עֵץ וְאָדָם / יחיאל מר

הֵן קֹרַצְנוּ מֵחֹמֶר אֶחָד – אַחֶרֶת

אֵיךְ כַּךְ יָדַעְנוּ לְהַמְרִיא?

שָׁרָשֶׁיךָ בַּלֵּב וְלִבִּי בַצַּמֶּרֶת

יַחְדָּו נְלַבְלֵב לְהַפְלִיא.

הָרָצוֹן הוּא אֵחָד וְאָחָד הוּא הַלַּהַט,

אוֹתָם הַפָּנִים הַקָּשׁוֹת מוּל הַכֹּל,

וּשְׁנֵינוּ לְפֶתַע נִדְלַקְנוּ בְּרַעַד

הָאוֹר הַשּׁוֹפֵעַ מֵעֹמֶק כָּחֹל.

נַפְשְׁךָ בַּמְרוֹמִים הֵן הוֹמָה וְרוֹחֶשֶׁת

כְּרוֹנֵן לְבָבִי פֵּרוֹתָיו הַסְּפוּנִים.

תְּפִלָּתְךָ לְלֹא נִיב הֵן צִוִּיתָ מוֹרֶשֶׁת

לְנַפְשִׁי –תְּזַמְּרָהּ בְּאַלְפֵי נִגּוּנִים.

שָׂגְבוּ עֳפָאֶיךָ – נָשְׁקוּ הַכְּנָפַיִם,

כַּנְפֵי הֶעָבִים הַפּוֹרְצִים לְהַטְלִיל.

רָחֲבוּ נְחִירֶיךָ לְרֵיחַ הַמַּיִם

לְפֶלֶא הָאֵלֶם – אֲנִי הוּא הַצְּלִיל.

הֵן קֹרַצְנוּ מֵחֹמֶר אֶחָד… מִתְלַקֵּחַ

נִצַּן-הַלֵּבָב – לֹא יוּכַל לוֹ כּוֹרֵת.

אֶחָד הוּא הַזֶּמֶר, לָעַד הוּא פּוֹרֵחַ –

שִׁיר הַצְּמִיחָה הַנִּצְחִי, הַלּוֹהֵט!