מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצווה

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אותה המהפכה בבתים בימים שלפני חג הפסח; אותם רשמי החלאה והלחץ, אשר אין להם אחיזה בדבר פרטי אחד, אלא ניכרים הם בכל פינות שאתה פונה; אותה המרירות של דחקות שחורה, של ליאות מוחלטת, של עניות מנַוולת; אותה ההתמרמרות השוקטה, הנוססת את הלב, המוצצת את הדם ומסננתו דרך העינים הדלוחות; אותה המצוקה, אשר דמות נחש שחור לה; אותו היגון הדומם, העומד תמיד כשואל: “למה אני בא?”… – כל אלה שררו אז יחדיו בחדר הצר והמעופש, שבו התגוררה אמי האלמנה ביחד את אמה הזקנה – שתיהן עתה בעולם האמת – ויתומיה העלובים…

היה כחצות הליל. אמי, עליה השלום, ישבה על הדרגש בסמרטוטיה ועיניה התיעצו על דבר שינה, על דבר מנוחה מעטה; האשמורות התלחשו ותתדבקנה לרגעים. מאז הבוקר עד השעה האחת עשרה בערב עמדה בתור “לָשה” בבית-אפיית המצות – ותיעף. לשכב על מיטתה לא יכלה: כי הימים הלא המה ימי ראשית האביב, ימי יקיצת הטבע לתחיה; השמש יאיר פניו הלוהטים והשלג הקפוא ימס – והשלג שעל גג דירתנו, שהשתחרר גם הוא מתגרת יד החורף האכזר ויחל להמוס, התעקש ויזל דרך התקרה, דווקא ישר על מיטת אמי, להפריע מנוחתה… אכן הוא הלא סבל עת רבה כל כך, ומדוע לא יציק לא יציק לאחרים בהיות לאל ידו? –

אחי ואחיותי הצעירים ממני כבר שכבו כולם על הרצפה הרבודה בשקים עבים, איש בצד ובכתף רעהו, כאלה הדגים המלוחים הכבושים בחבית. – ואני – נער באביב ימי חיי, יתום, בכור, הלומד פרק משניות בכל יום לזכר אבא נ“ע – ישבתי סמוך אל השולחן וחיפשתי לאור הנר מעשיות נאות ומלבבות ב”מנורת האור" וב“שבט המוסר” אשר לנו, אלה שני הספרים הקרועים, היחידים בביתנו, שנתנו מזון שירי לנפשי והרוו את צמאון-ילדותי לספרות יפה…

אמנם, – האמת חומה לאמרה – בנשף ההוא, כיוצא מן הכלל, היו הרהורי עסוקים מעט גם בדברי חולין. ויחד עם כל הרגשות העדינים והחמים והתשוקה הרבה והלוהטת להיות חסיד טהור, כאותם בעלי הנשמות הגדולות, המסתגפים בכל מיני סיגופים, יושבים כלואים ימים ושנים ומוסרים את נפשם, כדי לבער את ה“קליפות” וליחד שמא דקוב“ה ושכינתיה, או כאותם הצדיקים הקדושים הנסתרים מבני אדם והעוסקים בעבודה פשוטה, גסה, ובלילות מתגלים להם אליהו הנביא ו”האבות“; יחד עם הדמיונות החיים והסוערים על דבר אותו התענוג הנפלא, שאין שכל אנוש יכול לתפסו, להיות קדוש וזוכה לדעת כל סתרי התורה וסודותיה הנוראים, לשבת בגן העדן, ללמוד מעשי-בראשית ומעשי-מרכבה וליהנות מזיו השכינה; יחד עם הגיוני היראה והחרדה על דבר כל הני העלי-השם, הנלחמים ברוח הטומאה, התנאים והאמוראים בכלל ואלה שנכנסו לפרדס (אוי, לפרדס… הוי, מה איום…) בפרט; יחד עם כל הקדושה רבת-הצבעים הזאת התבוללה בלבי גם מחשבה פשוטה וזרה אחת, מחשבה בודדה וביישנית, אך עמוקה ואמיצה, מחשבת-תוחלת ורעד-לב נעים, מחשבה על דבר השינוי העתיד להיות בחיי בימי החג הגדול, הממשמשים ובאים, ע”ד הנעימות והתענוג הפשוטים, העתידים לבוא אלי, ע"ד – הכובע והנעלים!

