מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בְּרַהְמָה

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שִׂים לְךָ עָבִים לְמִסְתּוֹר, בְּמַעֲבֵה כֵפֶל-עֲנָנִים

הֵחָבֵא לְךָ עִם-סוֹדְךָ וְהַחְבֵּא כָל-רִישְׁךָ עִמָּךְ –

אוּלָם יוֹצְרִים כָּמוֹךָ, בְּנֵי אֵלִים קְטַנִּים גַּם-הֵם

בְּצַלְמְךָ וּבִדְמוּתֶךָ,

אֲשֶׁר נָטַשְׁתָּ אַחֲרֶיךָ פֹּה עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,

הֵמָּה יֶאֶרְבוּ לְךָ וְיַחְפְּרוּךָ מִתּוֹךְ מַחֲבוֹאֶיךָ,

וְאֶת-שְׂפוּנֵי טְמוּנֵי סוֹדְךָ

יוֹקִיעוּ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

עִם-עָנְיְךָ הַנּוֹרָא יַחְדָּו,

וְלֹא יִסָּתֵר כְּקֹרֶט אָבָק אֲשֶׁר מִתַּחַת צִפֹּרֶן

מִכֹּל אֲשֶׁר-תִּשָּׂא בְחֻבְּךָ וּמִכֹּל אֲשֶׁר-תִּסְבּוֹל

עֲרִירִי בִבְדִידָתֶךָ.

בְּלֵילוֹת אֵין-שֵׁנָה אֲרֻכִּים

חִקַּרְתִּיךָ מִשָּׁם גַּם-אֲנִי וּרְאִיתִיךָ פִּתְאֹם

בְּצַלְמְךָ כִּדְמוּתֶךָ.


שֵׁשֶׁת יָמִים, בְּרַהְמָה, עָשִׂיתָ אֶת-הַמְּלָאכָה,

יָצַרְתָּ, יָצַרְתָּ, יָצַרְתָּ,

וּכְמוֹ נַעַר הָעוֹשֶׂה בָתִּים מִן-הַחוֹל

וְצַלְמֵי אָדָם קְטַנִּים וְצַלְמֵי עוֹף וּבְהֵמָה

לְפִי-מִדַּת תַּבְנִית כַּף-רַגְלוֹ וּבְהוֹנוֹתָיו,

כָּכָה עָלַצְתָּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

וְכָכָה מָחָאתָ כַּף אֶל-כַּף,

מָחֹא וְקָרֹא: “כִּי-טוֹב”, “כִּי-טוֹב”, “כִּי-טוֹב!”

הָיִיתָ כְּנַעֲרָה מַבִּיטָה בִרְאִי בְּכָל-רֶגַע,

שִׁכּוֹרָה מִיָּפְיָהּ,

כָּכָה הִבַּטְתָּ בְּלֹא מַעֲצוֹר בְּפָעָלְךָ גַּם-אַתָּה,

וְצָהַלְתָּ וְקָרָאתָ: “מַה-יָפֶה”, “מַה-יָפֶה”, “מַה-יָפֶה!”

אַךְ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,

אָז רָאִיתָ פִּתְאֹם,

אָז הֲבִינוֹתָ פִּתְאֹם,

אָז יָדַעְתָּ פִּתְאֹם

אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ –

וְעֵינֶיךָ גָּדְלוּ בְחוֹרֵיהֶן, כָּל-עַיִן מִפְלֶצֶת גְּדוֹלָה,

וְשַׂעֲרוֹתֶיךָ נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד,

וְשִׁבְעַת שָׁמֶיךָ צָרוּ פִתְאֹם מִכַּלְכֵּל

אֵת אֲשֶׁר-סָבַלְתָּ בְּרֶגַע אֶחָד לְבַדּוֹ,

עַד-הֶחְתִּים פִּתְאֹם פִּיךָ מֵרֹב בֶּהָלָה

וְכָרְתָה הַחֲרָדָה אֶת-מִלֶּיךָ בַּחֵצִי,

אֲשֶׁר נָשַׁל “כִּי” וְשָׁמַט מִקְּצֵה לְשׁוֹנְךָ,

וְזֶה “טוֹב” נִשְׁאַר עִמְּךָ נֶחְנָק בְּמוֹ-גְרוֹנְךָ,

וּפִיךָ פָּעוּר –

הוֹי בְּרַהְמָה, מֶה-עָשׂיתָ?…


אִי לוֹ לְעוֹשֶׂה בְכִימְיָה, וְהוּא אֶל-לִבּוֹ לֹא יָשִׂים

כִּי-יֵשׁ אֲשֶׁר כָּשֵׁר וְנָקִי יִהְיֶה הַיְסוֹד הָאֶחָד

אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בוֹ אֶת-לְהָטָיו,

וְכָכָה כָשֵׁר וְנָקִי יִהְיֶה הַשֵּׁנִי גַם-הוּא,

וְרַק אִם-יִתְעָרְבוּ הַשְּׁנַיִם, וְקָם מֵהֵמָּה לִפְעָמִים

הַסַּם הַנּוֹרָא בַסַּמִּים, זֶה צִיָּן שֶׁל-קָלִי הַנּוֹרָא:

