליף את נעליו בסנדליו. עכשיו הוא ניגש אל פוגל ומצליף על שכמו): יושב לך אתה, שמריהו, ומשקיף מסביבך כ… כמין אנדרפתא, רחמנא ליצלן… ו… ולא כלום! כאילו היום הוא סתם יום, שלא נשתנה משאר ימות-השנה. והיום נתרחש בחיינו מאורע גדול… גדול, שמריהו, לפי שהבאתי דבר אחד עמי. מצא-נא את הדבר!

פוגל (בלי גיחוך): ראש וקורקבן צלויים של ערבי.

קלמן: אה, שמריהו! תמיד אתה מתפלל רק בנוסח אחד: תמיד רק רועים ערביים, ושוב רועים ופלחים… נוסח אחד לשבתות, לימים טובים ולתעניות… ואפילו היום, יום של חול-המועד, שבו שינויים, נוהגים, כידוע, אינך רוצה לשנות ממנהגך. ולעומת זאת דייחיס אדוננו יודע להבדיל בין קודש לחול: לכבוד יום המועד נתן לי, לזקן-פועליו, בקבוק של יי“ש כשר לפסח, אבל יי”ש!…

פוגל: ולהפועלים הצעירים לא נתן כלום?

קלמן: לא כלום! אַבעדן34 – כמי שרגילים לומר הערביים שלך. הרי אמרתי לך, שהוא יודע להבדיל בין קודש לחול, בין משכיל קאמניץ-פודולי בא-בימים ונשוא פנים ובין אורחים-פורחים, שכל עיקר ביאתם לכאן אינו אלא בשביל להפוך את הקערה על פיה… (בהתפעלות:) אבל זוהי טיפת יי"ש, הנני להשמיעך, שמריהו… עידית! מובחר מן המובחר!… אין ספק לפני, שבעל משרפות-היין גנב טיפות אחדות מן היין המשומר ומסכן אל תוך זה המשקה החביב.

פוגל (בקרירות): כאן הוא, תחת ידך?

קלמן: כן, הבאתיו עמי, אלא שאין פקק לבקבוק. כל הדרך מן הפרדס עד הנה נשאתיו סתום באצבעי ודרך הליכה הייתי מוציא אצבע זו ומלקק, מוציא ומלקק, מה שלא יאה כלל וכלל, חושב אנוכי, למשכיל קמניץ-פודולי נשוא-פנים. (יושב אצל פוגל אל השולחן.)

ציפורה (לברונסקול): וכי בקרוב אומר אדוני להתחיל בקריאת הפואימה?

ברונסקול (בנימוס דק): עוד מעט, גבירתי; תבוא-נא רק נעמי. (ליונטר:) לך-נא, נוח, והבא בין כך וכך קומקום-תה. (לציפורה:) אוהב אני, בשעת-קריאה תהא עומדת אצלי כוס של תה חמה ומעלה אד. (ליונטר, הקם מלפני השולחן:) ומה? רחלין הראך את המימוזה?

יונטר: לא, עסוק הוא יותר מדי: אבותיו באים הנה אחר-הפסח. אלא שנתן לי ספרים טובים מאוד למחקר-הצמחים בכלל וצמחי-המזרח בפרט, וכמו-כן הבטיחני להראות את המימוזה וגם אילנות אחרים המצויים בארץ כשתהיה לזה הזדמנות. (הוא מוציא מתחת שולחן-הכתיבה קומקום של פח לא-גדול ומעושן ויוצא דרך הדלת שלנוכח.)

ברונסקול (מנענע בראשו כלפי יונטר, בקורטוב של ביטול): בן-אדם! זוחל ורוחש לו בספריו סחור-סחור לכרם-החיים ואל הכרם עצמו לא יקרב.

ציפורה (באנחה): קיר-ברזל מקיף את כרם-החיים.

קלמן (כל העת עד הנה דיבר בחשאי עם פוגל): נו, ועכשיו מה?

פוגל: ועכשיו החלטתי – לירות! פשוטו כמשמעו. (חורק בשיניו.) להרוג ולאבד! (מקמץ אגרופו.) אני אראם את תנועתי! אחת משתי אלה: או אני אבלע קטניה רותחת – ויבוא קץ לכל המשחק הטיפשי הזה, או במגרש הקטן, שמשוכת-חדק לו, לא תימצא אף פרסה ערבית!

קלמן: יפה דרשת, חה-חה-חה! או קטניה רותחת, או… פרסה ערבית, חה-חה-חה!… כנראה חזרת כבר מדעתך, שהערביים הם האלמנט היותר מוכשר להגשמת האנארכיות?

פוגל (בתרעומת–קלה): אנארכיות… הלוא צריך להבדיל בין האנרכיות ובין סתם הפקרות ואכזריות מתובלות בערמומיוּת ורמאות, שאך להן מוכשרת נפשו של הערבי! (בהתרגשות:) לך, קלמן, קשה גם לשער, עד היכן יכולה להגיע אכזריותי בשביל דרכם לילך ולהזיק, שהיתה להם לטבע שני. אתה גונב תפוחי-זהב – גנוב! חמדת באולרי הקטן (חורק בשיניו) – גנוב גם אותו, רמש נאלח!… אף כי… ממי מצאת לגנוב, פרא-אדם וחדל-אישים? – הרי צריך אני לאולר לא פחות ממך… אבל לשבור הרכבות רכות ולעוקרן מן השורש (פורש כפיו) – מה זה? מה השם שתקרא לזה?… (הולך אל החלון הפתוח ועומד לפניו דומם רגעי-מספר. דממה. ברונסקול מסתכל בפוגל מתוך הבחנה, כאילו זה עתה התוודע אליו; ציפורה הורידה את ראשה בעצב ושילבה את אצבעות-ידיה על ברכיה; קלמן מתופף באצבעותיו על השולחן תפוס מחשבות. אחר-כך מפנה פוגל את פניו מן החלון ומעביר את עיניו על פני כל יושבי החדר במין קרירות חודרת ומלגלגת:) שומעים! שמו כולם את אוזנם כאפרכסת – ושומעים! (כסבורים הם, שאנארכיסט ותיק ומהדר מן המהדרִין מטיף לפניהם בזה. (בגיחוך מר:) ותיק! מתרעם על הערביים על שהם שוברים הרכבות רכות; כאילו הטירור הלבן אינו נחשב לאחד מן הטכסיסים היותר מתונים של המפלגות האנארכיסטיות, כאילו… (מנענע בידו תנועת-יאוּש.) קלמן! היכן הוא הבקבוק… בלי הפקק… נדבת-לבו של דייחיס?

קלמן (כמוכן לקיים את רצונו של פוגל): להוציא אותו אליך – ונדענו?

ציפורה: קלמן! אל תשתה, ומכל מקום אל תיתן לו לשתות.

קלמן (בתנועה של הכנעה): מילא… כשגזרה היא, שנגזרה מלפניך, גבירתי… אזי… הרשי, לפחות, רק היום, בפעם האחרונה.

ציפורה (בעצב ובחשאי): פשיטא… בפעם האחרונה.

קלמן: בפעם האחרונה בחיינו, גבירתי אנגלבראנד… שתֹה נשתה את כוס-התרעלה של אדוננו דייחיס ונמוץ את שמריה – ולא נוסיף עוד!… חסל!… (בלחש לפוגל:) אחר-כך, שמריהו! (בקול:) אבל צריך להודות, שהאפיקומן של שתייתנו יהיה דבר שלא שיערוהו אבותינו ואבות-אבותינו מימיהם… שלא… (נכנס יונטר ונושא קומקום תה בידו; הוא מעמידו על שולחן הכתיבה, אחר-כך הוא מסיר מעל אצטבת-הספרים כוסות וספלי-חרס אחדים ומעמידם אצל הקומקום.) הנה הקדים הקדוש-ברוך-הוא רפואה למכה – יש לנו כבר משקה עם הכשר מן הגברת אנגלבראנד.

ברונסקול (ממלא את הכוסות תה): תוצרך, נוח, ללכת עוד הפעם. הקומקום מכיל בתוכו רק שלוש כוסות וספל וחצי.

יונטר (בתנועה של משמעת): נו…

קלמן: יונטר הוא שר המשקים שלנו. אך מבאי-ביתנו יש בריה אחת, שנותנת, כמדומני, את היתרון לשר-האופים… לא כמו בחומש…

ברונסקול (מעמיד כוס לפניו, כוס לפני ציפורה, שאף היא יושבת אל שולחן-הכתיבה, ואינו שומע את דברי קלמן): קלמן! הנה עוד כוס וספל. קחם. (קלמן ניגש, לוקח את הכוס והספל ונושאם אל שולחן-האוכל; מעמיד את הספל לפניו ואת הכוס לפני פוגל. יונטר לוקח את הקומקום ויוצא שוב.)

ציפורה (לברונסקול): לפי דעתי… מותר להתחיל…

ברונסקול: אבל…

ציפורה: נעמי עד מהרה תבוא ולא תהא מקפדת, אם לא תשמע את ההתחלה.

ברונסקול: ערך גדול בפואימה להתחלה. כמעט העיקר. אלא ש… אם גבירתי רוצה… (מתחיל לפתוח את החבילה.)

ציפורה (בחיוך עצוב): אגב… הן תחדל הכוס להעלות אד… וזה הרי הוא תנאי הכרחי, כמדומני…

קלמן (הולך אל שולחן-הכתיבה וממלא קערית אחת קטנה סוכר; בחזירתו): ואצלי בשעת שתיית-תה תנאי הכרחי הוא השחמט, היינו האישקוקי. האף אין זאת שמריהו?

פוגל: אחת היא לי.

קלמן (מוציא מתיבת-השולחן את השחמט ושוטח אותו על השולחן): הנו הנֵהוּ, היקיר, בראשו וברובו, בצאנו ובבקרו, ברח“ש וכל”ז שלו! (לוקח את השחורים ולפוגל נותן את הלבנים:) אתה מצדד בזכות הטירור הלבן, קח לך איפוא את הלבנים (כל אחד נוטל את גלמיו ומעמידם על מקומותיהם.) אבל תנאי אחד, שמריהו! שים נא ידך תחת ירכי והישבעה לי, שסוסך לא יוסיף עוד לרדוף אחר מלכת-שבא שלי. הגע בעצמך: זה שלוש פעמים רצופות היא נרמסת ברגלי–סוסך כמין עתליה! הן זהו ממש… נו… בשלמא חייל לבן רודף אחר טור שחור, או אפילו אחר שפחה שחורה ומכוערת, בשלמא אופיציר מן המאה השחורה רודף אחר תופרת-לבנים; אבל מה לסוס לבן ולמלכה שחורה? – שואל אני – גוואַלד, מה לכוהן בבית הקברות?

פוגל (בקרירות): נו, בקיצור, נעניתי לך. (צועד את צעדו הראשון.)

קלמן (עושה אף הוא צעד כזה): גם אני בחלומי! (גומאים תה ומשחקים בשתיקה.)

ברונסקול (כמתקשה בפתיחת החבילה, דובב): חזיז ורעם! נתדבק הנייר, מעשה-שטן! הא לך עניין לענות בו!

(ציפורה ממרסת את הסוכר ומסתכלת דומם בפוגל. יונטר מכניס את הקומקום, מוזג גם לעצמו ספל-תה ויושב על הדרגש; פותח על ברכיו את ספר-המדידה ומעיין בו מתוך שתיה.)

קלמן: חכה-נא, חכה! אתה מתחיל כבר? מתחיל בדבקות, ב“שטייגר” השמח? אה, הן אני סוקר ומבין לכל נפתוליך, יַחביבי, בוחן וחודר לכל סלסולי-סבכי-ערמומיותיך!… (עושה תנועות של עורמה בראשו – ובאצבעו כאילו הוא נוקב חור באוויר כלפי פניו של פוגל:) הוא, הצדיק שלי, מדבר עוד על הערמומיות של הערביים!… מה זה בעיניהם? אה?… חכה-נא, חכה! תן לי רגע לישוב-הדעת! (חושב; מראה באצבעו לעצמו על צד אחד:) לא! לא זו הדרך! ופירוש רש"י: לא על אותן הנחיריים הורכבו המשקפיים! (פתאום, בשמחה:) אהא! הנו הנהו סוף-סוף המשעול המוליך עד מערתו של אלכסנדר מוקדון! (עושה צעד; פוגל חושב רגע ועושה גם-כן; משחקים בשתיקה וגומאים תה.)

יונטר (קורא מתוך ספר המדידה; בחשאי וברור): “שני קווים אינם נפגשים אלא אם כן נצטלבו זה בזה”… (מעביר את עיניו מן הספר אל הרצפה:) מממ… שני קווים… שני קווים… נפגשים ומצטלבים… (הטון שלו מתרכך עד לרגשנות:) נפגשים להם…

ברונסקול (הוציא כבר את חיבורו, מניחו בזהירות לפניו על השולחן ומחליק את עליו; הוא משתעל כדי לנקות את גרונו ולוגם לגימה של תה): נו, אם היא שוהה כל-כך…

קלמן (בפניו יש להכיר, שהמשחק נסתבך): היתכן? היתכן, שאברהם אבינו היה מלך בלי יארמולקה?

מחזה שנים-עשר    🔗

הקודמים ונעמי

(מבחוץ על-יד הדלת הפתוחה לחצאין מופיעה נעמי; היא רוצה להיכנס, אלא מכיוון שהיא שומעת, שברונסקול התחיל לקרוא, היא נשארת על מקומה מחוץ לדלת ואינה נכנסת; אין איש משגיח בה.)

