רקע
ישעיהו ברשדסקי
ליל נדודים

בסערת-רוח עזה הוא מתהלך, עובר ושב מקצה החדר עד קצהו, ובדמיונו הנרעש חוזר ועובר כל המחזה עד עשר פעמים. כל הפרטים מתעוררים בזכרונו, שבים ועומדים לפניו כמו חיים, ולבו מתכַּוֵּץ מכאב אנוש ומרירות רבה.

כחו אפס, רגליו נלאות, והוא נופל על המטה בלֵאות גמורה; אך מוחו לא נלאה כלל והוא מוסיף לעבוד עבודתו, להגות ולחשוב, אף דמיונו מוסיף לפעול וליצר תמונות וחזיונות…

עיניו רואות אותה, את פניה החורים, אשר התלהבו פתאם ואחר רגע שבו חָורו עוד יותר, את שפתיה דקות אשר ואת עיניה אשר נוצצו בברק נפלא ומוזר… באזניו מצלצל קוצה הרועד, אשר נשמעו בו כאב רגש מדֻכא, שועת יאוש מר וענויי נפש מחוללה, ואשר מתוכה מצלצלת התוכחה המרה: הזה היה הסבה העקרית היחידה!?

היחידה?… לא, לא!… אמנם כן, היא, השופטת למראה עיניה, איננה יכלה לראות פה סבה אחרת, אולם הוא עצמו יודע את מהות הדבר באופן ברור ומכיר ישותה של עוד מכה אחרת, יסודית ועקרית יותר.

הוא שוקע במחשבות ומוחו מתאמץ למצא כנוי נכון ומדויק למושג הזה… הוא יודע אותו ברור, כי כבר חקרהו לפרטיו בעתים שונות, אך לסַמֵּן אותו בשם ידוע איננו יכל…

שמות רבים ושונים עוברים ברעיונו, אך אין אחד בהם מתאים למושג הפלאי הזה, ואין מסמן אותו במלואו וכולל את כל פרטיו… – אֹפי מוזר ומשונה, – דובבות שפתיו בלחש, מבלי מצֹא את השם המבוקש – מרחק רב בין המחשבה והדבור, הפך מחלט, שתי בריאות שונות ונבדלות לגמרי: בריאה חיצונית – מדברת, ובריאה פנימית – חושבת… הבריאה המדברת יודעת הכל, משפטיה חרוצים וקבועים על כל והכל ודאי וברור לה; מפקפקת בכל והכל מסֻפק ומוקשה בעינה.

שני הפכים מהיותר קיצונים ומתנגדים התאחדו באָפיו. בדבור הוא נראה כקבוע בדעותיו ובטוח בישרת הגיונותיו: משפטיו נמרצים ובטענותיו נשמעת הוכחה-פנימית מוצקה; במחשבה, להפך, דעותיו ומשפטיו מתרוצצים תמיד וסותרים זה את זה, כח הגיונו איננו נחשב בעיניו עצמו כל עקר וגם ההנחות היותר מוסכמות והיותר ודאיות נראות לו כמוטלות בספק…

זכרון אחד עולה על לבו, ולמרות היות רוחו הפעם בלתי נוטה כלל לבדיחות, איננו יכול בכל זאת להתאפק משחר: הדבר מגוחך יותר מדי!

היו עתים והוא ערך אל עצמו את השאלה: החכם הוא אם לא?… אם הוא עצמו עונה על השאלה הזאת בחיוב הלא כל כסיל ידמה כזאת. אם גם מיועדיו, כאשר נוכח פעמים רבות במקרים שונים, משמיעים דעה כזאת, אולי חנף הם עושים לו, אולי טועים הם בטפשותם או אולי חכמתו היא רק צפוי זהב לחרש אדמה, באופן אשר הברק החיצוני מסתיר את הפחיתות הפנימית?…

הוא התברך כיודע נפשות, וידבר על תכונות מיודעיו בבטחה, כאלו היו נפשותיהם פתוחות וגלויות לפניו, ולא נמנע מהשמיע את השערותיו מהמין הזה גם בפני האיש ההוא עצמו אשר נדון עליו; אולם כל זאת היתה רק בדבור… גם באות, כי פעם בפעם מצא את האמת והאיש נשוא-משפטו הודה ברצון או באנס להשערותיו – גם האות הנאמן הזה לא היה מספיק לו… “נפש השני בחשכה” היה עולה על לבו משל הרוסי, וכל משפטיו היו נדפים.

– אכן משוגע אנכי – נקוט הוא בנפשו – משוגע, משוגע… האין זה שגעון מחלט, להתענות בספקות תמיד ולפקפק בכל מראה-עינים?…

שגעון, – לא, עוד הפעם גאון נפרז… כן, כן,… רק גאון נפרז…

ראשית מחשבותיו נשכחה, ומוחו מתאמץ לתפס איזה רעיון עמוק… הרעיון נראה לו כצל נודד מרחוק, במוקף אד עב, והוא שואף לקרב יותר, לוטש עיניו לחדור בעד האד… פניו מתקררים ומפיקים עיון עמוק, פתאם הם צוהלים; הוא מצא את אשר בקש! הרעיון הוברר. נמצא היחס שבין גאונו וספקותיו!

