כשקראתי לפני ימים אחדים בעתונים את הידיעה המפליאה קצת, כי החליטו לתת בפינלנדיה את כל הזכיות האזרחיות לאומה החשובה והמצוינת של הצוענים, תחת אשר לאומה הפחותה של היהודים,המפורסמה כל-כך לגנאי בדברי הימים,לא יתנו הזכיות ההן, הבינותי מיד, כי יש דברים בגו. חזקה על שופטים נאמנים וישרי לב, כאותם הממונים על נתינת הזכיות, שלא יעשו חלילה עול במשפט. בלי ספק, אמרתי בלבי, עינו הרבה בענין זה, חקרו הרבה ודרשו הרבה, בדקו וחזרו ובדקו, ולבסוף מצאו, כי האומה הנכבדה מאד של הצוענים ראויה וכדאית לאותה איצטלא, ואותה האומה השניה, האומה של היהודים, אינה ראויה ואינה כדאית לה. את מהלך הענין אני מציר לי באותה צורה, שאנו רגילים לראותה אצלנו בשעת העמידה לעבודת הצבא, כשבני הנעורים נכנסים לבחינה ובודקין אותם, אם מוכשרים הם לעבודה זו ואם לא.
קודם שהחליטו בדבר הזכיות, הכניסו בלי ספק את הצוענים ואת היהודים לבחינה, לבחון אותם עד כמה גדולה מדת הקולטורה שלהם, ומצאו כי הקולטורה של הצוענים היא קולטורה שלמה, מלאה וגדושה, לא תחסר המדה, תחת אשר הקולטורה של היהודים חסרה, למשל, זרת וחצי עד כדי המדה הראויה. כיצד מודדים דבר כזה – אתם שואלים? בלי ספק כך: לוקחים, למשל, סוס ומעמידים אותו בארוה, קשור בחבל עב אל הכתל, ומביאים שני באי-כח של שתי האומות, אחד צועני ואחד יהודי. על-פי רוב רואים אחרי כן דבר כזה: כשעוזב היהודי את המקום הזה, הסוס עדיין עומד כשעמד, ורק כשפונה הצועני רגע אחד כה וכה, והנה נעלם הסוס פתאם ואיש לא ידע איה הוא – ואז מבינים תיכף-מי עומד במדרגות הקולטורה גבוה ממי. או כך: מניחים מחבת נחשת במקום סתר בבית המבשלות ומכניסים לרגע אחד לתוך חדר זה שני אנשים, אחד צועני ואחד יהודי. תוצאות הבחינה הזאת הן על-פי רוב מפתיעות מאד: כשיוצא אותו היהודי מן החדר, עומדת המחבת באותו המקום הנסתר כשעמדה, ורק כששוהה הצועני בחדר זה, ואפילו אם רק רגע אחד, והנה כבר נעלמה המחבת ואיננה עוד. או גם כך: מניחים על איזה שלחן מורה-שעות קטן, של זהב או של כסף, ונותנים לאיש יהודי לעבור על פניו, ובאותה שעה תולים את מורה-השעות העירוני הגדול על גבי מגדל בית-המועצה שבעיר ומניחים לאיש צועני לעבור שם, והנה פלא: מורה-השעות הקטן שעל גבי השלחן נשאר מונח על גבי השלחן כשהיה, ומורה-השעות העירוני הגדול שעל גבי מגדל בית-המועצה נעלם בן-רגע – ואז מתאספים תיכף אותם החכמים, הממונים על מתן הזכיות, כותבים פרוטוקול על הגבורות והנפלאות שתצטין בהן האומה הצוענית, חותמים בגושפנקא, ומיד הם הולכים ונותנים את כל הזכיות האזרחיות לאומה זו, תחת אשר שוללים מן האומה היהודית את מעט הזכיות אשר עוד נותרו להם לפליטה משכבר.