ברונסקול (לוגם עוד לגימה אחת וקורא בפתוס, שהוא הולך וגדול): “השמש! בכמה הפעם כל-כך נאה והדורה שקיעתך?! הן זאת אַת אותה, אותה עצמה, מי שהרהוריה של בין-השמשות וחלומותיה של בין-הערביים מסכו אל תפילת-הערב של זקני הקרוב בצל אלה הערבות עצמן כל-כך הרבה מהמתיקות העדינה והחשאית ולמצחו הנוקשה והעגום של אבי-הקדמון הן את גם את שלחת ישר נכחו את קרניך המרהיבות בקסם-יפעתן, כשגיחוך טוב-המזג לא חדל מהשתעשע בהן על חולשתו וחדל-אונו ועל גרזנו, גרזן-האבן הנלעג! הן זאת את עצמך ושום אחרת בלעדך!”…

ציפורה: כמה יפה!… ביחוד בדבר הגרזן…

ברונסקול: "הן זאת את, את עצמך ושום אחרת בלעדך!… על פניך יעברו נצחים ודורות כהמונים פזיזים ומסכנים, והד ארשת תפילתם, פעם הנדהמה ופעם המרעישה בַּעְיָם עוז התרגשותה, כנר תמיד לא יכבה אף להרף-עין, מבלי אבוֹד מאומה בזרם הזמן בלבת-אשו ומעוף-עוזו! את יוקדת בהוד תפארת יפעתך הנצחית… אח, חזיז ורעם! כאן כל-כך יפה ומקורי – והיא איננה…

פוגל (מסיח את דעתו מן המשחק ושולח את מבטו אל ברונסקול): ברונסקול! טיפש אתה או מתחפש לטיפש? (נעמי מקשיבה רב-קשב ועושה לעצמה תנועה באצבעה.) במי אתה משטה? בנו או בעצמך? את מי אתה רוצה לפתות, שיש לך עוד חלק ונחלה בנעמי? יושב לו מכתב-עמל וממלל, יושב ומגמגם (במין העוויה וקול זחלניים:) “נעמי שלי! נעמי יקירתי!” – בעוד שגם תינוק היה יכול לראות, שהוא הפסיד אותה עוד ברגע הראשון אחרי שירדה מעל הספינה ואולי עוד קודם לכן…

ברונסקול: אילו ידעת, פוגל, לאיזה מצבי-נפש שונים מן הקצה אל הקצה, לאיזו הפכים… אני אומר: מפליאים, מרעישים, מוכשרות הנשים, כי עתה…

פוגל: שוב על “פסיכיקת-האשה”? דרך-חלקלקות בחרת לך, ברונסקול. הן יודע אתה, שמכאן לא תצא אפילו בעור-שיניך. אני איני יונטר המוריד את רירו על זקנו למשמע מלה מודפסת.

ברונסקול: נו, אינך רוצה במלים מודפסות, הא לך איפוא מלה יותר פשוטה: כמה וכיצד שתשובב נעמי עכשיו, לא ימנענה זה מלהיות לי אשה נאמנה! (הכול מביטים על ברונסקול בהשתוממות. נעמי קורצת בעיניה ורוקעת ברגליה מתוך התרגזות. אין איש משגיח בה.)

פוגל: אם כן, דע לך, חפרפרת עיוורת, שנעמי אוהבת את עלי מוכר- התופינים אהבה רצינית. מבין אתה? – דבר זה אפשר היה ללמוד מדברי פריסת-השלום, שמסרה לו היום ביד ערבי אחד.

קלמן: נעמי, כמדומני, באמת מושכת חסד לשר-האופים… לא כמו בחומש… (נעמי מאחורי-הדלת עושה באצבעה תנועה של איום ובת-צחוק על שפתיה.)

ברונסקול: האמינו לי, שרק שי היא מובילה לַמּוֹדָה. ברוסיה נתפשטה המודה, ביחוד בזמן הרבולוציה, לעגוב על “גויים” ו“גויות”. רק יד המודה – לא יותר, וענפיה מרובים משורשיה. (נעמי מנענעת באגרופה הקמוץ כלפי ברונסקול בכעס.)

קלמן): בקיצור, מודה היא ותהי למודה. רק זמן מאבדים אנו לריק. נחזור-נא, שמריהו, לשדה-הקרב.

פוגל (חוזר אל המשחק; מתוך הבטה בשחמט): כסבור, אתה, לי איכפת הרבה… אלא ש… כשאיזה לא-יצלח (כמו בלי משים הוא מעיף עין ביונטר) סובל בבקשו אהבה, הוא עלול לעורר לפעמים השתתפות בצערו, אבל כשקצוץ-זנב זה באהבתו בעל-הביתית לנעמי נחפז לומר כבאווארי שבע: “מיין ווייב, מיין ביער” – הרי זה מעורר גועל-נפש.

ברונסקול (בקפדנות): נו, פוגל…

ציפורה (משסעת): די! די! קרא הלאה, אדוני ברונסקול!

ברונסקול (קורא הלאה, אך בלי הפתוס הקודם ובקול מנומך): “ועל פניך יעברו דורות ונצחים”… אח, לא כאן! מממ… “את יוקדת בהוד תפארת יפעתך הנצחית וכסמל כל המעודן, כל היותר יקר ומחוּבָּב על נפש האדם ועל נפש החי. את גם את”…

נעמי (מתפרצת הביתה בצחוק אדיר): חה-חה-חה–חה! (מחקה את הפתוס של ברונסקול:) “בכמה הפעם, השמש, כל-כך הדורה שקיעתך?!” בכמה הפעם, זקנתי, את מבשלת כרוב עם עלי-דפנה לאחר חופתך?! בכמה הפעם, משורר היופי, שהוצאת את עלי-הדפנה מן הכרוב וקלעת מהם זר לראשך, אתה שותה תה מקומקום מעושן כזה? (מראה על הקומקום העומד על השולחן:) חה-חה-חה!

ציפורה: הרשי-נא, נעמי…

קלמן (קורץ ורומז בעורמה ובהתפעלות): אך זוהי מלכת-שבא! כדבעי! על דיברתי ובהן-צדקי! הלזו כבר לא תירא ולא תחת מפני סוס לבן ולא מפני אופיציר שחור! בטוח אני באלה!

ציפורה: הרשיני, נעמי! אני מוצאת כשרון מרובה בפואימה של מר ברונסקול.

נעמי: חה-חה-חה! זה אך מוכיח, שאפשר להיות מכוער ואף-על-פי-כן – לשיר על היופי. וזהו שקר, שקר ממין מיוחד. אין התייחסות ליופי אלא להיות יפה בעצמו.

קלמן (קורא לצד ברונסקול בניגון קריאת-הפָּרשה): “ויאמר יהודה: צדקה ממני”… (שב אל המשחק.)

ציפורה: קושיה זו יש להקשות על כל המשוררים והאמנים והסופרים…

נעמי: אולי. כבר חשבתי פעמים אחדות על זה… שהסופרים הם עם מיותר לגמרי. משוררים הם על יפי-השמש, ובעצמם הם שרויים בחלאה נוראה כזו (מעבירה את עיניה על החדר) ושותים תה מקומקומים מעושנים כאלה; מזמרים על האהבה, ובעצמם הם השלומיאלים היותר מתועבים באהבה; ולפעמים השקר הוא עוד יותר גודל ומוחש: אומרים תהילות ותשבחות לחירות החיים והמחשבה, בעוד שבעצמם הם הריאקציונרים היותר חשוכים ומדברים על מודות ועל “התרפקות” על “גויים” ו“גויות” בשעת הרבולוציה.

ברונסקול: בבקשה ממך…

נעמי (ממשיכה, בלי שתשים לב לדבריו): הא לך עובדה כזו. במדאליון שלי… הביטי… (מתרת את קו-המשי מעל צווארה ולוקחת את המידאליון בידה. יונטר הניח פתאום את ספרו על הדרגש ונפעם קרב אל נעמי; הוא אומר לבלוע בעיניו את קו-המשי. נעמי פותחת את המידאליון:) הנה… קראי…

ציפורה: אה, מה דקה ויפה העבודה! מפותח בזכוכית! (קוראת:) “החיים הם איתן, ורק אותו שרוח-איתן מפעמהו ידביק אותם וישיגם”. (יונטר חוטף בידו את הקו, אוחזהו רגע ונרתע לאחור. הדבר חוזר פעמים אחדות.)

נעמי: ומה? אפוריסמוס יפה? ועתה שמעי-נא מי כתב אותו: צנזור-הפלך שבעירנו. זקן מסובל-בשר וגוץ, בלי זקן, בעל שיניים גדולות וצהובות, בעל תנועות רשלניות ומכוערות וזולל-וסובא כשלושים אלף חזירים ביחד; ולהשלמת מעלותיו המרובות יש לו גם עדשת-בדולח בעינו השמאלית.

קלמן: אה, שמריהו! גם הטור השמאלי שלך הוא כעדשת-בדולח בעיני.

(נעמי רוצה לחזור ולתלות את המידאליון בצווארה, אבל יונטר אוחז נרגז בקו ואינו מרפה ממנו. היא מביטה עליו בתימהון. הוא מרפה מן הקו ושב אל ספרו כששרירי-פניו מפזזים והעוויה עלובה על פניו. נעמי תולה את המידאליון בצווארה וקושרתו.)

ציפורה: ואף-על-פי-כן האפוריסמוס יפה הוא עד מאוד.

נעמי: ואף-על-פי-כן יבוא זמן ואני אוציא את הזכוכית ואשברנה לרסיסים. זה יארע… עכשיו… פשוט לא כדאי… למה הוא?… בחיים יש הרבה דברים מעניינים, אבל האפוריסמים המחוכמים לא ייחשבו ביניהם.

ציפורה: איני יודעת. אבל אפוריסמוס זה כיוון לתכונתך מאין כמוהו.

ברונסקול (כל הזמן התהלך בחדר הנה והנה כשהוא תופס פעם בפעם בסרט על ה“מגן-דוד” ובפנסנה; בתלונה): יום אחר יום אתה עובד עבודה קשה בשביל להכניס מעט אור לתוך המבואות האפלים, בשביל לומר דבר-מה למחכים לדברך. אתה עוסק בעבודה תפלה כדפדוף המילונים והלכסיקונים, לפני ש… הן הסופר העברי חייב להיות בלשן ורוב יומו צריך להיות מוקדש לחקירת-הלשון… אתה הורה והוגה איזה רעיון במשך שבועות וירחים – ולבסוף… לסוף…

קלמן (שקוע במשחק; עושה צעד): בה… מַה מני יהלוך?

נעמי: איזו מהפכה תתחולל במבואות האפלים? אמור-נא: וכי גיבן אחד, לכל הפחות, ייפטר מגבנונו שם, באותם המבואות האפלים, אחרי שיקרא את שיריך? וכי אבו-דקן אחד, לכל הפחות, יחדל מלהיות אבו-דקן על-ידיך? (יונטר, נכלם, מתנועע באי-מנוחה על מקומו.)

ברונסקול: התיאוריה שלך אינה מובנת לי כלל. הספרות והאמנות ממלאות אותו התפקיד ביחס אל החיים ואל היופי, שהאספקלריה ממלאת במדע: מקרבות, מרכזות, מטעימות, ומבארות אותם.

נעמי: חדל-לך. לא הבינות כלום. לא לי לעסוק ביצירת תיאוריות. (ניגשת אל ציפורה; מתחבקות ומדברות בחשאי. – השמש שוקעת.)

קלמן (עסוק מאוד במשחק; בניגון של גמרא): איתימא… כן, איתימא… שהבונדיסט’ל הקטן ההוא (בשעת-משחק הוא מעיף את מבטו על גלמים שונים), העומד שם אצלך לשומר… לשומר מן הפוליציה… לא כלום; זו הציונות הבורגנית, שאבד ה“רידיקיל” שלה עם כל שקליה – גם כן לא כלום, ובכן… ובכן… מותר לי לשלוח אליך את האַגיטאַטור הטיריטוריאַלי הזה… חושב מעט:) לא, האַגיטאַטור – למה-זה נשלה את נפשנו בשווא? – נפל, במחילה, בפח – מאידך גיסא נפל… (חושב מעט; במהירות ומעין רצ’יטאַטיב:) נפל, נפל – בזה אין שום ספק. (שוב בניגון של גמרא:) אזי… אזי… אוגאנדה מה תהא עליה? ואלא מאי? ילך האגיטאַטור הטיריטוריאַלי למנוחות… ילך-לו, העלוב… ונשלח אליך את בא-כוח של הפדראציה “פועלי ציון”… (מתעודד:) אַהאַ! נראה, נראה, מי יפול בגורלו של “ערך-העודף”… כמו שהיה שגור בפיו של “החבר פּאשה”… אדרבה, נראה… (חושב; בתרעומת מעושה:) השד יודע! חושש אני, שגם בא-הכוח יפול בפח… שהדי במרומים, חושש אני… אני יודע רק דבר אחד… רק דבר אחד אני יודע: צריך אני לקצץ את כנפי ה“אַליאַנס” שלך, חביבי… את כנפיו של חרגול זה, שאוזניו בברכיו… לקצץ – ויהי מה! (חושב, חושב וסוף-סוף אוחז בגולם אחד:) ננסה נא רק פה! (עושה את הצעד:) כך תופר החייט! (פוגל חושב על צעדו.) אמור-נא לי, שמריהו, מפני מה יצאת מן הפדראציה “פועלי-ציון”?

