מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זמירות

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

זְמִירוֹת / שאול טשרניחובסקי

(בהברה ספרדית)

בְּחִינַת “אֶחָד מִקְרָא וּשְׁנַיִם תַּרְגּוּם” לִי הָיוּ

דִּבְרֵי זֶמֶר בֵּית אָבִי, שִׁיר הוּשַׁר עוֹדֶנִּי בְּצִלוֹ,

עַד שֶׁגָּדְלוּ הַיְלָדוֹת, וְהֵן הֵן אֲשֶׁר הִשְׁתִּיקוּ

קוֹלָהּ הֶחָבִיב שֶׁל אִמָּא בְּתוֹסֶפֶת עַלִּיזוּת יְתֵרָה,

בְּשָׁאוֹן שֶׁל יַלְדוּת תְּמִימָה וּבְמַקְהֵלָה צוֹהֶלֶת;

אֶלָּא כָּל עוֹד אֲנִי תִּינוֹק הָיוּ כָּתְלֵי בֵּיתֵנוּ

קוֹלְטִים רַק קוֹלוֹת הַשְּׁנַיִם: קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא וְשֶׁל אִמָּא

אֶחָד מִקְרָא מִנַּיִן? אַבָּא שֶׁהָיְתָה שִׁירָתוֹ

זְמִירוֹת לְשַׁבָּת, הַזְּמִירוֹת שֶׁבֵּין אֲרוּחָה לַאֲרוּחָה.

וּכְשֶׁהָיָה לִבּוֹ טוֹב עָלָיו עוֹד הָיָה מְפַזֵּם:

“הוֹי, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, הוֹי אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי!”

כָּל זֶה בְּעֶצֶם גְּבוּרָתוֹ וּבְאֶמְצַע שְׁנוֹתָיו הַטּוֹבוֹת.

הָיָה קוֹלוֹ הַלְּבָבִי מִשְׁתַּפֵּךְ בִּנְעִימָה עֲמָמִית,

כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בִּתְמִימוּת אֱמוּנָה יְתֵרָה,

בָּא מִתּוֹךְ לִבּוֹ הַכֵּן, הַמָּלֵא אַהֲבָה לְקוֹנוֹ.

אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָבַר אֶת שְׁנוֹת הָעֲמִידָה וְהִתְחִיל

נוֹטֶה לְיָמִים שֶׁל זִקְנָה רְפוּיָה וְשֵׂיבָה מַכְסִיפָה,

תָּפַס מְקוֹמוֹ שֶׁל שִׁיר הַגִּלְעָדִי סֵפֶר הַ“תְּהִלִּים”,

בְּנִגּוּן מָלֵא מְסִירוּת לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ,

אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּפֵּךְ בִּמְלֹא הַבַּיִת הַשָּׁקֵט,

כִּי הִתְרוֹקֵן מִכָּל אֶפְרוֹחָיו הָעוֹשִׂים אֶת דַּרְכָּם

אֶחָד אֶחָד בִּמְלֹא הָעוֹלָם הַגָּדוֹל לְנַפְשָׁם.

הָיָה נִגּוּנוֹ שֶׁל אַבָּא מָלֵא הַתְּפִלָּה הַזַּכָּה,

צְנוּעָה וּבְרוּכָה בְחֹם לְקוֹנוֹ שֶׁנְּהָגוֹ בִּבְרָכָה,

תְּחִנָּה, שֶׁלֹּא יַעַזְבֵנוּ כִּכְלוֹת כֹּחוֹ לְעֵת זִקְנָה.

הָיְתָה שִׁירָתוֹ שֶׁל אַבָּא שִׁירָה בַקֹּדֶשׁ הָיָתָה,

שִׁירָה עִבְרִית בְּעִבְרִית בֵּין בְּעַל-פֶּה בֵּין הָעוֹלָה

מִן הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן, הַ“תְּהִלִּים” בִּכְרִיכָה נוֹשָׁנָה,

כֻלָּהּ עוֹר מְאָדָּם אֶחָד, שֶׁנַּעֲשֵׂית כֵּהָה לְאַחַר

יָמִים רַבִּים בְּיָדָיו – עַל אוֹתָם פְּטוּרֵי הַצִּיצִים

אֲשֶׁר עִטְּרוּהָ לְכָל פִּנּוֹתֶיהָ וְאֶמְצַע דַּף רִאשׁוֹן.