כָּכָה אֶחָד אֶחָד לְבַדּוֹ טוֹב כָּל-יָצוּר

אֲשֶׁר יָצַרְתָּ, בְּרַהְמָה,

וְרַק בְּהִוָּעֵד שְׁנַיִם, יָצוּר עִם-יָצוּר יַחְדָּו,

וְהָיְתָה הַשּׁוֹאָה נוֹרָאָה.


הוֹי בְּרַהְמָה, מֶה-עָשִׂיתָ?


רְאֵה, גֵּא וָרָם וְצוֹהֵל חוֹתֵר בַּמָּרוֹם הַשֶּׁמֶשׁ –

וַאֲדָמָה נֶאֱנַחַת מִתַּחַת מִצָּרָה וּמִכֹּבֶד רָעָה,

אֲשֶׁר אֲמוּלִים לַאֲלָפִים יִבְכּוּ וִיקַלְלוּ יוֹמָם,

וִיקַלְלוּ שֶׁבַע בַּיּוֹם זֶה עוֹשָׂם הַיּוֹצְרָם מִבֶּטֶן,

וַאֲשֶׁר רִבּוֹאוֹת יִשְׁרְצוּ וְיִרְמְשׂוּ עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

חָיֹה וְשָׁרֹץ וָמוֹת, חָיֹה וְרָמֹשׂ וָמוֹת,

וּמְאֻשָּׁר לֹא יִהְיֶה אַף-אֶחָד.

לָמָה הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה?…

רְאֵה, שָׂדוֹת שַׁאֲנַנִּים וְעַלִּיזִים יִדְשְׁאוּ וְיִפְרְחוּ סָבִיב –

וּמִמּוּלָם אַלְפֵי נֶאֱנָחִים,

אֲשֶׁר אֻמְלְלוּ עַפְרוֹתֵיהֶם מֵחֹרֶב רַב וּמִצָּיוֹן,

עַד-כִּי צָפְדוּ מִכָּפָן שִׂפְתֵיהֶם הַכְּחֻלּוֹת וְדַקּוֹת,

וְשָׁרְקוּ מֵעֵיהֶם מִמַּחְסוֹר.

לָמָּה הַמַּחְסוֹר הַזֶּה?…

וְגַנֵּי עֵדֶן וּפַרְדְּסֵי עֵדֶן וְכַרְמֵי עֵדֶן

לוֹהֲטִים מִכֹּבֶד פְּרָחִים,

אֲשֶׁר אֵין יָדַיִם לֶאֱסוֹף אוֹתָם –

וּמִנֶּגֶד לָהֶם הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים

חַיִּים עַל מָחֳרָאוֹת וְחוֹבְקִים סְחִי אַשְׁפַּתּוֹת.

וּמִדְבָּרִיּוֹת לְךָ הַבּוֹעֲרִים מִזַּלְעֲפוֹת שָׁרָב –

וּמִמּוּלָם קוֹפֵא צִיר הַקֶּרַח הַנּוֹרָא.

וְעָרִים לְךָ אֲשֶׁר נָסוּ יַחַד מִתּוֹכָן

חֶמְלָה וְשָׁלוֹם וֶאֱמוּנָה.

וְיַמִּים לְךָ אֲשֶׁר תִּטְבַּעְנָה לַתְּהוֹם אֳנִיּוֹתָם

בְּלֵילוֹת זְוָעָה –

וּבֹקֶר וְצָהַל הַשֶּׁמֶשׁ עַל-חֶלְקַת הַגַּלִּים הַשּׁוֹקְטִים.

וּמַחֲלוּיִים יֵשׁ וּמַדְוִים וּמַכְאוֹבִים רָעִים וְרַבִּים,

מִזְּרַע הַמָּוֶת הָאוֹרֵב,

וְהַמָּוֶת, זֶה הַשֵּׁד הַנּוֹרָא בְאֵין עֵינַיִם,

מְהַלֵּךְ עִוֵּר אַחֲרֵיהֶם וּמַכְרִית לְפִי מַגָּלוֹ

אֶת-כֹּל אֲשֶׁר-יִפְגּוֹשׁ בַּדֶּרֶךְ,

כָּל-נִבְחָר וְטוֹב וְדָרוּשׁ.