מבלי שנתן לעצמו חשבון ברור על זאת, לא היה גאונו נותנהו להציב את עצמו בשורה אחת עם אחרים, על כן היה גם דורש מעצמו בקפדנות יתרה דיקנות שלמה. בדבור היה מוצא זהירות כזאת מיֻתרת, אבל לא מפני שהיה נוטל גדולה לעצמו וחושב את משפטיו לנכונים, רק מפני שהיה בז בהחלט לשומעים. “הטפשים האלה אינם מסוגלים לחקר ולפלס כל דבר כראוי: פרזה מצלצלת, היקש חלק והוכחה נמרצה מספיקים להשלות את נפשם!”… אולם תמימותם המגוחכת הזאת של האחרים, היא עצמה השפיעה עליו להגדיל את נטיתו לספקות! הוא לא האמין גם בנפשו, ובמדה שרבו חקירותיו, בה במדה רבו פקפוקיו… “יתרון החכם מן הכסיל הוא, כי החכם יודע לפחות שאיננו יודע, והכסיל אף איננו יודע שאיננו יודע” – המאמר הזה היה מנחם אותו על אי-דעתו וממציא לו מין סיפוק-נפש מיוחד…

שחוק לעג מר נגלה על שפתיו; רעיון חדש עולה על לבו. "הכסיל איננו יודע שאיננו יודע ועל כן איננו מרבה מחשבות, רק עובד ועושה כהבנתו הפשוטה ומצליח על הרוב; החכם המחַקר מבקש תמיד חשבונות רבים קודם למעשה, אך עד שהוא מחשב ומפלס משתנים הדברים והוא זקוק לחשבונות חדשים; כל ימי חייהם עוברים ככה בלי מעשה, רק בבקשת חשבונות!…

בזכרונו עוברים פרטים בתולדות חייו, המאַשרים את המשפט הזה, והוא מוצא מין קורת-רוח מיוחדה, מין ענג מוזר בהלקאת-עצמו זאת… הוא מתענג למצא מקומות אנושים בנפשו ושָׂש לחטט בהם: רגשות הכאב והיסורים הנעורים מגדילים עוד את תאותו לחטט ולנקר… שלשלת-זכרונות ארוכה נמשכת לבלי קץ, מעשים רבים מעורבים ובלולים עוברים יחדיו. מתחילה הם ברורים, גַוניהם מסומנים וצבעיהם בהירים; מעט מעט הם נעשים כֵּהים, מטושטשים ומקוטעים, המוח נלאה, הדמיון נרפה וכעין אד עב עולה ועוטה את כל!…

                              *  *
                                *

תמונה עולָה לפניו בצל.

מחלפות שער-משי יורדות על העֹרף, קוצות תלתלים סדורים נופלות על המצח הזך, גומות-חן מתהוות בתוך הלחיים הרעננות ובקצה הסנטר העגול, המזדעזע מכל תנועת-שפתים קלה, טור שנים קצובות וצחות נגלה מבין שפתי-השושנים הדקות, ומשני עברי החטם המהקצע בעל הנחירים הדקות והמזדעזעות, נשקף זוג עינים כחולות וגדולות, מתוארות תבנית שקדים ומסככות עפעפי-משי עבות וארֻכות…

התמונה דוממת, אך השחוק הקל מלא מרירות רבה והענים הכחולות – יגון, ענוּת-נפש ותוכחה אִלמת!

על יד התמונה האחת עולה תמונה אחרת.

מבנה-גו איתן, קומה זקופה, חזה רחב ובולט, שער-ראש שחור ומסומר, זקן קצר ומחודד, שפם עב ומסולסל ממעל לשפה העליונה המגבהה מעט, וזוג עינים חומות-כהות ומלאות נֹגה לשני עברי החטם הגבנוני קצת…

גם התמונה הזאת דוממה, אך בשחוק-השפתים נכרת עליצות-גאוה, והעינים הנוצצות מפיקות שובע-רצון. ספוק-נפש והרחבת-דעת.

היא והוא עומדים לפניו שלובי-זרוע וראשה נופל ונשען על כתפו!…

הוא רוגז ורועד כלו; לבו מתכוץ והכאב העז מתחדש… הוא קופץ ממקומו ושב להתהלך בחדר; לו נדמה, כי התנועה פועלת להקל את הכאב… אחרי זמן מה הוא עומד פתאם לפני החלון, פותח את האשנב וסומך את ראשו על המסגרת. זרם רוח צח ומצונן עובר על פניו ועל צוארו, והקרירות הקלה נעימה לו מאד; דממת-הלילה בקסמה השוקט והנפלא פועלת על נפשו הנסערה פעולה מרגעת ועיניו נמשכות בלי-משים אל כפת הרקיע הנטויה ממעל… מספר הכוכבים המזהירים מעט הוא רק קרעי עבים צחורים מתנועעים בתמונות דמיוניות שונות: פעם כגלי ים סוער, פעם כעדר רחלים רועות ופעם כראשי הררי-שלג נעים ומתגודדים… בין קרעי-העבים נראה הירח כדולג ומקפץ מגבעה לגבעה, או כאוז-לבן טובל ועולה, צולל וצף לרגעים; לרגעים משתנה גם אורו, כהה ובהיר חליפות…

שקוע בהסתכלות המראה הוא עומד דומם ובלי תנועה, רק זכרונו פועל בלי חשך ומעביר לפניו שלשלת מעשים ארכה, חוליה אחרי חוליה, מאורע אחרי מאורע –

אך ילדה רכה היתה אז, לפני שש שנים, כאשר ראה אותה בפעם הראשונה, ילדה כבת ארבע עשרה שנה; גם הוא היה עוד נער אז, אף כי כבר חשב את עצמו לאיש מנוסה, ורק אחרי כן הבין את טעותו וישחק בעצמו על תמימותו זו. הוא היה עובד אז בבית-מסחרו של אביה, וככל חבריו הפקידים היה בא פעם בפעם לבית אדוניו בדבר פקודתו; רק מעט מעט קבלו הבקורים האלה צורה חדשה. אדוניו היה איש משכיל ובעתות הפנאי, כאשר נפנה מעסקיו וטרדות מסחרו, אהב להשתעשע מעט בשיחות נאצלות. ביחוד – בלילות מוצאי-השבת בחרף. ארבע וחמש שעות היו עוברות מבלי משים בשיחה שוטפת ועליזה, ובכל פעם היו משתוממים בהשָּׁמע פתאם קול פעמון השעון דופק שתים עשרה.

