כשפניתי רשמית ביום 1 אפריל לשנת 1917 לה' סטפן פישון, קודם להצהרת בלפור, בנוגע לתביעותינו הציוניות הפוליטיות, בשביל השגת הסכמת ממשלת הריפובליקה הצרפתית, אשר בלעדיה מן הנמנע היה להשיג את הצהרת בלפור, בזמן שה' פישון היה שר החוץ של הריפובליקיה בקבינט, שבראשו עמד אז ה' אלכסנדר ריבו, נזדמן הדבר, לטובת העניין שעסקתי בו, שלא הייתי זר לו מכבר. ההיכרות הראשונה ביני ובין המנוח, נעשתה כבר בשנת 1887, זאת אומרת תשע ועשרים שנה קודם לזה, ואיש הביניים, שעל ידו התוודענו, היה המנוח איזידור ליב, שהיה אז המזכיר הראשי של חברת כל ישראל חברים. האיש המצויין הזה, אוהב עמו ותורתו וקורא תמידי של הספרות והעתונות העברית החדשה, ובכללה גם של ספרי ומאמרי, עמד בקשרי חליפות מכתבים עמדי במשך שנים רבות מקודם, ומדי ביקרתי בפאריס, נשא ונתן עמי בנוגע למצב אחינו בארץ מושבי אז, וגם בנוגע להרבה שאלות ספרותיות והיסטוריות, שהיה מובהק ובקי בהן. היינו יוצאים ונכנסים יחד במשך ירחי מספר, שעשיתי בפאריס – בבתיהם של הרב הגדול המנוח צדוק הכהן, ושל העסקן היהודי המפואר, ה' נארסיס לוון; גם נפגשנו עם כמה סופרים ונואמים ושרי מדינה נוצרים, ואז התוודעתי בפעם הראשונה עם קלימנסו, ועם פישון, ושניהם התעניינו מאוד לשמוע על דבר מצב היהודים באירופה המזרחית.

ה' פישון עשה אז עלי רושם של ריפובליקאני נלהב, קיצוני, לוחם בכל עוז כנגד החזרת העטרה ליושנה בצרפת, ומתנגד מוחלט לצורת ממשלה מונארכית גם מחוץ לצרפת. הוא היה אז אחד החלוצים במלחמה העצומה בין הממשלה והכנסיה הקאתולית, ועמל ויגע הרבה לעשות רווח בין הדבקים האלה. המדינאים היהודים הצרפתית היו אז הרבה יותר מתונים וזהירים והיו מפקפקים וחוששים לעשות פירוד גמור, והיו נוטים הרבה יותר לוויתורים והנחות, לא רק מפני שפחדו לקיום מוסד הקונסיסטואר הישראלי, אשר גם עליו “עברה כוס”; אלא גם סרבו להקניט את המפלגות הקתוליות העצומות, שמא תתלינה (כאשר גם עשו אחר כך) את הקולר בצוארי “הגודרים החפשים והיהדות”, כמו שהמימרה היתה מהלכת אז בציבור. פישון היה אז אחד הלוחמים הקנאים ואי-הפשרנים, לא רק בעתונות הפאריזית, ועל בימת נואמי הציבור בשער, אך גם בעיריה הפאריזית ובית הנבחרים, ששם ישב בתור נבחר חשוב ודברן נלהב, בא כוח הדיפרטמנט של הסיינה.

