בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 9 במאי 1944

כשהלכנו לבחירות לאספת הנבחרים בשנים הקודמות היתה שאלת האבטונומיה של הישוב היהודי בארץ, סדריה ומוסדותיה השאלה העיקרית. לא כן עכשיו. אני בין אלה המחשיבים את כנסת ישראל, גם בצוּרתה הלקויה וגם בחוקתה הפגומה, כי כל מלחמה על עצמאות יהודית גם אם היא לקויה עדיין, יש בה חשיבות. אבל אנחנו עומדים עכשיו בשנת 1944. ושאלת תפקידו של הישוב בתקופה זו, היא השאלה העיקרית העומדת לפנינו.

אין לזלזל בסידור השירותים הסוציאליים – הם חשובים מאד דוקא עכשיו על הפרק הוא מלחמת העם היהוּדי על עתידו, ותפקיד הישוּב שהוא ענין חשוּב. אלא שכרגע אנוּ חייבים לברר ולבדוק מה הם התפקידים שאותם נקרא הישוב למלא. כי הישוב והכנסת אינם לגמרי היינו הך. בשלושה גילויים מתגלה הישוב ויש להבחין בין שלושתם: א) הישוב הוא קודם כל חלוץ העם היהודי, ומשום כך יש לו תפקידים כאלה שאין לשום ישוּב יהוּדי אחר בעולם, תפקידים, שרק הוא יכול למלאותם; ב) הישוּב הוא חלק של העם היהוּדי, ועליו להיות שותף למאמציו של העם היהוּדי כוּלו בתקופה זו ולביצור מעמדו; ג) הישוּב הוא חטיבה אבטונומית, על צרכיו וסידוריו המיוחדים.

איני רוצה למעט את חשיבותו של הסעיף השלישי. אבל לגבי שני הסעיפים הראשונים הוא פחות חשוּב. החשוב ביותר הוא הישוּב כשליח העם; הדבר השני הוא: הישוּב כחלק של העם. כי העניין המרכזי העומד עכשיו, כשאנחנו עומדים לפני עליה, על כל הקשיים שבה; והחינוך וודאי במלחמה זו.

אין לזלזל בפרובלימה התקציבית של הועד הלאומי ולא בפרובלימה התקציבית של החינוך ובשאר הדברים, אבל הבחירות יש להן הפעם משמעות פוליטית ולא משמעות סידורית. היו ויכוחים בינינו; היו ויכוחים בינינו לבין הממשלה; היה ויכוח באסיפת הנבחרים, אינני זוכר באיזו שנה, אם 1923 או 1925, ביני ובין המנוח גליקסון. הוא דיבר על הקהילה היהודית בא"י דוגמת הקהילות היהודיות שהיוּ בגולה, ואמנם הקהילות בגולה מלאו תפקיד עצום בשמירה על העם היהוּדי ועל צביונו, אבל גישתי לשאלה זו בארץ היתה אחרת, גישה ציונית: לא קהלה פרסונלית, אלא טריטוריאלית. ויכוח זה עבר זמנו. לא סדרי הישוב אלא גורל הארץ וגורל העם היהודי, הן השאלות העומדות על הפרק. מה יהיה גורל הארץ, מה יהיו היחסים בין העם היהוּדי ובין הארץ, ומה יקבע העולם בנידון זה – זאת היא השאלה האחת והמרכזית.

ישנם דברים, שרק הישוּב יכול לעשותם, והדבר העיקרי הנמצא בידי הישוב הוא הכרעת הספר הלבן. אינני אומר המלחמה בספר הלבן: המלחמה בספר הלבן היא עניינו של כל העם היהודי – יהודי אמריקה, יהודי אנגליה, אפריקה ושארית יהודי פולין. זו היא מלחמת כולם. אבל הכרעת הספר הלבן – דבר זה נמצא רק בידי הישוב. כי הישוּב יכול להפר את המזימה להקים משטר הספר הלבן בארץ, להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית או למדינה דו־לאומית, לפי הספר הלבן (כי הפרוגרמה של הספר הלבן היא הקמת מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל). בכוחו של הישוּב הוּא למנוע הקמת משטר כזה, ואם יקום – להלחם בו, עד כדי שלא יכול להתקיים.

