הָרְאָיוֹן / יעקב לרנר
יָשַׁבְנוּ עַל דַּרְגַּשׁ בִּדְמָמָה וַנַּשְׁפֵּל לָאָרֶץ עֵינֵינוּ.
מַה-קָּשֶׁה אָז הָיָה הַדִּבּוּר וּמְדַכְּאָה הַדְּמָמָה לִשְׁנֵינוּ!
הִיא יָשְׁבָה מִמוּלִי כִגְזוּלָה, אָנֹכִי – כְּאָשֵׁם בִּבְגִידָה;
וַנַּמְתֵּן בִּדְפִיקַת-הַלְּבָבוֹת… וַנִּירָא שְׂאֵת עַיִן הַצִּדָּה:
פֶּן תִּשְׁלַח, יָגֹרְתִּי, בִּי מַבָּט שֶׁל קְלָלָה נִמְרָצָה וְעַזָּה,
פֶּן אֶשְׁלַח, הִיא יָרְאָה, אֵלֶיהָ מֵבָּטִי הַגֵּאֶה וּמְבַזֶּה.
כֹּה יָשֹׁב יָשַׁבְנוּ עַל דַּרְגָּשׁ בִּשְׁתִיקָה מְעִיקָה וּמְשֻׁנָּה.
וּפִתְאֹם כְּרוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל פָּנַי חִישׁ חָלְפָה אָז תְּמוּנָה:
זָכַרְתִּי הַיָּמִים הַבְּהִירִים, הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹהֵל שֶׁל אָבִיב;
צַחְצְחוֹת הָאֲוִיר הַמְחַיֶּה וְחֶדְוַת הַתְּחִיָּה מִסָּבִיב;
וְרַחֲשֵׁי לְבָבִי הַצָּעִיר אֵיךְ הָמוּ בְאוֹתָן הַשָּׁניִם;
וְסֵתֶר הַסִּמְטָה הַחֲרִישִׁית, שֶׁשָּׁם מְצָאתִיהָ לְפָנִים;
וְאֹפֶן הַפְּגִישׁוֹת בִּגְנֵבָה בְּאִישׁוֹן עֲרָבִים שַׁאֲנַנִּים,
וְרִגְעֵי הַצְּפִיוֹת לְחִנָּם וּנְדוּדֵי הַלֵּילוֹת הַמְעַנִּים;
וְלִגְלוּג עַלְמָתִי הַשּׁוֹבֵבָה, שֶׁעָלְבָה גַעְגּוּעַי הַטְּהוֹרִים.
וּנְעוּרַי וּבְחוּרַי שֶׁכָּלוּ עַל-חִנָּם בִּקְנָאוֹת וּבְמרֹורִים –
***
וְעַכְשָׁו –מַה-נֶּהְפַּךְ הַגַּלְגַּל עַל שְׁנֵינוּ כְמֶשֶׁךְ הַפְּרִידָה:
הִיא יָשְׁבָה מִמּוּלִי כִמְאוּסָה, אָנֹכִי – כְּחוֹטֵא בִּבְגִידָה.
וּבְשֵׂאתִי שֶׁלֹא-בְּמִתְכַּוֵּן אֶת עֵינַי אֶל עֶבְרָה בַּפִּנָּה
נִדְהַמְתִּי: הִיא יָשְׁבָה חֲפוּיָה וּבָכְתָה תַמְרוּרִים בְּצִנְעָה
וּדְמָעוֹת עֲגֻלּוֹת נָשָׁרוּ, הֶחֻלִיקוּ עַל גַבֵּי הַשְּׂמָלוֹת.
וַתִּקָּשׁ לִי אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה מֵאַלְפֵי מַשְׂטֵמוֹת וּקְלָלוֹת.
ברדיטשוב, תרס"ט