תפקידו הרפובליקני-הקיצוני של פישון נתפתח ונתרחב מאד, כשעלה על שמי צרפת אותו הענן של הטעאה המונית רומנטית ריאקציונית ופולחנית אישית, שקראו לה: בולאנז’יות – מין עבודה זרה, במקצת נימוקיה היטלרית, משיחיות כוזבת, ריקנית, מקשקשת בפראזות דימגוגיות לביטול הקונסטיטוציה ולהלהבת דמיון האוכלוסין על ידי הזייה מיליטריסטית ומעשי להטים ואחיזת עיניים, עם הרבה מלים מפוצצות אנטישמיות. אם לא הצליח שגעון ארעי ההוא להחריב את הריפובליקה, ולהכניסה לערבוביה של הרפתקאות מלחמתיות מחוץ, ובהלה ותוהו בפנים,- זאת היתה, הודות לבגרות המדינאית ולשכל הבריא של רוב הצרפתים, וגם הודות ליחידי סגולה, בעלי מרץ, שעמדו בפרץ, כשהשעה היתה צריכה לכך, ואחד מאלה שהצילו את צרפת מהפגע הרע הזה היה פישון.

עמדתי אז על בורייה של שאלה זו, בתכונתי ובנימוסי העתונאי, ולמדתי הרבה מפיו של ה' פישון וחבריו. הבולאנז’יות לא נסגרה בלי להשאיר שאור תוסס באנטישמיות של דרימון וסיעתו ובלבול דרייפוס וכו' וכו', אבל התנועה בעצמה בתור תנועה מדינאית נמחתה כעב. אך הזקנים בצרפת הם מוכשרים להעריך כראוי את ערכו של פישון בתור מחריב האגדה הבולאנז’ית, שהיתה מסוכנת בשעתה, דוגמת ה“רייך השלישי” וכותנות החום וצלב החח. ה“סוס הלבן”, שעליו רכב הגינירל בולאנז’ה היה במשך תקופה ידועה, סמל הקנאה וריקלמה שגעונית להוליך שולל המונים המונים. הסוס גם רוכבו הופלו, לאושר צרפת, בתהום הנשיה.

בשביל זה בלבד, ואילו גם לא עלה פישון אחר כך למעלת שר החוץ, ואילו גם לא “עמד בין ההדסים” לאפשר את הצהרת בלפור, ראוי והגון היה פישון להיזכר לכבוד.

עברו שנים רבות מזמן הבולאנז’יאדה ופירוד הכנסיה מהממשלה. רגיל הייתי ללכת בכל שנה לפאריס, אבל את פישון לא ראיתי. בש' 1893 הוכרע – לאשרו – במלחמת הבחירות; ואז נכנס לכהונות הממשלה, הרחק מהיריד המדינאי והשוק העתונאי של פאריס. בש' 1894 נתמנה לפקיד ראשי בפורט-או-פרינס, משם הועתק לריו-די-ז’אנירו בברזיליה, ובש' 1897 נתמנה לציר צרפת בפיקין בירת סין. הפרק האחרון הזה היה הפרק של גבורה בחייו של הריפובליקני הזה. הימים ימי מרידת הבוקסרים בסין, בעת אשר סערת חמת המון העם יצאה כנגד בני הנכר. צירי הממשלות הנכריות ישבו אז “אל עקרבים”, ובמשך עידן ועידנים לא יכלו לצאת מפתח ביתם וחוצה. איש מצירי אירופה לא הצטיין במידה כל כך מופלגת של עוז-נפש וכוח הסבל והתמדה וזריזות כפישון. הוא היה מופת לכל חבריו. במשך ימי המצור, בשנת 1900, בשעה שחייו היו תלויים לו מנגד, שקד לרשום את כל הקורות אותו בספר זכרון. ספר הזכרון הזה יצא לאור אחר כך בפאריס יחד עם הדין וחשבון הרשמי שלו. ביחוד עשה הספר הזה רושם על אלה שזכרוהו מכבר בתור לוחם סוער ונוטה למרידה.

