מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

משדה הספרות

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת / יי"ח ברנר

[ר' שלמה נגיד. פואימה מחיי היהודים (!) מאת שלום אש. תרגום מנחם שפירא. הוצאת שטיבל, וארשה, תרע"ט].

בשעה שפוֹגרוֹמי-הכליון בכל מזרח-אירופה מצד המוני האזרחים הפראים על הגֵרים היהודים, הנחשׁבים ל“נגידים”. מראים בפועל, עוד יותר מאשר לפני מאתים ושבעים שנה, בשנות ת“ח ות”ט, את כל פשיטת הרגל ההיסטורית של האידיאולוגיה ה“נגידית” הישראלית, יצאה לאור בעברית ה“פואימה” הזאת “מחיי היהודים” (יֵדע זאת המתרגם ללועזית!), שכולה מזמור-תהילה ל“יהדות-פולין” אשר ר' שלמה נגיד הוא בא-כוחה.

"הוא מביט אל השולחן, המכוסה לבנים, אל מנורות-הכסף, ונותן שבח והודיה על כל הטוב שגמלהו. ואיזו גאוה, גאות-הוד, ממלאה את כל לבו. הוא מתגאה ביהדותו, באלוהיו ובתורתו שנתן לעמו ישראל. הוא רואה את עצמו כמלך בביתו, לא הגלה אלוהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם, וכשירת-נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית-המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת “שלום עליכם, מלאכי השרת”.

וזו אינה הרגשה סובייקטיבית בלבד. הטבע בעצמו, כביכול, מעיד על זה. כשהסוחר ר' שלמה נגיד נוסע מעסקיו הביתה ליום-השבת.

“מתלחשות שיבלי-הדגן בדממה וכופפות את ראשיהן השעירים לארץ מרוב פחד (!) מפני הסוחר ועגלתו. בגאוה ובגודל עוזבת אותן העגלה מאחריה בתוך ענן האבק…… חרוד יחרדו עצי היער… את ענפיהם יורידו לארץ וישתחוו לפני כבוד עגלת הסוחר, העוברת על פניהם… מפניו נוע ינועו העצים ביער ושיבלי הקמה תלבשנה חרדות. הוא קנה אותם בכספו ונושא את שטרי המכירה בכיס בגדו. לוֹ גדל היער, צומחות שיבלי הקמה, ברצונו יגדל אותם ויקצור אותם לפי חסדו”.

בקיצור, אין נגיד מבלעדי הנגיד, ושלום אַש הוא משוררו!

ומה פלא, שבעמוד עגלתו של ר' שלמה בכפר, החלו נשי האיכרים…

“להוציא אליו מבתיהן מכל אשר אתן: למי תרנגולת מפוטמה, עשיריה ביצים – את הכל הביאו. דייגים מבין הגויים רצו אחרי העגלה ושקים מלאים דגים חיים, שזה עתה הוציאו מן הנהר, בידיהם. הוא לא עמד אתם על המקח, רק הטיל אותם אל תוך העגלה ויעש את דרכו הלאה”.

מלך-העולם!

הוא בא הביתה, מוסר את תכשיטי-המַתנה, שהביא מן הדרך לאשתו הצעירה ויושב לאכול. באים הילדים של אשתו הראשונה מן החדר, החומשים בידיהם והניגון של “מהפך פשטא” על שפתותיהם – ואין קץ לאידיליה של קפּוֹטוֹת-משי, שרשרות-זהב, פאות-תלתלים, זלילה וסביאה, שריצה ורמישה, הכנסת-אורחות, נדבות לעניים, “ברוגז”ים, שידוּכים, ועוד פעם שידוכים, נדוניה ויחוס, ועוד פעם נדוניה ויחוס, שבתות נאות בבית ואצל הרבי, סעודות-מצוה, “ברית-מילה”.

