מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מִשְׁפַט הַבֵּיצָה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּשְׁבוּ רוֹעֵי דָוִד בּשּׂדֶה לִסְעֹד לִבָּם, וַיֹּאכְלוּ מִן הַצֵּידָה אֲשֶׁר לָקְחוּ אִתָּם בְּיַלְקוּטָם, לֶחֶם וּבֵיצִים מְבֻשָׁלוֹת. וְאֶחָד מִן הָרוֹעִים לֹא מָצָא לוֹ כְדֵי שָׂבְעוֹ, וַיְּבַקֵּשׁ מֵרֵעֵהוּ לְהַשְׁאִילוֹ בֵּיצָה מְבֻשֶׁלֶת אַחַת, לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ רֵעֵהוּ:

“לֹא אַשְׁאִילְךָ עַד אִם נָדַרְתָּ בְּפִיךָ, וּבִפְנֵי עֵדִים, כִּי הָשֵׁב תָּשֶׁב-לִי אֶת-הבֵּיצָה לַמּוֹעֵד, אוֹתָהּ וְעַל כָּל-תְּבוּאָתָהּ אֲשֶׁר תָּבִיא בֵּיצָה לִבְעָלֶיהָ עַד הַמּוֹעֵד הַהוּא.”

וַיֵּקַל הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמְבַקֵּשׁ וְלֹא חֲשָׁבוֹ, כִּי אָמַר: מַה-תָּבִיא וּמַה-תּוֹסִיף בֵּיצָה לִבְעָלֶיהָ? – וַיֵּאוֹת וַיֹּאמַר:

“הֵן, לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ.”

וְהָאִישׁ הִשְׁאִילוֹ בֵיצָה וַיָּעַד עֵדִים.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיָּבוֹא הַמַּשְׁאִיל לִדְרֹשׁ אֶת נִשְׁיוֹ. וַיֹאמֶר לוֹ הַשּוֹאֵל:

“אֵין לְךָ בְּיָדִי בִּלְתִּי אִם בֵּיצָה אֶחָת.”

וַיֹאמֶר הַמַּשְׁאִיל:

“שָׁגִִיתָ, אָחִי, לְפִי חֶשְׁבּוֹנִי אָנִי עָלֶיךָ לְשַׁלֵּם לִי כָזֹה וְכָזֶה.”

וַיִּקֹּב לוֹ אֶת-מִכְסַת הַכֶּסֶף, מִסְפָּר עָצוּם, רַב מְאֹד מֵאֲשֶׁר תּשִׂיג יַד הַנִּתְבָּע.

וַיִּרְגַּז הָאִישׁ וַיֹּאמַר:

“הֲדַעְתְּךָ הִתְבַּלָעָה? מִי רָאָה אוֹ מִי שָׁמַע מֵעוֹדוֹ, כִּי יְשֻׁלַּם הוֹן רַב כַּאֲשֶׁר נָקַבְתָּ חֵלֶף בֵּיצָה אֶחַת? אֵין זֹאת כִּי אִם מְתַעְתֵּעַ אַתָּה בִי.”

וְאוּלָם הַמַּשְׁאִיל הִקְשָׁה לִדְרֹשׁ כַּאֲשֶׁר נָקַב, לֹא גָרַע פְּרוּטָה. וַיָּרִיבוּ הַשְׁנַיִם בְּחָזְקָה, זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה – וְהַדָּבָר הוּבָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד.

וַיְהִי כִּשְׁמֹע הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי בַּעֲלֵי-הָרִיב וְגַם אֶת-דִּבְרֵי הָעֵדִים שָׁמַע, וַיּוֹצֵא מִשְׁפָּט לֵאמֹר:

“אַתָה, שּוֹאֵל הַ בֵּיצָה, שַׁלֵם תְּשַׁלֵּם לְבַעַל-דְּבָרֶיךָ הַמַּשְׁאִיל כְּכָל-אֲשֶׁר פָּצִיתַ פֶּה.”

וַיִּצְעַק הָאִישׁ:

“אֲהָה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי לֹא אֵדַע כַּמָּה?”

וַיּוֹשֶׁט לוֹ אִישׁ רִיבוֹ אֶת-פָּרָשַׁת הַחֶשְׁבּוֹן לֵאמֹר:

" בֵּיצָה אַחַת תִּבָּקַע אֶפְרוֹחַ אֶחָד. האֶפְרוֹחַ יָבִיא בִּשְׁנָתוֹ הַשּׁנִיָּה שְׁמוֹנָה-עָשָׂר אֶפְרוֹחִים, וְכֵן בְּכָל שָׁנָה . אֵלֶּה הָאֶפְרוֹחִים יָבִיאוּ גַם הֵם כָּל-אֶחָד שְׁמוֹנָה-עָשָׂר אֶפְרוֹחִיםלְשָׁנָה. מִיּוֹם הָשְׁאֲלָה הַ בֵּיצָה וְעַד הַיּוֹם עָבְרוּ אַרְבַּע שָׁנִים…"

סוֹף דָּבָר, הַחֶשְׁבּוֹן, חֶשְׁבּוֹן נָכוֹן, וְתֹכֶן הַכֶּסֶף, שִׁלוּמַת הַ בֵּיצָה, עָצוּם מְאֹד, עָצוּם מִדֵּי הַשֵּׂג יַד הַנִּתְבָּע. וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּפַחֵי-נָפֶשׁ.