זהו הדבר הראשון. כי משטר הספר הלבן עודנו חי וקיים; העובדה, שפרט אחד ממנו נתבדה לעת עתה, שהעליה היהוּדית לא נפסקה ב־31 למרס שנה זו, כפי שצריכה היתה להפסק בהתאם לספר הלבן, זהו דבר חשוּב כשלעצמו, אך אין פירושו שהספר הלבן נתבטל. ואם כי אין להניח, שתוך ימי המלחמה תרצה הממשלה להגשים גם את הסעיף השלישי של הספר הלבן, הרי יש להניח, שהיא תרצה לעשות זאת בגמר המלחמה, ואין לדעת מתי זו תיגמר. לקראת אפשרות כזאת אנו חייבים לגייס את הישוב, את העם היהודי, את דעת הקהל בעולם. כשהישוב נקרא עכשיו לבחירות, הרי הדבר הראשון, שאנו מצווים עליו הוא, שבחירות אלה ייהפכו לגיוס פוליטי, לריכוז כוחות כאלה בישוּב, שיוכלו להתיצב נגד כל נסיון להגשים את הספר הלבן.

והדבר השני – הנובע מתוך הראשון והנחוץ לישוּב לגופו, הוא ענין חיזוק כוחות הבטחון. אף זהו דבר, שרק הישוּב יוכל לעשותו. לא שאין כוח יהודי באמריקה ובאנגליה: בכל מקום שבו ישנם יהודים ישנו איזה כוח יהודי, אפילו בתימן, אבל כוח, המסוגל לעמוד על משמר הבטחון של עניני העם כולו ועתידו, נמצא רק בארץ.

הדבר השלישי (אני מדבר כרגע על עניינים של הישוּב כחלוץ העם היהודי, הפועל כחלק העם היהודי) – זה המאמץ הצבאי. המלחמה עוד לא נגמרה, וכשהמלחמה לא נגמרה בעולם, ודאי שהיא לא נגמרה גם בשבילנו, ואנחנו חייבים להמשיך את מלחמתנו על חלקנו במאמץ הצבאי. מלחמתנו זו עוד לא נסתיימה והיא לא צריכה להסתיים, וצריכים להיות שני כוחות אשר יעשו את מלחמת העם היהודי. הכוח האחד היא נציגותו הציונית, אבל את המלחמה הזאת צריך לעשות גם הישוב. ואנחנו צריכים לגייס את רצונו של הישוב עכשיו להאבק על חלקנו במלחמה, על צבא יהודי, על חיזוק אותו כוח שישנו.

הדבר הרביעי – ואף הוא נוגע לישוב כחלוץ העם – הם התפקידים העומדים לפנינו בתקופת המעבר, לא רק במובן הפוליטי, כי אם גם במובן ההתישבותי והמשקי. עכשיו אנו במצב מלחמה, ויש משק של מלחמה, כל החיים שלנו קשוּרים למלחמה, כמעט אין יהודי בארץ שחייו אינם יונקים באופן ישיר או בעקיפין מן המלחמה. המשק הכלכלי המלחמתי, הצבאי, האנגלי, הוא גורם יותר גדול עכשיו בכלכלת ארץ־ישראל מכל גורם אחר. זה לא ימשך לעולם ועד. ייתכן שיחולו שינוּיים וזעזועים כלכליים, והם יכולים ליהפך לקטסטרופה פוליטית. אם בשעה שהמלחמה שלנו על העליה תחריף, וייתכן מאד שהיא תחריף, גם אם לא נרצה, ולא נשיש לקראת החרפה זו – אם באותו זמן יהיה משבר גדול בארץ, לא יהיה זה אסון כלכלי, אלא אסון פוליטי גדול, ולא אסון פוליטי במערכת חיי השעה, אלא במערכה ההיסטורית, שהיא תקבע את גורל הארץ לעשרות שנים. ויש לגייס את הישוב, את משק הפועלים, את המשק הכללי, שאנחנו בו גורם לא קטן, לקראת הזעזועים והשינויים האלה, לא רק כדי שנוכל לעמוד ולשמור על העמדות הקיימות, אלא גם כדי שנתכונן לקראת הגדולות, שאנחנו מצפים ונלחמים להן.

לא בלבד שאנו חייבים לדאוג לכך, שהמשק שלנו לא יזועזע ולא ייהרס בשנות מעבר אלה שאנו מצוּוים לבנות גשר מהמשק של הישוב הקטן למשק של המדינה היהוּדית.

אלה הם לדעתי ארבעת התפקידים העיקריים של הישוב כחלוץ העם. נעשו נסיונות, ואולי ייעשו נסיונות גם עכשיו, לגייס את הישוּב היהודי בניגוד לעם, כלומר בניגוּד לתנוּעה הציונית המאורגנת. נסיונות אלה נעשו לא מתוך התכחשות לציונות, אלא מתוך חישוב תכסיסי, כי אלה שניסו לעשות זאת נכשלו בציונות, וחשבו להפוך את הישוב למנוף במלחמה פנימית זו, ויתכן שנסיון זה יתלבש באיצטלה של עצמאות הישוב.

