מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זמירות

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

זְמִירוֹת / שאול טשרניחובסקי

(בהברה ספרדית)

בְּחִינַת “אֶחָד מִקְרָא וּשְׁנַיִם תַּרְגּוּם” לִי הָיוּ

דִּבְרֵי זֶמֶר בֵּית אָבִי, שִׁיר הוּשַׁר עוֹדֶנִּי בְּצִלוֹ,

עַד שֶׁגָּדְלוּ הַיְלָדוֹת, וְהֵן הֵן אֲשֶׁר הִשְׁתִּיקוּ

קוֹלָהּ הֶחָבִיב שֶׁל אִמָּא בְּתוֹסֶפֶת עַלִּיזוּת יְתֵרָה,

בְּשָׁאוֹן שֶׁל יַלְדוּת תְּמִימָה וּבְמַקְהֵלָה צוֹהֶלֶת;

אֶלָּא כָּל עוֹד אֲנִי תִּינוֹק הָיוּ כָּתְלֵי בֵּיתֵנוּ

קוֹלְטִים רַק קוֹלוֹת הַשְּׁנַיִם: קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא וְשֶׁל אִמָּא

אֶחָד מִקְרָא מִנַּיִן? אַבָּא שֶׁהָיְתָה שִׁירָתוֹ

זְמִירוֹת לְשַׁבָּת, הַזְּמִירוֹת שֶׁבֵּין אֲרוּחָה לַאֲרוּחָה.

וּכְשֶׁהָיָה לִבּוֹ טוֹב עָלָיו עוֹד הָיָה מְפַזֵּם:

“הוֹי, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, הוֹי אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי!”

כָּל זֶה בְּעֶצֶם גְּבוּרָתוֹ וּבְאֶמְצַע שְׁנוֹתָיו הַטּוֹבוֹת.

הָיָה קוֹלוֹ הַלְּבָבִי מִשְׁתַּפֵּךְ בִּנְעִימָה עֲמָמִית,

כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בִּתְמִימוּת אֱמוּנָה יְתֵרָה,

בָּא מִתּוֹךְ לִבּוֹ הַכֵּן, הַמָּלֵא אַהֲבָה לְקוֹנוֹ.

אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָבַר אֶת שְׁנוֹת הָעֲמִידָה וְהִתְחִיל

נוֹטֶה לְיָמִים שֶׁל זִקְנָה רְפוּיָה וְשֵׂיבָה מַכְסִיפָה,

תָּפַס מְקוֹמוֹ שֶׁל שִׁיר הַגִּלְעָדִי סֵפֶר הַ“תְּהִלִּים”,

בְּנִגּוּן מָלֵא מְסִירוּת לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ,

אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּפֵּךְ בִּמְלֹא הַבַּיִת הַשָּׁקֵט,

כִּי הִתְרוֹקֵן מִכָּל אֶפְרוֹחָיו הָעוֹשִׂים אֶת דַּרְכָּם

אֶחָד אֶחָד בִּמְלֹא הָעוֹלָם הַגָּדוֹל לְנַפְשָׁם.

הָיָה נִגּוּנוֹ שֶׁל אַבָּא מָלֵא הַתְּפִלָּה הַזַּכָּה,

צְנוּעָה וּבְרוּכָה בְחֹם לְקוֹנוֹ שֶׁנְּהָגוֹ בִּבְרָכָה,

תְּחִנָּה, שֶׁלֹּא יַעַזְבֵנוּ כִּכְלוֹת כֹּחוֹ לְעֵת זִקְנָה.

הָיְתָה שִׁירָתוֹ שֶׁל אַבָּא שִׁירָה בַקֹּדֶשׁ הָיָתָה,

שִׁירָה עִבְרִית בְּעִבְרִית בֵּין בְּעַל-פֶּה בֵּין הָעוֹלָה

מִן הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן, הַ“תְּהִלִּים” בִּכְרִיכָה נוֹשָׁנָה,

כֻלָּהּ עוֹר מְאָדָּם אֶחָד, שֶׁנַּעֲשֵׂית כֵּהָה לְאַחַר

יָמִים רַבִּים בְּיָדָיו – עַל אוֹתָם פְּטוּרֵי הַצִּיצִים

אֲשֶׁר עִטְּרוּהָ לְכָל פִּנּוֹתֶיהָ וְאֶמְצַע דַּף רִאשׁוֹן.