ידידות בעל-הבית השפיע על יחס האחרים אליו. ביחוד דבקו בו הילדים, וגם היא כאחד מהם. הילדה התמימה לא מצאה כל יסוד להסתיר את דבקותה בו ואת ידידותה אליו. יחסם זה לזוֹ היה יחס אח לאחות צעירה או יחס מורה-מתנדב לתלמידה. כן, בַּיחס הזה היה פרט אחד, אשר לא נעלם אמנם ממנו גם אז, אך לא נתן לו ערך מיוחד. כאשר השתתפה לפעמים בשיחה הכללית, היתה פונה תמיד לא אל אביה רק אליו, ובהיות דבריה נשמעים לא כחַות-דעת, רק בשאלה ובקשת בֶּאור, היו תשובותיו גם הן כעין באורים והסברות-מורה. באוריו לילדה הנבונה הזאת גרמו לו ענג רב; בכלל נָעמו לו בקוריו בבית הזה, אשר פעלו עליו פעולה משיבת נפש…

לפעמים אמנם שאל את נפשו לסבת המחזה הזה, אך התשובה לא היתה קשה: אפיו נוטה לחיי-משפחה, ובדידותו המלטה בעיר-נכריה גורמת לחזוק הנטיה הטבעית הזאת; יחס בני הבית הזה אליו מסַפק במדה ידועה את הצרך הזה בנפשו ועל כן הוא חביב ונעים לו ביחוד…

בימים ההם הזדמן לו מקרה טוב, להחליף את משמרתו הראשונה במשמרת אחרת יותר טובה; אך הדבר הזה לא השפיע לרעה על יחס-הידידות לבית אדוניו הראשון; להפך, התקרבותם גברה עוד יותר בחדול היחס הנמוסי המכרח בין אדון ופקידו; הוא היה כאחד מבני-הבית.

מלבו מתמלטת אנחה עמוקה. תקופת העת הזאת היתה כמעט הטובה בחייו. אמנם לא חסרו גם בה פגעי-החיים המצויים ולא נעדרו שעות רעות, אך השעות הנעימות, אשר היה מבלה בבית ידידיו הנאמנים, היו משכיחות אותו את צרותיו וממתיקות לו ממרורים רבים…

הזכרונות הנעימים והתמונות הנחמדות ההאלה מרחפים עוד רגעים מעטים לפניו ומשעשעים אותו… לו צר מאד להפָּרד מעליהם; הוא מנסה לעצרם עוד מעט, אך הרעיון איננו משתעבד לרצון ושלשלת הזכרונות נמשכת ונמתחת הלאה, הלאה…

                            *   *
                              *

ארבע שנים עברו.

תנאי-חיים שונים ומשונים. מְסבות הפכיות ומתנגדות השפיעו על אפיו ויטביעו חותם מיוחד בנפשו. לברר עד כמה פעל כל אחד מהתנאים, כל אחת מהמסבות האלה בפרט אין כל אפשרות; בכלל נראים כעין שני זרמים מתנגדים בחייו, כעין שני עולמות נבדלים, והוא נסחף בזרם האחד ופעם בשני, מקולע פעם אל העולם האחד ופעם אל האחר… הוא מתעַנין בסַפרות ובשאלות נאצלות ומוצא עונג מיוחד בקריאת ספרים טובים ורעיונות חדשים. בשעות כאלה הוא מתהוה לאיש אחר, מתנשא מעל החיים החמרים ומביט מנקודת-השקפה אחרת על כל דבר וענין… אולם אחרי שעות כאלה באות שעות אחרות, תביעות ושאיפות אחרות. החמריות בולעת אותו כלו, וכאחד אנשי-המעשה הפשוטים הוא עושה כל מה שהללו עושים. מושגיו גם הם כמו משתנים, והחקירות הנאצלות יחד עם ההשקפות הגלות עמהן נראות בעיניו כמגוחכות בתמימותן השלמה… בימים הראשונים היו שני הזרמים האלה ושני העולמות נבדלים ונפרדים לגמרי, אך באחרית הימים התערבו זה בזה ושני מיני המושגים השונים והמתנגדים התמַזגו יחדו ותצא מהם תערובת מוזרה, אשר לא ראה כמוה אצל אחרים – – –

כברק מאיר לו רעיון חדש.

האין הדבר הזה סבת בוזו המיוחד למשפטי החברה הסובבת אותו?… רוב האנשים אשר הוא מכיר, בני עולם אחר הם: או אנשי-רוח רחוקים מחיי-המעשה, או אנשי-מעשה משוללים ענינים נאצלים, ועל כן גם השקפותיהם ומושגיהם צרים ונוטים לצד אחד: או נאצלים יותר מדי, או מָגשמים בהחלט…

והוא עצמו מה טיבו?… האם לא התגשמו גם מושגיו במלחמת האנֹכיות הגסה במלחמת הקיום האכזריה? האם לא התקשו גם רגשותיו ולא נעשו גסים בתוך הגסוּת החמרית הכללית הסובבת אותו?