כששב מן ההפכה הסינית לפאריס, קדמהו הקונסרבאטיבי הקנאי, מוריס באריס, בכבוד ובחיבה, בתור “פישון חדש”. כהרבה מהמדינאים הצרפתים, שהתחילו בסופה ובסערה ראדיקאלית מרדנית, ואחר כך לרגל העבודה והניסיונות, נעשו מתונים – כוויוויאני, כמילראן, וכאלברט תומא ואחרים – גם פישון הסתגל אל הסביבה וצירף את הפיקחות המדינאית אל ההתלהבות הראדיקלית. אמרו עליו, שדעתו נצטללה ונזדככה בתוך כור המאורעות. מאליו מובן, שהשינוי הזה עורר כנגדו את חמת הצעירים. לפי גירסתם של הללו – פישון “נתקלקל”. זכרו לו, שפעם אחת בימי נעוריו, בהיותו עוד “פטיש כל הארץ” בעיריה הפאריסאית, הציע להקים אנדרטת-זכרון לחילות הקומונה. “חטאות נעורים” כאלה מצויות היו אצל גדולי צרפת.

בשנת 1906 שלחתהו ממשלת צרפת בתור ריזידנט ראשי, זאת אומרת נציב לטוניס. באותה שנה, סמוך למינוי זה, ואחרי אשר פישון כבר שימש שם בכהונתו במשך איזה זמן, הייתי בפאריס, ונקריתי להיפגש שם עם “חכם” העדה היהודיה מספאקס בטוניס, שבא לפאריס בדבר סידור הקהילות ביחס לממשלה. הציר הזה לא הצליח בשליחותו, ויפצר בי לתת לו מכתב המלצה אל הנציב בטוניס, ואחרי חקרי את הענין, אשר גם הרבנים בפאריס טיפלו בו, נתתי לו את המכתב הדרוש, וכעבור איזה זמן קיבלתי מטוניס מכתב תודה עם הרבה חתימות וצעצועים – והוא שמור עדיין בארכיוני – וממנו נודע לי, שהנציב מלא את הבקשה, ובכלל עשה הרבה טובות בזמן כהונתו ליהודי טוניס.

אחרי אשר עזר הרבה לבסס ולבצר את ממשלת הצרפתים בטוניס, יצא טבעו בעולם המדינאי הצרפתי, וזכותו זו נצטרפה לזכותו בתור ציר צרפת בסין בימי החירום הבוקסרי, ואז נבחר בשנת 1906 לסינטור מחוז היורא, ובמהרה אחר כך, כשייסד את קלימנסו, אוהבו וידיד נעוריו, את המיניסטריון שלו, מינה את פישון לשר החוץ, ויעמוד על משמרתו זאת בנשיאותו של קלימנסו, ואחר כך בנישואותו של בריאן עד ש' 1911, פרק זמן ארוך יוצא מן הכלל לשר חוץ בצרפת. מאז והלאה נתמנה לשר החוץ פעמים לפני המלחמה; וכשנוסד המיניסטריון של קלימנסו בזמן המלחמה בשנת 1917, עוד הפעם, שוב נתמנה פישון לשר החוץ, ובשנת 1919 היה פישון אחד מחמשת באי כוח צרפת בקונפרנציית השלום.

אחרי הפסקה של שלושים שנה, ראיתי את פישון בכהונתו בלשכתו ב“קיי ד’אורסיי”, כשנקראתי מלונדון (באמצעות הציר הצרפתי וה' פיקו) להציע לפני ממשלת צרפת את הענין הציוני. בתחילה קיבלנו ה' זיל קמבון, שהיה אז המזכיר הכללי הקבוע של מיניסטריון החוץ, ואחריו ה' פישון, ולבסוף – בחברתו של ה' פישון – נשיא המיניסטריון ה' אלכסנדר ריבו. אני עדיין מקווה לכתוב פעם את קורות עבודתי, לכל פרטיה, במשך הירחים האחדים, שקדמו להצהרת ממשלת צרפת שניתנה לידי. כאן יספיק להזכיר, שהמנוח פישון התיחס אלי, במשך כל אותה התקופה ובמשך כל השנים שאחריה – לא ביחס של אפוטרופוס, אלא ביחס של ידיד נאמן, כמעט של חבר ועמית.

