מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"אלטניילנד"

מאת: אחד העם

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

“אלטניילַנד” / אחד העם

אכן נודע הדבר!

כמה פעמים, מעת שנולדה הציוניות המדינית, שאלה זו נשאלה וחזרה ונשאלה: ומה אם יהיה ה„טשַרטר“ כתוב וחתום – התפתר אז באמת „שאלת היהודים“ בשלמותה“, כמו שמבטיחה הציוניות הזאת? היוכלו אז באמת כל היהודים או רובם להתישב בארץ ישראל, באופן שלא ישאר מהם בארצות הגולה אלא כמה שתוכל כל ארץ לשאת במנוחה, מבלי להרגיש בהתחרותם של הזרים האלה בכל ענפי החיים? כי אם לא כן, אם לא תחדל ההתחרות היתרה של היהודים בשכניהם, הרי גם השנאה והקנאה עם „שאלת היהודים“ התלויה בהן במקומן עומדות, והציוניות המדינית, אשר נבנתה על יסוד זה: שאין פתרון ל„שאלת היהודים“ אלא בבטול ההתחרות, – מה הועילה איפוא, אם אין בכחה לבטל אותו דבר שבטולו הוא יסוד קיומה, ולמה היא מבטיחה דבר שלמעלה מכחה?

וראשי המדברים שבין הציוניים המדיניים, כששומעים שאלה זו, יש שעושים עצמם כלא שומעים ואינם משיבים כלום, ויש שעושים עצמם כלא מבינים ומשיבים שלא ממין הטענה: אם שמתחילים לספר בשבחה של ארץ ישראל ומוכיחים מתוך זה, כי לא מן הנמנעות הוא, שברבות הימים ישבו שם בריוח אלפי אלפים נפש מישראל; או שמטעימים ערכה הגדול של „מדינת היהודים“ והשפעתה על חיינו הלאומיים, אף אם לא יֵשבו בה רוב ישראל. ואין צריך לאמר, ששתי אלו התשובות אינן משיבות כלל על עיקר השאלה. בערכו הגדול של „מרכז לאומי“ מודים גם רבים מן השואלים, ומפני שמבינים ערכו של מרכז כזה כשהוא לעצמו, גם אם יקיף רק חלק קטן מן העם, – לכן הם רוצים, שיבינו גם אחרים, כי אין בכחה של הציוניות לפתור „שאלת היהודים“ במובנה הגשמי על ידי קבוץ גלויות, וכל עצמה לא באה אלא להשיב לעמנו, על ידי יסוד מרכז לאומי, את אחדותו, את כחו הרוחני ואת כבודו הלאומי אשר גלה ממנו. גם בשבחה של ארץ ישראל אין השואלים האלו צריכים שיספרו להם, כי גם בזה לא באו להטיל ספק ואינם שואלים כלל: איך יֵשבו בא“י רוב בני עמנו? אלא – איך יתישבו שם? כלומר, איך יֵצא כל ההמון הרב הזה מארצות מושבותיו? אם יצא מעט מעט – נאמר: עשרות אלפי נפש כל שנה – הרי לא יתמעט על ידי זה מספר היהודים במקומות שמשם ביחוד צריכים הם לצאת, כי יותר ממספר היוצאים יתוסף עליהם בכל שנה בדרך הטבע, ואף אם **במשך הזמן ירבו בני עמנו בא”י עד למליונים**, לא יתמעט על ידי זה מספרם בגולה במדה ניכרת. ואם יצאו בבת אחת המונים המונים, כפי הדרוש בשביל למעט מספרם בגולה, כלומר מאות אלפים בכל שנה, – איך יוכלו ההמונים האלה להתישב ולמצוא מחיתם תיכף בארץ קטנה ושוממה, שעדיין אין בה כמעט כלום, שמקורי הכלכלה בה עדיין סתומים וחתומים ואינם יכולים להגלות אלא לאט לאט, על ידי נסיונות מרובים ועבודה קשה, הדורשת זהירות ומתינות יתרה? מי ראה אִימיגרציה גדולה ופתאומית כזו באיזו ארץ חדשה, אפילו אם היא רחבת ידים ואדמתה חפשית ונוחה לעבודה פשוטה ואדם אין בה, וכל שכן בארץ כארצנו, שאדמת־זרע בה מעט, לפי ערך, וגם זו יש לה בעלים ועובדים אשר לא בנקל יעזבוה?

ובכן, אחת משתי אלה: או שתתישב א“י על ידינו בדרך טבעית, בהדרגה, ואז ישארו בהכרח רוב בני עמנו בארצות מושבותם, וההתחרות בשכניהם – ועמה גם שאלת היהודים לא תבָטל; או שיעזבו רוב ישראל את ארצות גלותם ויתקבצו לא”י במשך זמן קצר, על ידי אימיגרציא גדולה בבת אחת, – ואז על הציוניים לבאר לנו, איך יֵעשה הפלא הזה, שכמוהו לא היה עוד בעולם וגדול הוא מכל הנסים שנעשו לאבותינו ממצרים ועד הנה.

כאמור, לא זכינו עד כה לתשובה ברורה על שאלה זו. ד"ר הרצל נתן לנו אמנם במחברתו „מדינת היהודים“ ציור כללי ממהלך ה„גאולה“ וקבוץ גליות, אבל ציורו זה, שנכתב עוד „בתקופה שלפני ההיסטוריא“, לא הספיק כלל להניח את הדעת, בהיותו אך „אוטופיא“ מפשטת, חוץ למקום ולזמן. כי לא החליט עוד אז ראש הציוניים באיזה מקום תוסד ה„מדינה“ וכמה זמן דרוש להתישבותה. במקום אחד הוא מרמז אמנם, כי מסע העם למדינתו ימָשך „אולי עשרים שנה “, אבל מיד הוא מוסיף: „ואולי יותר“1. בכלל היה כל אותו הציור גם בעיני ה„מדיניים“ רק כנסיון ראשון „לקרב הדבר אל השכל“, ולא קבעו בו מסמרות. גם המנהיג עצמו הרגיש, כנראה, כי במחברתו זו לא יצא ידי חובתו, ולכן החליט לכתוב ספר חדש, שבו יבואר בפרטות, איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה, אחר הקונגרסים והפרוגרמא הבזילית, אחר שהמדינה הציונית „מחויבת“, על פי ה„פרוגרמא“ להיות דוקא בציון2… והספר הזה, שעבד בו מחברו, לפי הודעתו, שלש שנים, יצא עתה לאור3

וכה נודע הדבר, על פי הספר החדש הזה, כי לא מן השפה ולחוץ מבטיח מנהיג הציוניים להעביר „שאלת היהודים“ מן העולם על ידי קבוץ־גליות לארץ ישראל; כי באמת ובתמים הוא מאמין באפשרות הדבר, ודוקא במשך עשרים שנה בדיוק: ספק שלו לפנים נעשה לו עתה ודאי…

„אם רוצים אתם בכך, אין זו בדותא“ – כך כתוב על שער הספר, וגוף הספר הוא רק פירוש רחב ומפורט לדברים אלו, בהראותו כל מהלך הענין באופן בולט, פשוט וקל, כאלו אנו רואים הכל בעינינו. וכדי להוָכח, ש„אין זו בדותא“, אין אנו צריכים אלא לצייר לנו בדמיוננו, שאנו עומדים עתה בשנת 1923, כלומר עשרים שנה אחר קבלת ה„טשַרטר“ (כי גם זה צריכים אנו לצייר לנו בדמיוננו, שהטשרטר נתקבל בעוד כשנה מהיום, בראשית הסתו שנת 1903), ולהתבונן לאחור אל מהלך העבודה מראשיתה, לפני עשרים שנה, עד הַגיעה לקץ מטרתה, לאותו המצב המאושר שאנו בו „עתה“, בשנת 1923.

