רקע
ולטר גרינווד
אַהֲבָה מִתּוֹךְ קִצְבָה
ולטר גרינווד
תרגום: אברהם רגלסון (מאנגלית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית

 

סיפור משתי הערים

גמֵל הזמן ער לרקבון גדול, לשינוי;

יבוא-נא, איפוא…

דשיימס רוסל לואיל

 

חלק א

פרק א

“האנקי פארק”

חלקה זו קרויה “האנקי פארק”.

היא היא השכונה אשר מנגד בית המסגד של העדה בפֶנדֶלטון, אחת מקריות החרושת המרובות הכלולות בתוך שתי הערים. בקדמת המאה התשע-עשרה היתה האנקי פארק חל מקרקעות מעונה של אשה עשירה; לפחות, כן אומרות המפות העתיקות בעירית סַלפורד. השכונה נקראת על שם רחוב משתפע, רחוב האנקינסון, שמרצפותיו, הרבה שחוקות ומאד צרות, נתלטשו מתעבוֹרת מגפים ונעלי-כובד של כמה דורות. מזה ומזה יש עוד רחובות, סבוכים, יערות של בתים זעירים דחוקים וצפופים יחד, שני חדרים למעלה ושני חדרים למטה, ובכמה מהם רק חדר אחד תחתון וחדר אחד עליון; בתי מרזח לעשרות אשר שם נשִיָה שוכנת בתוך הכוס; בתי מַלוים לתריסרים אשר שם אדם יכול לסחוט הדמים לשם קנית הנשיה; בתי מסגד, חדרי מסגד ואולמי-מפַתים שָם יהללו את שם ה'; טלאי אדמה ערומים ושחורים, “קרוֹפטים” יקראו להם, והם שרויי-מים, עֲקָרים, שוממים ומלאי קור.

מפתני-הדלתות וספי-החלונות של הבתים שחוקים עד כדי קערוריות. פעם בשבוע, ועתים גם פעמַים, תנקינה אותם הנשים באבן-משפשפת חומה או לבנה; והוא הדין גם בחלקי המרצפת התכופים לפתחי- הדלתות. והן מביטות בזעם על כל עובר-ושב, אשר על כרחו ילכלך את מעשה-ידן בעברו את החלקה הנקיה. ישנן נשים בעולם אשר כל חייהן מוקדשים למלחמה נצחית עם כוחות הפיח והטיט. מוחנפות הן כאשר אתה מכנה אותן “גֵאוֹת על ביתן”. אך אלה מעטות הן. השאר נוח להן לערוך קרב עם שטן-הרפש פעם אחת לשבוע, ולהניח את השדה ברשותו ליתר ששת הימים. יום הששי ערבית, בשעה שעל-פי-רוב נעשית עבודה זאת, דומות המרצפות דמיון רחוק לשמיכת תשבץ. נשים, נערות וילדות תראינה כורעות על ארבעתן ברחובות, דלייהן לצדיהן, במטלית ובאבן מורחות הבַּלַטות ורוחצות אותן עד תהיינה חלקת-צבע אחת.

משפחות מדרומה של טרֶנט המתישבות פה משתוממות על מנהג זה, והן אומרות שבמקומותיהן לא יֵרָאה מעולם דבר שכזה. המנהג חי וקיים. “אנשי העצמות והחול” המובילים ומביאים פלחי אבן-החול במחיר גרוטאות-בית, סחבות וכל דבר שהוא, נראים כשהם דוחפים קרונות-יד שלהם ונשמעים כשהם מכריזים על סחורתם בקולות חלודים, צרודים, פזמוניים: חול – עצמות – חול חום בחותם החמור – עצמות! – ופרוש הדברים הוא: – אחליף אבן-משפשפת, או חומה או לבנה, בסחבות, עצמות או בקבוקים.

