מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

וְשָׂמַחְתָּ בְחַגֶּךָ

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

וְשָׂמַחְתָּ בְחַגֶּךָ / י"ל גורדון

שֶׁבַע שָׁנִים תְּמִימוֹת יָשַׁב רַב קַלְמָן

עֲרִירִי כֶּעָקָר, בּוֹדֵד כָּאַלְמָן,

הַרְחֵק מֵאִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מַחֲמַדֵּי לְבָבוֹ,

בְּעִיר מָסְקְוַהּ הַמַּעֲטִירָה לַעֲרֹב מַעֲרָבוֹ.

בָּעֵת הַהִיא רֶכֶב-הַבַּרְזֶל אֵינֶנּוּ

וּכְמִזְרָח מִיָּם רָחֲקָה עִירוֹ מִמֶּנּוּ;

עַל כֵּן חָלְפוּ לְרַב קַלְמָן שֶׁבַע שָׁנִים

וּבְנֵי בֵיתוֹ לֹא רָאָה פָּנִים בְּפָנִים.

עַל יַד בִּתְיָה אִשְׁתּוֹ עָזַב אֶת בֵּיתוֹ,

כִּי בִתּוֹ הַבְּכִירָה בַּת עֶשֶׂר בְּצֵאתוֹ –

וּבִתְיָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵשֶׁת חַיִל

וּבְחֵפֶץ כַּפַּיִם עָמְלָה יוֹמָם וָלַיִל:

הִיא יָשְׁבָה בַחֲנוּתָהּ וַתִּסְחֹר בֶּאֱמוּנָה,

הִיא הִשְׁגִּיחָה אֶל בֵּיתָהּ בְּדַעַת וּתְבוּנָה,

הִיא אֶל הַחֶדֶר שִׁלְּחָה אֶת בָּנֶיהָ,

גַּם עַל גִּדּוּל הַבָּנוֹת הִיא פָּקְחָה עֵינֶיהָ

וַתְּחַנְּכֵן בַּחֲרִיצוּת בִּמְלֶאכֶת יָדַיִם,

וַתְּנַהֲלֵן בִּצְנִיעוּת וּבְיִרְאַת שָׁמָיִם.

עַתָּה בִּתָּהּ בָּגְרָה וּלְפִרְקָהּ הִגִּיעָה

וּבִתְיָה אֶל אִישָׁהּ בְּמָסְקְוַהּ הוֹדִיעָה,

כִּי כְבָר רָאֲתָה לְבִתָּם חָתָן כִּלְבָבָהּ

נַעַר בָּחוּר וָטוֹב דָּגוּל מֵרְבָבָה,

טַבַּעַת זָהָב מִשַּׁלְשֶׁלֶת רַבָּנִים

וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דַּף גְּמָרָא לוֹ בִּמְזוּמָנִים;

וּכְבָר נוֹעַד הַזְּמָן לִכְתּוֹב הַתְּנָאִים

לִימֵי חַג הַסֻּכּוֹת הָאַחֲרוֹנִים הַבָּאִים

(בַּשָּׁנָה הַהִיא הָיוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים,

כִּי יוֹם טוֹב עִם שַׁבָּת בְּרֵאשִית חָלוּ תְּכוּפִים)

לַיָּמִים הָהֵמָּה אָמְרוּ הַמְּחֻתָּנִים

לָבוֹא אֲלֵיהֶם הֵרָאוֹת אִתָּם פָּנִים,

וּכְפִי אֲשֶׁר בַּמִּכְתָּב לָהּ הוֹדִיעוּ

גַּם אֶת הַנַּעַר הֶחָתָן עִמָּם יָבִיאוּ.

אָז נֵעוֹר רַב קַלְמָן גַּם הוּא מִשְּׁנָתוֹ

וַיֹּאמֶר הַפַּעַם לִפְקוֹד נַחֲלָתוֹ,

וּלְחִבּוּט עֲרָבָה אָמַר בְּמִכְתָּבוֹ

אֶל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו אֶל בֵּיתוֹ לָבוֹא,

וּלְכֻלָּם הִבְטִיחַ לָבִיא מַתָּנוֹת

מִזִּמְרַת מָסְקְבַהּ שְׂמָלוֹת וּמִגְדָּנוֹת.

