לָמָּה תֹאמַר, יַעֲקֹב, “יְהוּדָה שְכֵחֶךָ”

וַאֲנִי בְּכָל עֹז נַפְשִׁי בָךְ אֲדוּקָה,

כִּי בַאֲשֶׁר אֶפְנֶה שָׁם אֶרְאֶה רוּחָךָ,

חוֹפֵשׁ חַדְרֵי תוֹרָה בְּאוֹר הָאֲבוּקָה;

נָעֲמָה לִי רִנָּתְךָ – קוֹל יַעֲקֹב קוֹלֶךָ

מִצְּלִיל זְהַב אוֹפִיר, מִקּוֹל כֶּסֶף מְרֻקָּע,

אִם יָמִים רַבִּים לֹא כָתַבְתִּי אֵלֶיךָ –

קֹצֶר רוּחִי הוּא, רֹב עָמָל וּמְצוּקָה;

גַּם דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין לִי לְקַדֵּם פָּנֶיךָ

וְנַפְשִׁי בָּחֲלָה בְּאִגֶּרֶת בּוּקָה וּמְבוּקָה;

אַךְ לֹא שְׁכַחְתִּיךָ, אָחִי, וּמִי יִשְׁכָּחֶךָ?

כַּמָּה יַעֲקֹב רֵייפְמַאנן אִכָּא בְּשׁוּקָא?!