שְׁנַיִם תַּרְגוּם הָיוּ שִׁירֶיהָ שֶׁל אִמִּי הַצְּעִירָה,

שִׁירִים עַלִּיזִים וְנוּגִים – רוּסִיִּים וְאוּקְרָאִינִים,

שִׁירִים שֶׁלָּמְדָה בְּוַדַּאי בִּכְפָר אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹבְקָה, פֶּלֶךְ

בִּירַת חֶרְסוֹן הָעֲשִׁירָה, עִם רֵיחַ הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל,

רִשְׁרוּשׁ הַסּוּף עַל הַשִּׂרְטוֹן וְגִמְגּוּם בְּנוֹת-גַּלִּים בַּזֶּרֶם

עִם מִסְתּוֹרֵי הַלַּיְלָה בְּרַחֲבֵי עֲרָבָה נִרְדֶּמֶת.

אֵלֶּה פָּרְצוּ מִלִּבָּהּ הַמָּלֵא הַחַיִּים הַתּוֹסְסִים

עִם הַשִּׁירָה שֶׁשָּׁרָה עַל יַד עֲרִיסָתִי, בְּרֻבָּן

גַּם שְׁכַחְתִּין, נִשְׁאֲרוּ אֵי אֵלֶּה – מְעַטּוֹת וּקְטָעִים.

וּמִשֶּׁהִתְחִילוּ מְצַלְצְלִים קוֹלוֹת הַבָּנוֹת הַנָּאוֹת

גַּם נִשְׁתַּתְּקוּ לָעַד, – הֵן שָׁמְעוּ רַק שִׁירַת הָעֶרֶשׂ.

רַק אֲנִי זוֹכֵר מִזְּמִירוֹת שֶׁהָיוּ לָהּ סְתָם לֶשֶׁם זֶמֶר.

זוֹכֵר אֲנִי יָפֶה יָפֶה (וְהַיָּמִים יְמֵי שִׁחְרוּר בּוּלְגַרְיָה):

1 “שׁוּמִי, מָרִיצָה – בְּנִגּוּן – אוֹקִירְבָבֶנָה” וְגוֹמֵר…

הִיא הִיא שִׁיר הָעֶרֶשׂ אֲשֶׁר שָׁרָה לִי, אִמָּא.

“פְּלַטְשֶׁט דֶוִיצָה”… הִיא עַצְמָהּ מַה לָהּ וְלַבּוּלְגָרִים הַמּוֹרְדִים?

אֶלָּא שֶׁהָיְתָה שִׁירָתָהּ מֵעֵין הֵד שֶׁל הֵד, וּבְלִי יוֹדְעִים

אַךְ גַּעְגּוּעִים עוֹד כְּמוּסִים לְשִׁחְרוּר הַגּוֹלָה הָעִבְרִית.

עוֹד לֹא הֻכְשַׁר הַדּוֹר, לֹא הָיוּ הַלְּבָבוֹת מֻכְשָׁרִים

אֲשֶׁר יִהְיוּ מַרְגִּישִׁים, עַד כַּמָּה הֵם עַצְמָם זְקוּקִים

לְאוֹתוֹ חֹפֶשׁ וּדְרוֹר, עָלָיו אָז נִלְחַם עַם נָכְרִי.

עוֹד לֹא נִבָּא הַלֵּב, לֹא הִרְשָׁה הַשֵּׂכֶל הַשּׁוֹקֵל

לַחֲלוֹם חֲלוֹם הָעֲתִידוֹת, חֲלוֹם יוֹם-גְּדוֹלוֹת לָאֻמָּה.

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל – זוֹ הָיְתָה בַּתְּהִלִּים, בַּסִּדּוּר, בַּמַּחְזוֹר,

אֶרֶץ לֹא נִבְרְאָה אֶלָּא לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֵׁנִי – שִׁיר גַּעְגּוּעִים וְנוּגֶה,

חַיָּה נְעִימָתוֹ יוֹם יוֹם, וּמִדֵּי עֶרֶב וָעֶרֶב

עִם דִּמְדוּמֵי עַרְבַּיִם, עִם צְלִיל פַּעֲמוֹנֵי-כְנֵסִיָּה,

זֶמֶר אַנְגְּלִי לְאַחַר גִּלְגּוּלוֹ בְשִׁירוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר

2 רוּסִי שֶׁאָבַד אוֹר עֵינָיו, בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו וְאוֹנוֹ:

בַּעֲרֹב הַיּוֹם עִם צְלִיל פַּעֲמוֹן

שְׂעִפִּים קָמִים בִּי בֶּהָמוֹן

רַבּוֹת בָּנוֹת אָז שָׁרוּ הַשִּׁיר הַלָּה בְּמֶתֶק נִגּוּנוֹ.