וַיֵּצֵא רַב קַלְמָן מֵעִיר הָרוּסִים

בָּעֲגָלָה הָרְתוּמָה לִשְׁלֹשָׁה סוּסִים

וּבְיָדוֹ מִטּוּב מָסְקְוַהּ אֵת כָּל הָעֵרֶךְ.

בִּימֵי אֱלוּל הָאַחֲרוֹנִים יָצָא בַּדֶּרֶךְ

וַיְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ עַד בֵּיתוֹ לְחֹדֶשׁ יָמִים;

כִּי הַדְּרָכִים הִתְקַלְקְלוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים,

הַנְּהָרוֹת גָּאוּ, מָלְאוּ עַל כָּל גְּדוֹתָם,

הַגְּשָׁרִים הִתְרוֹעֲעוּ, חָרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם,

וּבְכַפּוֹ נַפְשׁוֹ לֹא פַעַם וּשְׁתַּיִם

עָבַר גֶּשֶׁר רָעוּעַ, מֵי מָתְנַיִם,

פֶּרֶץ מַיִם נִבְעֶה בִּנְקִיק הֶהָרִים

וּמַעְבָּרָה נִשֵּׂאת בִּגְאוֹן מִשְׁבָּרִים.

כַּמָּה הִתְיַפְּחָה נַפְשׁוֹ הָעֲלוּבָה

כִּי לֹא יָכֹל לְקַיֵּם כַּדִּין יְמֵי הַתְּשׁוּבָה,

כַּמָּה הָיוּ כִּלְיוֹתָיו אוֹתוֹ מוֹכִיחוֹת

כִּי לֹא קִדְּמוּ עֵינָיו אַשְׁמֻרוֹת לִסְלִיחוֹת,

כִּי לֹא הָיָה לוֹ לַתַּשְׁלִיךְ נָהָר וּפֶלֶג

וּלְכַפָּרָה – תַּרְנְגֹל לָבָן כַּשֶּׁלֶג!

הַסְּלִיחוֹת, הַתְּשׁוּבָה, הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים

מִנְּדוּדֵי הַדֶּרֶך נַעֲשֹוּ קְרָעִים קְרָעִים;

כֶּסֶא וְעָשׂוֹר וִימֵי סֻכּוֹת הָרִאשׁוֹנִים

בִּלָּה בֵּין אֲנָשִׁים זָרִים, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים.

כָּכָה חֹדֶשׁ תָּמִים, בַּעֲמַל בָּשָׂר וָנֶפֶשׁ,

הִתְגַּלְגֵּל בַּמְּלוֹנוֹת בַּבֹּץ וָרֶפֶשׁ;

אַךְ בִּזְכוֹר בֵּיתוֹ וִילָדָיו הַחֲמוּדִים

הֶחֱלִיף כֹּחַ לָשֵׂאת עָמָל וּנְדוּדִים,

בִּזְכוֹר הַיָּמִים הַטּוֹבִים הָהֵמָּה,

בָּם יִרְאֶה בֵּיתוֹ וּמְנוּחָה נָעֵמָה,

יִרְאֶה אֶת בָּנָיו הַמַּזְהִירִים כַּכּוֹכָבִים,

יִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, יִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים,

יִפְקֹד אִישׁ בִּמְעוֹנוֹ כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים,

יִרְאֶה חֲתַן בִּתּוֹ, יִרְאֶה הַמְּחֻתָּנִים,

וּבִמְסִבַּת בָּנָיו הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים

יֵשֵׁב לַשֻּׁלְחָן מָלֵא מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים,

הַלְּבִיבוֹת הַמְּשֻׁלָּשׁוֹת מֻרְבָּכוֹת בַּמָּרָק

וּמֻרְאָה מְמֻלָּאָה בַּאֲרוּחַת הַיָּרָק

(עוֹד יִזְכֹּר כִּי בִתְיָה הָיְתָה יוֹדַעַת

לָכִין כָּל אֵלֶּה בִּתְבוּנָה וָדַעַת!) –

כָּל זֶה הָעֹנֶג הֶרְאָה לוֹ דִּמְיוֹנוֹ

בַּמֶּרְחָק שָׁם, בִּקְהַל בָּנָיו, בִּמְעוֹנוֹ,

שָׁם יִשְׂמַח בֶּחָג, יָנַח בְּנַחַת וְשׁוּבָה,

כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה.