פוגל (מתוך התעמקות במשחק): לא היו דברים מעולם. אני הנני גם עכשיו פועל-ציניק… כלומר, שומר-ציניק… אבל ציניק אשאר לעולם, במה שאתעסק ובכל אשר אפנה, אפילו כשמשלח-ידי יהיו ערדליים ישנים.

קלמן: ואף-על-פי-כן… משום מה חדלת להיות ציניק רשמי?

פוגל: לצאת מן הפדראציה היו לי נימוקים חשובים ומספיקים. שהציונות אוטופיה היא – הרי לית מאן דפליג?

קלמן: לית!

פוגל: שהסוציאליסמוס הוא מעשיה לילדים ושעוד לא כל הילדים רוצים להאמין בה – גם-כן לית מאן דפליג?

קלמן: לית! אפילו מארקס בעצמו מודה בדבר.

פוגל: נו, והפועל-ציוניות מורכבת היא מציוניות ומסוציאַליסמוס. המסקנה ברורה.

נעמי (לציפורה): שני המפיסטופלים האלה מדברים תמיד רק על מפלגות (ניגשות שתיהן חבוקות אל שולחן-האוכל; אל פוגל:) השומר מניו-יורק! מפני-מה נמנעת מלחוות דעתך על יצירתו הספרותית של חבר-הקומונה ברונסקול?

פוגל (שקוע כקודם במשחק): בניו-יורק אין מדברים כלל על הספרות; לעומת זה מרבים שם לדבר על ה“סיגניפיקאַנס אוף דהי אמיגרישן פון דהי פופילישן”35. (עושה צעד; קלמן חושב קצת ועושה גם-כן.)

נעמי: שני מפיסטופלים, בחיית-אל-נבי! (לפוגל:) ואתה, מפיסטופל צעיר, יודע אתה ברי, שנעמי אוהבת את מוכר-התופינים אהבה רצינית?

פוגל: ברי… כמו שאני יודע, שקלמן ייצָלה על-ידי תיכף-ומיד (עושה צעד) על כידונו של מַט! (השמש שקעה. חצי-האפלוליות הולכת וגדלה מרגע לרגע.)

קלמן (פוקח את עיניו לרווחה, כמתוך בהלה, אחר-כך פרצופו נעשה “חמוץ”:) “הוי, תוגה! שמך בד, ולא עוד אלא בד חום-ברוד!”…

פוגל (צוחק צחוק קלוש): חה-חה-חה! ושמך – פרגד של בד…

קלמן: עניין הפרגדים שלי הוא כבר יותר מזהיר מענייני זה (מראה על השחמט.) בעוד שבוע יהיה לי צמד של פרגדים… דייחיס… (מתחיל לצבור את גולמי-השחמט בשביל לשימם בארגז-השולחן.) דייחיס… תרבינה שיניו בפיו כשערותיו, ושערותיו תרבינה כשיניו… הבטיח לתת, לסלק… (פתאום נזכר בבקבוק, קופץ מעל מקומו ומצליף בידו על מצחו:) אהה! אך זהו ראש של חד-גדיא, יקחני אופל! כשם שהבאתי את הבקבוק פתוח כך העמדתיו אצל הספה! (רץ לקחת את הבקבוק; צער ניכר בפניו ובקולו:) כל החריפות ודאי שהתנדפה! אך זהו שוטה זקן! כאילו בכל שני וחמישי זוכים למשקה כזה!… (רץ בחדר, מבקש פקק ואינו מוצא:) הא לך ארץ! הא לך פלשתינה! אין כאן אפילו ממה לעשות פקק לפי הבקבוק!

נעמי (קורעת ממחברתו של ברונסקול עלה אחד, עושה ממנו במהירות פקק וממציאתו לקלמן; ברונסקול מהלך הנה והנה, עושה בידיו תנועות עצבניות ואינו משגיח בזה): הא לך, מתלונן זקן, ואל תדבר רעות על ארץ-אבות! (קלמן לוקח את הפקק, סותם את הבקבוק ומחזירו למקומו.)

ברונסקול (מעיף פתאום עין במחברתו ורואה שיירי העלה הקרוע; נדהם): מי עשה זאת? מי קרע עלים? בוודאי נעמי? או אתה, פוגל? (מתאונן:) נו, מה זה? מה זה? הן לכל יש גבול… (כולם מחייכים.) זהו אף לגבי “איתן” קצת… קצת חצוף יותר מדי!… השיבו, השיבו לי את העלה!

נעמי (בחיוך): רציתי לראות, מה מראה זר-דפניך, שהוצאת מן הכרוב, בלי עלה אחד.

קלמן (מגיש את אצבעו אל מצחו): המ… זוהי מלכת-שבא, בהן-צדקי! (מוציא את הפקק מן הבקבוק ומחזירו לברונסקול.)

ברונסקול (פניו מעווים כמו מכאב; הוא לוקח בידו את העלה המעוך ומיישר אותו ומחליקו): זה נורא! נורא!… ודווקא עלה, שהוא שונה תכלית שינוי מן הכתב הראשון!… (מניח את העלה במחברת. קלמן מוצא לו פקק אחר לבקבוקו ויושב לשחות תה עם פוגל.)

נעמי (כל הזמן היא מהלכת לאורך החדר חבוקה עם ציפורה הליכה וחזרה; הן באות עד שולחן-הכתיבה; נעמי לוקחת את תמונתה מעל השולחן): הוי, תמונה עלובה! אבא שלח אותה הנה עוד לפני שנה, וכל הימים הללו מוכרחת היתה לראות את דרכיהם של חברי הקומונה – ולשתוק… צריך לעשות בה דבר-מה! (גורעת את עיניה מן התמונה וחושבת רגע.) נו, אם מספר צעדי מכאן עד הדלת יהיה “זוג” – אתן אותה במתנה למפיסטופל הזקן; ואם “פרט” – אגזור את ראשי מתוכה ואותה אשאיר על השולחן, אלא ש… קודם אכתוב עליה אפוריסמוס אחד, אף-על-פי שבכלל נפשי סולדת באפוריסמים ואני ירֵאה מהם.

ציפורה: אַת יראה? אין מלה זו הולמתך.

נעמי: ולך, ציפורה, אשלח מביתי תמונה אחרת… בלי עקבותיהם של זבובים. ובכן… בכדי למנוע משוא-פנים – אחורנית! (עוזבת את ציפורה ופוסעת אחורנית מן השולחן אל הדלת הנוכחית, כשהיא מונה:) אחת! שתיים! שלוש! ארבע!… (אפלת הערב השתררה בחדר.)

מחזה שלושה-עשר    🔗

הקודמים ועלי

(בו ברגע, שנעמי הגיעה עד הדלת הפתוחה ופניה מוסבים אל החדר, מופיע על המפתן עלי. הוא מתגנב ולופת את נעמי בשתי ידיו, הרים אותה – ונושאה החוצה.)

נעמי (כנדהמת ונרעשת): אח!

ציפורה וקלמן (נדהמים): מה שם? מי שם?

נעמי (מתעודדת): אתה, אַללה כרים? חה-חה… אכן “אביר לב בלי פחד ודופי”… (פתאום במרץ:) הרף איפוא…

עלי (מוציא נהימה משונה).

יונטר (נבהל יותר מכולם): הביטו הביטו! (כולם, מלבד פוגל, ממהרים אל הדלת.)

נעמי (ביתר מרץ): הרף!

עלי (מחזיק אותה בידיו; בקול נרגש): יַגבירתי…

נעמי (בקול רם ונרגז): הרף!!… הא לך! (שולחת את ידיה בגרונו ומחנקת; מפי עלי מתמלטים קולות-נחרה עמוקים.)

ברונסקול (כאחוז-תזזית רץ הנה והנה בחדר): כן!… כן!… בתו של ש"ץ!… העורך!… העורך!… ראינוך בכך!…

עלי (מרפה ממנה; הוא מנשם בכבדות; נכנע ומנוצח): יגבירתי… יגבירתי…

יונטר (נפעם מאוד): אה!… אה!…

נעמי: כך, כך, חה-חה-חה!… עמי אין נוהגין מעשי-אַלָּמוּת! לי אין מסווה שחור על פני… חס וחלילה, אין לי מסווה שחור!… לעומת זה יש לי כאן (מקישה בידה על כיס שמלתה) אקדח טעון… כן, כן, חה-חה-חה!… ואתה מסכן, לא ידעת, לא ידעת?… נו בפעם הראשונה סלחתי לך, שלא ידעת! חה-חה-חה!

עלי (לוחש): יחביבתי…

(כל בני הבית עומדים עוד על המפתן קפואים מתימהון. הירח עולה.)

ברונסקול (רץ בחדר, מניע בידיו וחורק שיניו ביאוש): והיא עדיין לצון היא חומדת עמו! עדיין היא מתבדחת!…

קלמן (בחיוך קל של תימהון): זהו… ממש…

נעמי: ובכן, אַללה כרים, אל הרי-נבלוס תלך?

עלי (שותק; ראשו מורד; רושמי-פניו מביעים מלחמה פנימית קשה.)

נעמי (שמה פניה אל החדר; בשוויון-נפש מעושה): נו, לך-לך!…

עלי (עוצר בעדה ופניו מעווים מיאוש): לא!… לא אלך!…

נעמי (כמופתעת): כן? באמת? לא יהיה לי איפוא במה לבנות בתי-משחק קטנים?… נו, נראה, נראה… ולפי שעה… אינך בטלן כלל וכלל, כפי שרואה אני… יש בך אפילו שישים שבשישים של פרש אמיתי… נלך איפוא בשכר זה, לטייל קצת על החוף…

עלי (צהלה קצרה וקטועה של תאווה מתמלטת מגרונו): כן!… באַללה… אני לא ברכב אל נבלוס…

נעמי: שלום, קומונה של צמר-גפן שרוי!… קלמן! הן לך תמונתי: מספר צעדי היה “זוג”… (משליכה לקלמן את תמונתה; הוא חוטפה.) להתראות, ציפורה!… חיו בשעמום!… (הולכת עם עלי; במשך רגעים אחדים מגיע עוד קול-צחוקה מרחוק. ציפורה מתחמקת דוממה ונפעמת ויוצאת דרך הפתח שלנוכח.)

מחזה ארבעה-עשר    🔗

ברונסקול, יונטר, קלמן ופוגל

(קלמן מכה דומם פעם אחת על ברכו. יונטר עומד מתחילה קפוא-תימהון וכמסמר נטוע על מקומו; אחר-כך הוא נשען אל מזוזת-הדלת ומעביר את ידו על פניו ביאוש.)

קלמן (ניגש אל השולחן): נו, שר-האופים! הוא יודע את אשר לפניו! בחול-המועד של פסח הוא בא אל רחוב היהודים לא לשם מכירת תופיני-חמץ, אלא לשם עסקים אחרים… לא כמו בחומש…

פוגל (קם מעל כיסאו ומעמיד כלפי ברונסקול את שתי ידיו הפשוקות באופן שבוהן היד השמאלית נוגעת בחוטמו והזרת של היד השמאלית נוגעת בבוהן הימנית; בקול של נהימה טראגית משונה): ואַיֶה וויקטיס! – אוי ואבוי למנוצחים! חה-חה-חה! (נופל על הספה בצחוק רם.)

ברונסקול ( רץ כבתחילה, נרגז, בחדר): זוהי פריצות מאין כמוה!

פוגל (חציו שוכב וחציו יושב על הספה; בנהימה טראגית כקודם): “הוי, תוגה, שמך בד… חה-חה-חה! ולא עוד”… איך שם, קלמן?

קלמן (פניו נהפכו בן-רגע לרצינים): התוגה היא, אמנם, גדולה עד מאוד. בנותינו מבקשות לב אצל עלמינו של עכשיו – ואין… התוגה גדולה…

ברונסקול (בהתמרמרות): אה, כבר שמענו, קלמן, לא אחת ושתיים פזמון זה מפיך! (מחקה:) “בימינו, בקמניץ-פודולסק, היו עלמים אחרים”… כאילו מידת-החום הנורמאלית של הדם היתה בימיו שבעים ושבעה…

קלמן: לחמימות-הלב יש תרמומטר אחד, לא של צלסיוס וריאומיר. ואילו היו מעמידים אותו מול לבכם, היה יורד שבעים ושבעה קווים אחורנית מתחת לציון-האפס.

יונטר (תועה בחדר; דובב לעצמו): קווים… (בתוגה:) ומה יהיה עכשיו בקו השחור? הוי, מה יהיה? מה יהיה.

ברונסקול (כקודם): דברי-הבאי! פריצות – ולא יותר!… רבוֹלוציונר רוסי, באַשי-בוזוק מאַסיה הקטנה – למאי נפקא מינה… ובלבד שיהיה על צוואר מי להיתלות.

פוגל: מוֹדָה, חה-חה-חה! מי הוא הממציא את זו המודה המכוערת? – צריך היה, ברונסקול, לתופסו חי ולדון אותו ברותחין, חה-חה-חה! (הפסקה קצרה. פוגל מהפך את פניו אל הקיר. קלמן ניגש אל החלון הפתוח ומביט דומם החוצה, אחר הוא מוציא פאפירוסה ומדליק אותה.)