שְׁנַיִם תַּרְגוּם הָיוּ שִׁירֶיהָ שֶׁל אִמִּי הַצְּעִירָה,

שִׁירִים עַלִּיזִים וְנוּגִים – רוּסִיִּים וְאוּקְרָאִינִים,

שִׁירִים שֶׁלָּמְדָה בְּוַדַּאי בִּכְפָר אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹבְקָה, פֶּלֶךְ

בִּירַת חֶרְסוֹן הָעֲשִׁירָה, עִם רֵיחַ הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל,

רִשְׁרוּשׁ הַסּוּף עַל הַשִּׂרְטוֹן וְגִמְגּוּם בְּנוֹת-גַּלִּים בַּזֶּרֶם

עִם מִסְתּוֹרֵי הַלַּיְלָה בְּרַחֲבֵי עֲרָבָה נִרְדֶּמֶת.

אֵלֶּה פָּרְצוּ מִלִּבָּהּ הַמָּלֵא הַחַיִּים הַתּוֹסְסִים

עִם הַשִּׁירָה שֶׁשָּׁרָה עַל יַד עֲרִיסָתִי, בְּרֻבָּן

גַּם שְׁכַחְתִּין, נִשְׁאֲרוּ אֵי אֵלֶּה – מְעַטּוֹת וּקְטָעִים.

וּמִשֶּׁהִתְחִילוּ מְצַלְצְלִים קוֹלוֹת הַבָּנוֹת הַנָּאוֹת

גַּם נִשְׁתַּתְּקוּ לָעַד, – הֵן שָׁמְעוּ רַק שִׁירַת הָעֶרֶשׂ.

רַק אֲנִי זוֹכֵר מִזְּמִירוֹת שֶׁהָיוּ לָהּ סְתָם לֶשֶׁם זֶמֶר.

זוֹכֵר אֲנִי יָפֶה יָפֶה (וְהַיָּמִים יְמֵי שִׁחְרוּר בּוּלְגַרְיָה):

1 “שׁוּמִי, מָרִיצָה – בְּנִגּוּן – אוֹקִירְבָבֶנָה” וְגוֹמֵר…

הִיא הִיא שִׁיר הָעֶרֶשׂ אֲשֶׁר שָׁרָה לִי, אִמָּא.

“פְּלַטְשֶׁט דֶוִיצָה”… הִיא עַצְמָהּ מַה לָהּ וְלַבּוּלְגָרִים הַמּוֹרְדִים?

אֶלָּא שֶׁהָיְתָה שִׁירָתָהּ מֵעֵין הֵד שֶׁל הֵד, וּבְלִי יוֹדְעִים

אַךְ גַּעְגּוּעִים עוֹד כְּמוּסִים לְשִׁחְרוּר הַגּוֹלָה הָעִבְרִית.

עוֹד לֹא הֻכְשַׁר הַדּוֹר, לֹא הָיוּ הַלְּבָבוֹת מֻכְשָׁרִים

אֲשֶׁר יִהְיוּ מַרְגִּישִׁים, עַד כַּמָּה הֵם עַצְמָם זְקוּקִים

לְאוֹתוֹ חֹפֶשׁ וּדְרוֹר, עָלָיו אָז נִלְחַם עַם נָכְרִי.

עוֹד לֹא נִבָּא הַלֵּב, לֹא הִרְשָׁה הַשֵּׂכֶל הַשּׁוֹקֵל

לַחֲלוֹם חֲלוֹם הָעֲתִידוֹת, חֲלוֹם יוֹם-גְּדוֹלוֹת לָאֻמָּה.

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל – זוֹ הָיְתָה בַּתְּהִלִּים, בַּסִּדּוּר, בַּמַּחְזוֹר,

אֶרֶץ לֹא נִבְרְאָה אֶלָּא לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֵׁנִי – שִׁיר גַּעְגּוּעִים וְנוּגֶה,

חַיָּה נְעִימָתוֹ יוֹם יוֹם, וּמִדֵּי עֶרֶב וָעֶרֶב

עִם דִּמְדוּמֵי עַרְבַּיִם, עִם צְלִיל פַּעֲמוֹנֵי-כְנֵסִיָּה,

זֶמֶר אַנְגְּלִי לְאַחַר גִּלְגּוּלוֹ בְשִׁירוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר

2 רוּסִי שֶׁאָבַד אוֹר עֵינָיו, בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו וְאוֹנוֹ:

בַּעֲרֹב הַיּוֹם עִם צְלִיל פַּעֲמוֹן

שְׂעִפִּים קָמִים בִּי בֶּהָמוֹן

רַבּוֹת בָּנוֹת אָז שָׁרוּ הַשִּׁיר הַלָּה בְּמֶתֶק נִגּוּנוֹ.