גם טשרניחובסקי כתב לנו אידיליות. אבל, נראה, שבכדי שהאידיליה תעשה את רושם-החיים הדרוש ותחבב עלינו את תמצית החיים המלאים, צריך שיצירתה תצוֹרף ברוח גדולה שׁל אישׁ-הרים, שׁיִשָׁמע מתוכה קול הוּמוֹר אנושׁי עמוק, ולא סגי בצבעים גסים, פרימיטיביים, עם-הארציים, כצבעי-התמונות אשר על כתלי אותם הבתים, שמשם הוציאו לר' שלמה את התרנגולות והביצים; ואין אֵמון ב“פסיכולוגיה” שאוּבה מספרי-מוסר בעברי-טייטש ושמועות-הגדה מתהלכות בעיירות של פולניה; ואין סיפוק בהערצת-ארץ ונבואת-חיים סתם. חיים! חיים מלאים!… הרי גם הדגים, שקנה ר' שלמה נגיד לכבוד שבת ונצלו על המחבת היו, לפי עדות בעל-ה“פואימה”, מלאים חיים.

ר' שלמה, הנגיד לעמו ישראל, מוכתר בכל שלימות-המידות.

“אותו בעצמו לא זיכּה הקב”ה, שיוכל לחוות דעת בעניינים כאלה (ב“ראיות מרש”י, תוספות ושאר מפרשים"…), רבים מהם גם אינם מובנים לו והוא אינו יודע את פירושם, אולם בנו, חיימ’ל שלו… הוא רואה, איך אלוהים מחזיר לו “אור התורה”, מדליק מחדש את נר-הקודש שלו במשפחתו. עם בנו יבוא דור חדש, דור אדירי-התורה. בעיני רוחו הוא רואה עתה את אבותיו הגדולים, הרבנים המפורסמים, וחיימ’ל ימשוך הלאה את חוט-התורה שנפסק. במה זכה לכל אלה? מדוע בחר בו ה', כי יזכה לתורה וגדולה במקום אחד? במה טוב הוא מאחרים?"

איזו ענוותנות מתוקה! כמה פסיכולוגיה עמוקה! הלב ימס ממש אצל קורא אשכנזי תמים, כשיתרגמו לו את זה, מרגשנותו של סוחר יהודי, שהפלפול התלמודי משכיח אותו את כל המון-עסקיו. לא לחינם הוא מיצר על גויי-העיירה השיכורים-למחצה שׁלא עָשָׂם הקב"ה יהודים; לא לחינם הוא “מתפלל בכל לבו לאלוהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי-עולם מעבודתם(?), וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות”.

שוו בנפשכם, מה מאושרים היו אותם הגויים האומללים, אלמלי גם להם היה “בכל בית יושב אברך כזה ועוסק בתורה. חותנו, חותנתו, בניהם ובנותיהם עובדים למענו; הנשים נוסעות לימי השוק, מתקוטטות בגויים ונלחמות עמהם לפעמים (מובן, שאלמלי היו הכל יהודים, לא היה במי להתקוטט), ושם בבית יושב האברך על התורה ועל העבודה. לו מבשלים מאכלים טובים וערבים (זה, כנראה, עיקר גדול ביהדות הפולנית!) והוגים לו כבוד”; או אלמלי גם להם היה רבי בגוֹסטינין, שמיד אחר התפילה מפנים האנשים דרך לפני נשי חצרו, “והנה הרבנית הזקנה, כלתה ובנותיה, חרוזי מרגליות גדולות תלויים בצואריהן, וכל מרגלית ומרגלית כאגלי-שבת כשרים וטהורים”.

התיצבו, הגויים המיסכנים, ויזל הריר מפיכם! הלא תראו, שאחר פחדו מפניכם היהודים אימת-מות מפני מעשה-שהיה (אולי עוד יותר מפחד שיבלי-הדגן ועצי-היער לפני הנגיד ר' שלמה…) ואחרי שעשיתם שלום ביניכם, לא הסכימו לכם היהודים בשום אופן, שגם לאלוהיכם יש איזה חלק בישועתם, ורק מפני דרכי שלום החרישו, “כי הלא מכם הם יונקים את פרנסתם”.