וַאֲרָצוֹת לְךָ, שֶׁתְּעוֹפֵף הַמִּלְחָמָה בָהֶן לַפִּידֶיהָ,

וְסִכְסְכָה עַמִּים בְּעַמִּים עַד לְשִׁגְעוֹן עוֹלָם;

וַתִּמְעַט עוֹד זֹאת מִמֶּנּוּ, כָּל-אֲשֶׁר יוֹם יוֹם תְּבוֹאֵנוּ,

כָּל-פֶּגַע וּמִקְרֶה וְעֵת וְכָל-אֲשֶׁר נִקְרָא לוֹ טֶבַע,

וְנוֹסַף עֲלֵיהֶם גַּם-זֶה אֲשֶׁר אָדָם יַעֲשֶׂה לָאָדָם

לִרְצוֹנוֹ הֶחָפְשִׁי וּלְחֶפְצוֹ,

אֲשֶׁר יַכֶּה אִישׁ אֶת-רֵעוֹ וְהֵשַׁם אִישׁ נְוֵה אָחִיו,

וְהִשְׁתַּגַּע וְהִתְהוֹלֵל הָאָדָם, לְהָצֵר וּלְהָצִיק וּלְעַנּוֹת,

עַד-פִּתְאֹם בְּבֹקֶר יוֹם אֶחָד

יִפּוֹל הַתְּבַלֻּל מֵעֵינוֹ וְעָבְרָה הָרוּחַ הָרָעָה,

וְעָמַד וְהִשְׁתָּאָה וְלֹא יֵדַע עַל-מֶה עָשָׂה כָכָה וְלָמָּה –

וְכָל-זֶה רַק כּוֹכָב אֶחָד בִּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָרַבִּים.


וּבְרַהְמָה יַעֲמוֹד וְהֵבִין פִּתְאֹם

אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה –

וְגָדְלוּ עֵינָיו בְּחוֹרֵיהֶן, כָּל-עַיִן מִפְלֶצֶת לְבַדָּהּ,

וְשַׂעֲרוֹתָיו תִּצַּבְנָה כַנֵּד,

וְקָם וְאָחַז פִּתְאֹם בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם,

עִם-רִבּוֹא רִבֲבוֹת כּוֹכָבִים-עוֹלָמוֹת,

וְכָפַל אֶת-כֹּחוֹ מִשְׁנֶה תַעֲצֻמוֹת

לְהַשְׁלִיךְ בְּכֹחַ לֹא-אֵל

מִמַּעֲלֵה רֹאשׁוֹ

אֶת-רִבֲבוֹת רִבֲבוֹת הַכַּדּוּרִים,

לְנַפֵּץ אֶת-כֻּלָּם יַחְדָּו

וּלְהַחֲזִיר אֶת-הַכֹּל, אֶת-הַכֹּל

לְתֹהוּ וָבֹהוּ,

אֲשֶׁר יַכֶּה לִרְסִיסִים בְּפַעַם אַחַת כֹּל אֲשֶׁר-יָצַר

מַכָּה אַחַת וְלֹא יִשְׁנֶה – –

הוֹי הֶרֶף יָדְךָ, בְּרַהְמָה, כִּי רִיק כָּל-הִשְׁתּוֹלֶלְךָ;

זֶה אֲשֶׁר-נוֹצַר פַּעַם לֹא יוּכַל עוֹד לְעוֹלָמִים

לָשׁוּב וְלִהְיוֹת לֹא-נוֹצָר.

גְּדוֹלָה פִי-אֶלֶף מִן-הַיּוֹצֵר הַיְצִירָה,

וַעֲצוּמָה הִיא מִמֶּנּוּ וַחֲזָקָה הִיא מִמֶּנּוּ

לָעַד, לָעַד,

אֲשֶׁר תֹּאבֶה אוֹ תְמָאֵן וְעָמְדָה הַיְצִירָה,

גַּם הַטּוֹבָה, גַּם הָרָעָה, לְנֵצַח נְצָחִים,

וְאַתָּה עִם-שְׁאוֹנְךָ וְעִם-קִצְפְּךָ בְּאֶפֶס אוֹנִים

רַק תַּחֲרוֹק אֶת-שִׁנֶּיךָ וְתִשְׁאַף וְתִשֹּׁם,

וְסוֹף-סוֹף בְּאַחֲרִיתְךָ

לֹא יִוָּתֵר לְךָ דָּבָר בִּלְתִּי כִּי-תִתְחַבֵּא

בְּסֵתֶר עֲנָנֶיךָ

עִם-עֱנוּתְךָ הַגְּדוֹלָה וְעִם-מוּסַר כִּלְיוֹתֶיךָ,

וְאֶת-סִבְלְךָ תִּשָּׂא עַד-עוֹלְמֵי עוֹלָמִים –

וְאָדָם לַאֲלָפִים זוֹחֲלֵי עַל-בֶּרֶךְ

יִשְׁרְצוּ לְפָנֶיךָ עַל-גָּחוֹן וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וְיַעַבְדוּךָ

עַל-כֹּחֲךָ הַגָּדוֹל וְעַל-כִּי עָצַמְתָּ כָּכָה.