ברונסקול (עובר נרגז במרוצה על פני שולחן-הכתיבה, עומד רגע, אוחז בחפצים שונים זה אחר זה ומשליכם מידו כרגע בקוצר-רוח; נעקר ממקומו ומתחיל שוב לרוץ): איזו צחנה מעלים גפרוריך, קלמן! (הלז אינו משיב. ברונסקול נתקל ביונטר התועה חדר; בכעס:) שמע-נא… אמור-נא לי: תחדל להתלבט תחת רגלי?!"… (רץ נגרש כקודם, חוזר ועובר על-יד שולחן הכתיבה ומבטו חל על מחברתו:) והעלה… (בלסתות קמוצות) חזיז ורעם! מעולם לא ראיתי עוד בריה עזת-נפש כזו… שדרכה רק לילך ולהזיק… תוף!

יונטר (תועה בחדר הנה והנה ודובב לעצמו בתוגה עמוקה): מה יהיה? מה יהיה בקו השחור? באיזה קו אני בוחר: בישר או בשחור? (בלעג מר:) “אסור להרשות בלבולים וחצאיוּת” – אומר הוא אסור!… (ביתר מרירות:) הוי, חיטוטים, חיטוטים כל אלה!… ומה איפוא יהיה עכשיו? (משיב לעצמו:) כלום לא יהיה… לא כלום… לחלוטין לא כלום… וזהו האסון היותר נורא… לא אגווע ברעב, לא אמות בדבר ובמגיפה, אבל גם התחדשות-נשמתי בוא לא תבוא! (נשען בידיו מעומד אל-שולחן האוכל ובוכה חרש:) הקו… הקו…

קלמן (מפנה את ראשו אל החדר; בלי משים חל מבטו על יונטר): מה לך, יונטר, כי תבכה?

יונטר (מחניק ומסתיר את בכיו): לא כלום… זה… כלום בוכה אני?… השאלה הגיאומטרית חמורה היא קצת… (נאנק עד כדי רעידת-כתפיו.)

קלמן (מוריד את כובעו על מצחו ומכווץ בכתפיו): נ-נ-נא!… יוצא את החדר.)

(המסך נופל)

 

מערכה שלישית    🔗

המגרש הקטן בעל משוכת-החדק שעל-יד פרדסו של דייחיס. לנוכח – חורשה קטנה של אילני סרק וסבכים עבותים עטויים ירקרק; פה ושם נראים מבין העשבים שורשי עצים כרותים. בין החורשה ובין המגרש עוברת תעלה בלתי-עמוקה. מן החורשה ולימין (מן המשחקים) עוברת דרך-המלך המכוסה אבק וחצץ, ומשני עבריה גדלות פה ושם אגודות עשב נמוך וכחוש; לשמאל – הפרדס; בשורות האחרונות הנשענות אל המגרש רוב האילנות הם צעירים ורכים ורק שניים-שלושה אילנות מצילים נראים ביניהם; בין הפרדס ובין המגרש אין שום גדר, והגבול מסתמן רק על-ידי שורה של עלי צברים קטנים וירוקים. בזווית השמאלית. בין התעלה והפרדס, מונח בול-עץ על צידו. בין החרך והמגרש וכמו-כן בין המגרש והאוואנסצינה עוברת משוכת חדק ודרדרים, שרמסה אותה רגל בהמה ביחוד מצד הדרך. המגרש מכוסה כולו עשב רענן, פרחים צהובים ולבנים, במקומות שונים – גם דרדרים. כשעה אחר הצהריים. אחרי המערכה השניה עברו חמשה ימים.

מחזה ראשון    🔗

קלמן ויונטר, ואחריהם נעמי וציפורה

(קלמן ויונטר נכנסים מצד הדרך. הראשון נושא תחת זרועו איזו חבילה מכורכת בנייר; השני פניו ולבושו פרועים עוד יותר מן הרגיל ופניו כחשו וחוורו.)

קלמן: הנה… זהו המגרש… בעצם המקום הזה קרה המאורע.

יונטר: אמור-נא, קלמן… האומנם ירה שמריהו ברועה רק על שרעה את בקרו במגרש? (הם שמים את פניהם השמאלה אל הפרדס. פתאום מופיעות מצד הדרך ציפורה ונעמי.)

קלמן (מתרחק ביחד עם יונטר): כן… לך והקשה קושיות… הן הוא… בעצמותו של דבר, הוא…

ציפורה (נוגה; היא נושאת את המאנטילה מקופלה על מרפק-ידה; על ירכה תלויה חרבה הקטנה לשם נוי): אה, אילמלא יאוש זה, אילמלא זו המרה-השחורה, שמערערת את נפשו עד היסוד, אז אולי… אולי…

נעמי: חדלי, פתיה! אילמלא נפשו המרוסקת והמעוכה כ… כקישואים כבושים… היינו נעשות צרות זו לזו… ואולם… (פתאום מעיפה עין אל צד-הפרדס ומראה בידה:) אמרי-נא, סוכתו… היא זו… זו שמציצה שם?

ציפורה: כן.

נעמי (רוח של זדון צולחת עליה): נרוץ איפוא דרך שדרה זו, ומי שתגיע ראשונה עד הסוכה, תקרא פעם בפעם בקול עד שתבוא המפגרת: “היום – אני ומחר – אתה”. והיה זה עונשה.

ציפורה (בבת-צחוק עצובה): הן להיפך, המפגרת חייבת עונש.

נעמי: נו, המעיטי בקושיות! כך אני רוצה! ובכן… עמדי! (הן עומדות אשה על יד רעותה ופניהן פונים אל הפרדס.) ככה… אחת! שתיים! שלוש! (נעמי נעקרת ממקומה בצחוק של זדון וחדווה, ציפורה רצה נכנעת אחריה, בחיוך של עצב, ושתיהן נעלמות בפרדס. רגעים אחדים נשמע עוד קול-צחוקה של נעמי כשהיא מתרחקת.)

(רגע קל שוררת דממה. אחר-כך נשמע מעומק הפרדס קול קשקוש-מעדרים של פועלים וקולות אחדים מזמרים:

אל יבנה הגליל,

אל יבנה הגליל…

ברוך יבנה הגליל

גיבור יבנה הגליל…

קול נעמי (מרחוק): איננו? “סריוזיסימו”?… יעיין מר בסוכה, אולי הוא שם.

קול קלמן (יותר רחוק): איננו… כבר עיינתי… (דממה.)

קול נעמי (שבה אל המגרש עם ציפורה): איזו פינה נחמדה… בגן-עדן ודאי לא יותר יפה… ודגניות! – הביטי, איזה שפע!… (הן יוצאות שתיהן אל המגרש.)

ציפורה (נוגה כקודם): היכן הוא?… להיכן יכול היה להֵיעלם בשעה זו? (מעומק הפרדס מגיעים שוב קולות מזמרים וקשקוש מעדרים:) המתיני לי, כאן, נעמי… אולי הוא שם… אני צריכה לראותו… (היא עוברת בקפיצה את התעלה, פונה על העבר, שמשם נשמעים הקולות. ונעלמת. נעמי יושבת על בול-העץ משתעשעת בפרחים שבידה.)

מחזה שני    🔗

נעמי ועלי

(בינות לעצי החורשה מתגנב עלי כאורב לנעמי. מאחורי הענפים אינו נראה כולו.)

נעמי (רגעים אחדים אינה מרגשת בו, אחר היא שומעת קול רשרוש, היא מרכינה את ראשה, מקשבת ומסתכלת): אה, אתה הוא, אַרמער פֶּטֶר? חה-חה-חה! אני מובילה שי לחוש-ריחך!

עלי (קופץ פתאום מבין העצים בעיניים בוערות מכעס ובאגרופים קמוצים): יהוד-דיה!… רולה!…

נעמי (קמה מעל בול-העץ; בקול מלא לעג): ומה, אַללה כרים? כבר שבת מהרי-נבלוס? חה-חה-חה! כבר הכיתהו שוק על ירך, אותו המנוול, הנבל, אותו ה…?…

עלי (חורק שיניו): רולה!… את גנבת… גנבת את קלבי36… את חתכת את ידי…

נעמי (מתחפשת לנבהלה ולמשתתפת-בצערו): את הלב ואת הידיים?! פסס!… לאו מלתא זוטרתא!… (הבעת פניה משתנית.) ובכן בין הרי-נבלוס לא היית? ואת חוליות-שדרתו של הבדווי גם-כן לא הבאת?

עלי (רוגע ברגלו מכעס): הסי!… אשקתי37!… אולי תשחקי, מכשפה, גם לשם עבדאַללה? אזזז!… (שולף במהירות את חרבו וניגש אליה צעד אחד:) אזזז!…

נעמי (מוציאה כהרף-עין את אקדחה מכיסה; בקול נגיד): עמוד! אל תזוז ממקומך! ואם לא, אפוצץ את גולגולתך היבוסית, גרגשי מסכן! חה-חה-חה! (היא גומרת בצחוק רועש:) מה שנוגע לאַבדללה אביך, יירקב בשלום על משכבו.

עלי (מוציא פתאום נהימה פראית, מזנק בקפיצה אחת אל נעמי ומניף עליה את חרבו): ה-אַ-אַ-אַ!…

נעמי (מצלפת בתנועה מהירה אחת באקדחה על מרפקו – והחרב נופלת מידו. היא ממהרת להרימה ומורידה אותה על כפו. הפצע הקל מאדים מדם): כן, כן!… כן יאבדו!…

עלי (כל קצפו כאילו התנדף פתאום. עלוב הוא עומד, וראשו וידיו מורדים בלא-כוח; דובב): איפה קלבי… איפה קלבי?…

נעמי (בלעג): ולכתחילה היה לך קלב?… הוי, אַרמער פֶּטֶר, אַרמער פֶּטֶר! הלוא את נקמתך רצית למכור במחיר-האהבה. אולם אני לא אתן את אהבתי לאיש, שריח-קברים נודף מבגדיו ושפתיו ממללות תמיד רק שמות של מתים.

עלי (דובב כקודם): איפה קלבי? איפה קלבי?…

נעמי (בקוצר-רוח): חדל!… הא לך את חרבך ולך-לך אל הרי-נבלוס, אם בן-חיל אתה… (משיבה לו את חרבו, אחר היא שחה אל האדמה ועוקרת אגודת-עשב מלוא חופנה ומנגבת בה את דם-פצעו:) כן…

עלי (פניו נוהרים): יגבירתי…

נעמי (עסוקה בעבודתה): כן, אתה תלך אל אוהלי-הבדווים, והכול על מקומו ישוב בשלום… (מרימה את עיניה אליו:) ברם… קודם שתלך רוצה אני לגלות לך… להגיד לך דבר אחד… דבר קטן… אף-על-פי שאני מטילה ספק גדול בדבר, אם ירד מוחו של גרגשי שכמותך לסוף דעתי… אף-על-פי-כן…

עלי (נפעם מתקווה): מממה?

נעמי: הלוא אני יודעת את שמך האמיתי, ומפני מה אני קוראת לך תמיד “אַללה כרים”? הבה, מצא-נא! (פני עלי נוהרים, אבל הוא מכווץ את כתפיו כלא יודע להשיב. נעמי, ברצינות:) מפני ששם זה יפה מאוד.

עלי (כקודם בתימהון): ולא… משאַן שחוק?…

נעמי (כקודם): לא, שם זה יפה הוא עד מאוד. בשתי המלים “אַללה כרים” נכללים הדברים הללו: “אלוהים הוא גדול-החסד! העולם והשמש יפים בפשטות! אין מאכל-תאווה כתופינַי ואין בחור וטוב כמוני, אַללה כרים!”…

עלי (נמשך אליה בהתרגשות סוערת ורוצה לנשקה): יחביבתי!…

נעמי (מרחקת אותו בידה; בקול קשה): אל-נא, אל-נא!… אסור… – אתה הולך אל הרי-נבלוס…

עלי (בקול החלטה): לא!… אני לא ברכב אל נבלוס… כבר לא…

נעמי (משסעת אותו): הס!… (מקשבת:) אני שומעת קול-צעדים… מוטב שתלך עכשיו מכאן…

עלי (בעיניים מבריקות מאושר): טוב… בעדן38. (מזדרז לצאת לשמאל אל הדרך.)

נעמי (מנענעת לו בראשה לאות הסכמה. אחר היא ניגשת אל בול העץ ויושבת עליו בחשאי; לוחשת תפוסה במחשבות): העולם והשמש יפים בפשטות…

(קול הצעדים הולך וקרוב.)

מחזה שלישי    🔗

נעמי וקלמן

קלמן (יוצא מן הפרדס, נוגה וקודר): לא היה כאן פוגל?

נעמי: לא.

קלמן: ומי זה איפוא דיבר עמך כאן?… או רק נדמה לי כך?