יש אשר הוא נוטה להשיב על השאלה הזאת בחיוב, אך מבלי משים עומדת לפניו שורה ארֻכה של מעשי צדקה וחסד שונים אשר עשה, שורה ארכה של קרבנות, אשר הקריב מצדו לטובת אחרים. לא רק בית אביו, אך גם רבים מבני-משפחתו היותר רחוקים היו פונים אליו פעם בפעם ונעזרים על ידו. הוא לא רק היה נותן להם את מותרו, אך היה מחסר גם את נפשו, חושׂך מצרכיו ההכרחיים ומביא את עצמו בדחק נורא…

אבל מה הגיעתו לזאת? עולָה שאלה אחרת לפניו, ולא זאת הפעם הראשונה; גם בשעה שהיה מקריב את קרבנו, לא היה משלה את נפשו כלל והיה מכיר היטב, כי לא האהבה הנפרזה לעזוריו מניעתו לעשות מה שהוא עושה: אהבה כזו, העושה את האדם מסוגל להקריב את נפשו בעד טובת זולתו, היתה זרה לרוחו בכלל, ואהבתו לבני-משפחתו בפרט לא יכלה להתפתח במדה מרֻבה, אחרי אשר הָרחק מהם עוד בנֹער – מה היא אפוא הסבה האמיתית?

הוא שקע במחשבותיו. משפט אחד סובב במוחו, לא-ברור עוד, אך נכון כנראה; בכל זאת עודנו מתמהמה ומבושש לשאתו; קָרָה נוראה חולפת אותו כלו לזכר הרעיון הזה… הוא חוזר וזוכר נשכחות, שב ומחדש בזכרונו רגשות שונים אשר קִננו בלבו בזמנים ידועים, מסדרם, עורכם ומפלסם – אכן צדק המשפט הזה! רק פרי הגאון הוא! רק גאון נפרז ולא אהבה יתרה היה היסוד למעשה צדקתו!…

וההכרה הזאת מדכאה את נפשו ומכאיבה את לבבו מאד. “גאון-אנכיות! גאון-שטות”! מדובבות שפתיו בדממה; והמון זכרונות חדשים מתעוררים, המון מעשים באים ומאשרים את המשפט המר הזה – – –

מדוע לא פנה אליה ישר ולא גלה לה את לבו?… הוא הלא ידע, כי היא אוהבת אותו ואביה לא יתנגד לחפצה; אך גאונו האוילי לחש באזנו את ספקותיו וחששיו התמידים: ואולי טועה הנך? אולי לא תקֻבל הצעתך, והוראתך תעורר רק שחוק?… התוכל נשוא חרפה כזאת?…

היו עתים, אשר אחרי מלחמה פנימית כבדה וממושכת היה מחליט, כי מצדה ומצד אבותיה לא יהיה מעצור; אך אז היו מתעוררים חששים אחרים בנפשו: מה יאמרו הבריות?… מה יאמרו בשמעם כי פקיד עני נושא בת סוחר עשיר? האם לא יחליטו, כי השתמש באמצעי ערמה שונים להשיג את האֹשר הזה?…

בקוריו נעשו לא-נפרצים. ביחסו אליה נראתה קרת-רוח מלאכותית; אך בכמה עלו לו ההתחפשות והגזירות-ברצון האלה? כאשר היה עובר על ביתם בערבים – איזה כח נעלם היה מושכו שמה נגד רצונו! – ורואה מבעד החלונות המואָרים צללי אנשים עוברים ושבים בחדר, היה לבו נקרע מקנאה לאורחים היושבים בחברתה ונפשו כלתה מתאוה לסור שמה; אך שכלו הקר היה גובר תמיד על הרגשות המתפרצים והחלטתו היתה משתמרת בדיוק!

מה היתה כוָנתו באֹרח פעולתו זה? החשבון היה ברור. מצד אחד חפץ להראות כי אינו רודף אחרי האשר הזה, ומצד אחר קוה לפעל עליה בקרתו המדומה, להוציא מפיה את המלים, אשר היה עליו להשמיען ראשונה והוא לא חפץ… אל המטרה הזאת היתה מכוננה כל פעולתו, ובבקורב הלא-נפרצים היה מסבב את פני השיחה באופנים שונים לחפצו. חפצו היה מצליח במדה ידועה. פעם בפעם היו נגלים סמנים טובים, נשמעים רמזים מובנים; אך הוא לא הסתפק בכל אלה, ויחכה לשמוע דברים ברורים ומפרשים

הוא מניע ראשו: “שגעונות, שגעונות!”

והשגעונות האלה היו רבים ועצומים.

הוא היה קוצב מראש משך זמן ידוע בין בקור לבקור וסופר בקצר-רוח את הימים; אך כאשר היה מגיע הערב המקֻוה והוא הולך כבר בדרך, היה עולה פתאם על לבו: אולי טוב ונכון יותר לדחות את הבקור עוד לימים אחדים?… הוא היה שב בחצי הדרך, אך באותו רגע היתה גוברת עליו התשוקה לראות את פניה והוא היה מכונן צעדיו עוד הפעם אל ביתה… במרחק צעדים אחדים מפתח הבית היו מתעוררים פתאם בקרבו פקפוקים חדשים והוא היה עובר ישר הלאה, אך בקצה הרחוב היה מתחרט עוד הפעם ושב על עקבו… ככה היה הולך ושב, מחליט ומתחרט פעמים רבות, וסוף סוף היה חורץ וסר, אך בהיותו כבר בסף הבית היה מתחרט עוד הפעם על סורו וכמעט היה נכון לשוב אחור…

בכל פעם מדי בואו היה לבו נרעש ונפעם ונפשו משתעשעת בתקוה, אשר העבירה קר וחם בכל יצורי גוו: הפעם יבורר הדבר בודאי… כל בני הבית היו מתיחסים אליו בידידות רבה, גם היא לא היתה מסתירה כלל את שמחתה על בואו; בכל זאת היה מרגיש את נפשו בצאתו משם בלתי-מסֻפקה… במצב-נפש כזה היה מרגיש צרך מיוחד בבדידות ותנועה, ועל כן היה נוטה אל הרחובות היותר חשכים ושוקטים… שם היה מתהלך זמן רב דומם, שקוע כלו במחשבות ודמיונות לא-ברורים…