הדבר היה איפוא בראשית הסתו שנת 1903. הטשרטר נכתב ונחתם בקונסטנטינופול על פי התנאים האלה: „החברה החדשה לישוב ארץ ישראל“ משלמת לממשלת טורקיא תיכף במזומנים שני מיליון סטרלינג ומתחייבת עם זה להכניס גם אחרי כן, במשך שלשים שנה, לאוצרה של ממשלה זו חמשים אלף ליטרא בכל שנה, מלבד רביעית הריוח הנקי שתוציא החברה מעסקי הישוב. ואחר שלשים שנה לא תשלם עוד החברה להממשלה מס קצוב, אבל תתן לה מחצית הריוח בכל שנה. בשכר כל זה נותנת ממשלת טורקיא להחברה את הרשיון ליסד ישוב חדש בארץ ישראל ולהנהיג בעצמה את הישוב הזה תחת הממשלה העליונה של השולטן4.

מה היא „החברה החדשה“? – „לא מדינה (שטאאט) היא, כי אם רק חברה גדולה של שותפות (גענאססענשאפט)“, שחבריה הם המה המתישבים בארץ לעבדה ולאכול מפריה5. אבל אין ההתישבות בארץ מחייבת שום אדם להתחבר ל„החברה החדשה“, ויש בא"י גם „עתה“, לאחר עשרים שנה, יהודים שאינם מחברי החברה6. מורשי החברה הם כמובן, „המנהיגים הנבחרים על ידי הקונגרסים7. המנהיגים האלה הם שחתמו את הטשרטר והם בוחרים „דירקטוריום“, שעליו לגשת תיכף לעבודת הישוב החדש. יש אמנם עוד גם „חברה של אקציות“, שחבריה הם עשירי לונדון והונה עולה לסך עשרה מיליון ליטרא, וכעבור עשר שנים היא מקבלת מיד „החברה החדשה“ כפלים כסך הזה ונפטרת והולכת לה8. אבל חברה זו אין אנו יודעים למה היא ומה מעשיה, כי אין אנו מוצאים אחרי כן אף רמז קל לפעולתה, והכל, מן הצעד הראשון, נעשה אך על ידי הדירקטוריום של „החברה החדשה“. כנראה, לא באה החברה של אקציות אלא בשביל „לשכך את האוזן“ ולהיות „מראה מקום“ לכסף בראשית המפעל – בטרם עוד בראו הקולוניסטים העניים בכח ידיהם את הרכוש הגדול של „החברה החדשה“, – כמו שנזכרים למטרה זו גם „המוסדים הלאומיים“ (קרי יק"א) שעלה הונם בסוף 1900 לשנים עשר מיליון ליטרא9, וגם הם אינם נזכרים שנית ואין אנו יודעים אם נתנו כל הונם במתנה ל„החברה החדשה“ מבלי להתערב במעשיה, או שהשתתפו גם הם בעבודה באיזה אופן…

איך שיהיה, כסף לא חסר בשביל הצרכים הראשונים, והדירקטוריום נגש תכף לעבודתו, כנראה, מבלי להמתין עד שיקוים הטשרטר מצד שאר הממשלות „אָפפענטליך־רעכטליך“, כי אין זכר לקיום כזה בכל הספר. ובאמת, מאחר שה„מדינה“ לא מדינה היא עוד, כי אם רק חברה של שותפות למטרות איקונומיות וחברתיות בלבד, הרי אין זה אלא „ענין פנימי“ של ממשלת טורקיא ואין מקום כאן לערובה מדינית מצד שאר הממשלות.

לראש הדירקטוריום נתמנה יוסף לוי, ותנאי התנה מראש, שלא יפרסמו לע“ע דבר קבלת הטשרטר, כדי שלא תתעורר תיכף אימיגרציא מבוהלת ושלא יעלה מחיר הקרקעות. למטרה זו „הבטיחה“ גם ממשלת תוגרמא להשאיר לע”ע בתקפם את החקים המכבידים על הנודדים היהודים את הכניסה לא“י. וכה סר הפחד מפני הערבוביא והבהלה, ולוי התחיל לעשות במנוחה את ההכנות הדרושות, ההתישבות עצמה צריכה היתה להתחיל מיד אחר הגשמים (בודאי, כדי שתֵּעבד האדמה עוד בשנה זו ולא תאבד ההכנסה של שנה שלמה), ונשאר איפוא להכנות רק זמן של ארבעה חדשים! אבל לוי כֹל יכול. הוא יסד לו תיכף „ביורא“ בלונדון וחלק את העבודה בין אנשים מצוינים, שכל אחד מהם כמו נוצר מראש לעבודה שנמסרה לו, – ולכן לא יפלא, כי מלאו כלם את משלחתם באופן היותר נעלה ולא היה דבר אשר שגב מהם. אללאדינו, הממונה על קנית קרקעות בארץ ישראל (כי הטשרטר הוא רק רשיון הממשלה להתישב בארץ, אבל את האדמה צריך היה, כמובן, לקנות בכסף מלא מאת בעליה הפרטיים), הלך תיכף לשם וחמשים מיליון פרנק בידו, לקנות קרקעות באשר ימצא. ובחכמתו הגדולה הצליח לקנות במשך ארבעת החדשים את הקרקעות הדרושות לו, כלומר אלפי אלפים דונם „במקח השוה“, ובעלי האחוזות וסרסוריהם לא הרגישו כלל, שיש קופצים על קרקעות ואפשר להעלות את המחיר, כי חכם אללאדינו מכלם יחד10… ובאותה עת עצמה יצאו גם שאר חברי הביורא לארצות שונות, בשביל לעשות איש איש את המוטל עליו: זה הלך לאמיריקא לקנות מכונות, זה – לאוסטרליא לקנות עצי איקליפטוס ושאר מיני מטעים וזרעים, זה – לאירופא להכין צרכי בנין, ויתרם הלכו לרוסיא ולשאר הארצות „היהודיות“ לסדר את היציאה משם לא”י באופן שיבָּחרו רק האנשים הראוים לכך. ברוסיא נסתדרה האורגניזציא של היציאה במשך שלשה שבועות, וברומניא וגליציא וכו' – במשך שני שבועות. ואין לתמוה על זה, כי האגודות הציוניות היו המתעסקות בדבר בכל מקום… גם אמיריקא היתה אחת מארצות היציאה, כי, כידוע, יש כבר בערים הגדולות שם יהודים יותר מדי, ומדוע לא יקחו גם אותם לא"י?… וגם שם לא קשה היה לסדר הדבר כראוי בעזרת האגודות הציוניות11. – והממונה על הבנינים, הארכיטקטון שטיינעק, לא ישב גם הוא בינתים בחבוק ידים. הוא סבב בארצות שונות, קנה את החמרים הדרושים לבנין וגם בחר לו לעזרה אנשים צעירים, שזה עתה גמרו למודי הטכניקא בבתי הספר הגבוהים שבאירופא. וכעבור ששה שבועות מעת קבלת הטשרטר כבר היה לו לשטיינעק ביורא ביפו ועמו אינג’ינרים צעירים העוזרים לו בעבודתו. הדבר הזה עשה, כמובן, רושם גדול על היהודים הצעירים הלומדים בבתי הספר הגבוהים, כי נפתח לפניהם השער, שהיה סגור עד כה, לעבודה פוריה „ואולי גם לקַרייֶרה מזהירה“, ועל כן השתדלו רבים מהם לגמור למודם ולעמוד על המבחן בהקדם האפשרי12.