התנוּעה הציונית צריכה להתיצב כנגד זה במלוא כוחה. עלינו לזכור באיזו שנה אנחנו חיים ומה הם תפקידי השעה הזאת. אין לישוב עצמו הכוח להקים את המדינה היהודית, זו תוכל לקום רק ע“י הכרעה בין־לאומית וע”י גיוס כוחו המלא של העם היהודי בעולם. זאת היא מלחמת העם היהודי כולו, אבל במלחמה זו יהיה לישוּב חלק גדול. ואנחנו חיים עכשיו בשנים שאינן כתיקונן. כל המסגרות מתערערות. וזהו אחד הפלאים הגדולים, שדוקא מסגרת אחת, שהיא תלוּיה בנס גם בימים כתיקוּנם, דוקא מסגרת זו עמדה במבחן של מלחמה עולמית אחת ונשארה קיימת, עמדה במלחמת עולם שניה ונשארה קיימת, – כוונתי למסגרת ההסתדרות הציונית. אמנם המלחמה פגעה בה, פגעה בה קשה. קודם כל פגעה בה מפני שנחרבו מרכזי הציונות ונשמדו מרכזי היהודים באירופה. יהדות פולין היתה משען של הציונות, והיא נחרבה. נפגמו החיים הדימוקרטיים של ההסתדרות הציונית. זה חמש שנים שלא היה קונגרס ציוני. הועד הפועל של ההסתדרות יכול אולי להתקיים גם כמה שנים בלי בחירות. הועד הלאומי גם שלוש עשרה־שנה, אך ההנהלה הציונית אינה יכולה להתקיים כך, מפני שהיא מפוזרת בעולם כולו. בישוב מרוכז בארץ יכולים חברי ההסתדרות וחברי הכנסת להעריך את המסיבות מדוע אין עורכים בחירות, כי המגע הבלתי אמצעי שלהם עם הציבור ועם העולים החדשים קיים ועומד. ההסתדרות היתה קיימת היתה פועלת, אם כי לא היו בחירות כמה שנים, הקשר לא נותק, אולי נתרופף במידת מה הקשר הפורמלי, אבל היה קשר ממשי בין מוסדות ההסתדרות והציבור, כי הם חיים שניהם בארץ זו. לא כך המצב בהסתדרות הציונית: היא מפוזרת על פני כל העולם, חלקיה קרועים זה מזה, וכשחייה הדימוקרטיים אינם מתחדשים, כשלא נפגשים בקונגרס, וההנהלה אינה נבחרת מחדש – הרי יש בזה כדי לערער. ואם עברו בכל זאת יותר מארבע שנים, והועד הפועל הציוני עודנו קיים, וההנהלה פועלת – הרי זה נס ממש.

אך ההנהלה אינה יכולה לעשות הכל. מלבד באנגליה ובדומיניונים יש שנה כרגע בעצם רק הסתדרות ציונית אחת בעלת משקל, – באמריקה; ובאמריקה שלטת דוקטרינה של מונרו: “ווי עס קריסטלט זיך – יידלט זיך”: קיימים שם הרגלים אחרים, אף כי לעתים קשה לקבוע אם זו היא אשמת האנשים או אשמת המסיבות. ואם כי יש גם ערך להנהלה, הרי המצב הוא כזה, שעמדת הקיבוצים בארצות השונות תלויה בעיקר בהדרכתה של ארץ־ישראל. העולם הציוני צופה לארץ־ישראל ומקבל ממנה את הכיווּן שלו, את הכיווּן הציוני. משום כך כה גדולים היו הנזק והפשע שבהצבעה ההיא בועד הפועל של ההסתדרות על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבין־לאומי. חברים אלה לא הבינו, כי הענין שהם מטפלים בו חרג מתוך המסגרת של היחסים הפנימיים שבין סיעות ומפלגות, והוא פוגע בתנועה כולה. ואמנם התנוּעה כוּלה נזדעזעה. מפני שהתנוּעה הציונית חיה מפיה של ארץ־ישראל, והפרצוף הציוני של ארץ־ישראל יקבע במידה רבה את פרצופה של הציונות כולה. זהו ענין שאינו נוגע לשוּם שירות של הועד הלאוּמי, לא לחינוך, לא לעבודה סוציאלית ולא לשום דבר אחר. זהו אחד הדברים המרכזיים הגלומים בבחירות אלו – גילוי פרצופו הציוני של הישוב, אשר בהשפעתו תעוּצב דמוּתה של הציונות בארצות אחרות. ביחוד מכריע הדבר הזה עכשיו, כי יש המונים גדולים של התנועה הציונית, החושבים – אני בטוח שבטעות, – שענין הציונות אינו בשבילם, אלא בשביל מישהו אחר. כזאת היא לפי שעה הציונות באמריקה.