ואתם, הגויים המשכילים, אמנם, גם לכם יש משוררים לאומיים, המספרים לכם גדולות ונצורות על גיבוריכם האצילים, האמיצים, מלאי ההוד והכבוד. אבל האם יש לכם גיבור כר' שלמה הנגיד היהודי? התוכלו גם אותם לספר על איזה “פּאן”, פּאן משלכם, שהוא עוזב ביום-אידכם את שולחנו המסודר יפה ועובר לסעוד אל חדר-המבשלים, במקום שערכו השולחן לקבצנים האורחים? בדותא היא, תאמרו? לא, לא בדותא! שלום אַש שמע את זה ודאי באזניו בין סיפורי-הצדיקים המתהלכים בפולניה!… כשם שקרא ודאי באיזה ספר על איזה צדיק, שעזב הון רב בידי מי שהוא מפני שלא רצה להישבע גם על דבר-אמת, ועמד וטפל את זה על ר' שלמה; כשם שקרא גם באיזו צוואת-חסידים, שהאדם צריך לראות את כל רכושו כפקדון בידו מהשם יתברך, ועמד וסיפר את זה על גיבורו ר' שלמה כליל-השלימות. והראיה: “את שטרי הכסף היה סוגר בארגז” ואת “המטבעות הקטנות”, מטבעות הנחושת, מחלק לעניים.

הִכשׁיל, הכשׁיל ה“ריאליזם” לרגע את בעל-הפואימה של יהדות-פולין, ואולם, בכלל, אוי-אוי לה לאותה יהדות, אם זוהי הפואימה שלה. –

שקילי, ר' שלמה, מטבעותיך ושדיא אחיזרי.

[הוצאת הפועל הצעיר“, אול תרע”ט; החתימה: ב. –י.]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

בשעת נעילה

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)

בְּקִיעֵי הַסִּפְרוּת

א

ראוי לקרוא אחרי התנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעשים נגד העושים, מצד שומרי הגנות מול העצים עושי פרי. לא יאוּמן, אבל חוק אצלנו, כי אין מקום לרוח חיים, אין מקום לאומץ־רוח ולאדם הולך בדרכו. – אם במזיד, אם בשוגג, אם יש שיטה לדבר או אין שיטה – מעצורים ישימו לכל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב. אין מבוא להתנערות, ואולי אין גם חפץ.

אין אצלנו אפשרות ליושר, לחיפוש ולדרישת האמת, ואין מבוא לרחשי־לב. אם לא תאמר “הן” למה שהציבור אומר הן ונקטת בחייך; ואם תבקש נתיבה ולא תסתפּח בדרך שהולכים בה אחרים, אז אין מנוח לך וירדפו אותך עד חרמה. ספרות הם אומרים לבנות, ואוי אוי לבוניה. – כי תביא אבנים, אומרים הם חול תן לנו. נפשך צועקת ליסוד; והם אומרים, הנה כבר ההיכל והגג…

שקר מתחבר לשקר וזיוף אחד נזקק לחברו. הנה יושבים המה לסעודה מדומה, ומי זה ישמע על מי יֵעָטה אבל? – כה נבדלים ונידחים בעלי לבב מריקי לבב וכה כובש הרקבון גם מקום זרע. – –

וזהו העלבון שבדבר. אם נקבול על התנאים החיצוניים בחיינו, והם הלא גורמים עיקריים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו, אנו יודעים את התשובה בעצמנו: אין בידינו לשנות את מזלנו בגולה, ואם האדמה מתמוטטת בכל פּעם מתחת לרגלינו, בודאי יכשלו ההולכים עליה; אבל איזו תשובה בפינו למראה כל המעצורים שבבית וכל הרקבון שבבית? מה נאמר ומה נדבר, אם נרשיע גם בדברים שמסורים לנו ורק לנו. –

באה העת שידוֹע נדע מה היא שארית הפּליטה שבספרותנו לנו, ושאם לא עכשיו, מי יודע אם עוד תתקיים לנו. כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפּה לפה, היא היא הדבר האחד שעוד יכול לחזק אותנו זמן־מה.

ואם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה או לעורר אותנו. עתה, כי כתלי בתי־מדרשנו נוטים לנפּול, כי החיים הדתיים הולכים ומתפּרקים, – מה עוד לנו זולת הספר החדש שלנו? –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.