אמי היתה אוהבת תמיד לשבת ממולי בעייני ב“ספרים” ולירות עלי מבטים מיוּחדים, שהיוּ נמסים בלבי לסמי-עדן. וכשזקנתי הצנועה מרת יהודית, אשה בת-דעת, למדנית, צליינית וגאיונה, היתה מתעוררת מסריגת פוזמקאותיה, ובהביטה בי בעינים חביבות, דיברה אתי משפטים על אשר לא אספר גם לה מכל מה שאני לומד, “כי באמת הלא גם לנשים נשמה ובינה להבין” – היתה גולדה אמי בכגון דא מנענעת בראשה ברוב גאות, משליכה על אמה מבטי-ביטול ומשיבה:

– נו, נו! דרישה מחוכמת… מנדלי יספר ממה שהוא לומד… חֶה-חֶה… נו, אֵם, בבקשה ממך, חדלי מהפריעו… ילמד לו… למד, בני, למד…

ואולם בנשף ההוא, זכור אזכור, אך לשוא העפתי לרגעים את מבטי המעוניין לחצאין מן הספר אליה, לצוד מבטיה המחממים ומסלסלים – היא לא שמה אלי לב כלל, ותתנמנם; בשובה התאוננה, כי שוקיה כואבות, ובעוד ארבע שעות היה עליה לקום ולשוב לעבודת הפרך שלה…

אך שעת מנוחתה לא ארכה: יהודית זקנתי, ששכבה כל העת על התנור, ירדה לבקש קדרה כדי להעמידה תחת נטפי המים, שהחלו לטפטף פתאום, בנקבם גם שם את התקרה, וקול הילוכה של זקנה, שלווה בגניחות ונשימות כבדות, העיר את אמי מתנומתה הקלה:

– נו, משלחת! המים… אין תבונה ואין עצה… יסורים… לא נשאר בלתי אם לצאת מן הבית… לגמרי… נו, ריבונו של עולם!… אַי-אַי-אַי… כשהיה הוא, תנוח נשמתו באור העדן, בחיים, הא היה עולה על הגג ומסיר את השלג… אוי-אוי, עטרת ראשי, במותו אבד לי הכל…

– ש-ש, כסילה, הסי! – הפסיקה זקנתי תאניית אמי – הנה שַׁבְּתּ לדבריך… עד מתי לא מחדלי מהתאונן, בר-נש חוטא? הא?… התדמי, כי לו נעים לשכב בקבר, כשאת מתרגזת על מיתתו? הא? נחוץ לשכוח…

– כן, כן… לאחרים קל הדבר…

– בוודאי! – פסקה זקנתי בהחלטה גמורה – הוא לא ישאל את פיך, איך להנהיג את עולמו… אני אוהבת מאוד כשאת מתחילה בתאניותיך… לבי מתעדן אז… תענוג נפלא…

– חדלי, חדלי! – כעסה הבת

– למה אחדל? למה יחרה אפך, פתיה?… אני הן לא אוכל לעלות על הגג ולהסיר את השלג…

– ומי ילך? אני? – התפרצה, לאחרונה, החוצה חמת אמי – ואמנם, הלא הולכת בטל אני ומאומה לא אעשה… מי לא יֵדע, שגולדה האלמנה אוכלת ושותה ומטיילת ורואה חיים – ודי. הוי, אמי, אמי, כנראה, אינך יודעת כלל, מה זאת לעמוד ירח תמים בבית-האפיה ולעבוד בשארית מוח העצמות… ובבית – הוי, צרותי!… אין דבר מוכן: מצה אין, הילדים ערומים, מנדלי יחף… ובערב הפסח יהיה עלי עוד לסייד הבית בסיד… מה? הכוח אבנים כוחי? –

ונאד דמעותיה נבקע…

– אַה, הגיעה השעה! – לא נכנעה גם הזקנה – עתה לא נשאר עוד, בלתי אם לנוס מן הבית… בתי היקרה פתחה את פיה… גולדה, אל תחטאי, בתי! – אני אומרת לך, כי בידיו יש ליסר אלף פעמים ככה… את שוכחת את הבורא… הבטחון בשמו הגדול יאבד לך מיום ליום… נו, מה את מטפטפת בעינייך? מה לך, כי נזעקת? – השמים לא יבלו, העולם לא יחרב… אב יש לנו בשמים… ואני מה? האינני משתכרת כלום? –

