בשני דרכים היה הצדיק מאפטא ידוע לחסידיו: שהיה מחבב את בעלי-תשובה ושהיה עובד את קונו באכילה ושתיה. ואלה מן המקורבים, שהיתה להם אחיזה הגונה בהצדיק, ידעו את הסוד, שאלמלא הוא, לא היתה חס-ושלום תקומה לנכשלים במאכלות אסורות.
ואת בעלי-התשובה היה משבח בפרהסיה ואומר: “רבותא להיות צדיק, כשלא טעמת מעולם טעם חטא? באופן זה היה יכול אפילו זמרי בן סלוא להיות צדיק.”
“דוד המלך לא זכה לאמור ק”ן פרקים תהלים, אלא מפני שהיה בעל תשובה," אמר פעם אחת במוצאי-שבת-קודש בסעודת מלוה-מלכה.
“חזקיהו וירבע ם-בן-נבט,” אמר פעם אחרת, “מי מהם זכה שיתפוש הקדוש-ברוך-הוא בבגדו? הווי אומר, ירבעם-בן-נבט.”
“צדיק מעיקרא הוא בבחינת מקווה מים טהורים. לא יחסר ולא יעדיף משנתנו לו. ובעל-תשובה הוא בבחינת מעיין המתגבר.”
פעם אחת, בצום גדליה, שב הצדיק מבית-התפילה ורמז שיערכו את השולחן, ונטל ידיו לסעודה.
הגבאי חשב, כי שכח הצדיק שהיום הוא יום תענית והזכירו על הדבר.
אבל הצדיק נאנח ואמר: “אילו ידע גדליהו את חולשת הדור, היה צווח מקברו ‘יאכלו ענוים וישבעו’.”
ולאחר שגמר סעודתו, נודע להגבאי, שנכשל הצדיק באותו יום ואכל בסעודתו בשר מאותו השו“ב, שאין הצדיק רואה את שם הוי”ה על החלף שלו.
אז הבין הגבאי שיש דברים בגו, ושהוא למעלה מהשגתו. ולא הרהר חס-ושלום אחרי מידותיו של אותו הצדיק, ורק שמר את הדבר בלבו.
והרבה שנים אחר פטירתו גילה נכדו ר' זיסיא עליו-השלום את הדבר.
כשנפטר הצדיק מאפטא, נסגרו בו ביום כל שערי הגיהנום, והכריזו מלמעלה: “מי שימות היום ילך עם הצדיק לגן-עדן.”
אבל הצדיק לא הסתפק בזה והלך ישר לגיהנום ועמד וקרא: “גיהנום, גיהנום, פתח שעריך לרשע בן צדיק.”
וכשראה שאין השערים נפתחים, הזכיר על עצמו את עוונו, שאכל בצום-גדליהו מחלף שאין עליו שם הוי"ה, אז נפתחו השערים. והצדיק נכנס בכל המדורים ולא שלטה האש רק בחניכי שיניו ובאצטומכתו.
ובראותו את צער הרשעים שבגיהנום עמד ונשבע, שאינו יוצא משם, עד שיצאו עמו כל הרשעים שבגיהנום.
ומלאך דומה חפץ להסכים לדבר זה, ובלבד שיצא תיכף. אבל הצדיק דרש ממנו עוד יתירה, שכל האומר “אחטא ואשוב” לא תשלוט בו אש של גיהנום.
ולזה לא הסכים שרו של גיהנום. הלא גמרא מפורשת היא: “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
והיה אז רעש גדול בעולמות העליונים.
אבל הצדיק מאפטא ידע רק למחות דינים. להמתיק דינים לא ידע שום צדיק, כמו שידע זאת הרוזיני.
ובאותה שעה ישב הצדיק הרב ישראל מרוזין והקטיר את מקטרתו, והעלה מתוך פיו עיגולים עיגולים של עשן ואמר תורה.
"האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הייתכן שהדברים הם כפשוטם? וכי הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר בריותיו? וצערו של זה היכן? גם מחטאו, רחמנא-ליצלן, לא נהנה כדבעי. גם צער החרטה גדול אחר כך – ואתה אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה?
“אבל פשט הדברים כך הוא באמת: האומר אחטא ואשוב, אין מטילים כל ספק בדבר שיעשה תשובה שלמה, ותשובתו תקובל, אחר שאפילו בשעת החטא, רחמנא ליצלן, לא שכח את בוראו.”
באותה שעה נכנע שר של גיהנום ונתקבלו כמה רשעים בתשובה, ונקבע הדבר לשעה ולדורות.
ומאותו היום התחיל הרב ר' זיסיא לנסוע לרוזין.