וַיִּסַּע רַב קַלְמָן הָלֹךְ וְנָסוֹעַ –

יִגְרַע שְׁנָת מֵעֵינָיו, מֵעֲצָמָיו מַרְגּוֹעַ,

נִתָּךְ עָלָיו מָטָר סֹחֵף מִמָּעַל

וּלְרַגְלָיו אַגְמֵי טִיט, נַחֲלֵי בְלִיָּעַל,

כָּשַׁל כֹּחַ סוּסָיו, פַּרְסוֹתָם עֻקָּרוּ,

נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת, הָאוֹפַנִּים נִשְׁבָּרוּ –

וָהוּא לֹא נוֹאָשׁ, לֹא יִיעַף לֹא יֵלֶא!

חִישׁ יַעֲלֶה אֲרוּכָה לַפְּגָעִים אֵלֶּה

וִישָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ הָלְאָה מִבְּלִי מָנוֹחַ,

יִדְפֹּק סוּסָיו הָעֲיֵפִים בְּכָל מַאֲמַצֵּי-כֹחַ

יִשְׂחַק לַמָּטָר וּלְרוּחַ זִלְעָפוֹת.

הָהּ, הַיָּמִים חוֹלְפִים כְּצִפֳּרִים עָפוֹת,

כָּל כִּבְרַת אֶרֶץ עַד אֵין קֵץ מִשְׂתָּרַעַת,

הָעֲגָלָה בַּטִּיט בִּכְבֵדוּת מִתְנוֹעַעַת,

וּבְלֵב רַב קַלְמָן תּוֹחַלְתּוֹ חָלָתָה

וּבְשָׂרוֹ סָמַר מִפַּחַד אֵימָתָה,

בַּעֲלוֹת עַל לִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַנּוֹרָא

פֶּן לֹא יָבֹא הַבַּיְתָה לְשִׂמְחַת תּוֹרָה.

הַנְּחָלִים הוֹלְכִים, הַמַּיִם מֻגָּרִים,

הָרְגָעִים, הַשָּׁעוֹת עָפִים כַּצִּפֳּרִים,

הַלֵּילוֹת מִתְגַּנְּבִים, הַיָּמִים בּוֹרְחִים –

הֲלָנֶצַח לֹא יִכְלוּ מְלוֹנוֹת-הָאֹרְחִים?

לֵיל הוֹשַׁעְנָא-רַבָּה עָמַד אֵיזֶה שָׁעוֹת

בַּמָּלוֹן, הַרְחֵק מֵעִירוֹ שֵׁשׁ פַּרְסָאוֹת

שָׁם בְּחֶדֶר אָפֵל כַּחֲדַר בֵּית-הַסֹּהַר

קָרָא מִשְׁנֵה-תּוֹרָה עִם תִּקּוּנֵי זֹהַר,

וּלְפָנָיו בִּמְנוֹרָה גְּבוֹהָה, מִנְּחֹשֶׁת מְרוּטָה,

הִדְלִיקוּ נֵר כֵּהָה, נֵר שָׁוֶה פְּרוּטָה,

וּשְׁבִיבוֹ הֵפִיץ סְבִיבוֹ אוֹר קִפָּאוֹן.