אם ראשית דברי זקנתי, התנחומין המתוקים והתוכחה הזעומה, היו כמזור על פצעי בתה האנושים – הנה אחריתם, על-דבר משכורתה, היתה השמן על מוקד החרון-הכאב: איככה זה אין כל בינה בלבה של זו לעמוד על אמיתות מצבה?… הנה פה – נו… מה לעשות? אבל מדוע היא עוד כפוית-טובה במידה כזו ואינה מרגשת בחסד הנעשה עמה, לאמור משתכרת היא?… אולם הזקנה מצדה לא יכלה גם היא בשום אופן לשים מחסום לפיה בדבר הזה ולבלי הזכיר פעמים אחדות בכל יום, כי לא חסד עושה עמה בתה, בתתה לה משכן בביתה, שהרי אלמלא היתה חפצה להתגורר לעצמה, היתה יכולה להתפרנס גם בלי עזרת אחרים, כי מה הוא אכלה אשר היא אוכלת – לחם-הניקודים היבש הלא לא לפי שיני אדם זקן שכמותה הוא – ומה היא הוצאתה אשר עליה להוציא? – שווה פרוטה! – היא אינה עושה זאת, היא אינה הולכת לגור לה ביחידות, רק מאין יכלתה להיפרד מנכדיה האהובים ומשום “מה יאמרו הבריות”… הלא כל העולם יודע, שגולדה בתה נשארה לה אחת מעשרה בנים – ועתה תעזבנה לעת זקנה? – היה לא תהיה!… היא אינה מיותרת בבית הזה, לא!… ואפילו יחסה של בתה אליה בירחי מחלתה האחרונים לא הוכיח לה את זה… ואמנם – רעיון שוא, רעיון הבל… וכלום היא, יהודית הזקנה, תשלים עמו?… הן בחיי בעלה הלא היתה היא – ורק היא – המנהגת היחידה, עקרת הבית… וביחוד אחרי מות הילד התשיעי, אברהמ’צי, והוא ר' יענקל שוחט, ברוך זכרו, עזב לגמרי, במצות הרבי, את משמרת השחיטה בעיר, מיראה “שמא הוא פוגם באיזה דבר”, וישב ללַמד – אז הלא היתה היא גם המפרנסת היחידה, כחמור עבדה יומם ולילה עד יום מותו, מנוחה לא מצאה… ואת התקופה ההיא, ביחוד, היתה הזקנה מתארת בלשון-לימודים בשבתה במסיבת נשים, המקשיבות לדבריה כאל מלקוש, והשיחה היתה מתגלגלת ע“ד ההבדל שבין בנות הדור הישן ובין נשי הדור החדש, במחילה, “שכּל שׂכלן וחייהן אינם אלא רוֹטוֹנדות ושמוֹנדות” – ואז היה מסופר גם בענין מרובה ובאריכות יתירה אותו מעשה רב, שפעם אחת, בימות החורף, בשעת היריד הגדול, אור ליום ו', ישב הוא כל הלילה ולמד, כמנהגו וכדרכו בקודש, והיא לשה ואופה, לשה ואופה בלי כל עיפות, ועד עת השוק – נאפו שני פוד קמח-לבן, גלוסקאות, שני פוד לביבות וארבעה פוד קמח שחור! – נו, ובכל ימות השנה? יום יום היתה משכימה קום בטרם יעלה השחר, אכן ממש כה”דאמות-שראמות" בזמן הזה, הישנות עד הצהרים… חַה-חַה-חַה!… הוא הדבר, כי אינן שוות הני קאקי חיוורי, שנשים זקנות תדברנה על אודותיהן!…

בנשף ההוא היתה דעת זקנתי רחבה עוד יותר, ואף שפתי אמי, בכל מרירות רוחה, לא הביעו כל דבר מר: תקוה נוצצה אז בלב כולנו, כי באמת תשתכר הזקנה בזמן הקרוב שקלים אחדים, על-ידי-זה שתיקרא להיות מילדת אצל מבכירה עשירה אחת, בהיות שחמותה של פלונית היא ידידה ישנה ונאמנה לה, לזקנתי. ו“יולדת הגונה” היה באמת דבר בלתי מצוי ל“שלנו”, יען אשר בעיר הקטנה היתה עוד מילדת, שידעה לחשים וסגולות ושעל כן נאמנה ביותר על הנשמות של בעלות הכסף, המפחדות מאוד מפני יציאה…

וזאת התקוה היא היא התוחלת הממושכה, שעינתני ימים רבים וגרמה לי מחלת הלב; הוא הוא הדבר הגדול, שנתן חומר רב לדמיוני, על אותו תור-הזהב של כניסה לבית המדרש בנעלים וכובע חדשים…