בשכבר הימים, עת אנשים מאנשי המקום הרויחו מיליונים מכותנה ובשר-ודם, עת דהרו מרכבותיהם ההדורות ברחוב ברוֹד, כְּעָברָן את האנקי פארק מהרחוב העתיק איקלֶס – מיל-המיליונרים היה שם הרחוב אז – עת דרו משפחות גדולות במשכנות-מרתפים בני חדר אחד, והיתרים באוכלסים נגדעו על ידי טיפוס ועוד מיני קדחת, היה מנהגם של “אנשי העצמות והחול” לזרוק חול על רצפות-הבלטה של הבתים במחיר עצמות אשר, מן הסתם, נועדו לבתי-החרושת לחֵלב בשביל לעשות מהן פתילות בנות-פרוטה. רוב רצפות-הבלטה נעלמו כיום. השנים הביאו לידי שינויים. בתי-כבוד של מים נחלו את מקום העפר וקערות-הבדיל, אם כי לא מזמן רב; עדיין אפשר למצוא סימני החורים שבחומות-החצרות אשר בעדם היו מעבירים את קערות-הבדיל המטונפות לנקותן מן הרעי, והלבנים החדשות משונות בצבען מן הישנות אשר בנִיָתָן עם החומה. הקדחת אינה מצויה כל כך; משפחות גדולות אינן רשאיות עוד לדור במרתפים; תחת זה, מהכרח המקרים ובתום אָפים, הם משלמים הרבה יותר מאבותיהם בשביל הנוחיות, כביכול, של דירה בחדר אחד מעל למרתף.

אותם הבתים של תמול-שלשום עודם קיימים, ועדיין יש להם ערך בשוק הנחלות, הגם כי הוצאות בניָתם שולמו, וחזרו ושולמו כמה פעמים על ידי דיירים הולכים ובאים בזה אחר זה. הבתים קיימים: רחובות מלאים מהם, אשר שם יתאבך עשן כחול-אמוץ, כמחנות של רוחות-מתים, מרבבות מעשנות גוצות; יערות של בתים זעירים, דחוקים וצפופים יחד, עריסות לדורות-עתיד. מקומות אשר שם גברים ונשים נולדים, אוהבים ומתים ומשלמים שכר-דירה מופרז מעבר לכל הפרזה, בשביל הזכות לקרוא אחת מן הדירות המלוכלכות הללו “ביתי”.

פרק ב

השכמה

5:30 לפנות בוקר.

הגשם בטפטופו.

השוטר על משמרתו עמד לרגע בפנת רחוב-הצפון, עוצר הליכתו תחת פנס-רחוב. קרניו המציצות של זה הדליקו מיליוני רסיסי גשם דק אשר דבקו בגלימתו. חתול, שהיה יושב על סף הדלת אצל מר הולקינגטון, זו חנות מכולת, מצמץ בעיניו מתוך נמנום.

– טש–טש–טש–טש–טש – אמר השוטר וגחן לגרד את ראשו של החתול. הלה עמד, קִמר את גבו, עקם זנבו, לחץ גופו אצל יד-האדם והשמיע “מיַאוּ” אחד.

נשמעה תקיעה עצובה מחצוצרת ספינה שעל יד נמלה של סלפורד.

אדם, נעול נעלו-כובד, נושא מוט ארוך אשר בסופו חבילת חוטי ברזל, צעד ובא, בקשקשו ברגליו, ברחוב האנקינסון. גבו היה כפוף, זקנו – מָכתם ולא-מסופר; כובעו העמוק והחלוד היה מורד מעל עיניו. “דשוֹ סוּמא” היו קוראים לו, אף על פי שמעולם לא נתן עודף לא-נכון משילינג ולא היה צריך לשאול את דרכו. איש לא היה יכול להגיד אם באמת עוֵר הוא אם לא; “דשוֹ סוּמא” שמו, ותו לא.

השוטר הזדקף בהתקרב אליו דשו. – בוקר, – דשו. הַי, הֵי, הוֹ. עוד גשם. עוד שלום. – כן דְבר שומר-הסדרים.