אַחַר תָּפַס מְקוֹמוֹ שִׁירוּ שֶׁל קִבְּרִיק הַנֶּעֱלָם,

שִׁיר “אֶל הַזָּמִיר”, בּוֹ שָׁפְכָה אִשָּׁה יְהוּדִית הֲגִיגָהּ

וְגַעְגּוּעֶיהָ לְאַרְצָהּ… שְׁמוֹ שֶׁל קִבְּרִיק כְּבָר נִשְׁכַּח,

שֵׁם הַסּוֹצִיאָלִיְסט, אַךְ גַּם לֹא רַבִּים עוֹד זוֹכְרִים

מִן הַוָּתִיקִים הַשְּׂרִידִים אֶת שֵׁם בֶּן-דָּוִד הַסּוֹפֵר,

מוֹרֶה לְעִבְרִית וּמְיַסְּדָהּ שֶׁל “שְׂפָתֵנוּ אִתָּנוּ” בְּאוֹדֵיסָה.

וַאֲנִי אָז אָהַבְתִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי אוֹהֵב

לַחַן נְעִימוֹת הַקְּרִיאָה בְשַּׁבְּתוֹת בֵּית-מִדְרָשֵׁנוּ.

הָיָה בַּעַל-הַקְּרִיאָה שֶׁלָּנוּ – קוֹלוֹ מְאֹד עָרֵב,

קוֹל הַבָּא מִן הַלֵּב, מֵעֵין בָּארִיטוֹן, וְהָיִיתִי

נִשְׁאָר בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמוֹעַ קְרִיאָתוֹ, בִּכַּרְתִּי

אוֹתוֹ עַל מִשְׂחַק עַלִּיזִים, חֲבֵרַי בְּנֵי-גִּילִי בֶּחָצֵר.

אֶפֶס בְּיִחוּד חֲבִיבִים הָיוּ עָלַי כָּל סִלְסוּלָיו

אֲשֶׁר בַּפַּרְשָׁה “וַיְיָ פָקַד אֶת שָׂרָה… וַיַּעַשׂ”,

וּבְהִשְׁתַּפְּכוֹ בַחֲלַל הַבַּיִת בַּהֲגִיגוּת מְתוּקָה;

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב – מַנְגִּינַת “אַקְדָּמוֹת” בְּשָׁבוּעוֹת,

לַחַן שִׁירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בֶּן יִצְחָק הַפַּיְטָן,

שְׁלִיחַ צִבּוּרָן שֶׁל קְהִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת מַגֶּנְצָא וּוֵירְמַיְזָא.

אָמְנָם אֲנִי אֶת הַמִּלִּים לֹא הֲבִינוֹתִי בְּרֻבָּן,

שָׂפָה אֲרָמִית, אֶלָּא הַלַּחַן הַנִּשְׂגָּב קְסָמָנִי.

הוּא הַמִּתְפָּרֵץ בֶּהָדָר, בְּחֹפֶשׁ כֹּה מוּזָר בַּכְּנֶסֶת,

כְּאִלּוּ אַלְפֵי גְיָסוֹת צוֹעֲדִים בְּעֹז לְמִקְצָבוֹ,

בָּאִים רְחוֹקִים רְחוֹקִים, רְחוֹקֵי זְמָן וּמֶרְחָבִים,

צוֹעֲדִים כֻּלָּם שְׁכֶם אֶחָד שִׁכּוֹרֵי-אֱמוּנָה קָדִימָה,

וְהַלְמוּת רַגְלֵיהֶם לִפְנֵיהֶם מְתוּנוֹת-מְתוּנוֹת וּבְטוּחוֹת.

וְאִלּוּ, חוֹשְׁבַנִּי, וְאִלּוּ נָפַל הַלַּחַן הַנִּשְׂגָּב

בְּיָד אֱמוּנָה לְהַתְקִינוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ שִׁיר-לֶכֶת – – –

וְהִנֵּה בָּאוּ הַיָּמִים, אֲשֶׁר לֹא חָלְמוּ עֲלֵיהֶם

חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאַלְפֵי מִתְנַדְּבִים מִתְגַּיְּסִים:

“תְּנוּ לָנוּ נִגּוּן וְשִׁירָה, בָּם נֵצֵא לִקְרַאת מְנַדֵּינוּ”.

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר דִּמְעָתָם עוֹמֶדֶת בְּעֵינָם נְכוֹנָה

לִרְעֹף כַּמָּטָר, כַּגֶּשֶׁם עַל כָּל צָרָה אֲשֶׁר לֹא תָבֹא;

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר אַנְחָתָם הַזּוֹלָה תְּקוּעָה בִּגְרוֹנָם,

תָּמִיד נְכוֹנָה וּשְׁמוּרָה לִהְיוֹת מְטַרְטֶרֶת בְּרַבִּים;

אַשְׁרֵי הַצּוֹעֲקִים וְנֶהֱנִים מֵעֹצֶם תְּרוּעָתָם הַנְּבוּבָה

אֲשֶׁר קָלְטוּ וְקָלְעוּ מִכָּל הָ“אֵיכוֹת” בָּעוֹלָם, –

הֵמָּה יִירְשׁוּ כְּבוֹד-שָׁר (וִיבֻשַּׂם לָהֶם!) וּמַחְמְאוֹת

חַכְמֵי-דוֹר יוֹדְעִים בְּדִיּוּק אֵיךְ קוֹנֵן הַנָּבִיא וּמָתַי;