– שכבי, אמי, לישון, שכבי… הנה התרנגולים קוראים – פנתה אמי אל סבתא אחר דומית-עצב ארוכה, בקול רך מעט מבתחילה – הלא יוכל היות, כי באמנה תיקראי בלילה הזה… אַה, מזג האויר שוּנה… חורבן נורא… חושך ובוץ… גשם שוטף, מבול… אַה, אם תלכי הלילה לשם, אמי, לא אדע כלל – מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם! – מנעלי מי ינעל מנדלי מחר, בלכתו הקלויזה להתפלל “קדיש”… מצוקות נפשי… מכל פרנסותי הילדים ערומים ויחפים… אני עובדת, מתעסקת וטורחת, הוּ-האַ-הוּ-האַ… וסוף כל סוף – מה?

– וכל חיי-העולם, בתי? הוֹ-הוֹ-הוֹ… אדם חוטא… להבל דמה… – התפלספה והתאנחה הזקנה בעלותה על התנור עם הקדרה שבידיה, אותה הקדרה, שהיתה צריכה להעמידה אצל משכבה, כדי לקבל בה את המים הנוזלים.

אמי ציוותה גם לי לשכב; די ללמוד… היא חסה על הנר. קיימתי מצותה, ואקרא “שמע” בכוונה, ואכבה הנר, ואשכב על הקרקע סמוך לאחי ושתי אחיותי. וכעבור רגעים אחדים היתה בכל החדר דממה, דממה גמורה, המופרעה לרגעים מקול הסער המריע ואגלי המטר המשתקשקים בשמשות-החלון. בחוץ היה ליל-אביב סגריר.

בראשי כבר היה הבלבול-הסכסוך שלפני השינה. אבא חלקיהו, אמורא גדול, גדול, וגובה לו ויראה לו, הולך במים יחף ונושא נעליו בידו… “שבט המוסר” המנומר משתחר ומשתחר ומתהפך ומתהפך ומתהפך, עד שמתהווה – כובע… זבולון הקצב, ה“אבל”, בעל-דבבי בקלויז, מסיר נעלי זקנתי הגדולים מעל רגלי ואני עומד יחף בבִצה קרה… ר' ישראל המלמד-גמרא, זה היהודי החנון, החביב וטוב הלב, מוציאני ברחמים רבים ובחמלה גדולה מן הרפש ומעמידני להתפלל “קדיש” לפני העמוד השחור והגבוה, שגם הוא מעין נעל המתקטנת והולכת… חיה, אשתו של ר' ישראל זה, צועקת עליו ודופקת בחלון:

– יהודית… גולדה… פתחנה! פתחנה!

פקחתי את עיני… הדפיקות חדלו. זקנתי, ברוב עמל ואנחה ונהימה, יורדת מעל התנור, נכשלת באופל, ניגשת אל השולחן וממששת… היא מוצאת את הגפרורים, מעלה נר והולכת לפתוח את הדלת… פניה אינם נוחים ובפיה:

– חיה ישראל’ס… מה לה עתה… מזלנו… אה, ריבונו של עולם… עשה חסד עם אמתך… לישועתך קיויתי, ה’…

וכשנפתחה הדלת, התפרצו הביתה רוח-קטב קר וחיה ישראל’ס. זו האחרונה היתה שרויה כולה במים, גופה רועד ופיה פתוח בחכמה:

– יהודית’ל יקרה וחביבה, ה' עמך לעולם! רק אליך באתי בפעם הזאת, יהודית’ל, רק אליך כוננתי צעדי, כי בך אני בטוחה, שלא תשיבי פני ריקם… ואומר אל ליבי – וגם “שלי”, יחיה, יעץ כזאת – אל אשר ר' יעקב השו“ב, יהי זכרו ברוך, אלך… זה היה יהודי! זה היה איש צדיק! וגם את, יהודית’ל… כמו ש”שלי", יחיה, אומר תמיד…

– ש – שא… חיה’לי, בלחש… אל תצעקי… – התעוררה זקנתי מכעין העווית הרגעית אשר אחזתה ותהס את קול הדברנית, שהשתפך כנחל איתן שאין לו סוף – ש-שא, חיה’לי, גולדה ישנה… המרודה… – אוי, ריבונו של עולם – הגידי, חיה’לי, אך בלחש… למי תקראיני?…