ובכן היה הכל מוכן למועד הקבוע. אך לא! עוד חסרו צרכי אוכל נפש, מלבושים ושאר דברים המוכרחים לחיי איש וביתו, ונחוץ היה לסדר הענין מראש, שכאשר יבואו המתישבים, יוכלו למצוא כל הדברים הנצרכים להם בלי יגיעה יתרה. אבל לוי וחבריו לא רצו לעסוק בעצמם בעבודה זו, שהיתה שוללת חלק גדול מזמנם וכחם. מה עשו? הודיעו לסוחרים גדולים באנגליא, צרפת ואשכנז, שבקרוב יוָסד בא“י ישוב גדול, – ומיד מהרו הסוחרים האלה לפתוח בא”י בתי־אוצר גדולים לכל מיני סחורה. „וכה נוצר במשך שנים שלשה חדשים שוק־הסחורות, לפי צרכי העת הראשונה. ובעוד שבכל הארצות עמלו האגודות [הציוניות] המקומיות בבחירת האנשים היותר מוכשרים, הכינו בתוך כך הסוחרים האנגלים, האשכנזים והצרפתים את בתי־אוצרותיהם בחיפה, יפו, יריחו ובשערי ירושלים“13.

באותה עת עצמה הכין הממונה על מעשי הטכניקא הצעות פרטיות על דבר המסלות, התעלות, החופים וכו', שעתידים היו להבנות בקרוב. וכל אלה ההצעות יצאו אחרי כן לפעולה בזמן קצר. כל מסלות־הברזל הנמצאות עתה בארץ נבנו במשך חמש שנים, על פי התכנית שנעשתה כבר אז, בימי ההכנות, ושלוחי הביורא שהלכו לרוסיא ואמיריקא – שהראשון שהה ברוסיא, כמו שראינו שלשה שבועות, והשני לא נודע כמה שהה באמיריקא – הספיקו אגב אורחא למצוא שם גם את הקפיטל הדרוש לבנין המסלות האלה14.

„וכה עבדה המכונה את עבודתה“. מכל הצדדים קבל לוי ידיעות משמחות לב. אללאדינו קונה קרקעות בלי מעצור, שטיינעק יפתח בקרוב בחיפה בית משרפות לבֵנים ובית מלאכת צֶמנט, וכן שאר הממונים, כל אחד במקצוע שלו15.

עברו ארבעת חדשי ההכנה – וההתישבות החלה. לוי מספר ברגש על דבר העבודה הרבה שהיתה עמוסה עליו בשנה הראשונה ההיא16. בכל יום ויום היו באים לחופי הארץ מחמש מאות עד אלפים איש, כלם עניים שלא הביאו עמהם כלום זולתי כח ידיהם וכשרונם לעבודה, וצריך היה להספיק צרכיהם ולשלחם תיכף למקום הנועד להם, איש איש לעבודתו, מי לעבודת האדמה ומי לעבודות אחרות: לתקון הדרכים, לבנין מסלות הברזל וכו'. אלה האחרונים, שלא עסקו לע"ע בעבודת האדמה, רכשו להם גם הם את הזכות להיות לקולוניסטים אחרי כן, וצריך היה להכין להם כבר עתה בתים בקולוניות, שיוכלו להביא את בני ביתם עד הסתו. בקצרה, העבודה היתה רבה, ולוי היה משגיח על הכל בעצמו, עובר ממקום למקום, ממלא כל חסרון ומתקן כל מעֻות, – ועמלו לא היה לשוא, כי הכל עלה יפה באופן שאין למעלה הימנו. ואין בזה שום פלא. כי עד הסתו – כלומר, במשך שמנה או תשעה חדשים – צריך היה להכניס לארץ „רק (!) חצי מיליון נפש “, ומלתא זוטרתא כזו לא קשה להוציא לפעולה בסדרים ישרים, בלי מהומה ומבוכה, כי הן היו מקרים, שאיזו ממשלות בשעת מלחמה כלכלו בארץ נכריה חיל גדול כפלי כפלים כמספר הזה17

ואחר הקציר, כשערך לוי חשבון תבואת השנה הראשונה, שהיתה אמנם רק בינונית, מצא את המצב טוב כל־כך, עד שהחליט לבלתי הפסיק את האימיגרציא בראשית הסתיו, כמו שחשב תחלה לעשות. את הבשורה הזאת הודיע תיכף על ידי הטלגרף לכל הארצות, וכמובן, „העירה התלהבות בלי גבול בתוך האגודות המקומיות“. „מן הקציר הראשון – אומר לוי – הנני מונה את נצחונה של החברה החדשה“18. אבל, כנראה, אין לוי מרגיש, שעיקר הנצחון הזה לא לו הוא, כי אם לעוזרו אללאדינו. כי יותר שהיה אללאדינו חכם לקנות קרקעות מרובות „במקח השוה“ במשך איזו חדשים, – עוד השכיל למצוא ולקנות בכל מקום רק אדמת זרע טובה, שתביא הכנסה תיכף בשנה הראשונה, ולא הניח מעותיו באדמת כרמים ונטיעות, המביאות פרי רק אחר כמה שנים… במקום אחר אנו שומעים אמנם, כי קנתה „החברה החדשה“ גם אדמת־בצות, שצריך היה ליבשה תחלה על ידי חפירת תעלות ונטיעת עצי איקליפטוס, והאדמה הזאת נקנתה „בזול מאד“19 אבל, כנראה, אין זו נכנסת בחשבונו של אללאדינו. הוא קנה – אם לא „בזול מאד“, לפחות „במקח השוה“ – רק אדמה מוכנת לעבודה ולהכנסה מיד, ואותה מצא במשך ארבעה חדשים בכמות הדרושה לו… וכשאנו זוכרים, שדבר זה נעשה בחדשי הסתו שנת 1903, כלומר כשנה מהיום, מוכרחים אנו להודות, כי ראוי הוא איש־הפלאות הזה לכרוע ברך לפניו.