                              *  *
                                * 

כרגב קרח נוגע פתאם אל לבו החם זכרון ערב אחד מערבי-הקציר. השמים היו קודרים, החשך גדול, גשם דק טפטף ורוח קר ולח נשב. הוא יצא אחרי חצות הלילה משם ויתהלך אט ודומם באחד הרחובות השוממים והחשכים. ברחוב לא נראתה כל נפש חיה ואיש לא הפריעו ממחשבותיו. פתאם התנגש באיש הולך לקראתו וקול מַכר נשמע: “האח! מאין ולאן?”. הוא ננער ממחשבותיו, הוסח ברגע אחד מעולם דמיונותיו ויראה את בן אדוניו הצעיר לפניו. הפגישה הזאת לא היתה לו נעימה ביותר, אך הועיל לא יכל; וכאשר נלוה בן-אדוניו עמו וילך על ידו, היה אנוס להשתתף גם בשיחה, אף כי דעתו לא היתה נוחה כלל מזאת… השיחה סבבה במשך זמן-מה על ענינים פחותים ובלתי חשובים, אך אחרי הפסקה ממושכת אחת פנה בן לויתו פתאם אליו בשאלה: הנכון הוא לדון בענין נכבד?… קול הרצינות המיוחדה, אשר נשמע בשאלה הזאת, ענינהו ויעורר בקרבו תשוקה לדעת, מה הדבר הנכבד הזה? – כאשר ענה בחיוב, עוד בושש בן-לויתו במשך רגעים אחדים להחל את הרצאת הדברים. אחרי החל לספר בהם-נפש בלתי-מצוי, כי זה כששה חדשים הוא נפגש בבית אחד ממכריו עם עלמה אחת, אשר פעלה עליו מיום-התודעותם הראשון פעולה נמרצת, ועתה הוא אוהב אותה אהבה עזה כמות…

– הנני מרגיש בנפשי, כי חיי בלעדיה לא יהיו חיים; עוצה נא אפוא, ידיד, מה אעשה? – חתם בן-לויתי את ודויו החם בשאלת-עצה.

הודוי הגבוה הזה פעל עליו פעולה מזרה, כי פגע במיתרי-נפשו הכי-ענוגים והכי-נעלמים. יחסו הישר של איש-שיחו אל רגש אהבתו עוררהו לערוך את יחסו הוא אל אותו הרגש עצמו, וההערכה הזאת עוררה מבלי-משים מחשבות רבות ושונות… הוא שמע בשימת-לב רבה וברצינות את דברי בן לויתו, אך לשמע חתימת-הוידוי לא יכל להתאפק משחוק-קל ויער בלעג:

– אמנם נראה הדבר כי אהבתך סכסכה את כל חושיך: הנך שואל מפי עצה מבלי השמיעני את פרטי הענין, מבלי קרא אותה גם בשם… איככה אפוא אוכל ליעצך?

הוא התענג רגע על מבוכתו הגלויה של בן-לויתו, אשר מצד אחד לא יכל לערער על הטענה הצודקת הזאת ומצד אחר כבד ממנו לפרש את השם; אך המבוכה הזאת לא ארכה, ובן-לויתו, אחרי פסחו רגע קטן על שתי הסעפים החליט לגלות את כל לבו…

עתה הובא הוא עצמו מבוכה נוראה. לאשרו העלים החשך מעיני בן-לויתו את חִורת-פניו הפתאמית ואת חלחלתו העזה ברגע שמעו את שמה; לאשרו הוסיף איש-שיחו לדבר בחם-נפש ולא דרש ממנו תשובה ברגע ההוא: קולו הרועד ונשימתו הנפסקה היו מגלים בודאי את סודו…

רגשות שונים ומוזרים מאד התרוצצו בקרבו. הוא היה עולה על בן-אדוניו בכשרונותיו וידיעותיו, וגם האחרון הכיר את זאת ויתיחס אליו לא כבן אדון לפקיד מסחרם, רק כאח צעיר לאחיו הגדול, החכם ומנוסה ממנו. הוא מצדו אהב את בן אדוניו, אך בעמקי נפשי פנימה היו מתעוררות לפעמים, על הרב בלי-הכרה, איזו קנאה והתמרמרות. “המאושר הזה מוצא בלי עמל וזכות עצמים מה שאחרים יותר-מָכשרים אינם מוצאים בכל עמלם וכשרונותיהם!”… בכל העתים היתה תלונה כזאת חולפת רק כצל נודד, ואחר רגע היה מתחרט ונכלם ברגש-קנאה שפל כזה; אולם הפעם לא יכל להסתלק מהרגשות האלה והתמרמרותו גברה יותר ויותר…

פתאם חלפהו רעיון כברק ובמוחו השתכללה בממשך רגעים מעטים תכנית-פעולה חדשה לכל פרטיה. הוא נכסף זה כבר לשים קץ לספקות האלה ולברר את מצב-הדברים הנוכחי: עתה יֵעָשה החפץ הזה. עקת-הנפש הקודמת סרה, במנוחת שלמה פלס את אורחות המעשה הצריך להעשות, וכמעט נגמרה החלטתו בנפשו, החל לפעל תכף על פי המגמה החדשה. הוא הלהיב בדבריו את דמיון בן-אדוניו הנוח להתפעל וייעצהו להשתדל בדבר בלי אחור ודחוי; מצדו הבטיח סיוע, אם אביו או אביה יתנגד לחפץ הזה… בן-אדוניו הביע לו תודה רבה על השתתפותו החמה ועצתו הישרה, אשר מלא אחריה בדיוק ויקו לתוצאות טובות.