כשקראתי בעתונים אותה הידיעה המפליאה, שנותנים לצוענים את כל הזכיות האזרחיות ומפקיעים מן הזכיות את היהודים, אמרתי בלבי: מוכרח אני עתה ללמוד קצת את ההיסטוריה של הצוענים, ולהבדיל, גם את ההיסטוריה של היהודים, בכדי שאדע, במה זכו אלה לגדולה ובמה הרשיעו אלה. ידיעת ההיסטוריה – זהו הצד הרפה שבי. ידיעתי במקצוע זה קלושה מאד, ולא רק במקצוע זה, אלא בכל מקצוע שיש לו איזה יחס אל המדעים (עין מה שכתב עלי בנידון זה בעת האחרונה ידידי הנחמד יוסף קלוזנר, הפקח הגדול, בלי עין-הרע, כידוע). מילא, ההיסטוריה של הצוענים ידועה לכל תינוק של בית-רבו, מתגוללת היא בראש חוצות, פרושה היא כשמלה, כל יד ממשמשת בה, והכל יודעים מה עשתה אומה זו בשביל הקולטורה של העולם כלו ובשביל טובת האנושיות בכלל, ולכן אם רק אשלח את ידי, אמצא את התורה הזאת על נקלה. ואולם קשה מזו למוד ההיסטוריה היהודית. אומה זו, שאין איש יודע כמעט את שמה, והיא שקועה באיזו פנה נדחת ונשכחה, שאין איש יודע איה היא, הלא גם תורתה מונחת באיזו קרן זוית בתוך גל של אבק באיזו ביבליוטיקה עזובה, ואין איש אשר ראה אותה או אשר שמע את שמעה, ולכן אם אבוא ללמוד היסטוריה של אומה זו, עלי יהיה לבקש הרבה, עד שאמצא בעמל רב את הספר ואקח ממנו מעט תורה על דבר היהודים ועל דברי הימים שלהם. בקצור: אותו הספר – אומרים, ששמו הוא תנ"ך – הוא יקר במציאות מאד. ואולם אין לך דבר העומד בפני הרצון.אם החלטתי פעם ללמוד את ההיסטוריה של הצוענים ושל היהודים, אלמוד.
ראשית פניתי לי אל ההיסטוריה של הצוענים. לקחתי לי את ספרו של אוגוסט פוט “הצוענים”, את ספרו של טשארלס לילאנד “על הצוענים”, את ספרו של פרידריך שוויקרט “על דבר הצוענים” והחלותי ללמוד בהם על הסדר – ועיני נפקחו פתאם לראות את האור הגנוז אשר בתולדות האומה המצוינת ההיא. רבונו של עולם, איזו קולטורה! איזו השכלה גבוהה! איזו ברכה נפלאה לכל העולם כלו! לא אדבר כלל על הכשרון העיקרי של אומה זו, על הגנבה, שהביאו אותו כמעט עד לידי שלמות; הן סוף-סוף לא יחידים הם עוד במקצוע זה ויש גם עמים אחרים, שכבר התחילו להתחרות עמהם במלאכה זו. כמו כן לא אדבר על הנביאים הרבים שהקימו ועל הנביאות הרבות שיצאו מהם, עד כי יום יום יכולים אנחנו לראות נביא כזה או נביאה כזו באים לתוך בתינו ומבקשים, כי נושיט להם את כף היד, והם חוזים בשרטוטי כף ידנו ומגידים לנו עתידות, או לוקחים כרטיסים ומסתכלים בהם ומנבאים לנו את אשר יהיה ומגידים לנו גם את אשר היה, וכל זה רק בשכר אגורה אחת; הן סוף-סוף גם במקצוע זה אינם עוד יחידים, וכל רמאי וכל נוכל מחזיר על הפתחים בא ומתחרה עמהם. לא אדבר גם כן על טהרת המשפחה שבאומה זו, עד שאב מזדוג עם בתו ואח עם אחותו הם מן הדברים היותר פחותים; הן סוף-סוף גם במקצוע זה כבר מצאו להם מחקים, שכבר עלו עליהם. לא הפרטים האלה הם העיקר בהיסטוריה זו: העיקר הוא סוף-סוף אותה השלשלת הארוכה, שלשלת הזהב של חיי מוסר, שלא נפסקה אף לרגע אחד אצל אומה זו מתחלתה ועד סופה מאז שהתחילה את קיומה בהודו ועד שבאה להתגורר בערבות מדינות הדוני. העיקר הוא אותה השקפת-עולם הטהורה, ההשקפה על הצדק ועל הישר, שעוברת כפתיל חוט אדום אם כל דפי ההיסטוריה שלה והיתה לנחלה לעולם כלו ולאור גוים רבים' אם נזכור, למשל, את דרכי החנוך שבאומה זו, אז נפול, פשוט, על ברכינו מרוב רגשי כבוד. כשהתינוק מוטל עוד בחיק אמו ומוצץ את השד האחד, מתחיל האב לחנך אותו ומלמדו לחלוב בתוך כדי יניקה את החלב מתוך השד השני לתוך כד קטנה, בכדי להתרגל בגנבה. כשהוא בן חמש, אביו מביאו לתוך ארוה של סוסים ומרגילו למשוך אחריו בהעלם אחד סיח קטן. כשמגיע לשנתו הי“ג ולא הביא עוד מן היריד אשר ביום השוק צמד סוסים, שנים שלשה כיסים ממולאים כסף, שנים שלשה מורי-שעות וי”ב מחבות נחשת, לוקים אותו בשוט ומגרשים אותו מן הבית – וכן עוד ועוד. אם לא בפני אומה כזאת נכרע על ברך מרוב רגשי כבוד, אין אני יודע עוד איזו אומה בעולם ראויה לכבוד.