אַחַר תָּפַס מְקוֹמוֹ שִׁירוּ שֶׁל קִבְּרִיק הַנֶּעֱלָם,

שִׁיר “אֶל הַזָּמִיר”, בּוֹ שָׁפְכָה אִשָּׁה יְהוּדִית הֲגִיגָהּ

וְגַעְגּוּעֶיהָ לְאַרְצָהּ… שְׁמוֹ שֶׁל קִבְּרִיק כְּבָר נִשְׁכַּח,

שֵׁם הַסּוֹצִיאָלִיְסט, אַךְ גַּם לֹא רַבִּים עוֹד זוֹכְרִים

מִן הַוָּתִיקִים הַשְּׂרִידִים אֶת שֵׁם בֶּן-דָּוִד הַסּוֹפֵר,

מוֹרֶה לְעִבְרִית וּמְיַסְּדָהּ שֶׁל “שְׂפָתֵנוּ אִתָּנוּ” בְּאוֹדֵיסָה.

וַאֲנִי אָז אָהַבְתִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי אוֹהֵב

לַחַן נְעִימוֹת הַקְּרִיאָה בְשַּׁבְּתוֹת בֵּית-מִדְרָשֵׁנוּ.

הָיָה בַּעַל-הַקְּרִיאָה שֶׁלָּנוּ – קוֹלוֹ מְאֹד עָרֵב,

קוֹל הַבָּא מִן הַלֵּב, מֵעֵין בָּארִיטוֹן, וְהָיִיתִי

נִשְׁאָר בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמוֹעַ קְרִיאָתוֹ, בִּכַּרְתִּי

אוֹתוֹ עַל מִשְׂחַק עַלִּיזִים, חֲבֵרַי בְּנֵי-גִּילִי בֶּחָצֵר.

אֶפֶס בְּיִחוּד חֲבִיבִים הָיוּ עָלַי כָּל סִלְסוּלָיו

אֲשֶׁר בַּפַּרְשָׁה “וַיְיָ פָקַד אֶת שָׂרָה… וַיַּעַשׂ”,

וּבְהִשְׁתַּפְּכוֹ בַחֲלַל הַבַּיִת בַּהֲגִיגוּת מְתוּקָה;

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב – מַנְגִּינַת “אַקְדָּמוֹת” בְּשָׁבוּעוֹת,

לַחַן שִׁירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בֶּן יִצְחָק הַפַּיְטָן,

שְׁלִיחַ צִבּוּרָן שֶׁל קְהִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת מַגֶּנְצָא וּוֵירְמַיְזָא.

אָמְנָם אֲנִי אֶת הַמִּלִּים לֹא הֲבִינוֹתִי בְּרֻבָּן,

שָׂפָה אֲרָמִית, אֶלָּא הַלַּחַן הַנִּשְׂגָּב קְסָמָנִי.

הוּא הַמִּתְפָּרֵץ בֶּהָדָר, בְּחֹפֶשׁ כֹּה מוּזָר בַּכְּנֶסֶת,

כְּאִלּוּ אַלְפֵי גְיָסוֹת צוֹעֲדִים בְּעֹז לְמִקְצָבוֹ,

בָּאִים רְחוֹקִים רְחוֹקִים, רְחוֹקֵי זְמָן וּמֶרְחָבִים,

צוֹעֲדִים כֻּלָּם שְׁכֶם אֶחָד שִׁכּוֹרֵי-אֱמוּנָה קָדִימָה,

וְהַלְמוּת רַגְלֵיהֶם לִפְנֵיהֶם מְתוּנוֹת-מְתוּנוֹת וּבְטוּחוֹת.

וְאִלּוּ, חוֹשְׁבַנִּי, וְאִלּוּ נָפַל הַלַּחַן הַנִּשְׂגָּב

בְּיָד אֱמוּנָה לְהַתְקִינוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ שִׁיר-לֶכֶת – – –

וְהִנֵּה בָּאוּ הַיָּמִים, אֲשֶׁר לֹא חָלְמוּ עֲלֵיהֶם

חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאַלְפֵי מִתְנַדְּבִים מִתְגַּיְּסִים:

“תְּנוּ לָנוּ נִגּוּן וְשִׁירָה, בָּם נֵצֵא לִקְרַאת מְנַדֵּינוּ”.