כָּתְלֵי הַחֶדֶר לָבְשׁוּ צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן,

צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן הָיוּ גַּם בִּלְבָבוֹ,

בִּזְכוֹר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, בֵּיתוֹ וְעִיר מוֹשָׁבוֹ

וּבְלֵב הוֹגֶה אֵימָה נָשָׂא לְתֻמּוֹ הָעָיִן

וַיִּבָּהֵל לִרְאוֹת כִּי רֹאשׁוֹ עַל צִלּוֹ אָיִן

(כִּי הֶאֱרִיכוּ הַצְּלָלִים מִפְּנֵי הַנֵּר בְּהִלּוֹ

וּבִשְׁחוֹר הַתִּקְרָה הִתְעַלֵּם רֹאשׁ צִלּוֹ) –

וַיֶּחֱרַד רַב קַלְמָן חֲרָדָה גְּדוֹלָה:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! – קָרָא – הִנְנִי יוֹרֵד שְׁאוֹלָה

הֲכִי אֶשְׁאַר פֹּה עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה

וְלֹא אֶזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת בֵּיתִי עַל תִּלּוֹ?

וּלְמָחֳרַת בַּבֹּקֶר כִּכְלוֹת חִבּוּט עֲרָבָה

שָׁב רַב קַלְמָן וַיֵּשֶׁב עַל הַמֶּרְכָּבָה.

הַמָּטָר חָדַל, טָהַר הָרָקִיעַ,

בֹּקֶר לֹא עָבוֹת בַּהֲדָרוֹ הוֹפִיעַ,

בַּאֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאָתָה

וּבְלֵב רַב קַלְמָן הַתִּקְוָה הֶחְיָתָה

שָׁכַח תְּלָאוֹתָיו וּבִעוּתֵי הַלָּיְלָה

וּבְרָב-אוֹנִים שָׁקַד עַל דַּרְכוֹ הָלְאָה.

עוֹד אֶל עִיר מוֹשָׁבוֹ רַק שָׁלֹש פַּרְסָאוֹת

אַךְ הָרְגָעִים עָפִים, תַּעֲבֹרְנָה הַשָּׁעוֹת,

הַסּוּסִים עֲיֵפִים, זוֹחֲלִים בַּעֲצַלְתָּיִם,

וּכְבָר תַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמוֹרַד הַשָּׁמָיִם…

קָשֶׁה הַדָּבָר לָבוֹא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע

עַד לִפְנוֹת עֶרֶב, עַד שְׁעַת הַשֶּׁבַע,

אַךְ הַתִּקְוָה הַנּוֹכֵלָה עַל לִבּוֹ דִּבֵּרָה:

"אוּלַי יֵעָשֶׂה לְךָ נֵס וּבָאתָ בִּמְהֵרָה;

אוּלַי תִּקְפֹּץ לָךְ הַדֶּרֶך; וּמַדּוּעַ

לֹא תִדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ גַּם לָךְ כִּיהוֹשֻׁעַ?"

הָהּ! חָלְפָה עֵת הַפְּלָאוֹת, יְמֵי עוֹלָם עָבָרוּ,

נִפְלָאוֹת לֹא יֵעָשֹוּ, הַשָּׁמַיִם סֻגָּרוּ;

הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת, מִמְּקוֹמָהּ לֹא תָמֶשׁ,

מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ יֵלֶךְ לוֹ הַשָּׁמֶשׁ,

הַסּוּסִים הוֹלְכִים בִּכְבֵדוּת נְטוּיֵי גָּרוֹן,

רַב קַלְמָן שׁוֹכֵב בָּעֲגָלָה כְּמֵת בָּאָרוֹן.

רֶגַע רֶגַע יִשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיִם

וְתֹאחֲזֵהוּ חַלְחָלָה וּפִיק בִּרְכַּיִם,

כִּמְעַט מֵת לִבּוֹ וַיְהִי כָּאֶבֶן בַּקֶּרֶב –

שָׁם בַּבִּקְעָה יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב,

אֶל סֵתֶר הֶהָרִים יוֹרֵד הַחַרְסָה

וּלְעִיר מוֹשָׁבוֹ תִּשָּׁאֵר עוֹד פַּרְסָה.

אָז פָּג לִבּוֹ וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת:

"בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, הָרִים וּגְבָעוֹת,

עִצְרוּ נָא הַשָּׁמֶשׁ, עִצְרוּהָ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת!"