ובאותה שנה עצמה התחילו להתישב בארץ – אבל רק בערים – גם אנשים בעלי הון, ואיך הצליחו למשכם שמה? בתחבולה פשוטה מאד, שלמד לוי מן הכֶדיב המצרי ישמעאל־פחה. הכדיב הזה, כשרצה לפאר את קאהירא, בירת ארצו, בבנינים חדשים ונאים, הוציא כרוז, שכל מי שיתחייב לבנות בעיר הזאת בית חדש, שיהיה שוה לא פחות משלשים אלף פרנק, – יתנו לו מקום לבנין חנם אין כסף. כרוז כזה הוציא גם לוי על פי גזרה שוה: אם בבירת מצרים משכה מתנת־המקום את לבותיהם של עשירי הארץ ורבו הבונים, הרי מובן הדבר ממילא, שגם עשירי ישראל שבגולה, בשמעם את הבשורה הגדולה, שיתנו להם מעט קרקע חנם באחת מערי א"י, אם אך יתחייבו להשקיע בבנין שם לא פחות משלשים אלף פרנק ולהשליש תיכף בקופת החברה החדשה שלישית המחיר של הבנין, – ישמחו בודאי על המקרה שבא לידם וימהרו להשתמש בו. וכן היה. „כמעט נתפרסמה שמועה טובה זו, והנה באו מכל קצוי ארץ הודעות מאת החפצים לבנות במספר רב ועצום “. וביום 21 מַרס (יום ראשון לאביב) – כחדש או שנים אחר שהתחילה האימיגרציא – כבר נתחלקו מקומות הבנין בערים בין כל המון הבונים20. גם בערים הספיק איפוא אללאדינו לקנות אדמה לבנינים „במספר רב ועצום!“

ולא זו בלבד אלא שגם חרושת המעשה התפתחה בארץ כבר בשנה הראשונה, וגם זה על ידי תחבולה פשוטה מאד: לוי וחבריו הדפיסו מודעות בכתבי העת בכל הארצות, שכל הרוצים ליסד בכספם בתי חרושת באחת הארצות, אשר על חוף ים התיכון (שם ארץ ישראל לא נזכר בהמודעות מפורש, וטעם הדבר לא נתבאר), יתנו להם עצות טובות וידיעות מפורטות וגם מכונות בהקפה. והמודעות האלה משכו לא"י הרבה עסקנים בעלי הון, אשר ראו מיד, על פי העצות והידיעות שנתנו להם, כי עתידות גדולות נצפנו לחרושת המעשה בארץ ישראל, ומהרו להשקיע את כספם בבנין בתי מלאכה לענפי־חרושת שונים על סמך הצלחתו של הישוב העתיד לבוא. אבל רובם של הפיונירים האלה לא יהודים היו, כי אם פרוטסטנטים אשכנזים ואנגלים, „שהם המה עסקנים גדולים ואמיצי־לב בעניני קולוניזציא יותר מכל העמים זולתם“. והדירקטוריום לא הקפיד על זה, כי חק שם לו מראש, לבלתי הבדל בין בני אדם לפי דתם ולאומיותם. „כל מי שרצה לעבוד אדמת ישראל היה טוב ורצוי לנו“21

אבל למה אאריך עוד בפרטים? די לנו במה שמסופר עד כה, בשביל לקרוא עם הבקטיריאולוג שטיינעק (אחד מנכבדי „אלטניילנד“, שקריאה זו שגורה על פיו): „התבינו“?… אם נפלאות גדולות כאלה נעשו במשך שבועות, חדשים, והכל יחד במשך שנה אחת מיום חתימת הטשרטר, – הנה באמת אין לתמוה כלל, כשמספרים לנו, שאחר חמש שנים כבר הגיע הריוח הנקי של החברה החדשה על למיליון ליטרא בשנה22, ואחר עשרים שנה כבר היתה הארץ כולה כגן עדן ורוב ישראל כבר שבו מגלותם ויושבים לבטח בארצם „איש תחת גפנו ותחת תאנתו“…

את האושר הזה שלאחר עשרים שנה מתאר המחבר בכל הפרטים, וכדאי הוא הדבר שנתבונן בו מעט, כדי לדעת, איך מצייר­ לו מנהיג הציוניים את „ימות המשיח“ העומדים אחר כתלנו.

אין צריך לאמור, שהמצב האיקונומי והחברתי בארץ ישראל מרומם על כל תהלה. כל ההמצאות הטכניות והיותר מועילות וכל הסדרים החברתיים היותר מושכלים נקבצו ונתאחדו בארץ הקטנה הזאת, להפליא עין הרואה. אבל רק בהשקפה ראשונה יֵראה כל זה כחדש ונפלא. באמת מי שיסתכל היטב ימצא (על הרעיון הזה חוזר המחבר פעמים אין מספר, כאלו בו תלוי כל „כבודו“ של הספר…), כי לא חדשו כאן היהודים כלום ולא הוסיפו משלהם כלום; רק מה שראו מפוזר ומפורד אצל עמי ההשכלה של אירופא ואמיריקא – אותו חִקו וחברו יחד. ולא מפני שחכמים הם מיתר העמים השכילו לחבר כל זה יחד, אלא מפני שנקל היה להם הדבר יותר מאשר לעמים אחרים. לפי שהללו היו „מוכרחים לשאת משא שהעמיסו על עצמם אבותיהם“ וכל חדש היה פוגש אצלם בישן, שלא נתן לו להתפתח ולתפוס מקומו הראוי לו. אבל היהודים פה, אע"פ שגם הם „הוכרחו לקשור את ההוה בעבר“, בכל זאת יסדו חברתם החדשה בלי „סבל הירושה“ ויכלו לקבל בלי מעצור כל דבר טוב שראו אצל אחרים23, מלבד זאת היו היהודים גם מצד אחר מוכשרים יותר לבחור את הטוב מכל מקום: כי לזה הכשירום „צרותיהם המוסריות, נסיונותיהם האיקונומיים והקוסמופולוטיסמוס שלהם“24

ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז25, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום![^ftn26]. העיקר הגדול הזה הוא „הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא „בשבילם“ שיראו ויוכחו „הם“, כמה נאה היא „ציוניות“ זו …

ואמנם צריך להודות, כי היהודים של החברה החדשה קימו את העיקר הזה בכל מלואו „במסירת נפש“ ממש, כלומר, ש„נפשם“ הם כמעט אינה נראית בחברתם, מרוב השתדלות לפנות מקום לנפש אחרים, „בלי הבדל דת ולאום“. וכדי להוכח בזה, אין לנו אלא לילך עם המחבר למקומות שהוא „מוליך את גבוריו“ ולהטות אוזן לשיחותיהם.