האוירה הרשמית והטכסית של ה“קיי דאורסיי”, הטילה הגבלות פורמליות על המיניסטר, ואמנם גם שם הביע שמחה גדולה; אבל הוא הזמינני תיכף לביתו, ויציגני לפני משפחתו ויראני את כל בית נכותו, ומן השיחות והמו"מ מאיש לאיש באופן חפשי ופרטי, התחקו בקרבי רשמים של שתי השקפות או נטיות, שהלוחם האנטי-בולאנז’י שמכבר, הביא עמו מן העולם הגדול, מתוך גלגליו במשך השנים: (א) תיעוב וזעם בוער כנגד הבוקסרים בסין, שחרבם היתה כמעט תלויה על צוארו, ושכל מגמתם ותאוותם היו השנאה והקנאות לבני הנכר; ו(ב) ההכרה, שאפשר ורצוי שהתרבות האירופית הגדולה, וביחוד, התרבות הצרפתית תתבסס בארצות הרחוקות בין עמי אסיה וכו‘. הדעה הראשונה נקבעה בלבו של פישון מתוך המסות הגדולות והנוראות, שעברו עליו בימי המצור בסין; והשניה – מתוך ניסיונותיו המוצלחים בטוניס. חוץ מהנימוקים האנושיים, ההיסטוריים, התרבותיים, המדיניים וכו’ וכו', שאנו משתמשים בהם כולנו בכשרון פחות או יותר, בבקיאות פחותה או יתרה, תמכתי יתדותי בשתי הנטיות האלה: ההתנגדות לשנאת בני נכר הבוקסרית, ודוגמותיה בארצות אחרות, והאמונה באפשרויות התייסדות מדינה תרבותית בארצות המזרח, ועל אלה נתבססה ביחוד נטיה עמוקה אצל פישון להציל את היהודים מרדיפות, מעין התנועה הבוקסרית, ולהשליטם בתור הוויה מדינית מיוחדת במזרח.

אצל פישון מלפני שלושים שנה מקודם, אצל אותו המורד עז הנפש, שבצעירתו מאן לקבל את הפרס, שזכה בו, בעד חיבור פילוסופי מצויין, יען כי מחלק הפרסים היה הנסיך ד’אומאל, שהתיחס על מלכי בית אורליאן, ושאחר כך, בזמן כהונתו בעיריה, דרש הקמת מצבת כבוד לזכר חללי הקומונה – אפשר, שההתנגדות לתחיית האומה העבריה היה היתה יותר חזקה, משהיתה אצל הדיפלומט הממוזג והמאוזן, שעבר בשבעה מדורי הגיהנום הבוקסרי, ושנהג אחר כך נשיאות בטוניס. מצאתי את מדרגת ההגבה שלו ערה וגבוהה, בנוגע לצרותינו ולסבלותינו, בתור יהודים בזמן המלחמה. ברם, זהו רק הצד השלישי באידיאולוגיה הציונית. יותר קשר היה הצד החיובי: ההסכמה על אפשרויות התרת שאלת היהודים על ידי א"י. אבל הקושי הזה נוצח מעט על ידי שקלא וטריא ממושכת. לבסוף, הכיר פישון באמיתתו של הרעיון הציוני המדיני והסכים על המסקנות הנמשכות ממנו. זאת היתה נקודת מפנה חשובה בקורות הציונות בזמננו.