לַשָּׁוְא תִּתְפַּלֵּל, אֻמְלָל, אֵין רַחֲמִים בַּטֶּבַע;

לַשָּׁוְא תִּשָּׂא עַיִן אֶל הַר וָגֶבַע,

הַגְּבָעוֹת חֵרְשׁוֹת, לֶהָרִים אֵין אָזְנָיִם –

הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת לִקְצֵה הַשָּׁמָיִם;

לַשָּׁוְא חָגְרוּ סוּסָיו בָּעֹז מָתְנֵימוֹ,

הַסּוּסִים הַתְּמִימִים חוֹבָתָם יָדָעוּ,

אַךְ רַגְלֵימוֹ אֲהָהּ בַּבֹּץ הָטְבָּעוּ,

לֹא יוּכְלוּ לָרוּץ, אֵין כֹּחַ אֵין חָיִל

לָבוֹא הָעִירָה לִפְנֵי חֲצוֹת לָיִל.

הַיּוֹם פָּנָה – הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם

מִתְנוֹסְסִים כְּאַבְנֵי נֵזֶר בְּמִשְׁבְּצוֹתָם

כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף, אָרוּר צֵאתְכֶם וּבוֹאֲכֶם!

לָמָּה קִדַּמְתֶּם לָצֵאת מִמַּחֲבוֹאֲכֶם?

לָמָּה תִּצְהֲלוּ פָנִים, תִּתְנוֹצְצוּ, תָּהֵלוּ?

הַכְהָתֵל לֵצִים בֶּאֱנוֹשׁ אָנוּשׁ תְּהָתֵלוּ?!

עוֹד כַּחֲצִי פַּרְסָה מִקִּרְיַת מוֹשָׁבוֹ

וּלְאַחַד הַכְּפָרִים רַב קַלְמָן יָבוֹא.

בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה,

וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה

נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ,

כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם-טוֹב הִגִּיעַ,

וּבְאַחַד הַבָּתִּים “מִנְיַן” אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ

וּכְבָר אָמְרוּ “בָּרְכוּ”, עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ;

וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה

וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה:

הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ,

לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נָחֹג חַגֵּנוּ.

וּבְבֵית רַב קַלְמָן כָּל שִׂמְחָה שָׁבָתָה,

לֹא יָדְעוּ הָאֻמְלָלִים מַה-נִּהְיָתָה;

כָּל יְמֵי הַחַג הִלְּכוּ קוֹדֵר וַיִּנָּהוּ:

“אַיֵּה אָבִינוּ? הַאִם אָסוֹן קָרָהוּ?”

וַיְפָרְשֹוּ כַּפֵּיהֶם וַיִּבְכּוּ תַּמְרוּרִים,

וַיְהִי שִׂמְחַת-תּוֹרָה לָהֶם יוֹם-כִּפּוּרִים,

וַיְהִי הַמּוֹעֵד לָאֵיד, הֶחָג לְחָגָא.

בִּתְיָה חָלְתָה מָעֹצֶר יָגוֹן וּדְאָגָה

וַתִּפֹּל לְמִשְׁכָּב וְלֹא קִבְּלָה הַמְּחֻתָּנִים;

הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה לֹא הִתְרָאוּ פָנִים;

וּבְמוֹצָאֵי יוֹם-טוֹב אַחַר הַבְדָּלָה

מִהֲרוּ הַמְּחֻתָּנִים לִשְׂכֹּר עֲגָלָה

וַיָּנֻסוּ מִשָּׁמָּה מְנוּסַת חֶרֶב

וּמִשִּׁנֵּי הַשַּׁדְכָן הֻשְׁלַךְ הַטֶּרֶף!

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן – הַבֹּקֶר הוֹפִיעַ

וְרַב קַלְמָן הָאוֹבֵד אֶל בֵּיתוֹ הִגִּיעַ,

וַיִּמְצָא אֶת אִשְׁתּוֹ עַל עַרְשָׂהּ שׁוֹכֶבֶת

חוֹלָה בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמָּוֶת,

וּבִתּוֹ תִּתְיַפֵּחַ, תָּרִיעַ רֵעַ, –

עַל אָבִיהָ? עַל חֲתָנָהּ? מִי זֶה יוֹדֵעַ!

הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה

הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה!

