מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הדימויים בשירה המודרנית

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לאברהם שלונסקי, במלאת כ"ה שנה ליצירתו.

דימויי השירה המודרנית וסממניה, עוררו קטרוג וראוי להדרש להם, ואם גם דרך הערה קצרה. כל פעם שאתה נפגש עם שולל שירה זו, מיד הוא מוציא מנרתיקו דימויים אחדים ומטילם כנגדך: הזוהי שירה? האין כאן משלים מדומדמים, שדעתו של אדם בריא לא תסבלם? כלום לא דמיון חולני הוא, דמיון כזה המשווה את הירח לעצם פלוני ואת הכרך למראה אלמוני? לא כך כתבו המשוררים הקדמונים ולא כך דימו גם הפייטנים הגדולים בזמננו.

לפנינו איפוא, שתי תוכחות עיקריות. ראשית, שדמיונם של בעלי השירה המודרנית חולני הוא, ושנית, שהם מתעתעים במשלים ונמשלים כאשר לא תעתעו אבותיהם ואבות אבותיהם.

והנה אין ספק, שיש משהו חולני בעצם הסטייה מן הלשון המתהלכת בשוק, בעצם החיפוש אחרי משהו חדש ובאי-הסיפוק מן הנתון ועומד. הבריאים בתכלית ובעלי החשבון ודאי שאינם מבלים את ימיהם בביקוש ניב ממצה להרגשתם וציור מכוון לחזון רוחם. אולם הללו גם לא יולידו דבר. הם נהנים מן המזומן ואינם מהנים. ואילו כל מי שמחולל דבר-מה הוא חולני, אשה הרה היא חולנית; ציפור, המשירה את נוצותיה, אף היא חולה; בעונת האביב מורגש משהו ניברסתני בכל הטבע כולו. הסיני דיקדנטי פחות מן האירופי. כל מקום שאתה מוצא לידה והפראה, שם אתה מוצא גם “חולשה”, מחלה, דיקאדאנס. ואילו בריאי הבשר ודלי הרוח צלולים אמנם ובהירים ואין בהם כל עירוב, אך משולים הם למים מסוננים ומזוקקים, שאין בהם שמץ של יסוד זר. הם אמנם זכזכים, אך גם מחוסרי צבע, נטולי טעם ובלא יסוד מזוני. בהיותם בעלי חושים למעשיוּת בלבד, הם מבקשים גם מן השירה והאמנות קלוּת, שעשועים ואסתטיקה של מה בכך. מכיון שאת נכסי החומר הם רוכשים להם בדי-עמל ותענוגות החיים ניתנים להם במחיר רב, הריהם רוצים שלפחות נכסי השירה והספרות יוענקו להם כלאחר יד. דורש הוא, שחרוזי השיר יובנו לו מיד עם הגלותם לפניו, גם בשעה שהוא קורא אותם במשרד או ברכבת. מעשיוּתו אומרת לו, שאין צורך בהתיחדות ובהכשרת הלב, אלא כל מה שאינו נהיר לו בהשקפה ראשונה, סימן הוא שאין לו ערך, שהוא חולני ומחוסר שחר.

אולם אם טענה זו של “איני מבין הפלגות דמיון כאלו” יש בה לפחות מן הצידוק הסובייקטיבי, הרי הטענה השניה של תעתועים ודימויים מוזרים היא נטולת יסוד לחלוטין. שרשיה נעוצים, פשוט, בבערות גדולה, שאינה פוסחת לפעמים אפילו על המשכילים העבריים שבארצנו. כל מי שיטרח ויקבץ את האליגוריות, הדימויים וההשואות המפוזרים בכל השירה העברית מראשית היותה ועד היום, יעשה עבודה מענינת, מאלפת ומאוד מועילה. התנ“ך עצמו שופע דימויים “אכספרסיוניסטיים” ו”פוטוריסטיים" כאלה, שאילו ניתנו בשירה המודרנית היה הבעל-בעמיו של ימינו פוסל אותם בחולניות ובהפלגת דמיון משונה. אולם לא רק בתנ"ך מצויים “ספיחי” רגש ודמיון אלה, אלא בכל הספרות העברית כולה. ולשם המחשת הדבר לא אביא בזה אלא שתים שלוש דוגמאות משל משורר אחד מימי הבינים ומשל משורר אחד שבימינו. דימוי לעומת דימוי: בהביט המשורר בלילה מעונן אל הירח ואל העננים המרחפים ועוברים במהירות על פניו. הוא שר:

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵּין נְשִׂיאֵי עָב

סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ.