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר דִּמְעָתָם עוֹמֶדֶת בְּעֵינָם נְכוֹנָה

לִרְעֹף כַּמָּטָר, כַּגֶּשֶׁם עַל כָּל צָרָה אֲשֶׁר לֹא תָבֹא;

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר אַנְחָתָם הַזּוֹלָה תְּקוּעָה בִּגְרוֹנָם,

תָּמִיד נְכוֹנָה וּשְׁמוּרָה לִהְיוֹת מְטַרְטֶרֶת בְּרַבִּים;

אַשְׁרֵי הַצּוֹעֲקִים וְנֶהֱנִים מֵעֹצֶם תְּרוּעָתָם הַנְּבוּבָה

אֲשֶׁר קָלְטוּ וְקָלְעוּ מִכָּל הָ“אֵיכוֹת” בָּעוֹלָם, –

הֵמָּה יִירְשׁוּ כְּבוֹד-שָׁר (וִיבֻשַּׂם לָהֶם!) וּמַחְמְאוֹת

חַכְמֵי-דוֹר יוֹדְעִים בְּדִיּוּק אֵיךְ קוֹנֵן הַנָּבִיא וּמָתַי;

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ מָה הוּא כְּאֵב אֵלֶם מְשַׁתֵּק

קוֹל וּדְבָרִים וּמַקְפִּיא אֲנָחָה קוֹרַעַת סְגוֹר לֵבָב – – –

אוֹי לִי, אֲנִי לֹא זָכִיתִי וְאַגִּיעַ בָּרֶגַע הַנָּכוֹן

כֹּחִי בְּמָתְנַי וְאֶזְרֹעִי – וְאֶזְרֹק גַּם קוּלְמוֹס גַּם אִזְמֵל

לָצֵאת בִּקְהַל הַמִּתְנַדְּבִים עִם רוֹבֵה-פֶלֶד בְּכַפַּי;

בְּלִי כָל אֹמֶר, בְּלִי דְבָרִים, וְרַק בְּקֶצֶב שִׁיר-לֶכֶת,

בֵּין הַמְּאֻשָּׁרִים הַצְּעִירִים, נוֹטְרֵי הַנָּקָם הַגָּדוֹל,

הוֹלְכִים לִקְרַאת הָאֵשׁ, צוֹעֲדִים לִקְרַאת הַחֹפֶשׁ…

1.6.43


  1. הימנון בולגרי: הוֹמִי מָרִיצָה / בדם מגואלת / קשה פִּצְעָהּ יָלדה מיללת.  ↩

  2. א. קוזלוב, משורר רוסי שנתעור.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

יצחק ליבוש פרץ

מאת נחום סוקולוב (מאמרים ומסות)

א

זה כארבעים שנה – האמנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשכלה בימים ההם, בגן קרסינסקי בוורשה. היתה שם חבורה של משכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי-סופרים, תל-נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השיחה היתה – אפיקורסות “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדברו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה וברנה. היה שם שמואל רוטוואנד – “מושלם”, לובש ארוכים, אבל מגוהץ, מסלסל בשערו הסדור לו תלתלים שכבר התחיל מכסיף, נוהג פינוק בדבורו ובתנועותיו – וורשאי עיקרי, מבית מדרשו של איטשילי אטינגר, ונתפקר קצת, “גרוש” בעטיה של השכלתו, צפור דרור ועליז תמיד; היה שם איש שקראו לו וויינברג – כמדומני, עורך דין “פרטי”, ליטאי, יהודי מרוסס, בעל צורה ויותר ממשי ויותר ריאליסתן משאר בני החבורה; היה שם איש, שקראו לו הוכמן, כובע איצטוונה בראשו, ומשקפים תכולות על עיניו, השכלתו היתה ממוצא ווינא, והיה מדבר גרמנית בסגנון ה Presse"- " הישנה, שהיה קורא בתמידות בבית-המגדנות של גינאט ברחוב נובוליפקי, והיה בא ישר משם, מלא וגדוש ומהוסק בקש וגבבא גרמנים-ווינאים מלטפים, היה שם צעיר אחד, שקראו לו היילפרין, ושהיה מסתגף ומתכונן לבחינה גימנסיאית, (בתקופה מאוחרת היו קוראים לו: “אקסטרן”.) לפעמים היה מופיע שם גם א. ש. שטיין, יליד ביאליסטוק, שהיה אז רואה-

חשבון בבית-מסחר, וידע את היינה כ“אשרי”, ואח"כ, בשבתו בדינבורג, כתב ספורים ופיליטונים בעברית.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.