– אין שלום לרשעים, בחורי, אלא אם כן שוטרים הם, ואין להם מלאכה אחרת. אין יודע איך בריות ידועות… –

– אני יודע, דשו… אני יודע, ישנו דבר שאני רוצה לדעת… איך אתה וחבריך מעיזים לפשוט ידיהם לשכר אך ורק בעד הליכה ברחובות… הלא כן יאמרו הבריות: משרתו של שוטר… – כן הפליט מתוך גועל, קשקש ונכנס ברחוב הצפון, עמד במספר 17, הרים מוטו והתחיל דופק ומרעיש בחוטי-ברזל שלו בחלונות חדר-השינה. ענה לו קול אחד. דשו השיב: – בואי עתה, מרת ארדקֶסל (ושמה באמת הארדקסל) – מחצית השעה לאחר החמישית, יום שני בבוקר, והגשם נוזל… – שוב הטעין מוטו על שכמו, אך לשְנות מעשהו אצל בתים אחרים שברחוב. אז הסתובב בקרן-הזוית שבקצה-הרחוב.

דממה. אין אף חתול נע.

הפנס הבודד, בחצי הרחוב, הדגיש את הקדרות העוטפת כל, והכסיף את הטפטוף היורד לאט.

התחילו מופיעים מאורות בחלונות התחתונים של הבתים. חנות-המכולת שבפנת הרחוב הבהיקה בחשמל, והמרצפת הרטובה ראי לנוגה-זיוה. מר הולקינגטון הבלתי-מרוחץ, הוא בעל החנות המגושם והגס, פתח מתוך תנועה מהירה את הבריחים ועמד על מדרגת-הסף, כשהוא נושף, מכעכע, ויורק על אם הדרך. הוא נשם בכבדות ורעד בצינת הבוקר, הפך פניו וסגר הדלת בשביל לעמוד מאחורי שולחן-המכירה, מחכה לנשים שתבואנה בעוד שעה קלה, מהן מתגנבות כצללים, לקנות צרכי אוכל בהקפה.

במספר 17, מרת הארדקֶסל, אשה זקנה בת ארבעים, ירדה במדרגות, מהגה “אה–אה” מתוך תנומה, שערותיה פרועות. היא פשפשה על המדף של המטבח הקטן למצוא גפרורים, הציתה אחד, והדליקה הגז. הנוגה הכאיב עיניה, היא עפעפה בהן, החניקה בקרבה פהוק אחד, החליצה עצמותיה, ונענה בכתפיה. היה קר לה. היא נתכופפה, נקתה במרדה את סריגת-האח ומלאתה בעתון שהוציאה מערימה גדולה מתחת לכר הכורסה המתנדנדת. אז עמדה, מבלי דעת מה, עודנה הלומת-שינה, כאילו שכחה מה עוד לה לעשות: – אה, כן, – אמרה: – פחם. – היא הרימה מגרפה, דרכה כבדות עד לדלת האחורנית, ועמדה על יד המדרגות, בצעקה: – הַארי, סאל. הן תבואו. עשרים וחמשה רגע לפני שש. היא פתחה בריח הדלת. נכנס החתול, מילל בקול, זנבו באויר: הוא נשען בחזקה אצל כרע השולחן, והלך סביב, סביב, עודנו מילל. עוד אנשים בחצרות הסמוכות היו גורפים פחמים: גרידת המגרפות על מרצפות-החצרות רגרגו לא-נעימות באויר-הבוקר השקט.

כעבור רגעים מועטים, היתה האש עשויה. המגרפה, מאוזנת על הבד העליון, על ידי גליון-נייר, משכה משף-אויר רב, ושלחה לשונות-אש רועשות ומקפצות מסביב לקומקום. עשן ולהבה רועשים ועולים במעשנה, גחים מכלי-המעשנה, ואל השמים; אלפי אשים עשֵנות; מיליוני מעשנות פולטות בבת-אחת; עשן מרחף, מתקבץ, נתלה, יריעת צלמות ענקית מעל שתי הערים.