אבל עד כמה שונה מזו עוד כמה דלה ההיסטוריה היהודית! אומה זו של היהודים לא נתנה לעולם כלום חוץ מאיזו תורה, שלא השפיעה כמעט שום השפעה על מהלך העולם, וחוץ מאיזו חוזים ונביאים, כמו למשל איזה ישעיהו ואיזה ירמיהו ועוד אחרים כמוהם, שלא עשו שום רשם ולא השאירו שום זכר, וחוץ מאיזו השקפת-עולם דלה ומדולדלה, שלא עשתה שום שנוי בהליכות הקולטורה העולמית – הכל כידוע. האם אפוא נוכל להתפלא, אם אל אומה כזו אין איש שם את לבו ואינם נותנים לה אותן הזכיות שנותנים לאחרים, ולא עוד, אלא שנוטלים ממנה גם את המעט אשר עוד נותר לה לפליטה משכבר?
כשהייתי עסוק בלמוד ההיסטוריה היהודית והייתי כפוף על אותו הספר הקטן, ששמו תנ"ך, החלותי לבדוק בכל חוריו וסדקיו, אפשר שאמצא שם סוף-סוף איזה דבר, אשר ממנו נוכל ללמד זכות כל-שהיא על האומה כולה, שלא יביטו עוד עליה כמו על עדת פראים. מצאתי, למשל, כי תהלה-לאל היה גם לאומה זו איזה עכן, שמעל בחרם וגנב אדרת שנער אחת ולשון זהב אחת, כשהיתה לו הזדמנות טובה והשעה היתה שעת הכשר, ובאיש כזה הן תוכל להתפאר בשעת הדחק כל האומה כולה לעיני הגוים; מצאתי גם כן, כי איזו רחל גנבה מיני תרפים ותשימם בכר הגמל אשר לה, וגם שכר מעשה כזה הן אין לקפח כלל; כמו כן מצאתי, כי איזה יונתן שלח את מטהו לתוך יערת הדבש ואכל מן הדבש הזה כמתגנב, ובשעת הדחק הן גם מעשה זה הוא מעשה רב – אבל מה כל הקטנות האלה, אם נשוה אותן אל כל הגדולות והנפלאות שעשתה אומה זו של הצוענים? בשביל קטנות כאלה אין אומות העולם נותנות זכיות אזרחים לשום אומה, ומה גם אם היא אומה, שיש לה עבר נורא כזה, עבר של תורת משה עם נביאים ועם חוזים ועם השקפת-עולם על הצדק הנצחי, כאותה אומה של היהודים!
אמרו מה שתאמרו, ואולם דבר אחד הלא ברור: השקפת העולם של האומה הצוענית, תורת המוסר והצדק שלה, דרכי חייה ומעשיה והתנהגותה, כל אלה קרובים ללב בני דורנו ולרוחם שבע ושבעים פעמים יותר מתורתם של היהודים ומהשקפתם על העולם. היהודים וכל תכונת רוחם עומדים סוף-סוף כמו מחאה חיה כנגד כל הרעות המושלות עתה בחוגי אומות מקולטרות, ולא עוד, אלא שהם סותרים את הדעות האלה יום יום והם מפריעים בעד סדר העולם החדש ומזיקים לו, ואין עצה אלא להגותם מן המסלה.
ואתם באים ושואלים, כי זכיות אזרחיות תהיינה נתונות ליהודים ולא לצוענים?
הוי ילדים, הוי תמימות קדושה!