(ר' שמואל הנגיד)

ומשורר זמננו המביט בשמים הבהירים בלילה מהו אומר?

רְאוּ:

גַּם הַיָּרֵחַ

כְּסִירַת הַכֶּסֶף בְּשִׂרְטוֹן הַכְּחוֹל

א. שלונסקי (“אבני בוהו”)

ואפילו השימוש בדימוי צבא השמים לאותיות העבריות, שימוש שהוא תמיד נושא ללעג בפי שוללי השירה המודרנית, אף הוא כבר היה לעולמים, ובעברית צחה. וכה יקרא ר' שמואל הנגיד בראותו את הירח על רקע של שמים מכוכבים:

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה

כְּסוּת שִׁיחוֹר בְּמֵימֵי הַזְּהָבִים.


ובדברו על אויביו, שהוא וחילו הפילו בהם חללים רבים הוא מדמה:

וְחִלַּלְנוּם שְׁנַיִם מוּל שְׁלֹשָּׂה

כְּמוֹ נוֹקֵד כְּתָב בִּסְּגוֹל וְצֵירֵי.


(ר' שמואל הנגיד)

ואחד מיוצאי חלציו בימינו ישורר:

מִי תַּחַת כּוֹכָבִים שָׁם חָרַת פֵּה-נוּנִים

בִּרְקִיעַ בֵּיִת-עַלְמִין…

א. שלונסקי (“לאבא אמא”)

אין כאן אלא נסיון לדוגמה, הראוי להרחבה יתירה. אילו נעשתה עבודה כזאת, היה בכך משום הוכחה, שהמשוררים העברים בכל הדורות היו בעלי דמיון פורה והנחילו לנו שירה “מודרנית” גדולה, שבשעתה ודאי נמצאו משכילים בעלים-בעמיהם, שלא הבינו אותה וחשבוה לחולנית.

בזה לא נאמר, שמשוררים מודרניסטים ידועים ושאינם ידועים לא הכניסו לשירה העברית החדשה גיבובי מליצות וערימוצת ציורים מתים, שהם כעומס של סרק על גבה של השירה. אולם כלום שירה מזויפת ומסורבלת נגררת רק בעקב המודרניזם? כלום אי אפשר לחקות גם את המשוררים “בריאי” הזמן ואת בעלי המהלך הישן? אין נסתר מעדת החקאים והאפיגונים. רק אלה, שרגילים לראות כל עבר כגן-עדן אבוד, והם מורדפי פחת סתום מפני החדש, שמא תתקעקע איזו בירה שנתבצרו בה – רק הם פוסלים שירה בגלל היותה שונה מזו שהתרגלו אליה מימי ילדותם.

תש"ד

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

שָׁבוּעַ בְּגִבְעָה

מאת שושנה שרירא (פרוזה)

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה. תחילה הגיע מ“אי-שם” העירה, שהה בה שהות קלה עד שאוטובוס ריק למחצה הסיעו לעבר הכביש המבהיק, לעבר הרים נקודי עצי זית, אל בתים קטנים מתנוססים על רמות ובאדמת טרשים וחורשות, הלאה למעלה, אל גבעתו. מן הכביש פנה האוטובוס לדרך שאינה סלולה, המעלה ענני אבק אפור. מצדה האחד עמק קטן, גיא-נחלים שאף כרם-זיתים חבוי בו ודקלים בודדים מזדקרים ממנו עד לשטח פני הדרך, ומצדה השני יער-ארנים ובמרכזו פורחת תפרחת אדומה עטורה עלי-זהב, משתלהבת מצמרת עצי הלהב, כאבן-אודם בנזר ירוק. כך עולה האוטובוס במעלה הדרך הלבנה, בצלע חורשה ניבטת אל עצי-חרוב בודדים שירקותם הכהה משרה צלה למרחוק כריסים מצלים לעין ירוקה. ויוחנן מכיר את העצים האלה שפניהם כאילו מועדות מזרחה עם הרוח הנושבת מהים. הוא מסתכל לצדדין, קדימה, אחורה. שם, משמאל, הגבעה ובתיה. במעלה גבעת הטרשים מתנשאת טירת בית-המצפה עם ברושיה, שזרדיהם צמודים להם בהקפדה אל גזעם והם זוקפים נופם אל על. ברושים חמודים שכמותם, מהרהר יוחנן, תמיד עומדים אלה בתפילה שבדבקות ושואפים אל השמים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.