מרת הארדקסל שבה והלכה לרגלי המדרגות לקרוא לנער ולנערה. עדיין אין עונה. היא עותה פניה, נתאנחה, הדליקה פתילה אצל הגז, ועלתה במדרגות אל החדר האחורי. נר, מוחזק בחֵלב עצמו, עמד על מושב-כסא על יד המטה; מעל גב הכסא היו זרוקים, כלאחר יד, בגדי אשה. קצה מטת-הברזל המחליד גם הוא היה מקושט כן, אלא שהבגדים בכאן היו של נער. חוץ מתיבה עתיקה של מגרות, ויריעה תלויה לפני מחיצה אצל האח, בלי ספק ממלאת מקום ארון-בגדים, לא היה בחדר מאומה.

– בואו נא, בואו, – קראה מרת הארדקסל מתוך רוגזה בהדליקה את הנר. – הארי, סאל… אתם שומעים? – היא הניעה את אחד הגופות.

רֶטֶן עמום. סאלי הוציאה ראשה מבין המכסים הדקים ופֵהֲקה. בת שמונה-עשרה, יצור מפואר, אשר את יפיה לא יכלה הדלות לכסות. עינים שחורות, מבריקות, מרַדפות; שער שחור שופע, נופל גלי-גלים; פה מלא, בשל, מובלט, וחזה שפל ועגול. פנים וגזרה אשר לא אחת מנשי החברה העליונה היתה נותנת רוב-הונה חליפיהם. סאלי לבשה אותם בקלות-ראש כאילו נצחית היתה שעת-הנוער החולפת; כאילו אין זקנה בעולם. חסרת-מזג היתה עתה; אך בקומה, בא האודם בלחייה החורות כאודם אשר יעורר בהן הרוח בנשבו מצפון או ממזרח.

– הוזַד הטה, אמא? – שאלה בשפשפה עיניה.

– זה מכבר, – שקרה האם, בהוסיפה מתוך תלונה: – הנה, בואי-נא. קומי-נא. ואת מריצה אותי ככה, הנה והנה… למה לא קמת בקריאתי הראשונה?… כשאני הייתי כגילך, עם העפרוני הייתי קמה… הארי, הארי! תתאחר לעבודה. אנא קום! עיפה ויגעה אני, מוציאה רוחי לשוא. –

סאלי דחפה אותו במרפקיה. הי, פתַיון… אתה שומע? קו–מה! –

הוא זז, רטן, נאבק עם עצמו עד היותו יָשוב, ובעוד עיניו עצומות, משמש מעל המטה לבגדיו: – איזה יום הוא זה, אמא? – מלמל.

– יום שני, נער, ויום גשם. רטובים יהיו עד עצמותיהם בחצר-פְּרייס. – ואז, מתוך שידול: – בוא-נא, בן. מהר, נער, שאם לא כן, לא ישאר לך פנאי לפת-שחרית. – היא ירדה למטה.

סאלי נאנקה: – גושם… תמיד גושם… אין כלום יותר נעשה בחור זה. – היא זרקה אחור את כסויי המטה, יצאה מתוך המטה והתחילה מתלבשת. הארי, שערותיו הבהירות כולן מפוזרות, זחל על ארבעותיו, עד לקצה המטה ודרך על הרצפה הקרחונית. הוא רעד, ועודו סמרמר מקור. – שוב נעלמו פוזמקי, – מלמל, כשהוא מחטט ומגשש למרגלות המטה: ובקוצר רוח: – הה, קצתי בחיי מכל זה. –

– עטפם מסביב לגרגרותיך כל הלילה, אז תדע למצוא אותם – עקצתהו סאלי. היא לבשה מכנסי-תחתוניה ופנתה אליו קמעא: – פקח עיניך, הרי הם שם על הרצפה. – היא עמדה לפני הנר, מחליקה ומורידה שמלותיה מעל ראשה, וצלה הגדול נופל על הקיר והרצפה.