תִּקְוַת עֲנָוִים מַפַּח נֶפֶשׁ שַׂמְתָּ,

מִשְׁכַּן שַׁאֲנַנִּים לִמְקוֹם אֵבֶל וִילָלָה,

כַּלָּה נָאָה וּצְעִירָה לִבְתוּלָה בָּלָה.


רַב קַלְמָן, בָּא הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתָּ!

לוּלֵא הוּסַר מֵאָז רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ

כַּאֲשֶׁר בַּלַּיְלָה הַהוּא הֶרְאָה לְךָ צִלֶּךָ,

לוּלֵא נָחוּךָ מוֹרֶיךָ בְּעַמּוּד עָנָן

לֹא נִמְנַעְתָּ לָשׁוּב מִשֶּׁחָשְׁכָה הַבַּיְתָה,

כִּי שִׂמְחַת הַחַג מִצְוָה מִדְּאוֹרַיְתָא

וּתְחוּמִין אֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן.

תרכ"ח, טעלש.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

משל המערה לאפלאטון

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


מתוך “דבר”, 14.11.1934

(המשוחחים: סוקרטס, גלאבקון)

– ואוסיף ואומר: עתה, צא וערוך את מצבנו הטבעי, אשר להשכלה ואשר לבערות, לפרשת-מציאות כזו: דמה בנפשך, כמה בני-אדם יושבים במחילת-מערה מתחת לאדמה, ובה פתח פרוץ כנגד האור, והמתח הולך ונמשך למלוא-ארכה של המערה, אשר בתוכה הם כלואים מאז ילדותם, רגליהם וצואריהם כן כבולים עד שאי אפשר להם לזוז, והם מוכרחים להביט נחכה, לפי שכבליהם מונעים מהם תנועת ראש לכן ולכאן ועוד, דמה, אש-להבה בוערת במרחק-מה מאחוריהם ולמעלה מהם, ודרך-נסיעה מוגבהה תעבוד בין האט ובין האסירים, ולאורך דרך זו בנוי כותל נמוך, כאותם החריסים אשר יקימו להם הקוממים לפני הקהל שלהם, ואשר עליהם יציגו קסמיהם.

– כן עשיתי, – השיבני.

– צייר בלבך, כמו-כן, מספר-אנשים מתהלכים אחורי כותל זה, נושאים בידיהם פסלים של בני-אדם וצלמים של שאר בעלי-חיים, עשויים עץ ואבן וכל מיני חומר, ועוד כלים מכלים שונים, ואלה למעלה: מן הכותל הם ואותם עוברים-ושבים, כפי שאפשר לך לצפות מראש, מהם משיחים ומהם מחרישים.

– מראה משונה אתה מצייר, ואסירים משונים.

– כמוהם כמונו, השבתי. כי, הן לי רשות ואקדים ואשאלך: בני-אדם הכלואים בדרך. זו, כלום יכולים הם לראות משהו מעצמם או מזולתם, וכלום יש לעיניהם אלא הצללים הנזרקים על ידי האש על אותו חלק מן המערה אשר לגג-דם?

– בודאי לא-כלום, אם כך היו מוכרחים לשבת כל ימי חייהם מבלי להניע ראשם אַף פעם אַחת.

– והדברים הנשואים מאחוריהם, כלום אין ידיעתם את אלה גם כן מוגבלת בה במידה?

– אין דימה שכך הוא.

– ואלמלי היו יכולים לשוחח אלו עם אלו, האם אינך סבור שהיו נוהגים לקרוא שמות לכל הכלים הנראים לפניהם?

– באין ספק, כן.

– ועוד: אלמלי היה בית-אסורים שלהם מחזיר הר מחלק-המערה אשר כנגדם מרי פּתוח אחד העוברים-ושבים את פיו לדבר, למה, אשאלך, היו מייחסים את הקול אם לא לצל החולף על פּניהם באותו רגע?

– אמנם, לזה היו מיחסים אותו.

– ברור, איפוא, שאסירים כאלה היו חושבים את צלליהם של הכלים לנמצאים היחידים שאין זולתם בעולם?

– בלי שום ספק, כן הדבר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.