הציונות בפולין לא היתה תלויה כל כך בפרצופה הציוני של א"י. בפולין היתה יכולה להיות תנוּעה ציונית גם כאשר ארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, והיה זמן שארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, שהיתה אוגנדיסטית וטריטוריאליסטית. פולין היתה ציונית, כי הציונות צמחה שם מצרכי העם היהודי בפולין, הם לא נזקקו לדעת יהודי ארץ־ישראל. ואילו היתה יהדות פולין קיימת עכשיו, ודאי היתה חרפה זו של הצבעת המיעוטים בועד הפועל של ההסתדרות נפגשת בתגובה אחרת. אבל יהדות זו אינה. אותם קיבוצי היהוּדים, שהציונות היא צורך עצמי שלהם, והם יודעים כי הציונות היא צורך עצמי יהודי שלהם, נשמדו או שותקו עכשיו. באמריקה עדיין אין יודעים זאת. הציונות שלהם היא עדיין בחלקה הגדול ציונות פילנטרופית, בשביל מישהו אחר, ולא ציונות שיש להם צורך בה, והיא תלויה משום זה בכך, מה שתאמר ארץ־ישראל.

ואילו היתה ארץ־ישראל נכנעת לאט לאט למודיפיקאציה של הספר הלבן, – והמתנגדים למדינה יהודית הריהם מסייעים למודיפיקאציה של הספר הלבן, – אז גם הציונות באמריקה היתה עלולה להיכנע. אם ארץ־ישראל מסתפקת בכך, הרי זה מספיק גם להם. אם בארץ־ישראל תהיה ציונות המאמינה בצורך, בהכרח ובאפשרות, שאחרי המלחמה יתן העולם צדק לעם היהודי והישוּב יילחם על כך, אז הציונות בכל הארצות האלו תהיה אחרת. גילוי הפרצוף הציוני של הישוב הוא, איפוא, אחד הדברים, הקובעים את הכיווּן של התנוּעה הציונית בכל העולם.

ויש להבליט עכשיו שלושת הסימנים הגדולים של הציונות הנאמנה (בכל סימן יש לנו שותף, אבל איני יודע אם יש לנו שותפים בשלושת הסימנים יחד): א) הציונות בתורת פתרון מלא וגמור של שאלת העם היהודי, כלומר: מדינה יהודית כתביעה אקטואלית תוך מלחמה נגד כל מורידי דגל, נגד כל מנמיכי הדגל, נגד מזייפי הדגל מימין ומשמאל; ב) ציונות לוחמת. זו לא רק שאינה משלימה עם הספר הלבן, כי אין יהודי בעולם המסכים לספר הלבן, קשה למצוא אפילו גוי הגון בעולם המסכים לו; אלא כל האומר: ביטול הספר הלבן ולא יותר, גורם מבלי שידע זאת, רק למודיפיקאציה של הספר הלבן. כל האומר: יש מלחמה ועלינו להרכין את הראש ולהשלים עם הכל; כל המניח שאנחנו חדלי אונים ואין לנו כל משקל – מערער את כל תקוות הציונות ואת האפשרות של פתרון ציוני לעם ולארץ; ו־ג) ציונות יוצרת. כי שני הסימנים הראשונים עלולים בנקל להסתלף, להזדייף, וליהפך למלה דיקלאראטיבית ריקה. מדינה יהודית משני עברי הירדן, מלחמה נגד כל שוטר בריטי בארץ – זהי סילוּף. מולדת אין כובשים, אלא יוצרים, גם שיחרור העם יצירה היא. ואין זה אקט חד־פעמי, אלא אקט יצירתי בלתי פוסק.