הארי גמגם משהו, סחב על עצמו פוזמקיו ומכנסיו, כשל ועבר על פניה, וירד למטה, והבעת פניו הזעומה בבואה לרוגזו ועצבו כלפי הבאות באותו יום. מרידה נצנצה בלבו. חזיונות עגומים, הן מחדר בית-הספר והן מבית-המלוים של פְּרייס ודשוֹנס, שם עבד בתור משרת, שכיר לחצי יומו, עלו על דעתו. הוא יהיה כותב כרטיסים שם מחצי השעה אחרי שש בבוקר עד עת בית הספר; הוא ישוב אחרי בית-הספר ויוסיף לכתוב כרטיסי-הלואה עד סגירת המקום. ושוב עת לישון. לאפו הגיע ריח המקום אחרי היותו סגור לסופו של שבוע. רוחו התקוממה. הדבר היה אי-אפשרי, מכלים, לא יוכל איש לשאתו. אין מנוס; אנוס הוא ללכת שמה. ועל כולם, שעורים מיגעים. מחנק עלה בגרונו כשהושיט את ידיו מתחת למים הקרים של הברז. חיל המים הקרים עוררהו; סמרו השערות הבהירות על ידיו הדקות. אז זכר!

הה, איך זה נשמט הדבר מזכרונו! הן, אין לו עוד בית-ספר. הוא גמר בכך ביום הששי שעבר. עכשיו היה חפשי! רוחו התמהה שבה אליו. חפשי? ושוב נתכוצה רוחו בקרבו בזכרו את בית המלוים של פרייס ודשונס וחפצם של אביו ואמו שיקבל את חצי-הבטחתו של מר פרייס שיעבוד שם שעות מלאות. אבל אצל פרייס ודשונס! מקום זה מכל המקומות שבעולם. כלום לא יכלו להבין כי המכתבות שם היו לו לזרא? כי בית-המלוים הוא בית-אסורים גרוע מבית-הספר? שוה בנפשך, להיות כלוא שם כל היום עד השעה השמינית בערב וביום השבת עד התשיעית. הוא בער מתוך חרון-אף. זה שלוש שנים הוא כלוא שם; שלוש שנים – גם לפני שעות בית-הספר וגם אחריהן; שלוש שנים ישב באותה פינה אפלה של משרד-המשכונות כותב כרטיסי-הלואה למיליונים. נדון לגיהינום בגלל כתיבת-יד יפה: – ראו נא את כתיבת-ידו של הארי שלנו. הגעו בנפשכם, בשנותיו הרכות! – מחיר גדול שלם בעד אותן המחמאות. ועכשיו, אם יקום דבר הוריו, יהיה נענש לאורך ימים. רצונם שיהיה לבלר כל ימי חייו. כך דרכם. – אבל אני לא אעשה כזאת, – רטן בקול.

– מה? – השיבה אמו.

הארי לא שמע הברתה. הוא לא יציית להם; אינו יכול; המחשבה בלבד מביאה לידי מחלה; מות ימות. הוא התחיל מפשפש ומתאמץ להמציא תחבולה להפר עצתם. מה הוא יכול לעשות? הן צריכה להיות דרך, אמצעי. הוא רצה…

אה! בודאי! אבל האם יעיז? הוא עמד, לוטש עיניו ולא רואה מה נעשה באפלולית החצר, תפוס רעיון. לבו גאה; להט צפיה גדולה עֲבָרו; עיניו נצתו. אכן, הוא יצטרך למהר. הוא צריך להיות אצל פרייס ודשונס בחצי-שעה אחרי הששית; ואביו ישוב כרגע הביתה מפלוגת הלילה אצל הבורות. טוב שילך עד שישוב אביו; הלה עלול לשאול אותו שאלות מכשילות על מה הוא מקדים לצאת. מהרה גמר נטילת-שחרית שלו וישב לשולחן. ובשעה שירדה סאלי מעל המדרגות, כבר היה בולע ארוחת-הבוקר, באופן מיכני, בהביטו אחוז-מחשבה על מפת השולחן. כן, זה היה באמת רעיון נאה. רָמם כוכבו! אבל האם יעיז לחשוב כי יתקים הדבר?

אמרה סאלי לאחר שנתרחצה:

– מה לך הבוקר? מה אתה ממהר בארוחתך? הן די פנאי לך.

מדרכה לומר כן. – פנִי לעסקיך אַת – מלמל.