– אל רבקה העניה, יהודית’ל, אל רבקה אשת בריל הסמרטוטר!… אוי, יהודית’ל, מה אומר ומה אדבר, מה אגיד ומה אספר לך, חביבה? לכי ושאלי את פי ריבון העולם קושיות: מדוע ייסר ככה לבני איש? אבל הוא מסתמא יודע הוא אשר יעשה… אוי, יהודית’ל, לולא עלה על דעתי היום להכניס אליה את שיורי ארוחת הערב, כמשפטי כל הימים – "שליח אינו אוכל מאומה וכל הארוחה תיוותר – כי אז גועה העניה בלילה הזה, ולא היה איש יודע את גויעתה… קיצור הדבר, יהודית’ל, אין לדבר הרבה: בכל דבר תתגלה ההשגחה של המשגיח, יתברך… לא רחצתי את ידי ואיני שווה להזכיר את שמו הגדול… לכן שמעי: היום בא “שלי” מבית המדרש בשעה מאוחרה; הוא חש בראשו ומן האוכל לא בא מאומה אל פיו – צרותי הגדולות! – ואני… הרעבתנית הגדולה!… בקיצור, קדרת עדשים… אני נכנסת לביתה… אוי, שברי הגדול, אוי, ריבונו של עולם! – קור ושלג ומים… נער-התלמוד-תורה חולה מסוכן… פרור לחם לא יימצא… ורבקה מקרשה ללדת… אוי יהודית’ל, נמהר, נמהר שמה, פן נאחר המועד… עכשיו שם “שלי” לבדו… בריל בעצמו משוטט כפרים, וזה כשבועיים – מעשי-שטן – לה היה בביתו… יהודית’ל, העטיפי לראשך את מטפחתך החמה ונקומה ונלכה… והאוויר – נו, בל נחטא בשפתינו… זכותו של ר' יעקב, עליו השלום, תגן עלינו להצילנו מכל רע, אמן סלה…

כל זה הוגד בחשאי, כביכול, בהעוויות משונות ובפסיקתות מצפצפות, עד שלקול ההמולה הקיצה אמי ותחל להתגרד בזעף ולהביט על המחזה שלפניה בעינים תוהות ונדהמות. הזקנה הנדכאה נשארה שוב עומדת כל העת כהלומת רעם, אילמת… והשליחה, בראותה, כי אמי ערה כבר, נתנה חופשה גמורה לפיה ותתאר בלשון מדברת גדולות, כאשר חננה ה', את גודל המצוה ושכרה, ותספר בקול רם את כל המוצאות אותה בליל-זוועה זה, כיצד גורשה מבית ה“אקורשֵקה” בחרפה רבה ואיך שאח"כ גם המילדת ההיא מיאנה ללכת!

– כי, באמת, כלום ממנה, מפלונית ה“דבר-אחר”, יש לדרוש, כי תעשה דבר מצוה? בדבר הזה אין משום לישנא בישא: הכל יודעים אותה… הלא תדמה, כי “נגידה” גמורה היא… אוי ואבוי לשנותיה… גם “שלי”, יחיה, אומר תמיד – בוודאי כך כתוב בספריו – כי בממון… הממון… שכחתי כיצד אמר לי לפני ימים אחדים… אוי ואבוי לראשי ולזכרוני! היום אני שומעת מלה קדושה ולמחרת – אני שוכחת… ובדבר הזה אני מקנאה בך, יהודית’ל, שלכל ענין וענין תביאי ראיה מה“צאינה-וראינה” שלנו… לא לחינם הלכתי אל אשת ר' יעקב השו"ב, עליו השלום. נמהר, יהודית’ל, נחישה, נחישה…

– נו, גולדה בתי, אני הולכת!… הא? – –

– היודעת אנוכי? – הביעה אמי דבר משפט – מה לעשות… יוכל היות, כי משם יקראוך מחר ולא היום… לכי… איך אפשר לבלי להלך?… הרי יהודים אנו…

– נו, נלכה, חיה’לי! – שנתה זקנתי באומץ ובכעין מסירת נפש בקולה הצרוד…

– לכי,לכי! – דיברה אמי קשות, נלחמת ברגשותיה – מצוה כזו… אדרבה, להפך, איך אפשר לבלי להלך?… אוי-אוי-אוי…

זקנתי לבשה בחפזון מטפחת על ראשה, ותקח ברכה מאתנו, וביחוד ממני, “מנדיק הבחור הבר-אורין” – כי תצליח על הדרך אשר היא הולכת עליה, ותקם ותנשק המזוזה אחת ושתים ברגש רב; פניה נהרו, והתפילה, כי “יהיה ה' בעזרה” נאמרה יותר בקול בטחון מאשר בקול-תחנונים, ותצא מן הבית בצעדי און ועצמה, ואחריה – חיה אשת ר' ישראל המלמד-גמרא.