נעמי: זה היה הגרגשי… אַללה כרים… אני הבטחתי לו את אהבתי ובלבד שיימָנע לעולם מנקמתו ברוצחי אביו. והוא נוטה לכאן ולכאן ומפרפר וצועק: “אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!”… אך זה הוא “אַרמער פֶּטֶר”, חה-חה-חה!… אין לך יותר משעשע מזה!…

קלמן (עגום): אין לך משחק יותר מסוכן מזה…

נעמי: נכון מאוד. אַללה כרים אינו מהחיות האוכלות עשב, ואם יהרגני, יצדק, יצדק… ואולם הניסיון גדול יותר מדי… אתה מבין, קלמן?… שב כאן… (הוא יושב אצלה על בול-העץ.) אתה מבין?… הוא חייב עונש… גם הוא, כברונסקול, אינו יכול להשיג, שאני מחכה לאיש, שלא אני אהיה הדורשת ממנו, אלא שהוא יצווה עלי, שהוא ידרוש ממני ויתורים… ואז אוותר על הכול, על הכול…

קלמן (חושב רגעים אחדים על דברי נעמי): כן… מבין אני. ואף-על-פי-כן… דעתי היא… כמובן, אין אני בא חס ושלום ללמדך פרק במוסר… או בהוויות העולם… אלא שכך נדמה לי… לכל הפחות… כך היא…אאא…

נעמי (בקוצר-רוח): נו, מה? פתח פיך ויאירו דבריך!

קלמן: דעתי היא ש… כדומה למשל, לרפא את פצעי פוגל הוא דבר יותר חשוב… יותר נשגב מאיזה צד שתביטי… מן הטיפול באיזה פרא למוד-מדבר…

נעמי (בצחוק של תימהון): לרפא את פצעי פוגל? חה-חה-חה! כמה מן המעורר חמלה יש בגורלה של אחות רחמניה עם הצלב האדום על לבה ועם השעמום הצהוב בתוך לבה!… לא! אני עורכת קרב עם המוכשרים להילחם, וההולכים למות יאמרו וידוי גם בלא עזרתי!… (דממה; נעמי רואה את פני קלמן והנה הם קודרים ונוגים מאוד; כתפוסה במחשבות:) ואף-על-פי-כן… איני יודעת כיצד הייתי נוהגת עמו עכשיו… אחרי… אחרי ש…

קלמן (כממשיך איזו מחשבה פנימית): את שמריהו אפשר רק לרחם ולאהוב.

נעמי: אין רחמים בדין-האהבה… (מתעוררת:) אבל… (קמה ממקומה:) הבה39 ואמצא את ציפורה המסכנה. (היא עוברת בקפיצה את התעלה, פונה אל הדרך, שהלכה בה ציפורה קודם – ונעלמת.)

מחזה רביעי    🔗

קלמן ויונטר

יונטר (נכנס מן הפרדס ויושב נוגה אצל קלמן; זמן-מה הם יושבים שניהם שותקים מבלי שיביטו זה על זה; אחר הוא פונה אל קלמן ושואל בזהירות): והפצע הוא אנוש?

קלמן (קודר): שמעתי, שאין שום סכנה לחייו של הרועה; אבל את רגלו יחתכו עד הברך.

יונטר (בכאב): עד הברך… צעיר הוא הרועה?

קלמן: כבן עשרים.

יונטר (יותר כמו לעצמו): הוא יהיה מכוער גם ממני… (בהשתתפות חמה:) חבל!… צר לי עליו!…

קלמן: (מחקה בזעף): “צר… חבל”… לגבי-מה היא אנינות-דעת זו? הסנטימנטאליות?… מצא על מה להתרגש! לאיזה ערבי נוכל יחתכו את רגלו – וכבר (עושה העוויה של רחמנות נפרזה) – “צר לי עליו!”… כמובן, צר… צר שלא יחתכו את כל רגלו…

יונטר: אבל…

קלמן (משסעהו): נו, בקיצור, הבלים… יש כאן לצעוק חמס על מעשים אחרים… נוראים, באמת נוראים… תרץ לי רק קושיה זו: איזה נימוק ויסוד יש לכל זה? – איזה נימוק ומובן, שואל אני, יש למה שאנו מתגוללים ברפש כאן, בפלשתינה הברוכה, סובלים חרפת-רעב ויורדים ומתנוונים מיום ליום, שבעל הכשרונות הנפלאים שמריהו פוצע ערביים ברגליהם ועושה מיני מעשים שמכניסים בנפשו חצאיוּת ושיגעון וש… וש… איזה נימוק?… למה ולשם-מה?…

יונטר (בעצב): מה בצע אם תמצאהו – את הנימוק?… הרעה לעולם תישאר רעה אף אם יש לה טעם וסיבה…

קלמן: לא! לא! יש נימוקים, שאף הם גדולים. הביטה-נא: עומדים אנו על אדמה יהודית, מסביב לנו (מעביר את עיניו על פני הפרדס והחורשה) נטיעות יהודיות… (ברגש) נוח! אני נשבע לך, כמו שהנך רואה אותי ביהדותי ושכך אזכה לשאת על בשרי בשלום… את זה הצמד של פרגדים… (מראה על חבילתו), ש… רואה אתה את הידיים הגסות הללו? (ברגש עמוק:) בחיי-ראשי, עד שעת גסיסתי האחרונה הייתי נכון לעבוד בהן את אלה הכרמים והפרדסים, לסבול לחץ, רעב ושרב, לסבול שבעתיים ממה שסבלתי עד עתה, ובלבד שאראה, שעיני העם תלויות אל… שלבו נמשך באמת הנה… ועכשיו… (בכאב:) עכשיו מנקרת במוחי כיתושו של טיטוס השאלה: “למה זה אנוכי?” (שניהם מורידים את ראשיהם בעצב ושותקים רגעים אחדים; אחר-כך מופיעה בפניו של קלמן הבעה של מרירות וחיוך עלוב:) המ… לו ואילמלא… פיקחים אנו… כן… פיקחים… ומרוב פיקחותנו נסתלק מזכרוננו העיקר הגדול, אותו המושכל היסודי, ש… שלעבוד צריך בלי לשאול שאלות… ובלי להתנות תנאים… והיה אם באחרית הימים תישא עבודתך פרי, והיית בעובדים, שבעמל-כפיהם בנו דבר גדול, בעובדים בעי“ן; ואם לא – והיית באובדים באל”ף על לא-דבר. כזה הוא החוק האכזרי של החיים… שווא כל החוכמות… החיים אינם אוהבים קלות-ראש, אבל יותר מזה אינם אוהבים חריפות ופיקחות…

יונטר (בחשאי כמו לעצמו): “החיים הם איתן”…

קלמן (במרירות יותר עמוקה בקולו): הכול הם החיים, אלא שהם חסרים דבר קטן – מובן… (שותק רגע. אחר-כך הוא ממשיך בעצב חרישי:) הלב כואב… הוי, כמה כואב הוא!… העם הולך ונעשה חול, מיטשטש והולך מאפס שאיפה לחיים, הולך ונעשה נחלת הארכיאולוגים האנגליים החופרים בתילי-המשואות של עברו הגדול, שיתנוסס לעד, כימי השמש לנס גויים… ואחרי כל אלה… מה לעשות? מה לדבר? לאן לפנות? את מי להאשים? (מוריד בתנועה של יאוש את מצחת כובעו עד לגבותיו:) אה!

מחזה חמישי    🔗

הקודמים ופוגל

פוגל (יוצא מן הפרדס מבוסם עם קנה-רובו וסכינו; בששון שובב): אה, “דאוּס ווֹבּיסקום”40, רבותי! (לוחץ את ידי שניהם בבת אחת.) לבי טוב עלי עכשיו! חבטי-מגפי הם עדי, שטוב… מרגיש אני את עצמי כל-כך מפּסוט, כל-כך מפּסוט כאילו עשיתי “אקס” צַלֵח בכספים של “נוטר דאַם דֶה פּאַרי”, או… או לגמרי באותם של קבר הנוצרי… ומרגיש אני את רוחי בלתי תלוי בשום דבר… ממש בלא-כלום.

קלמן (בעצב): לשמחה מה זה עושה?

פוגל: אָה, השמחה היא גדולה, גדולה עד בלי גבול ותכלית… ושקולה היא כנגד כל ש"י העולמות המצורפים ביחד עם “הציווי המוחלט” של קאַנט ועם תחתוניו של סרתוסטרה! (בפתוס:) האח, שמחה! שמֵך בֶּרֶך, ולא עוד אלא ברך של רועה ערבי, חה-חה-חה!

קלמן (ביגון חודר): לבי, לבי עליך, פוגל! לא חלל-חרב תיפול, אלא מורעל ברעלך שלך, בעצם ארסך השופע מתוך-תוכה של נפשך…

פוגל: הבלים משוחי-כופר! לנוד לפוגל – זהו כבר “אוּלטימה ראַציוֹ”41! כלו כל הקיצין! אז גם השמש אינה יכולה להיות בטוחה עוד, שקומי-ווֹיאַזֶ’ר מאַנטוורפּן לא יקום ביום מן הימים ולא יסוכך בגבו את אורה מבלגיה ומכל העולם…

קלמן (כקודם): אח, פוגל… (יונטר נאנח.)

פוגל: מה אירע? למה ולשם-מה לנוד? איני משיג! מצב העניינים הריהו טוב מאין כמוהו! בלילה שעבר יריתי כאן, במקום זה (מראה במגרש את המקום) ברועה ערבי קצת מלמטה לברכו, ובבוקר באו הנה חוקר-דין ובולשת טורקית וגם הקונסול הרוסי ודייחיס עמהם. זה האחרון שלשל בקשיש אל כיסו של כל אחד… כמובן לפי משרתו ומצבו החברותי – והדבר כבר נגמר ונקבר, ולא ידע איש את מקום-קבורתו עד עולם!… דבר חביב הוא הבקשיש!… ובלילה הזה אנסה לירות באחד מן הרועים, כצדיק כרשע, ממעל לברכו… או – מה שעוד יותר טוב – אל טבורו. ובלילה הבא אחריו יגדל ניסיוני עד כדי יריה בנקודה הכחולה אשר מימין לחוטמו… דבר חביב הוא הניסיון… הבקשיש והניסיון… שני דברים חביבים!… הרי מקרא מלא הוא: “ניידורף נברא בניסיון, בספרים ובחלומות”…

קלמן (ביגון של יאוש עמוק): כך לא נברא ניידורף ואל ייבָּרא לעולמי-עד…

פוגל: ואף-על-פי-כן אסור לנוד גם לניידורף, לפי ש… אין כאלוהינו! אני עומד על דעתי – אין כאלוהינו! ואין גבול לאפשרויותינו! (בקול של תנחומים:) אל תהמי ואל תשתוחחי, נפש קלמן! קווי לאלוהי-אפשרויותינו! (בניגון של ההפטרה:) הנה ימים באים וקרופּוטקין ישיג תעודה על הנהגה טובה וישרה משר-פלך קאלוגה ויערוך בשותפות עם גוֹדווין בית-חרושת של נייר. אבל כאנשים זריזים לא יצטמצמו חלילה בד' אמותיהם ולא יניחו ידם גם ממסחר האתרוגים לפני חג-הסוכות וממסחר הברוש לפני חג-הקריסמס… בקיצור, הם ימצאו כבר פרנסתם בכבוד. אותי ימַנו לשומר, ואני אירה באבק-שריפה אנגלי בכל נבל, שיעז לשלוח ידו בפיסת נייר בשביל לצור על פי בקבוקו. אבל ברונסקול שאני! אותו אעניק ממיטב הנייר, שיפיק בית-החרושת קרופוטקין-גודווין, מפני שעתיד הוא לכתוב עליו פואימה בשם “ניידורף” בחרוזים לבנים להלהיב את לבּות צעירינו ולהפהיק את פיות צעירותינו, ויקדישנה לי. – והכול על מקומו יבוא בשלום! האף אין זאת, יונטר?

יונטר (מכווץ את כתפיו): אני יודע?

פוגל: שכחתי לומר עוד, שאתה, קלמן, תלבש אז על בשרך חמישה פרגדים זה למעלה מזה.

קלמן (בעצב): קניתי כבר היום. הִנם. האדם כולו נמשל לפרגד.

פוגל: קנית? האומנם? אם כן נבואתי מתחלת להתקיים! קרובה ביאת-הגואל! בימינו נזכה ונחיה ונראה ונירש טובה!

קלמן (בתחינה): חדל, שמריהו, מלירוק על אַדושם ועל משיחו! הלב בוכה בשממונו גם בלא זה. (יונטר מתעווה אף הוא העוויה של תחינה ומתאנח.)

פוגל: איני רוקק כלל… כלל וכלל לא! כלום יספיק הרוק?

קלמן (אחר רגע של דממה; בקול מושפל, עצוב): עזוב, שמריהו, את שמירתך, ועבוד במעדר יחד עמי…

פוגל (בלעג): מה זה פתאום?

קלמן: אולי יקרמו פצעיך עור.

פוגל: חה-חה-חה! יקרמו… פצעי… חה-חה-חה! בפוגל הכתוב מדבר… הן כל ההבדל יכול להיות רק בין מטרניך הישן ובין מטרניך, שאוכל איטריות מבושלות בחלב ואת “גרמניה הצעירה”… מטרניך הוא לעולם מטרניך… ואני – גם לישון לא אוכל… כל אלה, זקן, הן תרופות תפלות, על פי הרצפט של רופאי-אליל… לי יש שם, בסוכה, תרופה אחרת… מנוסה… אשקכם גם אתכם את התרופה… שהרי כולנו חולים… וגם אותך, יונטר, אשקה…

יונטר: לא, לא, פוגל… ל-לא צריך… (מתאמץ להשתמט ממנו.)

פוגל (תופסו): ראית? חבר! חבר לקומונה – ואינו רוצה לשמוח איתי על ראש-שמחתי, ביום שניצלתי משיני אריות… (מועך את חוטמו של יונטר.) יודע אתה, שלומיאל, שניצלתי?