גיוּס הישוב לציונות כזאת, ציונות גואלת, לוחמת, יוצרת ומשחררת, גילוי פרצוף זה של הישוב – הם העיקר עכשיו. יש יהודי, שכל אחד מאתנו רוחש לו כבוד: משה סמילנסקי. יש לו לסמילנסקי בלי ספק אינסטינקט ציוני חי, ובכל החליפות שלו היה נאמן לאינסטינקט זה; אף רגע לא חדל סמילנסקי להיות ציוני; הרי הוא רוצה להקים כפר יהודי בארץ־ישראל; אבל על־ידי ההתכחשות למלחמה הפוליטית, על ידי ההשלמה עם השליט ועל ידי הורדת הדגל של המלחמה המדינית, עלולים גם האידיאה וגם המפעל היצירתי להזדייף. יש הרבה סמילנסקי בארץ, אך בלי החיוב הגדול והחשוב שלו, – זהו חלק גדול של העליה החדשה, הזרה לשפה העברית ולהרגשת העצמאות היהודית. יש להם יחס של השלמה עם כל תקיף, אבל אין להם אותו הפאתוס המצוּי בסמילנסקי לכל כברת אדמה יהודית. אין אנחנו יכולים לומר עליהם, שהם חובבי ציון, כי חיבת ציון היתה ציונות מדינית, חובבי ציון הראשונים היו ציונים מדיניים; שטאמפר לא היה יכול לעזוב את הוריו בהונגריה לפני שבעים שנה וללכת לארץ־ישראל ברגל, כדי להקים פה כפר יהודי, כפר שלא היה במציאות עד אז, אילו לא פעם בלבו חזון פוליטי גדול. השם חובבי ציון אינו, איפוא, שם גנאי, אבל פרחה מלבם נשמת הציונות ומשא נפשה שהיא: גאולה והצלה להמוני־ישראל ועל ידי כך – לעם ישראל כולו. הללו אינם רואים שיש מיליונים יהודים שתקוותם היהידה היא ארץ־ישראל, ואם אין להם תקווה זו חייהם אינם חיים, עתידם אינו עתיד.

ציונות מדינית לוחמת אינה מלה ריקה, אך כוונתה אינה למלחמה פראית נגד שוטר בריטי בארץ־ישראל. יש לנו מלחמה עם כל אלה השוללים את זכות העם היהודי לעצמאות כזו שיש לכל עם אחר, ושלילת זכותנו זו, שלילת הזכות של מדינה יהודית – היא שלילת היסודות של הציונות.

מסביב למלחמה זו יש לארגן את הישוב, ולגייס את כוחו. אין אנו מעוניינים ברוב, בשלטון גרידא – אנו מעונינים בגיוּס ישוב בעל פרצוף, רצון וכוח ציוני, אשר יורה את הדרך לעם, יעמוד במלחמתו על זכותנו לעצמאות ומולדת, ישוב, אשר ימשיך, על אף כל הקשיים, לבנות וליצור ויהדוף אחור כל התנקשות וקיפוח ועלבון, ואשר ישמש מנוף להגשמה ציונית.

במרכז הבחירות לכנסת ישראל עומדת מלחמת העם היהודי על קיומו, על עתידו בארץ, על הגשמת המדינה היהודית. ועלינו לראות בבחירות אמצעי לגיוס פוליטי של הישוב. למתן אזהרה מחודשת לממשלה, שבישוב מתארגן ומתקיים כוח, אשר ישים לאל את הספר הלבן בכל האמצעים. גיוּס הישוב להחזקת כוחות הבטחון שלו גילה אפשרות גדולה.

בישוב גלומות אפשרויות אדירות שרק מקצתן הגיעו לכלל מימוש. נעשו גדולות בשטח הגיוס הצבאי. כשלושים אלף התנדבו לשרותים השונים; אולם רבו המשתמטים, ואנו עדיין רחוקים מקצה גבול יכולתה וצרכיה של התגייסותנו. נאספו אמצעים לא מעטים לצרכי התגייסות והצלה. בהשוואה לכל ישוב יהודי אחר אנו עומדים אולי במקום הראשון. אבל אין זה מספיק. יש התנדבות – גם בגוף וגם ברכוש – בישוב, אבל היא אינה מספיקה, אינה שווה לכולם. מפעל ההצלה דורש הרחבה, מפעל הגיוּס דורש המרצה, מפעל הבטחון דורש הגברה, מפעל ההתישבות – בכפר ובעיר, ביבשה ובים, דורש התמדה וגידול. ועל הכל: דריכות ותכונה לקראת הבאות.

הישוב כחלק של העם היהודי, כחלוץ העם ושליחו, שישמש דוגמה ומופת לעם בתפוצות וימלא בארץ את התפקיד המיוחד רק לו במערכה המדינית ובהגשמת הציונות – זהו העיקר העומד בפנינו בבחירות אלו.