ואנו באים ראשונה לחיפה, שהיא אחת הערים המרכזיות של החברה החדשה. ברחובות העיר אנו רואים ערביאים, פרסיים וגם בני חינא, אבל יותר מצוים אנשים לבושים בגדי אירופא, והעיר בכללה עושה רושם של עיר אירופאית26. בדרך מן החוף אל העיר אנו שומעים, כי בכל ערי הארץ נמצאים בתי תפלה של נוצרים ומושלמנים, ופה בחיפה, וכן בשאר ערי החוף – גם של בודיסטים וברהמנים27. עוד מעט יוצא לקראתנו רֶשיד־בֵּיא, איש טורקי, שגם הוא חבר להחברה החדשה וידיד נאמן לדוד ליטוואק – אחד מראשי החברה, ההולך עמנו עתה להביאנו אל ביתו. על ברכתו של דוד בטורקית משיב לו רשיד ברכה באשכנזית28. מזה נראה, כי האשכנזית היא לשונו של דוד גם בחיפה, כמו שהיתה לשונו לפנים בווינא עיר מולדתו. בכלל אין אנו מוצאים בכל הספר תשובה ברורה על „שאלת הלשון“ ואין אנו יכולים להגיד, איזו היא הלשון השלטת ב„אלטניילנד“. אבל מתוך רמזים שונים הבאים אגב אורחא אפשר ללמוד, כי ההמון בכפרים וגם בערים משתמש בזרגון האשכנזי שהביא עמו מן הגולה, והמשכילים – בלשונות אירופא, ביחוד באשכנזית, שהיא לשונם של המנהיגים29

בחיפה יש כמובן, בתי ספר טובים, ומרים, אחותו של דוד, מלמדת צרפתית ואנגלית באחת הגימנזיות לנערות30. אם מלמדים שם גם עברית ושאר ידיעות היהדות – לא נודע לנו. כי מכל הענינים הנוגעים לחנוך לא מצא דוד מה לספר לנו זולתי זאת, שמשתדלים לחזק גופם של הילדים על ידי משחקים שונים, כמנהג אנגליא31.

גם בתי תיאטראות נמצאים בחיפה במספר הגון. יש תיאטרון אשכנזי, צרפתי, אנגלי, איטלקי וגם – ספרדי![^ftn33] אבל נוסף על כל אלה יש גם תיאטרון „לאומי“ – וזהו המוסד ה„לאומי“ היחידי שמראה לנו המחבר בעיר הזאת – ובו מציגים מחזות מדברי ימי ישראל, כנראה, בלשונות אירופא. מלבד זה יש גם תיאטראות להמון העם, ששם משמיעים בזרגון דברי ליצנות שאינם מצטיינים בטוב טעם32. ואם אוהבים אתם את המוסיקא יותר מן הדרַמא, תלכו לבית־ה„אופירא“ ותשמעו יצירות מוסיקליות יהודיות, שרבו בשנים האחרונות33. אבל הזהרו להכין לכם תחלה בתי־ידים לבנים, כדי שלא יקרכם מה שקרה לה„גבורים“ שלנו, שהוצרכו לעמוד על דרכם אל האופירא, בשביל לקנות בתי־ידים לבנים. כי בלי בתי־ידים כאלה לא מן הנימוס הוא לבוא את האופירא בחיפה, כמו בפאריז34

ובחיפה, כמו בשאר ערי א"י, נמצאים גם כתבי עת גדולים. ובכל שאר ענפי העבודה בהחברה החדשה, נוצרו גם רוב כה״ע על יסוד של שותפות והם קנינם של החותמים עצמם. הם נועדו להרחיב את הדעת ולשעשע את הנפש; הם משמשים לצרכי המסחר וחרושת המעשה וגם למדע ולאומנות35. אם יש לכתבי העת האלה גם תכונה יהודית כל שהיא מאיזה צד? אם יש בהם מקום גם לשאלות מיוחדות ליהודים בשביל שיהודים הם, ואיך מתיחסים כה״ע בארץ ישראל לשאלות כאלה – כל זה לא נודע לנו, כמו שלא נדע גם כן, באיזו לשון ערוכים כתבי העת, ואם יש בא״י, לפחות, מכ״ע אחד בלשון עברית. –

זו היא כל הקולטורא היהודית שאפשר לראות בחיפה. ועתה אנו הולכים הלאה, לטבריא, לחוג את הפסח (כי בערב פסח אנו עומדים) בבית אבותיו של דוד. גם רשיד־ביא הולך עמנו, כי גם אותו קרא דוד אל ה„סדר“. בדרך אנו רואים שדות פוריות, גנות ופרדסים וכפרים נאים של ערביאים עם בתי מסגד לבנות ויפים, ומתוך כך נסבה השיחה על דבר הערביאים יושבי הארץ לפנים, ורשיד מודיענו, כי הם נשארו בארץ גם אחר שיבת היהודים, אשר הביאה להם אך טוב ואושר. העשירים שבהם מכרו קרקעותיהם להחברה החדשה במחיר רב (כנראה, היה זה אחר שקנה אללאדינו את קרקעותיו „במקח השוה“…) ועם זה יכלו להיות חברים לה, אם רצו בכך, ולחזור ולחכור ממנה את קרקעותיהם עד היובל, ככל החברים היהודים36. והערביאים העניים בודאי הרויחו בביאת היהודים, כי גם מהם לקחה החברה פועלים לעבודתה, ביחוד ליבוש הביצות ונטיעת עצי איקליפטוס, ועי״ז הוטב מצבם ונתבצרו בארץ. לפנים היו הערביאים בני הכפרים עניים מרודים ובתיהם לא היו ראוים אפילו לרפתים, ועתה הם יושבים בבתים נאים ועובדים אדמתם ושבעים לחם. ועל כן אך שלום ואחוה בינם ובין היהודים, אשר לא נטלו מהם כלום ונתנו להם הרבה37.

כמה נאה אידיליא זו! אלא שקשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערביאים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה „ולא ניטל מהם כלום“…

על דרכנו אנו מגיעים למקום שעמדה עליו העיר צפורי, וכאן העגלה מתעכבת זמן מה. לא לשם הזכרונות ההיסטוריים שלנו הקשורים בעיר זו, שהיתה, כידוע, אחד ממרכזי היהדות במאות שלאחר החורבן. מן הזכרונות האלה אין איש מן הנוסעים יודע דבר. מרים, המורָה בגימנזיא יהודית בחיפה, יודעת לספר רק זאת, כי לפנים עמד כאן בית־תפלה לנוצרים, שהיה מוקדש לשם אבותיה של אֵם המשיח, אשר, לפי ההגדה, היו מגרי העיר הזאת, ועתה יש כאן בית־תפלה חדש לנוצרים רוסיים, שייסדו להם קולוניות מסביב לצפורי. הכהן הרוסי, המכהן בבית־התפלה הזה, הוא גם הוא ידידו של דוד, ועל כן נתעכבנו פה, כי הלך דוד לקרוא גם אותו אל ה„סדר“38

וכה ראינו כבר בדרך מסענו גם כפרים ערביאים, גם קולוניות נוצריות וגם בתי תפלה לכל הדתות, אפילו לברהמנים, – אך סוף סוף אנו מגיעים גם לכפר יהודי ששמו „ניידורף “. פה תעמוד האורחה שעות אחדות, כי הימים ימי בחירות לה„קונגרס“, ודוד ומרעיו רוצים להטות לב בני הכפר לצד המפלגה הליברַלית, שהם עומדים בראשה.