הוּא יָצָא מִפֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וּשְׁלֹמֹה בֶן- הַמֶּלֶךְ,עוֹדֶנוּ נַעַר קָטָן בָּעֵת הַהִיא, בָּא לִקְרָאתוֹ, וַיַרְא אֶת-פְּנֵי הָאִישׁ וְהִנָּם זוֹעֲפִים, וַיִּשְׁאָלֵהוּ עַל כָּכָה. וַיְסַפֵּר-לוֹ הָאִישׁ אֶת אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֶת אֲשֶׁר שְׁפָטוֹ הַמֶּלֶך לְשַׁלֵּם לְבַעַל-דְּבָרָיו חֵלֶף בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת אַחַת הוֹן עָצוֹם, מִרְבֶּה מִמַּשַּׂג יָדוֹ.

וַיַרְא שְׁלֹמֹה בְּצָרַת נֶפֶשׁ הָאִישׁ וַיַּחְמֹל עָלָיו וַיֹּאמַר:

“שְׁמַע אִיעָצְךָ, זֹאת עֲשֵׂה, וְנֶחֱלַצְתָּ מִן הַצָּרָה הַבָּאָה עָלֶיךָ בִּגְלַל הַבֵּיצָה. בְּיוֹם פּלוֹנִי לַמּוֹעֵד יֵצֵא הַמֶּלֶךְ אָבִי לִפְקֹד אֶת-גְּדוּדֵי צְבָאוֹ בַּשּׂדֶה. וְשָׁמִרְתָּ לַמּוֹעֵד, וְיָצָאתָ הַשּׂדֶה גַּם אָתָּה. וְנִקְרַבְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ וַאֲשֶׁריַעַבְרוּ שָׁמָּה גְּדוּדֵי הַמֶּלֶךְ. וְהָיָה מִדֵּי לֶכְתָּם וּמִדֵּי בוֹאָם, וּמִלֶּאתָ אֶת-חָפְנֶיךָ פּוֹלִים מְבֻשּׁלִים, מֵאֲשֶׁר תָּכִין לְךּ וַהֲפִיצוֹתָם לְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּלְעֵינֵי צִבְאוֹתָיו עַל-פְּנֵי הַשּׂדֶה הֶחָרוּשׁ הָפֵץ וְזָרֹעַ, הָפֵץ וְזָרֹעַ. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלוּךָ הָעוֹבְרִים עָלֶיךָ: מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לָךְ? וְאָמַרְתָּ: פּוֹלִים מְבֻשּׁלִים אָנֹכִי זוֹרֵעַ. וְכִי יִתְמְהוּ עָלֶיךָ וְאָמָרוּ: מִי רָאָה פּוֹלִים מְבֻשּׁלִים נִזְרָעִים? – וְאּמַרְתָּ: וּמְי רָאָה כִּי בֵּיצִים מְבֻשָׁלוֹת תִּבָּקַעְנָה אֶפְרוֹחִים? – כֹּה תַּעֲשֶׂה וְכֹה תְדַבֵּר מִדֵּי עֲבֹר עַל פָּנֶיךָ הַמֶּלֶךְ וּצְבָאוֹ בַּשּׂדֶה.”

וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כְּכֹל אֲשֶר הוֹרָהוּ שְׁלֹמֹה, לֹא הִפִּיל דָּבָר. וַיְהִי בְּצֵאת הַמֶּלֶךְ וּצְבָאוֹ הַשּׂדֶה, וַיַּעַבְרוּ הַגְּדוּדִים עַל-פְּנֵי חֶלְקַת אֲדָמָה אַחַת, וַיִּמְצְאוּ שָׁם אִישׁ זוֹרֵעַ פּוֹלִים מְבֻשּׁלִים, וַיִּשְׁתָּאוּ מְאֹד לָאִישׁ וּלְמַעֲשֵׂהוּ. וְיֵשׁ מֵהֶם אֲשֶר לֹא הִתְאִפְּקוּ מִשְׁאֹל אֶת-הָאִישׁ לֵאמֹר: מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזָּר אֲשֶר אַתָּה עוֹשֶׂה? וַיַּעֲנֵם הָאִישׁ כְּכֹל אֲשֶר שָׂם שְׁלֹמֹה בְּפִיו, וַיְהִי לְחִידָה.

וְהַדָּבָר הִגִּיעַ עַד הַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ כְּרֶגַע אֶת-מִשְׁפַּט הבֵּיצָה, וַיְצַו לְהָבִיא לְפָנָיו אֶת- הָאִישׁ, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

“הָגִּידָה-לִי, הָאִיש, אַל תְּכַחֵד: הַאֵין יַד בְּנִי שְׁלֹמֹה וַעֲצָתוֹ בְּכָל-הַדָּבָר הַזֶּה?”