בְּלֵילוֹת שׁוֹמֵמִים וַאֲרֻכִּים

חִקַּרְתִּיךָ מִמַּחֲבוֹאֶיךָ וּרְאִיתִיךָ פִּתְאֹם

בְּעֶצֶם עֱנוּתְךָ בְּצַלְמְךָ וּדְמוּתֶךָ.


דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הַצֵּל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. בגדי המלך החדשים (פרוזה)
  5. הזמיר (פרוזה)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

בבית עניים

מאת יעקב שטיינברג (פרוזה)

א

היה חורף לבן. מעצי-האלונים, אשר קנתה אמא ביום-השוק, לא נשאר אף קיסם אחד, ובביתנו קיננה צינה טחובה ומשעממת. ובחוץ היו ימי-קור שוקטים ועצורי-רוח, בפאת הרקיע היתה תלויה שמש רחוקה וקרה, אשר יכלה לעורר דמיון בדבר עין גדולה מכושפת, התלויה באוויר ושומרת את אורה המת. ולפנות-ערב היה הרקיע שב לחיות ומצחק בארגמן של אש, ואחר-כך היה מתרומם הירח – ירח-כסף עגול, אשר היה נראה יותר חי ומוּדע לאדמה מאשר השמש ביום. ובביתנו התגלם אז הקור סביב החלונות בפסי-כפור לבנים, שדמו לרצועות שלג מלוכלך והיו משרים בבית מרה שחורה. נדמה היה, כי אויב בלתי-נראה חודר אלינו דרך החרכים. ואיש בבית לא הוציא מלה בקול רם. אבי, הגבוה, בעל האף הגדול והשפם העבה, היה יכול להשרות חמימות בבית, אילו היה אתנו והיה פוסע בצעדיו הכבדים והרחבים על-פני האולם (כך קראנו לגדול שבשלשת חדרינו). הרגל כזה נעשה אצל אבא מזמן שנשאר שרוי בלי פרנסה – להסתובב הנה ושוב בחדרים, כשהוא ממלמל בלחישה איזה ניגון היוצא מנחירי אפו, אף-הנשר, באופן עליז וחי כל-כך, שהלב נעשה קל גם בשעה שהבית ריק מפת-לחם. אולם בימים ההם לא היה אבא בבית. טבעו, לפסוע צעדים רחבים, משך אותו לכל-העברים, ולא פעם נתן בעבוט איזה חפץ ונסע לאודיסה או לחרסון, אולי ידבק בדבר-מה. ואצלנו בבית התמיד לקנן העצב המדכדך והמשעמם כאחד, העצב השורר בכל בית אשר האשה היא שם הנושאת בעול.

העצב בביתנו עוד גדל על-ידי-כך, שאמא היתה יצור טוב ונאה, ושאפילו בימים הרעים ביותר לא נדלדלה מפימת-הצוואר הלבנה, שיש בה משום אמידות; היא היתה מטבעה שקטת-רוח, ואהבה אהבה רבה, כמו ביום-כלולותיה, את אבא הגבוה בעל עיני-הנשר והשפם העבה והשחור. בזמן שאבא היה שב הביתה עם מעט כסף – היתה אמא מיטיבה את לבה למן יום ראשון לשובו, איחרה יום ביומו לקום ואבא הסכין להגיש לה את כוס-התה אל המיטה; נוסף על-זה היה אבא, בשעת ארוחת הצהרים, מלטף את פימת-צווארה הלבנה לעיני כל-הילדים… בימים כאלה היתה אמא מרחיקה כל דאגה מלבה, ואבא השגיח שלא יחסר לה דבר. אך הנה נסע אבא שוב פעם לאיזה מקום, ואמא היתה לאחרת למן הבוקר הראשון אחרי נסעו: היום לקחה בהלואה ולמחרת נתנה בעבוט, אחת אחת הוציאה לשימוש את העצה ואת המזימה, אשר בלעדיהן אין להתקיים בדלות אף יום אחד – ואצלנו היה מתחיל עוני של רעב אילם, האוויר …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.