יונטר (משתדל להתחמק, בנהימה): ההה… יודע…

פוגל: נו, ובכן צריך אני להגמיעך היום מן האדום האדום… וגם מן הלבן הלבן… מלא וגדוש… אל יחסר המזג… גם אני ממליץ כבר מליצות, יאכלנו ויגרמני בכור שטן!… (לקלמן:) אבל שווה נא בנפשך, קלמן, את יונטר מבוסם! כלום יש לך חיזיון יותר משמח מזה? הלוא כל עצמותיו תפזזנה ותאמרה: “מי כמוך”… כלומר “מי כמוני, יונטר?”… קח אותו, קלמן, ונלך. (קלמן עושה אות ליונטר – והלז הולך. הם נכנסים שניהם אל הפרדס ופוגל הולך מאחוריהם.)

מחזה שישי    🔗

פוגל וציפורה

ציפורה (ברגע שפוגל עומד להיעלם בין עצי הפרדס מופיעה מבין עצי החורשה ורואתו): פוגל! ואנו מחפשות אותך, מחפשות אותך…

פוגל (מפנה אליה את ראשו; כמופתע וברגשנות נפרזה): יונתי תמתי! (ניגש אליה:) איפה היית עד הנה, כוכב חיי? למי האירות באורך, אור-שבעתיים, בה בשעה שאני הושלכתי פה למעצבה, מוכה בסנוורים, ומגשש במאפליה בלי זיק אור לעיני הכואבות והכלות?… איפה היית, נחמת-חיי היחידה? הן… הן… שבי פה (מראה על בול-העץ) ואֶשקך.

ציפורה: חדל-לך, פוגל!

פוגל (כקודם): סביבנו רק עצים וסבכים ירוקים, ידידינו ודורשי-טובתנו מאז. ממעל – רק האלוהים הרחמן מביט עלינו ומלאכיו הטובים והישרים. שבי, איפוא!… את חוששת להולכי-רכיל? אל תראי ואל תפחדי, יונתי!…

ניין, עס זיעהט אונז ניכט די מוטער,

דען די שפינט מיט גראָססעם פלאַיס

ציפורה (יושבת על בול-העץ; ביגון): כמה אתה מושך חסד אלי היום! וכמה היה בידי דברים כאלה כדי לאשרני אילמלא… ריח היין הנודף מפיך!…

פוגל: מוזר מאוד היה אילו לא נודף היין מפי אחרי אשר שתיתיו… (בטון הקודם:) הבה ואשקך, יונתי!… איש לא יראה את נשיקתנו… וגם… וגם אנו בעצמנו לא נראה אותה ולא נשמעה, חה-חה-חה!

ציפורה (בתחינה): רחמני, פוגל! חדל מלדבר אלי בטון זה! הוא מכאיב לי מאוד, הוא רומס ומחלל את כל היותר חביב לי והיותר קדוש…

פוגל: “היותר קדוש”?… (בהתעניינות רצינית:) אימתי המציאו “פריפאראט” זה? והיכן המציאוהו, באמריקה או בהולאנד? אני לא ראיתי עוד את הפריפאראט. זה בוודאי מין נסיוב?

ציפורה (בעצב): ספר לי בפרוטרוט את דבר המאורע, שאירע כאן בלילה שעבר.

פוגל: אין השכינה שרויה עלי אלא אם כן תכסיני באחת מכנפי המאנטילה שלך.

ציפורה: ספר!

פוגל: מאורע קטן אירע. קטן, אבל משונה… בלילה שעבר יריתי ברועה ערבי – והחץ בא אל לבי.

ציפורה: לבך פצוע מכבר… (דממה קצרה; בחשאי ובעצב חודר:) פוגל! לו לעצתי שמעת – והיית עוזב את משמרתך… לגמרי… היית שוכר לך חדר מיוחד והיית מחליף כוח… ויהא רק זמן מועט, פוגל!… בחצר-מעוני עומד להישכר חדר אחד כזה… שניים מחלונותיו נשקפים אל גן יפה וענף ולמולם קשור לשני עצים ערסול נפלא… בין סבכי מימוזה, ארזים וברושים… (כחולמת:) אתה היית ישן וקורא על הערסול…

פוגל: ומה היה הקונסול הגרמני עושה בה בשעה?… הוא היה חותם בוודאי בסלסול פתלתול… גם-כן כסבכי-מימוזה….. את אַקט-הנישואין בין הנתינה הגרמנית צציליה אנגלבראנד ובין הנתין הרוסי ברוך שניידברויט –פוגל קרי! והיה נותן העתק מן האַקט אל ארונו והעתקה שניה היה שולח בוודאי אל שוואביה!… מעניין: הגם לנו לשנינו היה נותן העתקה מן האקט?

ציפורה (פניה מתאדמים. בקול נמוך): ולמה אתה כל-כך מלגלגל על זה?

פוגל: חה-חה-חה! פוגל ונישואין! וקרופוטקין וגודווין וכל העולם כולו מה תהא עליהם?

ציפורה: העולם ימצא את דרכו בלעדיך.

פוגל (צוחק כמו מתוך כאב): אבל, ציפורה! הן מתנקשת את בגורל האנושיות! הגיעי בעצמך…

ציפורה: אתה תהיה גם אז חופשי בכל מעשיך.

פוגל (בחיוך של לעג): חופשי, חה-חה-חה! הרי גם החופש הוא מין נסיוב, שלפי שעה אינו עוד בנמצא. (בתנועה של הכנעה:) לפי שעה איננו! עד שיקום פוגל ועמו קרופוטקין וגודווין נושאי-כליו וימציאוהו ויביאוהו למנחה למין האנושי, חה-חה-חה!

ציפורה (בעצב): מפיסטופל אתה. צדקה נעמי.

פוגל: נעמי? היכן היא זו ומה שלומה?

ציפורה: גורלה בכל אופן יותר ראוי לקנאה מגורלי.

פוגל (באנחה מעושה): א-חה-חה… הגורל זהו אנארכיסט, שנוהג, כנראה, אקספרופריאַציות אף בהון פרטי, ואפילו בהונה של מזכירה בבית-ספר גרמני… (ציפורה מביטה אליו בתחינה.) אבל סליחה! ברגע זה עלה בגורלי (מטעים) להזמין לכוס של ברכה שני רעים אהובים, היושבים וממתינים לי… שם, בסוכתי… (מתעתד ללכת.)

ציפורה: יודעת אני, מי הם שני רעיך האהובים.

פוגל: ומה? מקנאת את? אם כן, קראי את שניהם לדו-קרב. ה“סיקונדאנט” אהיה אני, והפורמאליות אצל הקונסולים – לכשיארע דבר-מה – גם כן, כמובן, עלי ועל צווארי. לירות מותר לשלושתכם ב“סיקונדאנט”.

ציפורה (כנראה, לא שמעה את דבריו): לכוס של ברכה, אמרת? ובכן הולכת אני להפריע את שלושתכם. לפני ש… (הולכים ונעלמים בפרדס.)

קול פוגל (בהתרחקם): אח, ציפורה… כל ההבדל הוא רק בין מטרניך הישן ובין מטרניך האוכל איטריות מבושלות בחלב…

מחזה שביעי    🔗

ברונסקול ואחר-כך נעמי

(ברונסקול נכנס מצד הדרך כשהוא מסובב במקלו החדש והמבריק. הוא שם את פניו אל הפרדס, אך פתאום עמד דרך הילוכו, הוציא מכיסו העליון פנקס-רשימות קטן ורשם בו שורות מספר.)

נעמי (יוצאת מן החורשה): חומר, חה-חה-חה!… (ברונסקול פונה אליה בהשתוממות.) וביד היוצר ייהפך החומר לטיט! (שמה את פניה אל הפרדס.)

ברונסקול (ביהירות): הגברת ש"ץ! יחוסינו נשתנו, ואני… אני מעיד בך, שלהבא איני סובל עוד את חידודיך ועקיצותיך בהתרפסות כעד עתה.

נעמי (מפנה אליו את ראשה כשהיא עומדת על גבול הפרדס): הוי, אנציקלופדיית-הטיפשות! (נעלמת בפרדס.)

ברונסקול (מביט אחריה רגעים אחדים, נרגז וזועף, אחר-כך רישומי-פניו מתרככים קצת, הוא שם את עיניו על פנקס-הרשימות, רושם ודובב): “אנציקלופדית-הטיפשות”…

מחזה שמיני    🔗

ברונסקול ויונטר

יונטר (יוצא מן הפרדס ולוחש לעצמו): אה, הקו, הקו… אל אלוהים!…

ברונסקול (יושב על בול העץ): פגשת אותה?

יונטר: כן.

ברונסקול: וכי סטרה ארורה זו, לכל הפחות, בחוטמך עד שפך דם? או השליכה את מגבעתך אל בריכת הפרדס, כיאות לה?… קראת, נוח, על השׂממיות, שבשעת הזדווגותם אוכלת הנקבה את הזכר?

יונטר: ומה?

ברונסקול: נעמי היא שממית ממין זה.

יונטר (העווית-כאב מעווה את כל שרירי-פניו): אה, הרף, הרף, שמשון… לא צ-צריך לדבר כן… לא צריך… הכול מסביב כל-כך חשׂוך-נחמה… כל-כך… א-א-א. אל-כך… ואתה מוסיף עוד… סירוסי-פסוקים אלה…

ברונסקול: אי-אלה סירוסי פסוקים?

יונטר: סירוסים… (דממה.) השממיות הלוא אנחנו הן… אנו כולנו ולא היא… אלא שאנו שממיות מנוצחות; לא אוכלות, אלא אכולות אנו… והללו פעמים שהן מתועבות שבעתיים.

ברונסקול (בלעג): בבקשה ממך, פילוסוף…

יונטר (ממשיך במרירות בלי שים לב לדברי ברונסקול): וכל אחד מאתנו זוחל וסוחב לו את צרור תועבותיו הקטנות, את גרעין חולשתו המחפירה… זה בכה וזה בכה…

ברונסקול (נרגז): איזו חולשה. איזו תועבה? מה אתה ממלל?… כלום אני…

יונטר (כקודם): ואחרת הן…

ברונסקול: חזיז ורעם! תמיד כבד-פה כזה, והיום גם לומר מלה אינו נותן… שואלים אותך על כד, ואתה משיב על חבית…

יונטר (כקודם): ואחרת הן לא יכול להיות… תועים אנו כולנו, תועים… באין דרך, באין נר לרגלנו, באין אלהים… לאן אנו הולכים? אני שואל אותך: לאן?… אדרבה!… אנו, מכשירי האנושיות של העתיד, האנושיות הרסוקה, הרפלקסיונית, ש…ש…ש… (הוא נפעם מאוד.)

ברונסקול (קופץ ממקומו ורוקק:) תוף! לכל השדים!… ראשי סחרחר… פג-גע רע שכזה!…

יונטר (התלהבותו כבתה פתאום וכל רישומי-פניו ותנועותיו מביעים ליאות קיצונית): עייף אני, הוי, כמה עייף!… כלום לא עשיתי עוד בחיים – וכל-כך-עייף!…

ברונסקול: זהו עניין אחר. העייפים אינם מרבים בפטפוט כמוך. (הולך ונכנס אל הפרדס. יונטר נשאר רגע על מקומו ועיניו תועות מסביב, אחר-כך הוא עובר בלי חמדה את התעלה ונעלם בחורשה.)

מחזה תשיעי    🔗

הדרווישים

(אבו-הואדי, מוסטפה ומקהלת-הדרווישים נכנסים מצד הדרך זה אחר זה בקומה זקופה וצעדים מדודים וזהירים וצרורות וצקלונות על שכמם.)

אבו-הואדי: זאת לי הפעם החמישית בחיי לעלות לרגל אל הקבר הקדוש ופעם בפעם תביאנו יד המקרה הנפלא אל המגרש הזה לנוח ולהתפלל בפנות היום. (כל הדרווישים מסירים מעל שכמם את צרורותיהם ומניחים אותם בעיגול על-פני הדשא, וכל אחד מהם יושב על-יד צרורו ברגליים רבוצות תחתיו.)

דרוויש שני (בימי-העמידה. מתעתד לשבת על-יד צרורו): כבר נקדש המקום הזה בתפילותינו ובשיח שפתותינו.

דרוויש ראשון (זקן. יושב על העשב): כל מקום, אשר תשורנו בת-עיניך, קדוש הוא לאלוהים!

מוסטפה (מסיר מעליו את צרורו ומניחו על העשב ומסייע לאבו-הואדי, שאף הוא יניח את צרורו): עוד כהנה וכהנה יחייך חסד-עליון לעבור בראש שיירתנו אל המערות והמקומות הקדושים ולהיות בה הנפש החיה!

אבו-הואדי (יושב על העשב על-יד צרורו, באנחה): בני! אזלת יד כל תקווה לחמם ולעודד את נפשי הנדכאה.

מוסטפה (בעוז): היעשה אלוהים לאדם מקטנה ועד גדולה לרע לו? והיקחך אלוהים מעל ראשינו וישאירנו יתומים עלובים בלעדיך?

דרוויש שלישי (צעיר, בהתלהבות): כנים דברים, מוסטפה!… יחי השיך אַבו הואדי, זקן-שיירתנו, לעולם!

כל המקהלה: יחי השיך אבו-הואדי לעולם! יחי לעולם!