„הידד!“ – קוראים בני הכפר לכבוד האורחים. וזאת היא הפעם הראשונה מאז באנו ל„אלטניילנד“, שתגיע לאזננו מלה עברית (אם לא נביא בחשבון את ה„שקלים“ ששלמו בני חבורתנו בחיפה בעד בתי־ידים לבנים, בלכתם אל האופירא). אבל המלה הזאת הראשונה היא גם האחרונה בפי בני הכפר היהודי. ילדי בית הספר אמנם שרים שיר־ברכה לכבוד האורחים בעברית – כך מודיע המחבר – והאורחים מחויבים לשמעה בעמידה. אך כל השיחות והדרשות של הגדולים, שאנו שומעים אחר זה, הן כלן בזרגון או באשכנזית צחה. בזרגון משתמשים, כמובן, האכרים, ובאשכנזית – דוד וחבריו39. כנראה, משמשת העברית גם ב„אלטניילנד“, כבארצות הגלות, רק לתפלה ולברכה. –

והמריבה חזקה בין המפלגות, סבתה היא לא איזו שאלה פנימית של היהדות – לשאלות כאלה אין אף רמז ב„אלטניילנד“ – אלא עוד הפעם אותו העיקר של „בלי הבדל דת ולאום“. הרב ד״ר גייער, שהיה לפנים אחד מן הרבנים המתנגדים לציוניות, וממילא מובן, שכולו ערמה ושקר ואין לו בעולמו אלא תועלתו הפרטית, – הרב הזה, כשראה הצלחת הציוניות והתיסדות החברה החדשה, בא גם הוא לכאן ונעשה „פטריוט“ קנאי, ועתה הוא מעורר את היהודים נגד הסבלנות ודורש שלא יכניסו עוד להחברה החדשה אנשים שלא מבני ישראל. ובניידורף יש בין האכרים הנוטים אחרי גייער. אבל דוד וחבריו דורשים לפניהם דרשות ארוכות ובהתלהבות עצומה הם מגינים על „העיקר הגדול“, וגם הרב הזקן רבי שמואל מחזיק בידם, וסוף סוף מכירים האכרים את האמת וה„ליברלים“ שלנו מנצחים40.

אחר הנצחון הולכים בני החבורה לראות מוסדי־הצבור השונים שבניידורף, ושנים מהם – לפי עדות המחבר – מתמהמהים ביחוד בבית הספר ובבית אוצר הספרים. אבל מכל מה שראו שם לא יסופר מאומה זולתי זאת, שבבית הספר מצאו דברים „נאים ומועילים“ לחנוך הגופני והרוחני, ובבית אוצר הספרים – הרבה ספרי מדע לעם41. ובאיזו לשון מלמדים את התינוקות בכפר יהודי שבארץ־העתיד, מה הם הלמודים הראשיים ומה הם „העיקרים הגדולים“ – מלבד „בלי הבדל דת ולאום“ – שמשתדלים לטעת בלב הילדים, ואיזו ספרים קוראים הגדולים, מלבד „ספרי מדע לעם“ – על כל השאלות האלה אין תשובה.

עתה אנו באים לטבריא. חמי טבריא עשו את העיר הזאת למקום־רפואה מפורסם בכל העולם, ועל כן מלאה היא אנשים מכל קצוי ארץ „בלי הבדל דת ולאום“, ובתי המלון שבה הם קנינם של נוצרים מארץ שווייץ, שהם היו הראשונים להכיר את העתיד הגדול הצפון לעיר הזאת ובאו ופתחו בה בתי מלון ועושים עסקים טובים42… בבואנו אל העיר אנו רואים תיכף את הזרים הרבים, בני כל העמים, על מעקות בתי המלון. גם מוסיקא נשמעת ממעקות אחרות, והמזמרים הם הונגרים, איטלקים ורומנים, כלם לבושים בגדיהם הלאומיים… הלאה מעט רואים אנו „בתי מסגד נאים, בתי תפלה עם הצלב הקתולי והיוני ובתי כנסיות של אבן מהודרים“ (אחרון אחרון חביב…)43. אחר הבקור בבית אבותיו של דוד הולכים האורחים לבית מלון, ששם יגורו כל ימי היותם בטבריא. בבית המלון הם מתודעים לאנשים מצוינים אחדים, וביניהם הבקטיאורולוג המפורסם שטיינעק, הנזכר למעלה (הוא אחי הארכיטקטון הממונה על הבנינים בהחברה החדשה), והכהן האנגליקני הופקינס, המכהן בבית התפלה האנגלי בירושלים44. שני אלה הם גם כן מן הקרואים אל ה„סדר“ שלנו. ובכן יש לנו כבר בין הקרואים גם מושלמני, גם כהן רוסי וגם כהן פרוטסטנטי, ועוד יחסר איפוא, כדי שיהיה „העיקר הגדול“ שלם, גם כהן קתולי. לכן נפרד דוד מן החבורה והלך לבית הנזירים הפרנציסקני שבעיר, לקרוא אל ה„סדר“ גם את הכהן הקתולי איגנטיוס45. שאר החברים הולכים עם שטיינעק לראות את האינסטיטוט שלו, ושם הוא מספר להם, שעוסק הוא עתה בבקשת רפואה לקדחת הבצות (מאלאריא). בארץ ישראל אמנם אין עוד צורך בזה, כי כבר נתיבשו פה כל הבצות. אבל הוא דואג לאקלימה של אפריקא, ארץ מולדת הניגרים. כי עוד יש בעולם עם אומלל שעדיין לא בא אל המנוחה, הוא עם הניגרים, „ואחר שזכיתי לראות – מסיים הוא את דבריו – שיבת היהודים לארצם, רוצה אני לעבוד גם כן בהכנות לשיבת הניגרים לארצם46

עוד היום גדול ובני החבורה הולכים לטייל בגן העיר. פה הם פוגשים ביהודים שבאו זה מעט מאירופא. ומפי אלו נודע להם, כי היהודים המעטים שנשארו בארצות הגולה חיים עתה באושר וכבוד. שנאת היהודים עברה מן העולם, „מעת שנתמעטה או בטלה לגמרי ההתחרות היהודית“. כי אחר שיצאו מארצות הגולה רוב היהודים, עניים, עשירים ומלומדים יחדו, והיהודי חדל להיות למשא על האזרחים – מיד הכירו הכל את התועלת שהוא יכול להביא לארץ מגורו, ושווי־הזכיות נעשה אז לדבר־שבמציאות ואינו עוד אותיות מתות, כמלפנים, עד שיש בה עתה ארצות המשתדלות לבלתי תת עוד ליהודים לצאת מתוכן. המצב הזה היה לתועלת גם לאלו „שרוצים ויכולים להתבולל בעמי הארץ“, ואף לאלו החפצים להמיר את דתם. כלם יכולים עתה לעשות כחפצם בגלוי מבלי להתבושש ומבלי לחשוש, שמא יחשדו אותם, שעושים כן רק בשביל להשיג משרה במדינה וכדומה, – מאחר שעזיבת היהדות אינה מביאה עוד עתה שום תועלת עצמית47. – וה„מוסר“ היוצא מזה הוא, כמובן: כי אוילים הם המתבוללים והמומרים של עכשיו, שאינם יוצאים לעזרת הציוניות בגופם וממונם, לטובתם והנאתם…