וַיַּעַן הָאִיש:

“חֵי נַפְשְׁךָ, הַמֶּלֶךְ, אִם לֹא כַּאֲשֶר אָמֵרְתָּ כֵּן-הוּא.”

וַיְּסַפֵּר למֶּלֶך אֶת-כָּל-אֲשֶר יְעָצוֹ שְׁלֹמֹה וְאֵת אֲשֶר הוֹרָהוּ לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר, לֹא כִחֵד דָּבָר.

אָז יִשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא אֵלָיו אֶת-שְׁלֹמֹה. וּבְתִתּוֹ בוֹ עֵין תּוֹכֵחָה אָמַר בְּזַעַף:

“מַה-בְּפִיךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה?”

וְאוּלָם הַנַּעַר הַקָּטָן שְׁלֹמֹה לֹא חַת מִזַּעַף אָבִיו וְאֵת אֲשֶר בִּלְבָבוֹ אוֹתוֹ מִלְּלוּ שְׂפָתָיו בָּרוּר, וַיֹּאמַר:

“אֲדוֹנִי אָבִי הַמֶּלֶך, הַאִם לֹא בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת לָקַח הָאִישׁ מֵרֵעֵהוּ. בֵּיצָה אֲשֶר לֹא תִדָּגֵר וְלֹא תִבָּקַע אֶפְרוֹחַ? וְעַתָּה לָמָּה זֶה יוּשַׁת עָלָיו לְהָשִׁיב שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה תְמוּרָתָהּ?”

וּפְנֵי הַמֶּלֶך אוֹרוּ מְאֹד כְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה, כִּי הִכִּיר מֵהֶם אֶת-טוּב שֵׂכֶל הַנַּעַר, אֶת-יֹשֶׁר לְבָבוֹ וְאֶת עֹז רוּחוֹ, וַיִּשָּׁקֵהוּ עַל מִצְחוֹ, וַיֹּאמַר:

“אָכֵן צָדַקְתָּ, בְּנִי, הַפַּעַם מִמֶּנִּי בְּמִשְׁפָּטֶךּ, וּבָרוּךְ אַתָּה לֵאלֹהִים כִּי מְנַעְתָּנִי מֵעָוֶל.”

וּבִפְנוֹתוֹ אֶל הָאִישׁ אָמַר:

“לֵךְ וְשַׁלֵּם לְרֵעֲךָ בֵּיצָה אֶחָת.”


  1. הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר.  ↩

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

מתוך הוויכוח

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

(שיחה עם חברי ברית שלום)

הוויכוח בינינו ובין ברית שלום יותר משהוא בשאלת הערבים הריהו בשאלת היהודים. טיפלנו בשאלת יחסי־שכנים עוד בטרם היות ברית שלום בארץ, כמו שנלחמנו לציונות המדינית עוד לפני קום המפלגה הרוויזיוניסטית. אם ברית שלום עוררה בנו התנגדות הרי זאת קודם כל מפני עמדתה הבלתי ברורה בציונות. עד היום לא שמענו את ה“אני מאמין” הציוני של הברית. בלי מצע ציוני משותף לא יתכן שום מצע משותף בינינו באיזו שאלה פוליטית שהיא, בין בשאלת הערבים ובין בשאלה אחרת.

המספרים שהביא הד“ר רופין ע”ד התמותה והריבוי הטבעי של היהודים והערבים, אשר לפיהם יוצא, כי אם גם תהיה לנו עליה עברית של 30 אלף לשנה נגיע בעוד 30 שנה רק למספר הערבים שיהיו אז בארץ – אינם צריכים להתקבל כפסק־דין שאין להרהר אחריו. רופין לא לקח בחשבון את הבדלי הגיל שבין ישוב נורמלי ובין ישוב של עולים. אם נקבל את ההנחה של רופין בדבר גודל העליה – 30 אלף לשנה – ונדאג שהרכב הגיל והמין של העליה יתאים לצרכי הציונות, ישתנה החשבון תכלית שינוי. אם 30 אלף העולים לא יהיו בהם ילדים וזקנים, אלא נגיד 15 אלף זוּגות – יתקבלו תוצאות אחרות לגמרי. בעליה כזו יש אפשרות להגיע במשך שתים עשרה שנה לרוב מכריע בארץ, מתוך הנחה כי כל זוג יהיה במשך הזמן למשפחה בת חמש נפשות.

הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ברית שלום הרימו על נס – אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת – שבא"י ישנם ערבים ויהודים – הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה, אם כי איני רואה כאן שום תגלית מיוחדת. רק מטורפי־דעת ושרלטנים פוליטיים יוכלו להתעלם מעובדא זו. אבל גם ביחס לעובדא זו חוששני שיש חילוקי דעות בינינו ובין “ברית שלום”. עובדה זו מה טיבה – האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי־גרעון אלא שינויי־תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – הרי אתם מתכחשים לעיקר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.