רחוק מלבי הרעיון, לייחס ערך נפרז להיכרות פרטית ולהשפעה אישית בענינים מדיניים. תליית הצלחתו של ענין מדיני בהשקפה הבטלנית, שמישהו הוא “חשוב אצל פריץ” זה או אחר – היא רעיון פעוט ונבער. כל רעיון מדיני צריך להיות בבחינת “חי נושא את עצמו”, בלתי תלוי במקרה של יחס אישי, ואוי לו לענין מדיני, כשהוא מתבסס על מקרים כאלה! כל עיקרו של המושג “קרוב למלכות” הריהו מושג ישן נושן, נותר פיגול וחמץ נוקשה “שעבר עליו הפסח” מתקופת השתדלנים. אולי היה איזה מקור תופס בשביל זה בזמן הממשלות האבטוקרטיות והדן יחיד; אבל בממשלה קונסטיטוציונית, המדינאיות הריהו זרם סינטיטי של עסקים, צרכים, שאיפות, מטרות, כיתות, סיסמות מתחלפות כגלגל החוזר בעולם, ועד שאדם נעשה “חשוב” אצל “פריץ” זה, כבר פרח לו ה“פריץ”, או נזקק למפלגות אחרות, והללו נוצצים והללו נובלים, ורק הגורמים המעשיים וחשבונו של העולם המדיני מכריעים. בכל זאת, אין לבטל כל עיקר את ערך ההשפעה האישית. יש לה ערך אחוז אחד למאה או לאלף, ביחוד, בבחינת פתיחת שער וסלילת דרך לקרוב אל אותם הגורמים העיקריים. בגדר זה, היה הסיוע המוסרי של פישון גדול מאד.

פישון היה אז שרוי כולו תחת השפעתו של “הנמר” קלימנסו, אלופו ומיודעו. בפאריס היתה השיחה שגורה בפי הבריות, שפישון, כשהוא לעצמו לא נחשב כלום, וכל הווייתו, עצמותו ותפקידו, היו רק בתור כלי מבטא וכלי שרת של “הנמר”. הרבה מן ההפלגה וההגזמה יש תמיד במיני שיחה כאלה, ונוהגים העולם לסמוך עליהן, ובמידה שהן יותר קיצוניות, בה במידה הן מתחבבות על הקהל, ונעשות לעיקרי אמונה. נכון הדבר, שקלימנסו היה גדול מפישון בגאוניות מדינאית, בכוח הרצון הענקי, הסטיכי, במין אכזריות אידיאלית ואחיזת קו יחיד ומיוחד, אף במוצקיות סלעית של גוף בלתי-מנוצח ושל להט פטריוטי בלתי עומם, איש שהזיקנה לא שלטה בו, שהספקנות לא בלבלתו, ושהאכזבות המרובות אך דירבנו את מרצו. איש לא נקה משבט פיו, ואיש לא דמה אליו בעזוז הרוח, בברזל ההחלטה.

השיגרא דלישנא הנפוצה ברבים על דבר אפסותו של פישון היתה בדותה בעלמא. פישון היה חכם מדיני מופלג ובקי בהווייות העולם הכללי, ואחד מהיחידים המועטים בצרפת שעזרו להתחברות הריפובליקה עם מלכות אנגליה. הוא היה אלמנט ממזג וממתן, ממתיק הדינים ומרכך הקושי, מקרב הלבבות ומאחד הקצוות בשלטון הכביר והעז של רבו קלימנסו. הוא הראה את כשרונו האדיר בשנת 1908, בזמן המשבר של קזבלנקה, ואחר כך בשנת 1909, כשעשה את החוזה המפורסם עם אשכנז. הוא היה השר החביב והרצוי ביותר במחנה הדיפלומטים בפאריס, וסמוך לה' דילקאסה, הוא פעל ועזר יותר מכל שר זולתו לאמץ את הקשר בין צרפת ואנגליה, ובמשך המחצית הראשונה של שנות המלחמה הירבה להשפיע על דעת הקהל כעיתונאי ותיק, אדיר הכשרון ועשיר השפה. על כן שם “הנמר” מבטחו בו. לא רבים זכו כמוהו לבטחונו של קלימנסו במשך ימים ושנים, אף על פי שגם בו זרק לפעמים קלימנסו מרה של היתול – ההיתול הפאריזי החד והקליל; אבל זה היה אך “רגע באפו”. בכלל, הוקיר וחיבב קלימנסו את “הצל הנאמן” שלו. ולא קל היה הדבר להיות “צל נאמן” של קלימנסו.