בימים ההם היה מצב-נפשו מוזר. מנוחת-הנפש וצהלת-הרוח המצויות נגוזו, ותחתיהן באו רצינות, אי-רצון ויגון מעיק. לעתים התחלפו גם אלה מבלי סבה נראית בעליצות סוערת ונטיה להוללות, ברגעים כאלה היה מרגיש צֹרך ברשמים חזקים, רעש וטלטול; אך ספוק הצרכים האלה לא היה מרגיעו בכל זאת; הוא היה משתוקק, מבלי דעת בעצמו מה… השנה גם היא לא היתה משיבה את נפשו, כי היתה מֵלאה אותו בחלומות אויליים, משוללי הגיון וחסרי-טעם…

הסמנים המרגיזים האלה בכללם היו תוצאה ישרה מאי-ברירות המצב, אך במדה ידועה השפיעה עליהם גם ההכרה, כי מכוער מאד מעשהו, שהוא משתמש לרעה באמונו התמים של רעהו… ישרת-רוחו הטבעית היתה מתעוררת פעם בפעם על הנבלה הזאת, אך הרגשות האנכיות היו גוברים על פקפוקי הישר ומשפיעים על השכל, להמציא גם נמוקים מוסריים שונים להצדקת הפעל הבלתי-זך. “כלי נשק שונים נתנו לאישים שונים להגנת-עצמם, – היה מתפלסף – ואם נמנע ממני מין נשק אחד, אשר נִתן רק ביד רעי לבדו, הלא יש לי הזכות להשתמש במין האחר, אשר נמנע מרעי ונמצא רק ברשותי”…

רגש הקנאה בכלל, וביחס אל מכריו העשירים בפרט, היה זר לאפיו. הגיונו הבריא היה לוחש לו, כי כשם שהוא יכל לטעון נגד העומדים במדרגה גבוה ממנו: על יסוד מה הם נהנים מזכיות מיוחדות? כך יכולים אחרים, העומדים במדרגה שפלה ממנו, לטעון גם נגדו ולערער על זכיותיו המיוחדות בערך… כה היתה השקפתו הרגילה על סדר החיים. אך בימים ההם היה לו רגש הקנאה לאמתלא טובה, להכשיר במדה ידועה את האמצעים המגונים, אשר השתמש בהם נגד בן-אדוניו –

האם רק לאיש הזה חטא בנפתוליו והתכחשותו?!

זכרון עוד ערב אחד עולה לפניו, ומפח-הנפש של חרטה לאחר זמנה תוקפהו כלו. הוא ישב בבית אבותיה, הילדים הקטנים עזבו זה מעט את החדר, כי הלכו לישן ובחדר נשארו רק הגדולים. השיחה נפסקה פתאם ואיזה רצינות מיוחדת הורגשה בַדומיה… ברגע ההוא כמו קפא כלו בצפיה, רק לבו פרפר וידפק במדה שחשש אולי נשמעות הדפיקות החזקות האלה לַמסֻבִּים… הוא ידע מראש כי ישָׁאל על בן-אדוניו, בכל זאת אסף כל כחות-נפשו, למען לא יחורו פניו ולא יגָּלה רטט גוו, כאשר החל אביה לספר לו את הדברים אשר היו ידועים לו מקודם…

– בכלל הנני מוצא את ההצעה הזאת טובה ונכונה לי, – חתם האב בדבריו – ובכל זאת לא נחפזתי להשיב תשובה מחלטת, כי נכספתי לשמוע את דעתך בענין הזה. את החתן הנך יודע בודאי יותר מכל, גם לנו כמדומה, הנך ידיד נאמן: עצתך אפוא תהיה היותר ישרה ונכונה…

רגע אחד נדמה לו, כאלו המדבר מתבונן בו בעין בוחנת וחודרת. אך אחרי רגע החליט כי דמיונו מטעהו, ויסב את עיניו מהאב ויתבונן אליה: היא היתה נבוכה, על לחייה נגלה אֹדם קל ובעיניה נוצץ ברק מוזר… ברגע ההוא התעורר בו עוד הפעם החפץ לחדול מהמשחק המסֻכן הזה; אולם גאונו התנגד לזאת, והוא מלא אחרי עצתו… בחם נפש והתלהבות מלאכותית ספר את שבחי החתן, מנה אחת לאחת את מעלותיו החמריות והמוסריות ויסַים בעצה טובה, עצת ידיד-בית נאמן, לבלי עזב מיד אֹשר גדול כזה…

משוגע! משוגע!… נפתל, משוגע!…

בצאתו מן הבית היה נסער מאד, אך באותה שעה – גם שבע-רצון בעצמו, שמֵח במסבת-הדברים הטובה מאד… הוא היה בטוח כי היא אוהבת אותו, ובאפן כזה לא היה כל ספק, כי מהללו לא רומם את המהולל, רק גדל וינשא אותו עצמו בעיניה… מצד אחד היה גאונו מסֻפק בהחלט, ומצד אחר היה גם נצחונו קרוב –

אולם חשבונו האחרון לא נצדק!

                                      *   *
                                        * 

עוד ימים אחדים לפני כן ידע כי החלט הדבר; בכל זאת מאן להאמין עד הרגע האחרון כי יקום ויהיה באמת. אמנם לא היה כל יסוד לזאת, אך איזו תקוה לא-ברורה שעשעתו, כי פתאם יקרה דבר בלתי-צפוי אשר ישנה את הכל מן הקצה אל הקצה; אולם כל דבר לא קרה והערב הנועד לתנאים הגיע.

