עַל מְלֹא רֹחַב יַם תְּכֵלֶת / שאול טשרניחובסקי
עַל מְלֹא רֹחַב יַם תְּכֵלֶת,
עַל מְלֹא רֹחַב אֵין-הַסּוֹף
גַּלִּים בָּאִים, גַּלִּים נָעִים,
לֹא יִסָּפְרוּ מִנִּי רֹב.
יוֹמָם שֶׁמֶשׁ כִּי יִשָּׁקֵם
–וּנְשִׁיקוֹתָיו לַהֲבוֹת-אֵל,
תַּחַת כַּנְפֵי רָזֵי-עוֹלָם
כִּי יַסְתִּירֵם דְּמִי-הַלֵּיל, –
בִּמְלֹא רֹחַב הָאֲפִיקִים
תַּחֲלֹף קָרַת רֶגֶב-שֵׁשׁ,
וּבִרְסִיסֵי שֶׁלֶג קִצְפָּם
אַף כָּל מַעֲנָה רַךְ אֵין יֵשׁ.
בְּאֶפֶס אַהֲבָה צוּר יַחֲבֹקוּ,
גַּם יָלֹקּוּ אֶדֶן הָר,
וּבְהִפָּרְדָם, תּוּגַת לֵבָב