הוא לא כתב את ההצהרה הצרפתית הראשונה והידועה לטובת הציונות. ההצהרה נכתבה וחזרה ונכתבה, עם חילופי נוסחאות ותיקונים עד הגירסה האחרונה, על ידי קאמבון וריבו; אבל הוא עזר לכך. כעבור ימים אחדים אחרי הימסר ההצהרה לידי, סיפר לי הבארון הישיש שלנו*, שנפגש עם פישון בצייד. אז שאלהו פישון, היודע הוא את ההצהרה, והאחרון ענהו: כן, ואני מחזיק לכם טובה. אז ביקשהו פישון למסור לי דרישת שלום ולהגיד לי, שההצהרה נעשתה בלבב שלם לטובת הענין הגדול. מסירת מודעה זו על ידי שליח זכאי וגדול כזה גרמה לי רגע אושר הכי יקר בחיי הציוניים.

ברם, מכתב אחר כתב אלי פישון, הלא הוא נדפס בתור הקדמה לחלק השני של ספרי באנגלית “קורות הציונות”. במכתב ההוא, ששום יהודי ציוני לאומי לא היה יכול לכתוב ביותר חיבה לעיקרה של הציונות, ואשר בו חלק לי כבוד הרבה יותר משאני ראוי לכך, כתב פישון דברים אחדים, שהקורא ימצא אותם כדברי הספר החתום, מפני שהם נובעים מרושם אחד של שיחה שהיתה בינינו, ואני משתמש בהזדמנות של יקרא דשכבי לבאר אותם. הוא משבח אותי, שאפילו רגע אחד לא פקפקתי בוודאות נצחונן של ממלכות הברית. מה זאת אומרת? הבה אבאר: איזה זמן, לפני שביתת הנשק, ביקרתי את פישון ודיברתי אליו, כדרכי, על דבר התחלת בניין הבית הלאומי. מצאתיו אז דואג ומיצר. פניו היו דלים מאד, וכמו עננה שכנה על הזוהר המבריק של עיניו. יראתי, פן נשתנה יחס ממשלת צרפת אלינו משום איזה קטרוג חדש – מי יודע חללה של רשות! שאלתיו על ככה בהתגלות לב, ואז אמר לי ביגון עמוק: “ראה, אתה כבר סומך על הנצחון, כדבר שאין בו ספק, בעוד אשר באמת עדיין אין הדבר בטוח”. אז מחיתי כנגד פסימיות זו, ואמרתי: לפי דעתי, הדבר הוא בטוח! – ואז אמר במרת רוחו: “אילו ידעת מה שאני יודע, אזי לא היה בטחונך אמיץ כל כך” – והתחיל לספר לי דברים מאחורי פרגוד התכסיס, המכשולים והסכנות וכו'. האזנתי בשים לב, ואחר כך אמרתי: “אדוני השר! אתה רשאי להיות אי בטוח, מפני שצרפת היא ארץ גדולה ומאושרת; ואם גם לא יעלה הנצחון בידה, בכל אופן תישאר ארץ גדולה ומאושרת; אבל אני אין לי שיור אלא התקווה הזאת, כי זולתה אין לנו כלום, ויען כי רעיונותיו של אדם נמשכים אחרי צרכי קיומו, לפיכך אני מושבע ועומד להיות בטוח”. הוא התרגש בשמחה על תשובתי זאת ותקע לי כפו בתודה, ומאז והלאה הזכיר את הרגע ההוא, ושם לו זכרון במכתבו.

עברו אך ימים מועטים, ועייפותו מהעבודה וחולשת זקנתו גברו עליו, ואז יצא בדימוס, ואת יתר שנותיו בילה בהתבודדות, בטל מעבודה וחולה אנוש עד אשר בא עתה קיצו, קץ כל בשר. אם יזכנו השם ונבנה בארצנו דביר תהילה לאוהבינו ולעוזרינו מגדולי העמים, נקים יד ושם גם לאיש הדגול הזה, ושמו של סטיפן פישון לא יסוף מקרבנו.

[1933]