ואני שבתי ושכבתי על מקומי. לבי רעד, המה והתכווץ מכאב, למרות הבינו, כי אי-אפשר באופן אחר. התקוה אמנם עוד לא חדלה מהתנוצץ בו, אך בפינותיו כבר היה היאוש, היאוש הגמור.

הדממה נפרעת… קול דופק בחלון…

– קיש-קיש-קיש

משם… משם… בא הקץ לחלומותי… אין כובע חדש לחג הפסח… אין פדות מסנדלי-זקנתי המסומרים… למה הלכה?…

הניגוד הראשון בלב!

כי בעת ההיא, ואני טרם אמצא בי “נטיה טבעית” ו“נטיה מוסרית”, “אני פרטי” ו“ואני חברותי”, הנלחמים יחדיו, טרם אדע העינויים של אבדן כל ערכין, טרם אטיל ספק וטרם אכפור בכל; בעת ההיא, ומוחי טרם יימלא סימני השאלה: בשביל מה? מי יודע? לבי טרם יהיה למסוס מרגשות מבולבלים הסותרים זה את זה; בעת ההיא, והכל ברור ומחוור לי: מצוות לאו ליהנות ניתנו, לא בשבילנו, אלא בשביל לקיים רצון הבורא, יתברך שמו; לעולם צריך האדם להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, שכר מצוה – מצוה, ופיקוח-נפש דוחה אפילו שבת; בעת ההיא, ואני יודע פירושה של המלה “מצוה”, אדוק בה ושמח בעשייתה; בעת ההיא, ואני מכיר ומבין, שהעולם הזה הוא עובר, רע, פרוזדור, ותענוגיו הבל; הבל – – – ובכל זאת… –

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

בֶּלָה הַפַּאנֶנְקָה

מאת אלתר דרויאנוב (פרוזה)

לי. חן


א

מנוער ועד זקנה צד זכרוני דמויות ברשתו, ומאחורי פרגודו ישכין אותם. שם ינוחו, שם ירבצו, ויש אשר אני, אביהן, גם ידוע לא אדע היותן. אם גם תקרוץ לי אחת מהנה עין מעל לפרגוד, בסתר היא יושבת, פניה לא ייראוּ, ועל-פי קריצת עין בלבד לא אוכל הכירנה, מי היא ומה היא לי.

אבל יש אשר מאי זה תבוא הרוח באחת הרובצות מאחורי הפרגוד, ופתאום תתנער מרבצה ותנוּמה תנער מעליה, אלי תצא, אל מחוּץ לפרגוד, ולנגדי תתצב לכל קומתה וצביונה. “הנני אם כי לא קראת לי”. ואל אשר אלך אחרי תלך לבקש תקונה, כנשמה ערטילאית, המבקשת לבוש לה, וממני לא תרף עד אם עליה אספר. אז תסתלק מעלי ואל מנוּחתה ואל תנוּמתה מאחוֹרי הפרגוד תשוב כבתחלה.

והנה גם היא נתקה משם ויצאה אלי, – חוה.

לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה. כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות. שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו. ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות. דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע. ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום. ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? –

עם ערב, – והיין אשר עברני עוד לא פג מקרבי, – אמרה לי אמא:

– מה לך, בני. שאתה מתהלך היום כחולם חלום? שמא חולה אתה? – ועיניה בודקות ומלטפות אותי, את בן-זקוניה.

שתקתי, כי לא מצאתי תשובה בפי. חולה – לאו, חולם חלום – הן, אבל כיצד אחלוק משהו ממנו לאחר, לו גם לאמא?

במקום תשובה שאלתי אני:

אמא הגם מחר תבוא כלתו של נחום טוביה הזקן אלינו?

עכשיו שתקה אמא ולא החזירה תשובה לי. לא יכלה להבין, מה לי ולכלתו של נחום טוביה הזקן. לא הבינותי גם אני. ידעתי, שהחלום הנסוך עלי מידה הוא לי, והבין לא הבינותי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.