אבו-הואדי (ביגון קודר): אַל, בני! אתם לא הייתם זקנים מימיכם ולא לכם להבין את תגרת יד הזקנה, זה הפרוזדור השומם למאפליית-המוות… ועתה אמרו-נא לי, איפה חסן הנלהב, אשר בשטף-מדברו היה חוצב להבות-אש? איפה מחמוד תמים-הדרך? איפה חליל, הישיש יפה-התואר? הן כולם היו אורחים לחברה אתנו בעליותינו הקדושות… ומדוע נפקד מקומם כיום? (בתוגה חודרת:) אהה, לא נעלם מכם איה מקום משכן עצמותיהם הישרות והאצילות… ואני מה כי תנחמוני? הן את כולם עברתי במספר שנותי…

דרוויש שני: אבל מדוע זה מנע את רגלו מלכת עמנו הדרוויש אבו-איבראַהים, זה התמים תמיד עם אַללה ועם נביאו הנאמן? – הלוא הוא עודנו בחיים.

דרוויש ראשון: כלום אינך יודע את האסון אשר קרהו?…

דרוויש שני (נבהל): אסון?!… (גם שאר הדרווישים, מלבד אבו-הואדי ומוסטפה, מביטים נבהלים.)

דרוויש ראשון: בנו בכורו איברהים, הרועה את עדר-הפרבר, נפצע בליל שעבר…

דרוויש שני (כקודם): נפצע?

דרוויש שלישי (גם-כן): האומנם?

דרוויש שני: ומי פצעהו?

דרוויש ראשון: אחד מן השומרים היהודיים.

דרוויש שני (מאיים באגרופו): הוי, ילדי השטן ללא-אלוהים וללא-אמונה! לו מצאתי את הנבל, כי עתה – בחיי דתי – הראיתיו את נחת-זרועי!…

דרוויש שלישי (בחיוך קל): כן… לו היה הוא מסכים לדבר. כנראה שכחת, חג' יוסף, שגם להם יש גיבורים ידועים לשם בכל הסביבה.

מוסטפה (בתרעומת קלה): גיבורים הם רק להרע. הנה בשבוע שעבר חירף אותו היהודי השומר עצמו את השיך היקר לכולנו כחרף את אחד הריקים, בקנאו את קנאתו להרכבות-עֵצים רכות השבורות בידי ילד רועה… הן ילד הוא, אשר לא קם עוד שכלו להבחין בין טוב לרע…

דרוויש שני (חורק שיניו): בן-הבליעל!

מוסטפה: הוא ניאץ את שם זקננו אבו-הואדי וגם את עם-האלוהים לא ניקה. מימי עוד לא שמעתי איש מדבר אל שֵיך כדבריו לעזות-מצח ולקשיות-עורף.

דרוויש שלישי: אכן יש ביניהם כלבים העשויים לבלי שוב מפני כול.

דרוויש שני: ובכל מקום, אשר תעיף עיניך בו, שם יפרשו את ארבות-ידיהם החצופים הללו! אם משלח-יד בעיר ואם חלקת אדמה פוריה מחוצה לה – כבר אתה שומע את קול צלצול פרוטותיהם. הם כשאול לא ידעו שובעה!…

אבו-הואדי: אמנם כן, יוסף. אם לא נתחכמה להם, מי יודע מה ילד יום… הנה החלקה הזאת… (מעביר עיניו על-פני הפרדס והחורשה.) הן שלוש פעמים באה שיירתנו להתפלל אל שדה עזוב ושומם, והוא נחלת אחד האפנדים. ובבואנו ברביעית, והנה – פה ושם משוטטים יהודים, מארץ המוסקובים42 באו והם נוגשים את אחינו המוסלמים בהעבידם אותם עבודת-פרך…

דרוויש ראשון (בפקפוק): עקב זאת חרוצים הם היהודים ונבונים בכל עבודה ומשלח-יד…

דרוויש שני (בקפדנות): ומה בצע בחריצותם? האומנם יזכה אנוש לפני אל רק בזריזותו למצוא טרף לו ולבני-ביתו אם גם זרו לרוחו דברי נביאי-קודשו וחוקותיו רחקו ממנו? הן עם בלי אלוהים הם. השטן, שוכן הבורות וביבין, הוא אלוהיהם.

אבו-הואדי: חדלו לכם מן היהודים ומאלוהיהם. אויה לי על שברי. עלי בן-אחי שכח את סוסו ואת חרבו, הסיח את דעתו מגאולת דם אביו וגם אל בית-המאפה אינו בא עוד לשים עיניו עליו – והכול בשביל אחת מבנות היהודים הכופרים, שבאה הנה מארץ נוכריה להדיחו ולכסות בחרפה את שמי ולהוריד את שיבתי ביגון שאולה.

דרוויש שני: ירשני-נא כבוד השיך לשאול: וכי לא קרובו היחידי של אברהים הפצוע הוא עלי?

אבו-הואדי: כן, מצד אמו, אשת אחי.

דרוויש שני: ואם כן, כרוב חובותיו של עלי כן הרבה להשכיחם מלבו. הן אם ימות אברהים הצעיר בפצעיו – על מי לגאול את הדם אם לא עליו? לא לזקנים תשושי-כוח כאַבו-אברהים הנקמה.

אבו-הואדי: אמנם, צדקת, בני.

מחזה עשירי    🔗

הקודמים ועלי

(עלי נכנס שמח ומתרונן מצד הדרך, אך כמעט הוא רואה את מקהלת-הדרווישים הוא ממהר להתחבא מאחורי אחד מסבכי-החורשה. פניו נראים מזמן לזמן מאחורי הסבך. הדרווישים לא יראוהו.)

דרוויש ראשון: הנה עוברת עלינו העת ללא-תפילה וללא סיפורי-נפלאות, תחת אשר בעליותינו הקודמות היינו מנעימים זמירות ותשבחות בעצם המקום הזה. הכול משתנה לרעה! טובים הימים הראשונים מן האחרונים.

מוסטפה: בי, השיך אבו-הואדי! (מנשק את ידו.) אם נא מצאתי חן בעיניך, יזמר נא כבודו ביחד עם השיירה, לפני עומדנו להתפלל, את הזמר על אחיו עבד-אַללה – ותברכך נפשי בגללו. ונשאתי בפי את השירה על מות הגיבור והבאתיה אל עירי הרחוקה, ושיר ישירוה גם שם מן האפנדי הנדיב עד הסבל העייף מעבודת יומו – ולך, השיך, ייחשב לצדקה. ואם התעיב השחית עלי את דרכו למכור את נקמת דם אביו במחיר חיק אשה יהודית עוגבת, אל נא ייכרת שם הגיבור לנצח! (פני עלי מתכרכמים פתאום ומביעים תוגה עזה.)

אבו-הואדי (בהתרגשות של ישיש): מוסטפה בני! אני הכרתיך בעודך ילד לומד את הקוראן מפי רבך; זמן מרובה הייתי מבאי בית-אביך. לא פעם ולא שתיים היית עולה על ברכי, מסלסל בשערות-זקני ומשעשע את נפשי. ואחרי-כן, בהיותך לעלם חסון ומלא-כוח, נפגשנו פעם בבגדד ופעמיים בדמשק – וקץ וגבול לא היה לשמחת פגישותינו. ועתה ענה בי נגדה-נא לכל הדרווישים, עבדי-האלוהים ודורשי דבר-הנביא, אם השיבותי מימי ריקם את פניך בכל דבר שאלה ובקשה, למקטנה ועד גדולה – ענה בי ואעשנה!

מוסטפה (בהתלהבות): ברוך השיך אבו-הואדי לאלוהים! בחיי הנביא! אם לא בעוד מלתי על לשוני מיהרת תמיד למלאות אחריה – וגוועתי לעיניכם בדרך, אשר אנחנו הולכים בה, ולא אראה בעיני בהדר קדושת הנביא!

אבו-הואדי: הרחיבו המעגל! (כולם מרחיבים את המעגל. כל העיניים מוסבות אל אבו-הואדי; מוסטפה שומע נרעש מהתפעלות; הבעת-המרירות מסתמנת יותר ויותר בפני עלי, עד שבסוף הנגינה פניו מעווים כמו ממצוקה נוראה. אבו-הואדי מזמר:)

דם… מה זה הדם

ברוכסי ההר?

ומי זה החלל?

העבד או שר?

המקהלה: נקי זה הדם

מכל אשם,

בן חורים החלל

ישר ותם,

ישר ותם,

ישר ותם!

כולם: שם, שם,

מקום העשב דם, דם

סבכים ממעל הסתבכו,

אך כפרע-שיער הסתבכו,

שלפו שלוֹף פראי-אדם

מול גיבור-חיל את חרבם,

ולחרב שני פיות,

ובעלת היא פיפיות,

ובכל פה, הוי, מר המוות!

מר המוות!

אַבו-הואדי: ואלוהים את זה הרצח

לא יסלח להם לנצח!

המקהלה: לא יסלח לנצח,

לא יסלח לנצח!

כולם: ובקִברה בין אלפים, שנת-שקט נרדמים,

נשמה רק אַחת לא תמצא לה מנוחת-עולמים!

לעבדאַללה זו הנשמה,

מתפללת היא שם לנקמה!

מחזה אחד-עשר    🔗

הקודמים ופוגל, קלמן, נעמי, ציפורה ויונטר

(פוגל, קלמן ונעמי יוצאים מן החורשה, ומאחוריהם הולכים ומשתוחחים ציפורה ויונטר.)

פוגל: אַהאַ, התרנגולים אומרים שירה! כמדומני מאַרש של לוויה סיני? האַ? “אָן אל-דינכם”43.

דרוויש שני (נבהל): בשם אַללה!

פוגל: ואני לועג לאַללה שלכם!

עלי (מתפרץ פתאום אל המגרש; עיניו בוערות באש-רצח; הוא מזנק על נעמי ומעיף עליה את חרבו): השדה הזאת… היא… היא חסמה בפני את הדרך אל נבלוס!… (כולם נבהלים ומופתעים.)

נעמי (כהרף-עין מופיע האקדח בידה, היא יורה יריה אחת באוויר ואחר-כך היא מכוונת אותו מול פני עלי; בזעם): עמוד!… על פני אין צעיף!… זכור דבר זה, פרא-אדם!…

(ברגע אחד קם במקהלה שאון גדול ונשמעות שריקות תמיהה, מלות-קריאה: “אה!” “ראו נא! ראו נא!”, “ישמרנו אַללה!”, “אמנם שידה!”, “איזו מכשפה!”, וכו‘, וכו’, אבל על הכול עולה קולו של הדרוויש השני: “אַ-ר-ורים!!”.)

פוגל (עומד בין נעמי ועלי ומתאמץ לתפוס את מבטו של זה; בניגוד טיפוסי): ילמדנו רבנו, עלי הקדוש… (עלי רותח מכעס, מתחמק הצידה ורוצה לגשת אל נעמי. אבל פוגל עוצר בעדו גם הפעם ותר שוב אחר מבטו:) ילמדנו רבנו, הבשי-בוזוק הקדוש…

קולות מן המקהלה: הרגהו! הרגהו! הרוג את הכופר!

קלמן (אוחז את האקדח בקצה השני ומתאמץ להוציאהו מידי נעמי): תני! תניהו הנה!

נעמי (נאבקת ואינה נותנת; בקשי-עורף): לא אתן!

עלי (נרגז עוד יותר; לפוגל): גש הלאה!…

פוגל (חוסם בפניו את הדרך כבתחילה): ילמדנו רבנו… (שאון המקהלה מתגבר עוד יותר ויותר. יונטר רץ בחרדת-מוות אל מעבר לתעלה. ציפורה ניגשת אל נעמי.)

דרוויש שני (ממקומו): דקרהו… בלי חנינה!… הוא הרג את אברהים וגידף את אלוהינו!…

ציפורה (מתחננת לנעמי): נעמי! חביבה! הניחים! נלך אל הסוכה!

נעמי (צועקת): לא!

קלמן (בכעס): איזה שד כפאכם כולכן!… המעט מכם מה שכבר נעשה?!… את נפשך ונפש כולנו את קובעת!… (מוציא את האקדח מידי נעמי ושם אותו בכיסו; הוא משתמט ממנה ועובר בקפיצה את בול-העץ.)

נעמי (רודפת אחריו וצועקת, נגרשת): קלמן!… השב!! מה זה? מה זה?… הרי אני מגינה על עצמי – ואתה…

דרוויש שני (קופץ ממקומו ורץ אל עלי): עלי! אתה גואל-דמו של אברהים הרועה! אין גואל בלעדיך! ואברהים מת בפצעיו, שפצעהו זה היהודי…

עלי (מתוך רוגזו הסוער): מת? אברהים מת? (השאון במקהלה מגיע למקום-קיצו; נשמעים קולות: “מת אברהים!”, “כן, הוא מת!” וקולו של הדרוויש השני: “הקורבן השלישי בסביבותינו מיד היהודים!” – הדרוויש הראשון מדבר הרבה ובהתלהבות, אבל מכל שטף-דיבורו נשמעים רק קטעי דברים: “אל לתלמידי הנביא”… “משביעכם”… “הן אברהים”… “בחיי נביאנו מוחמד!” – עלי מכה בחרבו בכל כוחו בעורפו של פוגל.)

פוגל (נופל ארצה וממלל): וושיסטקיך44… פאַן דרובוש… וושיסטקיך… קראַוֹפּ… (גניחה עמוקה; בתוגת געגועים): ציפ-פורה… יקירה… יקירת-תי… (גוסס.)