הוא רוצץ כמשוגע בחדרו ומוחו חשב להתפוצץ, “היא מארשה, הכל נחרץ ונגמר!” – נקר במוחו רעיון אחד בלי-חשך וכמו הסתתר איש זר בקרבו פנימה ויתגר בו בלעג וקלסה: הלא לזאת שאפת, נכספת לשים קץ לספקות, לדעת דבר ברור, הנה הושם הקץ לספקות והדבר הוברר: היא איננה אוהבת אותך!…

“היא איננה אוהבת אותו” – האפשר עוד להסתפק בזאת אף רגע?… האין העובדה האחרונה מוכיחה למדי, כי טעה כל הימים ונטעה מאהבת-עצמו הנפרזה?…

היא איננה אוהבת אותו?… לא, לא, אלף פעמים לא! אי-אפשר הדבר. אי-אפשר הוא החלט, כי התבוננותו המדויקה במשך שנים רבות מוטעה כלה וכל סמני-הנטיה המחלטים לא היו כלל במציאות, רק בדמיונו הנטעה!

אבל… לוּ אהֵבַתּוּ באמת, איך היתה אפשרית אחרית כזו, שהיא ההפך המחלט מאשר שער, מאשר הורה ההגיון הבריא?

לא… אך משגה פה, טעות מקרית, אשר תגָּלה בברור-דברים נכוח!

הוא שקע במחשבות ובמוחו עברו אופנים שונים, איך לברר את הדבר. עוד לא אבד הכל – הגיד לו לבו – את המעֻוָת עוד אפשר לתקן, אם רק יסתלק מהחרפה המדומה וידבר עמה מפרש…

לדבר מפרש, אבל מה ידבר?… כי אהֵבה?… האמנם אהבה?…

האמנם אהֵבה?… נפלא הדבר: במשך חדשים אחדים, עד הרגע ההוא לא עלתה השאלה הזאת על לבו. בתקופת עת ידועה לפני כן היתה השאלה הזאת מעַנינת אותו ומעסקת את מוחו הרבה. סמנים שונים, מתנגדים וסותרים זה את זה, שללו ממנו כל יכלת להחליט דבר, בכל זאת היתה דעתו נוטה יותר לענות בשלילה. פתאם הוסחה דעתו מהשאלה הזאת לגמרי, אך לא מפני שמצא עליה תשובה, רק מפני שמוחו היה עסוק בשאלות אחרות. אחרי הפסקה ממושכת הנה התעוררה עוד הפעם ותגרר אחריה המון ספקות, חששים ופקפוקים שונים.

האם לא טעות גמורה היא? האין מקום לשער, כי יסורי-האהבה המדומים בנפשו רק התמרמרות הגאון הנפגע הם ולא יותר?!

הגאון… הגאון הארור… האם לא מלא הרגש הזה בנפשו את מקום כל הרגשות האחרים? האם לא בלע רגש האנכיות הזה את כל חושיו?

הגאון הזה היה נחמתו בימים הבאים אחרי הערב ההוא, ויעזרהו להתחפש במנוחה מצוינה ולהתראות כאילו אין הדבר נוגע אל לבו כלל… ופרי הגאון היה שובע-רצון; ההכרה, כי איש אחר במקומו לא היה מסוגל למשל ברוחו ולהתכחש באפן מצוין כזה – ההכרה הזאת סִפְּקה את אהבת-עצמו…

כן הוא, אהבת-עצמה מצאה ספוקה, אולם פצעי לבבו האנושים לא נרפאו בכל זאת. למרות כל ספקותיו, חששיו ופקפוקיו: האוהב הוא אם אין; למרות כל חקרנותו והתפלספותו העיוניות, היו יסורי-נפשו בפעל נוראים ואיומים, והכאב הפנימי – אנוש עד להשתגע…

חֹם גדול תוקף את כל גופו נשימתו נעשית כבדה והוא מוציא את ראשו מבעד האשנב ושואף את רוח הלילה המצונן בנשימות חזקות.

כמה פעמים היה קופץ בלילות ההם מעל משכבו, רץ אל החלון ופותח את האשנב למען שאף רוח צח, כי כבדה נשימתו וכמו לא נמצא לו דֵי אויר בחדר… במשך היום היה משתקע בכונה במלאכתו והיה מטריד כל מחשבה וכל דמיון מלבו, על כן נראה כשוקט, רק רצין ועצוב-רוח קצת יותר מהרגיל. אולם בלילות, בלילות על משכבו, לא יכל עוד למשל ברוחו, ודמיונו הנסער היה יוצר ומעביר לפניו תמונות שונות… נשיקות, חביקות ויתר אותות-החבה והקרבה – כל קסמיו הנפלאים של גן-עדן האהבה היו מצטַירים למרות רצונו בדמיונו הנלהב, והוא היה מזדעזע ומתעַות כלו מרגש הקנאה המר והמדאיב…

מה נקל היה לו להיות המאושר הזה!

מה נקל… מה נקל… נשנות המלים פעמים רבות שלא בהכרה, והכאב העז חולף מעט מעט ומתחלף ברגש דאבון קל, געגועים ושאיפות-נפש לא-ברורות… הוא שוקע יותר ויותר במחשבות ודמיונות, אך הוא עצמו איננו מכירם ואיננו יודע טיבם… זרם רוח קר עובר על פניו ומקפיאם, אך הוא משנה רק בתנועה מכונתית את מעמד גוו ונוטה מעט הצדה… הוא איננו מכיר גם את מראה עיניו, אף כי הוא נראה כשקוע בהסתכלות המחזה הנפלא אשר לפניו, מחזה עלית עב כבד מקצה האופק… העב נראה כרודף אחרי שפעת קרעי-העבים הקלים הנסים מפניו. הוא דולק אחריהם, מתאמץ להדביקם, אך הם קלים ממנו, והוא חודל מהם פתאם ופונה אל הירח להעיבו… הירח גם הוא כמו מתאמץ להפטר מפני העב ונוטה הצדה, אך רודפו אינו מרפה ממנו… הנה אגפו הבולטת משיגה ומכסה את הירח, הלז נוטה הצדה ונגלה עד ארגיעה, אך אחרי רגע שבה אגף העב ומכסה אותו: הוא איננו נראה עוד…

מה נקל… מה נקל… סובב רעיון אחר במוחו, ופרטי הערב האחרון מתעוררים מעט מעט בזכרונו ועוברים לפניו אחד אחד.