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ מָה הוּא כְּאֵב אֵלֶם מְשַׁתֵּק

קוֹל וּדְבָרִים וּמַקְפִּיא אֲנָחָה קוֹרַעַת סְגוֹר לֵבָב – – –

אוֹי לִי, אֲנִי לֹא זָכִיתִי וְאַגִּיעַ בָּרֶגַע הַנָּכוֹן

כֹּחִי בְּמָתְנַי וְאֶזְרֹעִי – וְאֶזְרֹק גַּם קוּלְמוֹס גַּם אִזְמֵל

לָצֵאת בִּקְהַל הַמִּתְנַדְּבִים עִם רוֹבֵה-פֶלֶד בְּכַפַּי;

בְּלִי כָל אֹמֶר, בְּלִי דְבָרִים, וְרַק בְּקֶצֶב שִׁיר-לֶכֶת,

בֵּין הַמְּאֻשָּׁרִים הַצְּעִירִים, נוֹטְרֵי הַנָּקָם הַגָּדוֹל,

הוֹלְכִים לִקְרַאת הָאֵשׁ, צוֹעֲדִים לִקְרַאת הַחֹפֶשׁ…

1.6.43


  1. הימנון בולגרי: הוֹמִי מָרִיצָה / בדם מגואלת / קשה פִּצְעָהּ יָלדה מיללת.  ↩

  2. א. קוזלוב, משורר רוסי שנתעור.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מבט-העין וחכמת-הפרצוף

מאת מרדכי צבי מאנה (מאמרים ומסות)

הברת רגשות נפשנו ומזג רוחנו ע"י מבט העינים ידועה לכל, השפה הזאת בלי אֹמר ודברים מובנת לכל המין האנושי בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, כרש כשוע, כמלך כעבד, כפרא באיי אוסטראליא וכחכם הרזים באירופא, יביעו רגשותיהם רק בה, השפה הזאת תביע כל הרת רוחנו גם נגד חפצנו, ואף אם נצלח לאחוז את פעולותינו ונטיותינו ברסן החפץ, אף אם נשים דברים בפינו כאשר נחפוץ, אך המבט יגלה בשפה ברורה את רגשותינו פנימה. יפה אמר חכם אחד; כי הלשון והדבר נתנו לנו להסתיר ולא לגלות מערכי לבנו. – שפת העינים נתונה לנו מידי הטבע, וגם ילדים קטנים יבינוה, וטרם יהינו לגשת את הקורא אותם, יביטו בעיניו ויקראו כל הכתוב בלשוב, ואז יתרפקו על זרועותיו או יחרדו מגשת אליו.

כל אחד מאתנו יודע את הקסם הנפלא השורר במבט-העין, אשר יוכל לעורר בלבבנו כרגע אהבה עזה כמות או שנאה קשה כשאול, ועריצים רבים הפילו חתת ובלהות-מות במבט-עין. ולא לחנם יקראו כל העמים ללשונותם את העינים ראי הנפש, הנשקפת בעדן בכל רגשותיה ופעולותיה. פלאות מבט העין לא יתוארו באמר ודברים; החוקרים וחכמי הנתוח לא ימצאו די מלים לבאר כל פעולותיו השונות על רוח האדם, ורק המשוררים והמליצים גם החרשים והצירים יגלו כל חביון עזו וחין ערכו. אכן יסלח הקורא היקר אם לא ימצא די שבר רעבון נפשו במאמרנו זה לדעת החכמה, חכמת הפרצוף, עד תכונתה לכל פרטיה ודקדוקיה; כי חכמת הפרצוף רחבה ונעימה, ולא רק העינים הנה השפה לנפשנו, כי בכלל חכמת הפרצוף יקח חלק כל שטח הפנים, וביותר קוי המצח וקמטיו, תנועות השפתים קמטיהם גם העמקים הקטנים אשר מימין ומשמאל. תנועת נחירי האף, גם השער ובנין הגלגלת ותנועות יתר אברינו, ידינו ורגלינו – כל אלה הם עדים נאמנים המגלים לעין בוחנת את כל הלך רוחנו ורגשותינו, את טבענו כשרוננו אשר חנן לנו היוצר. ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו רק על מבט העין נטיף הפעם, ורק אותו נעביר בכור הבקרת לחקור אחרי מהותו ותכונתו.


מבטי העינים בכלל יחלקו לשתי מערכות:

א) לפני תנועותיהם, בחפזון או לאט,

ב) לפי נטיותיהם, לאיזה צד או מקום.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.