יונטר (פניו מעווים מזוועה נוראה והוא רץ כמטורף מעבר לתעלה): הקו… הקו…

קלמן (תולש שערותיו): אוי מה היה לנו!

נעמי (צועקת בזעף רועש): חם!… חם!… פרא נבזה!… מה זאת עשית?… מה עשית? (רצה אל קלמן:) קלמן! הבה מהר את אקדחי!… מחוליותיו שלו… של הנבל הזה… אעשה לי בתי-משחק… (היא מניעה רגע את זרועו של קלמן; הוא אינו מרגיש בזה. היא ממהרת וחוטפת מנרתיקה את חרב-השעשועים שעל ירך ציפורה ומתחלת להקיש בה על חזהו של עלי): מות, צפרדע!… (פוגל מדובב דברים לא-ברורים, אחר-כך הוא גונח גניחה עמוקה אחת ומת. ציפורה מציצה בפניו של פוגל ומוציאה איזה הגה שנקפא, על שפתיה. היא נאלמת ועומדת כפסל-שיש ועיניה קמות בחוריהן. עלי עומד בראש מורד ועיניים תועות וכאילו אינו משגיח בנעמי ובמה שהיא עושה. הדרווישים מתחמקים אחד אחד.)

מחזה שנים-עשר    🔗

ציפורה (לבדה) ואחר כך נעמי ויונטר

(עיניה של ציפורה תועות ומביעות העדר-מחשבה. היא תופסת בידה את נרתיק חרבה ומשתעשעת בו רגע קל במרץ משונה. חיוך קל של חולשה, חוסר-רצון והעדר-הברה מצטייר לרגע בפניה, אך הוא נאלם פתאום. פעמים אחדות היא מתכוננת ללכת, אבל בו ברגע היא עומדת, מצחה מתקמט מעט והיא כמתאמצת לתפוס את מחשבתה. אך גם הבעה זו חולפת פתאום – ושוב חיוך, ושוב רעידת שרירי-הפה… נעמי ויונטר שבים מן הפרדס.)

נעמי (תופסת את ציפורה בזרועיה ומוליכה אותה אל בול-העץ; הלזו הולכת כסהרורית): שבי, מסכנתי! (מושיבה אותה ויושבת בעצמה; גם יונטר יושב אצלן.) באה רוח מעבר-המדבר והביאה בכנפיה פראי-מדבר, והם עשונו כולנו אומללים בן-רגע… דעי: אני אומללה כמוך, ציפורה… דומה, כאילו איזה גלגל כבד עבר פתאום על נפשי וירטשנה… אח, כמה מובנים לי עכשיו הדברים שעל הגלויה מתחת ללב המתהבהב… כמה מובנים… וכמה תוגה אצורה בהם!… צדקת אז, ציפורה!… בהם נסוכה תוגה אין קץ… “היום – אני, ומחר – אתה”… היום רוטש לבי ומחר אלפי לבבות אחרים ייהפכו לאפר… ואין מנוס! גם ללב אחד בעולם כולו אין מפלט!… (דממה; בשחוק מר:) “איתן”… אמנם הייתי לועגת למוות, וביחוד מתלוצצת במתים… אבל היום לא יכולתי… לא יכולתי… לא עוד “איתן” אני, ציפורה, איני עוד איתן!… אני – נערה רגילה מסכנה, מתאוננת, ולא איתן… (פתאום במהירות, כחורצת דבר-מה:) עתה, עתה… הגיעה השעה… (מתרת את קו המשי, מסירה את המידאַליון מעל צווארה ופותחתו.) הגיעה שעתו של האפוריסמוס!… (מוציאה את הזכוכית, שעליה מפותח האפוריסמוס, ומשליכתה על הארץ. הזכוכית נופלת לתוך העשב ואינה נשברת; אז היא קמה ממקומה, מניחה את המידאליון על בוץ-העץ, מרימה את הזכוכית מעל העשב ומנפצתה לרסיסים בין שתי אבנים שבידה:) כך! אין איתניות לאדם! רגע רק יפזז, יפרח – והנה כנפיו מהובהבות!… והנה הוא כבר ערבה חבוטה!… (עד שנעמי משברת את הזכוכית, מתגנב יונטר אל המידאַליון ומוציא ממנו את הקו; רגע הוא עומד על מקומו נפעם מאוד, ברגע השני מאירה קרן של אושר את פניו החוורים, אחר-כך הוא מביט כה וכה ומחביא את הקו בכיסו במהירות כמטמון יקר – וממהר להימלט ולהיעלם בחורשה. נעמי שבה ורוצה לקשור את המידאַליון אל צווארה, אבל מרגשת בחוסר הקו; היא מדובבת לעצמה:) הקו איננו… (היא מחפשתו על בול-העץ ועל הארץ ולסוף היא שמה את המידאַליון בכיסה.)

ציפורה (זיק של הכרה מוצת רגע בעיניה – ודועך. קמה פתאום. רעידת גבותיה ושפתיה מעידה על מלחמה פנימית קשה עם התוהו התוקף אותה; היא ממללת בחשאי): פ-פ-פ… פירנצה… (בצער) אח, לא זה, לא זה… (מספרת בשלווה ובחיוך קל:) בפירנצה נמכרות חרבות… הן מבריקות מאוד, כי על כן לטושות הן… וגם… וגם… (פתאום היא מכרת בכול, מעבירה עיני-זוועה על פני כל המגרש וצווחת:) פוגל!… נעמי, קלמן, איהו?… (היא רצה אל הפרדס וצועקת נואשה:) פוגל! פוגל!… (נעמי ממהרת אחריה אל הפרדס.)

מחזה שלושה-עשר    🔗

קלמן (לבדו)

קלמן (יוצא מן הפרדס): היה איש, היה שמריהו, היה עלם יקר – ואיננו עוד. לא לאורך-ימים יחיה גם שמו בתוכנו, כי גם צבאנו ימלא במהרה. (במרירות:) וכמה שתה לענה ורוש במשך החיים הקצרים הללו!… אף לא רגע של קורת-רוח, אף לא משהו מששון-עלומים!… (דממה.) כן, תם, נשלם… התנדפו העקבות… ואף-על-פי-כן אין שכחה, אין שכחה לדבר… מצאתיו בראשונה על-יד מעלות-ביתו של דייחיס… חיוור היה ונוגה… “מה לך פה, אדם צעיר?” – שאלתי. השיבני: “רוצה אני לחיות קצת בארץ ישראל”… (יבבה חנוקה מפסיקתו.) אח, כמה קצת, כמה מעט!… (מהלך במגרש ורגליו נתקלות בחבילת הפרגדים המתגוללת על הארץ. הוא הודף אותה מעליו ברגלו.) הסמרטוטים הללו נקנו דווקא היום… ואיש לא גנבם… מעשה-שטן… (במלתעות קמוצות:) לנקיי-כפיים מתיימרים הנוכלים הללו… לא ישלחו יד בהון-עמיתם… הוי, עיטים צבועים!… (מתרחק ונעלם בחורשה.)

מחזה ארבע-עשר    🔗

יונטר (לבדו) ואחר-כך נעמי

יונטר (יוצא כמתגנב מן החורשה ומביט לצדדין, אם אין איש, וכשהוא רואה, שהוא לבדו, הוא מוציא מכיסו את קו-המשי, מסתכל בחרדה פעם בפעם): בידי הוא הקו… (לוחץ את הקו אל לבו.) הוא חם ומלטף… (מנשק את הקו; אחר הוא מעביר בו על לחייו ועל שפתיו.) האח כמה הוא מלטף!… ריח צווארה!… (מושיט לפניו את היד האוחזת את הקו ומביט עליו מרחוק בעיני-חיבה; פונה אל הקו כאל עצם חי ואהוב:) הלוא תחבקני?… הלוא תהדק את צווארי?… הן?… את צווארי תחבק?… (הוא רץ ובא אל אחד מן העצים שבחורשה, עושה עניבה בחיפזון ובטירוף-דעת.) המימוזה, שאנו הכנסנו לארץ ישראל מעכבת? אבל כבר אמרה היא “אין משגיחים במימוזות”… (הוא קושר את הקו אל ענף אחד ומתעתד לשים את ראשו בעניבה. אך פתאום מגיע אליו קול צעדים הולכים וקרבים; הוא מתכווץ ומקשיב; כשהוא רואה את נעמי יוצאת מן הפרדס, כאילו איזה כוח אדיר דוחפו פתאום מן העץ מרחק חמישה צעדים.)

נעמי (נדכאה): אח, ציפורה האומללה!… אוקיינוס של יגון ותלאה הוא העולם – ואנוכי לא ידעתי… לבי נשבר ורוטש. (ניגשת אל יונטר ונוטלת את ידו; הלז הוא כנבהל וכמוכה-תימהון. בקול עצוב ורך:) אל תירא, רעי. אני אוחזת בידך בלי לב-ולב… בלי שום מחשבה לא-טהורה… מישרים אני רוצה לדבר עמך היום…

יונטר (בקול רועד מהתרגשות של תימהון): גבירתי…

נעמי: ברק-חרבו של הערבי האיר לעיני דברים, שעד עתה היו מכוסים מהן… ואולי להיפך: עיוור אותן מלראות מה שראו קודם… אבל אחת אבקש: סלח לי, יונטר ש…

יונטר (תמהונו הולך וגדול): מ – ה… לסלוח…

נעמי: שמע-נא! אני לעגתי לך, לפעמים גם עלבתיך. סלח לי על זה – ונהיה ידידים. (יונטר אינו יכול להוציא מלה מפיו בגודל תמהונו.) למה תשתוק?… אמור, אינך רוצה לסלוח?…

יונטר (נפעם): סלחי לי את, גבירתי… אני גנבתי… גנבתי ממך את קו-המשי…

נעמי (בחיוך קל של סקרנות): אתה?… גנבת?… ואיהו?…

יונטר: שם על העץ… רציתי להיתלות עליו…

נעמי (דוחפת פתאום את יונטר מעליה ועיניה ממליטות זיקי זעם והתקוממות): גש הלאה!……. גשו הלאה כולכם!… גשו הלאה!… אל אוסיף לראות את פניכם!… אל תתנקשו עוד בנפשי!… (בשנאה גלויה:) נפשי סולדת, סולדת בכם, תולעים בעלי-תרבות!… מן הערבי הפרא למדתי דבר-מה. הוא למדני שתי מלות מלאות-קסם: “אַללה כרים!”… ואתם… ואפילו פוגל… לא לימדתוני אף דיבור מעודד אחד, אף דבר אחד שיצלח בשביל החיים!… ובשביל המוות? – לא כך מתים הגיבורים! (בתקווה והתעודדות:) אבל חלום-הבלהות חלף!… לי צומחות כנפיים!… אני מרגשת דבר זה… ארץ, שיכלה לגדל חזקי-רוח ואוהבי-חיים כגיבורינו הקדמונים, ואפילו כערבי-פרא זה, יש מקום בה לחיות – לחיות ולהילחם. ואני בדרך החיים והמלחמה בחרתי! “אַללה כרים!” - אלוהים הוא רב-החסד! (יוצאת בצעדים מאוששים אל הדרך הנראית מרחוק. יונטר עומד תחתיו כהלום-רעם.)

(המסך יורד)


  1. “אלוהים הוא רב החסד”! – קריאה שגורה בפי הערביים ואף בפי רוכליהם כשהם נושאים את סחורתם למכירה בחוצות.  ↩

  2. פרגד – wams.  ↩

  3. טוב.  ↩

  4. מי שעלה למקומות הקדושים.  ↩

  5. כסף.  ↩

  6. סוף!  ↩

  7. דיבור אחד.  ↩

  8. בעל–כורחי?  ↩

  9. זיבורית.  ↩

  10. יפה מאוד.  ↩

  11. בנות.  ↩

  12. גיבורים.  ↩

  13. בשביל.  ↩

  14. ידיד.  ↩

  15. הגיהנום יקחם.  ↩

  16. כמו.  ↩

  17. ארכב.  ↩

  18. באל העזיז!  ↩

  19. שתוק.  ↩

  20. אין כלום.  ↩

  21. נבל ברוסית  ↩

  22. ידוע…  ↩

  23. קול–קריאה של יאוש ברוסית.  ↩

  24. בחיי–הנביא!  ↩

  25. כך במקור, אולי צריך להיות “עובדה”, הערת פב"י.  ↩

  26. בשבילך.  ↩

  27. אם.  ↩

  28. כמו.  ↩

  29. באל העזוז.  ↩

  30. שֵׁדה.  ↩

  31. עליך.  ↩

  32. שבועה מן החמורות.רגילים להישבע בה בהנחת יד על הקוראן, ואם נשבע לשקר, כופין את האשה לעזוב את בעלה.  ↩

  33. “היום – אני ומחר – אתה”.  ↩

  34. בשום אופן לא.  ↩

  35. מלות אנגליות שהוראתן: “ערך האמיגראציה בשביל יישוב האזרחים”  ↩

  36. לבי.  ↩

  37. שתקי.  ↩

  38. אחר–כך.  ↩

  39. במקור “הבא” – הערת פב"י.  ↩

  40. אלוהים עמכם.  ↩

  41. דיבור אחרון.  ↩

  42. מרוסיה.  ↩

  43. בדתכם (קללה).  ↩

  44. כולם (בפולנית).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!