הוא סר אל ביתם במקרה, במלאכות אדוניו אל אביה ובמקרה לא היה איש בחדר זולתה. בארבעת החדשים האחרונים מיום אירושיה התראו פנים רק פעמים אחדות, ובכל פעם – בחברת אחרים; הראיון הזה ביחידות עורר בקרבו רגש מעורב, משמחה ויראה יחדו… שכלו לחש לו, כי ראיון כזה מסכן מאד ועליו להפסיקו, אך רגש אחר יותר חזק גבר הפעם על שכלו וידביקהו כמו במסמרים אל מקומו… הוא נשאר; אך אחרי הפרַזות הראשונות והמצויות כבר הורגשה קרבת דומית-מבוכה כבדה. השיחה אמנם לא נפסקה עוד לגמרי, אך התאמצותם הגלויה של שני הצדדים להמשיכה העידה, כי השיחה המאונסה איננה יכולה להמשך הרבה; היא נפסקה אחרי רגעים מעטים…

שניהם החרישו. היא ישבה דוממה, ראשה היה נשען על ידה ועיניה, המכוסות בשמורותיהן הארכות והעבות, היו נטויות אל נקודה אחת הצדה. הוא התבונן בה בתאות-נפש עזה; ולמרות כל הוכחות הגיונו, כי חובתו היא לשים כרגע קץ למצב הזה, לא מצא בנפשו די כח-רצון לעשות זאת… הוא הרגיש את כֹּבד הדומיה ויכר את הצרך המחלט להפסיקה, אך מוחו כמו הורק ולא נמצא בו כל רעיון ראוי לשיחה…

– על מה שקעת ככה במחשבותיך? – התמלטה מפיו פתאם שאלה, ובעודה על לשונו כבר הרגיש את כל זרותה ברגע הזה, גם הרגיש כי קולו היה רועד קצת… בתוי פניה חלף רטט קל, והיא נשאה פתאם את עיניה ותבט בו…

הוא איננו יודע עתה, מה היה אתו ברגע ההוא. המבט הנטוי אליו פעל עליו פעולה בלתי-מצויה ובלתי-מושגה: בו נראו לו כל מרירות האהבה הנואשה, כל יאוש התקוה הנכזבה וכל ענויי המאויים הבלתי-מסֻפקים!

– הלא מזה! – קרא אליו קול בקרב לבו, – נוסה בעוד מועד, עוד רגע קטן והמועד יעבור!…

עוד רגע קטן – וכבר עבר המועד!

הדברו אז ברגע ההוא דבר?… לא!… רק עיני שניהם נפגשו יחד, והעינים האלה הביעו ברגע אחד יותר ממה שהפה יכל לדבר, יותר ממה שהאֹזן יכלה לשמוע…

במשך רגעים אחדים היה כנדהם, משולל-הכרה, וכאשר שבה אליו הכרתו לא הרגיש כל סערת-רוח, רק כאב עז וחד, גם מין קרה איומה בקרבו פנימה… ברגע ההוא הכיר היטב את כל כבד אשמתו לה ולעצמו, הכיר גם את חטאו האחרון, כי נשאר אתה ביחידות הפעם; אולם למרות כל זאת הוסיף עוד חטא חדש על חטאיו הראשונים…

למה עשה כדבר הזה? למה בא הוִדוי המאוחר הזה, בשעה שאת הרעה הנעשָׂה כבר אין להשיב, וברור-הדברים הנכוח גורם רק מכאובים חדשים ומעורר פצעים ישנים?! הוא החריש אז, בשעה שהיה מחויב לדבר, – למה אפוא דבר עתה, בשעה שהיה מחויב להחריש?!…

על חטאו האחרון קבל את הענש הראוי לו: ברור-דברים הזה הראה לו מצד אחד את כל ערך האוצר היקר אשר אבד לו רק באולתו, ומצד אחר לא השאיר עוד מקום לכל ספק קל: אם היה האֹשר הזה אפשרי לו… בדברים פשוטים, אך נכוחים ומעוררי-לב, ספרה לו על דבר המלחמה הפנימית הקשה אשר בנפשה. היא אהבתו מאז, גם אבותיה שערו את רגשותיה ויהיו נוטים אחריו, אך קרתו המדומה והתרחקותו הִטעום לחשוב את הדבר לנמנע מצדו. בכל זאת שאל אותו אביה בכונה מיותרת על דבר החתן; בערב ההוא הוטל גורל שניהם, ותשובתו עכרתם… היא אמנם שערה את האמת כי גאונו מדכא בקרבו את רגשות אהבתו, אך רגש כבודה והכרת-ערך-עצמה, גם אי-רצונה נגדו ויראתה מפני אָפיו הקשה והדיספוטי – כל אלה הכריחוה להשיב לו מרי תחת מריו…

האשמה היא? היכלה לעשות אחרת?

– ובכל זאת, – הוסיפה לספר – בכל זאת קיויתי עוד עד הרגע האחרון, כי רגש האהבה יתלהב מהקנאה לאחר וסוף סוף ינצח בקרבך את הגאון, אך לשוא!

– גאונך גבר על כל, – הוא נצח, ואנחנו אמללנו שנינו!…

                                   *   *
                                     *

הבקר אור, הכוכבים המעטים נאספים אחד אחד. והוא עודנו עומד נשען על מסגרת החלון, שקוע כלו בדמיונות. ופניו, אשר דלו וחורו מאד בלילה הזה, נעשים חורים-ירוקים לאור הבקר הכהה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!