ושעת ה„סדר“ הגיעה, מסביב לשלחן יושבים בני הבית וקרואיהם, ובין אלו האחרונים: רשיד המושלמני ושלשת הכהנים של שלש הדתות הנוצריות. כלם אוכלים מצות ושותים „כוסות“ באהבה ואחוה, והופקינס מזכיר לחבריו הכהנים ימים מקדם, כשהיה חג הפסח למקור שנאה ומריבה בין הדתות, ועתה הם יושבים כלם בשלום יחדו בבית איש יהודי בליל פסח![^ftn50]

אשרי עין ראתה כל אלה! – אבל חבל, שלא הודיע לנו המחבר כמו כן, אם הכהן איגנטיוס, למשל, קרא גם הוא את דוד וחבריו עם הרב לעדת ישראל בטבריא אל בית הנזירים הפרנציסקני בליל פסח שלהם

עבר החג והאורחים הולכים למקומות שונים, ובכל מקום הם רואים מחזות דומים לאלו שראינו כבר: בני אירופא, מנהגי אירופא והמצאות אירופיות, שום רושם „יהודי“ מיוחד אין אנו מוצאים בשום מקום, כמו שלא מצאנו עד כה. ובאחרונה הם באים ירושלימה.

וירושלים נחלקה לשתי ערים: העיר העתיקה והעיר החדשה. האחרונה היא כשאר ערי „אלטניילנד“ שראינו כבר, רק גדולה ויפה מהן, ואין לנו על כן מה לראות שם, זולתי בית־המלאכה של הצייר הגדול איזאאקס. שמו של הצייר הזה מעיד עליו כי יהודי הוא. אבל בבית מלאכתו אין רמז ליהדותו ואין אנו יודעים, אם יש בין ציוריו גם יצירות „יהודיות“ מחיי עמנו בעבר ובהוה, כי לא נזכר מאומה מזה. אבל אחת טרח המחבר להודיענו: כי לורד אנגלי אחד עם אשתו באים לבית מלאכתו של איזאאקס, והוא מצייר את תמונתה של הלֵידי היפה48. כל כך גדול כבודו של הצייר היהודי!…

בבית איזאאקס נודע לנו, כי ב„אלטניילנד“ דואגים גם כן להתפתחות האומנות והפלוסופיא. שתי אלה מתרכזות בה„אקדימיא היהודית“. בעניני „אמונה“ אין החברה מתערבת כלל וכלל. הכל בני חורין לבקש את אלהיהם במקום שיחפצו. אבל האומנות והפלוסופיא הן דברים של צבור, המוצאים מחסה להם בהאקדימיא. וככל שאר מוסדי הצבור ב„אלטניילנד“, גם האקדימיא אינה אלא חקוי למוסד אירופי: האקדימיא הצרפתית. גם פה מספר החברים ארבעים, וכשאחד מהם מת, חבריו בוחרים אחר תחתיו, – הכל כמנהג צרפת. כשנוסדה האקדימיא, היו חבריה הראשונים בני „קולטורות שונות ולשונות שונות“, ופה התאחדו כלם בשם ה„אנושיות“. ועל כן מובן הדבר, כי היו כלם „חפשים מן השוביניסמוס הלאומי“. גם הסעיף הראשון מתקנות האקדימיא אומר: „תעודת האקדימיא היהודית היא לחפש אחר התועלת שמביאים היהודים להמין האנושי“. „התעודה הזאת, כמובן, לא היתה קשורה דוקא בגבולות הארץ הזאת“49.

זו היא האקדימיא היהודית לעתיד לבוא! יש לשער אמנם – אע"פ שלא נזכר זה מפורש – כי בהאקדימיא הזאת עוסקים גם בשאלות של אומנות ופלוסופיא הנוגעות להיהדות, אחר כי כן עושה גם האקדימיא הצרפתית, אבל מכל תכונותיה של האקדימיא היהודית ניכר היטב, שהיא אינה מטפלת בלשון עברית וספרותה, כמו שמטפלת האקדימיא הצרפתית בלשון צרפת וספרותה. כנראה נחשב דבר זה בעיני חברי האקדימיא ל„שוביניסמוס לאומי“. ולמה נקרא שמה אקדימיא יהודית? אולי מפני שרק היהודים מתיחסים כך ללשונם וספרותם…

אך בזה כבר עברנו מן העיר החדשה אל העתיקה. כי שם הוא ארמון האקדימיא, ככל שאר בתי צבור ובתי תפלה וצדקה של כל העדות השונות.

הכלל נשתנתה העיר העתיקה אך מעט. עוד על מקומם יעמדו בתי התפלה העתיקים של כל הדתות, וגם בית־המסגד המושלמני הנקרא על שם עמאר עודנו עומד על הר הבית כמלפנים50. אבל גם בניני צבור חדשים נוספו על הישנים. ביניהם מצטיין „ארמון השלום“, שממנו עזרה יוצאת לכל העולם על כל צרה שלא תבוא באיזו ארץ. מועצה מבני עמים שונים משגיחה על חלוקת העזרה, שתהא נעשית בצדק ויושר, ועל שער הארמון כתוב לטינית הפתגם הידוע של המשורר הרומי: „שום דבר אנושי אינני חושב כזר לי51.

ובתוך הבנינים החדשים האלה של העיר העתיקה יתנוסס לתפארה – בית המקדש 52!

כן! בית המקדש, עם „עמודי יכין ובועז“, עם „ים של שלמה“ ועם מזבח בחצר53 למה בא המזבח – אי אפשר לדעת, כי על כל דבר עולה וזבח לא נזכר בספר מאומה, ורק זאת ידענו, שבליל שבת מזמרים במקדש „לכה דודי“ במקהלה וכלי שיר, הכל כמו ב„טֶמפל“ שבווינא, לא יותר54. ומזבח איפוא למה?

אבל אם באנו להקשות, יש עוד קושיא יותר חמורה: באיזה מקום נבנה המקדש? כמו שראינו, מסגד עמאר עומד עדיין על מקום בית הבחירה, והאמנם התיר „הרב רבי שמואל“, ידיד הליברלים, לבנות את הבית במקום אחר? –

ואולם אין מקשים על „אלטניילנד“, שהיא כולה נסים.

ומכיון שראינו כבר גם את המקדש בנוי ומכונן, כבשנים קדמוניות, נוכל לגמור בזה את מסענו. הרבה שיחות נאות היינו יכולים אמנם לשמוע עוד בירושלים, כמו, למשל, דרשתו של ראש האקדימיא על דבר ה„אידיאל“ של החכמה והיופי, שהחברה החדשה רודפת אחריו מפני התועלת שבו 55, ועוד כאלה. אבל כבר התמהמהנו בדרכנו יותר מדי, וגם כל חדש בעצם לא נשמע עוד, כי הכל סובב הולך באותו הרוח שידענוהו כבר מן המסופר עד כה.

ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציוניות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי. ואולי כדאי לשאול לעצמנו עתה, אחר שידענו, מה טיבה של „אלטניילנד“, שאלה אחת קטנה. הנה הבקטיריאולוג שטיינעק מיצר על גורל הניגרים ומקדיש כחו להסיר המכשולים מעל דרך שיבתם לארצם, והכל בשם הציוניות. לפי זה הרי נוכל לצייר לנו „תנועה ניגרית“, שבראשה עומד מנהיג הציוניים, והוא כותב „אלטניילנד“ לצייר לנו „בחוש“ את הגשמת האידיאל ה„ניגרי“ לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אז „אלטניילנד“ הניגרית שונה מזו של הציונית עתה?

וכמדומה לי, שלא אגזם אם אומַר, כי מעטים וקלים הם השנויים שהיה צריך המחבר לעשות אז בספרו זה שלפנינו, בשביל לעשותו „ניגרי“ כלו… לחקות רק את האחרים בלי שום כשרון מקורי; להתרחק מן „השוביניסמוס הלאומי“ עד בלתי השאר שריד כמעט לתכונותיו הלאומיות של העם, לשפתו, לספרותו ולכל נטיות רוחו; להתכוץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו „סבלנים“ בלי גבול, סבלנים עד לגועל נפש – כל זה היו מוכשרים לעשות גם הניגרים.

או – מי יודע – אולי לא היו גם הניגרים מוכשרים לעשות כל זאת?…

וכל כך נאמן המחבר לשיטתו, לשלול מן היהודים כל כשרון להמצאה חדשה וליחס הכל רק לנכרים, – עד כי גם את שֵׁם המדינה החדשה – „אלטניילנד“לא רצה להניח להיהודים עצמם, ושָׂם אותו ראשונה בפי אחד הנוצרים 56; בעוד שהדבר גלוי, כי חקה המחבר בשם זה את הכנוי „אלטנוישול “, שבו קראו היהודים מימים קדמונים את בית־הכנסת העתיק שבפראג. – והנה ידועה ההגדה היפה, שבית הכנסת הזה נבנה על ידי גולי ירושלים אחר החורבן, והם הביאו אתם מאבני המקדש והניחון ביסוד בית־הכנסת, ותנאי התנו אז, כשיבוא המשיח ושבו בנים לגבולם, יהרסו את הבית וישובו ויקחו את האבנים אתם ירושלימה. ועל שם זה נקרא בית הכנסת על־תנאי־שול, ורק אחרי כן שכחו מקור השם ונתנו לו תמונה אשכנזית: „אלטניישול“. גם „אלטניילנד“ זו שעברנו בה, אולי יותר נאה היה לקראה: „על־תנאי־לנד“ – על תנאי שכל הענין יגָמר „בכי טוב“ במשך עשרים שנה וכל „הציוניים מן השעה הראשונה“57 יוכלו לראות עולמם זה בחייהם ולהשתתף בעצמם באותם החיים החברתיים, שהם רואים באירופא ומתאוים להם כל כך, מבלתי יכולת להשיגם…

והקוראים העברים זוכרים בודאי, כי לפני עשר שנים כתב סופר עברי אחד אוטופיא מעין זו בשם „מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת“58. גם שם מוצאים אנו סבלנות, שלום ואחוה. ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים. אבל מי שיַשוה שני הספורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל הציוני של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי. שם – חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים „על יסודות אנושיים כלליים“, ופה – חקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה„עבדות בתוך חירות“, בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים.

אמת, כי שם אנו עומדים בשנת ת“ת, ופה – בשנת תרפ”ג. אבל היא הנותנת: תחית ישראל שתהא באמת תחית ישראל, לא תהיה של ניגרים, אינה יכולה לבוא „בנשימה אחת“, על ידי אקציות וחברות של שותפות בלבד. אידיאל היסטורי דורש התפתחות היסטורית, וההתפתחות ההיסטורית מתנהלת לאטה.

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך י' חוברת ו' (כסלו תרס"ג).



  1. יודענשטאאט ע' 79.  ↩

  2. [הדברים האלה נכתבו עוד לפני הקונגרס הששי, ואז לא נודע עדיין, שאפשר לפרש את הפרוגרמא באופן „שדוקא“ זה יהיה לאו דוקא.]  ↩

  3. Altneuland. Roman von Theodor Herzl. Leipzig.  ↩

  4. אלטניילנד ע' 218.  ↩

  5. ע' 329–328  ↩

  6. ע' 115.  ↩

  7. ע' 222.  ↩

  8. ע' 223–222.  ↩

  9. ע' 218.  ↩

  10. ע' 226–225.  ↩

  11. ע' 229–228.  ↩

  12. ע' 233–232  ↩

  13. ע' 236–234.  ↩

  14. ע' 238–237.  ↩

  15. ע' 246.  ↩

  16. ע' 260–256.  ↩

  17. ע' 259.  ↩

  18. ע' 260–259.  ↩

  19. ע' 140–139.  ↩

  20. ע' 248–246.  ↩

  21. ע' 250–249.  ↩

  22. ע' 224.  ↩

  23. ע' 88 ועוד.  ↩

  24. ע' 93.  ↩

  25. ע' 162.  ↩

  26. ע' 68.  ↩

  27. ע' 75.  ↩

  28. ע' 77.  ↩

  29. עי‘ ע’ 108 וע' 151 והלאה.  ↩

  30. ע' 83.  ↩

  31. ע' 90.  ↩

  32. ע' 108–107.  ↩

  33. ע' 108.  ↩

  34. שם.  ↩

  35. שם.  ↩

  36. ע' 188–187.  ↩

  37. ע' 140–139.  ↩

  38. ע' 145–144.  ↩

  39. ע' 150 והלאה.  ↩

  40. שם.  ↩

  41. ע' 175–174.  ↩

  42. ע' 180.  ↩

  43. ע' 181.  ↩

  44. ע' 184.  ↩

  45. ע' 186.  ↩

  46. ע' 193.  ↩

  47. ע' 203–199.  ↩

  48. ע' 295.  ↩

  49. ע' 298–297.  ↩

  50. ע' 282.  ↩

  51. ע' 286–285.  ↩

  52. ע' 282.  ↩

  53. ע' 287.  ↩

  54. שם.  ↩

  55. ע‘ 329 וע’ 336.  ↩

  56. ע' 57.  ↩

  57. שם משאל לראשי הציוניים עתה (ע' 156. – אגב ראוי להעיר, כי כל ראשי העסקנים והמנהיגים ב„אלטניילנד“ נקראו בשמות הקרובים מאד לשמותיהם של הרבה מן המנהיגים הציוניים עתה…  ↩

  58. נדפס ב„פרדס“ ספר ראשון (אודיסא תרנ"ב.)  ↩

אחד העם
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אחד העם
יצירה בהפתעה
רקע

דָּחְתָה קְרוֹבֶיהָ

מאת שמואל הנגיד (שירה)

דָּחְתָה קְרוֹבֶיהָ וְזָרִים

תִּבְחַר לְהִנָּשֵׂא כְּסִילָה

וּבְנָהּ לְנֶגְדָּהּ מֵת בְּרָעָב

וּדְבַשׁ לְבֶן זָר מַאֲכִילָה

וּכְסִיל עֲצַת אָח לֹא יְמַלֵּא

וּלְזָר יְמַלֵּא הַשְּׁאֵלָה. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.