היא חייכה בראותה את שרווליו המופשלים: – שמשון הזקן! – אמרה מתוך קנטור – כולו שרירים. –

הוא הסמיק והתעבר: זה היה תעלול-שעשועים אצלה, ללגלג על שריריו הדלים בעת שלא מצאה ענין אחר לענות בו; כך דרכה מתמול-שלשום, מזמן שהפתיעה אותו פעם כשהוא עומד, חשוף עד מתניו, לפני ראי קטן מעל אבן הרחצה בהשתדלו לחקות את עמידתו של אגרפן מפורסם אשר תמונתו נסמכת אל צפחת על השולחן: בשבילו היה זה רגע של מבוכה רבה.

– הניחי לי ולזרועותי – אמר בחריצת-לשון. הוא הרים את גבות עיניו מתוך האשמה. – את השמרי לנפשך. ראיתיך אמש מדברת לנֶד נַרקי. באיזו שעה נתן לך להכנס, הֶה? זהו מה שאני תאב לדעת. אך ישמע אבא על זה –

עיניה להטו; החיוך נסתלק: – עדור באשפתך! – כן מתוך בוז ועקימת-שפה: – בן-מקהלה, הה! –

– הנה, ילדים, ילדים! כלום אינכם יכולים להתפשר? ככלב וכחתול אתם דומים. מעולם לא ראיתי זוג שכזה, – אמרה מרת הארדקסל מתוך עיפות. – קחו לכם פת-שחרית, ויהא האוכל סותם את פיותיכם. הבה, סאל! פן ירַבעוך (כלומר, יחַסרו שכר רבע-שעה בעד האיחור).

– הארי רטן משהו; חרה לו על כי הזכירתהו סאל דבר היותו חבר למקהלה. דומה, עונג היה לה לקנטרו. הוי, דבר זה סלק את כל ההנאה מן הרעיון. הוא קם מעם השולחן סר וזעף, לבש מעילו, צוארון של איטן עשוי צֶלולויד ועניבת-כפתור, הרים כובעו וצעד עד הדלת.

– להיכן אתה הולך עכשיו – שאלה סאלי.

– אה שוב שאלות… אך לשם, לשם, לראות כמה רחוק זה… – בתנועה של קוצר רוח דרך גסות מן הבית אל הרחוב הרטוב.

דלתות היו נפתחות ונסגרות. אנשים ונשים, נערם ונערות היו יוצאים לעבודתם.

מדליק-הפנסים סבב סיבוביו לכבות את פנסי-הרחוב. הגשם פסק.

פרק ג

חפושים

אור היום הלך הלוך וגבור.

נשים, לבושות מטפחות סדורות בשביל לכסות ולהגן מפני רוחות וגשמים כל מה שהיו נושאות בזרועותיהן, עברו עליו כפעם-בפעם. מן הצד נראו כנזירים שמנים מכוסי גלימותיהם וחבושי מגבעותיהם. הוא ידע מה הן נושאות, ולאן פניהן מועדות. לא שם לב אליהן, והלך דרך רחובות צדדיים, עד שנכנס ונפל לתוך תהלוכה גדולה של גברים נעולי מגפים כבדים ולובשי עליוני-עבודה, כולם צועדים בכוון אחד.

הטפטוף פסק עד קודם שהגיע לדרך הראשית.

חשמליות אדומות ולבנבנות עברו על ידו ברעש; מכל צד רצו ציקלסי-מוטור, אוטובוסים עירוניים, קרונות פרטיים עמוסי בני אדם, האויר שבתוך כלי הרכיבה – אטום מעשן-טבקה.

עשן-טבקה כחול ואמוץ; זה עלה מהאנשים הצועדים כקיטור-זעה מסוסים מעונים, רחף באויר או הסתובב בחן, בנשיבת-העוברים-ושבים. ועל כולם, צלצל האויר בצלצול רתמי של מגפים מסומרים.

הדבר הלהיב את דמיונו של הארי. הרחבה רטטנית רפרפה בלבו; אז התגנב יאוש אל רוחו בזכרו כי הוא אינו אלא עובר ברשות-זרים. אין לו רשות אמיתית להיות כאן עם אלה הגברים. קול-להכעיס במוחו לחש לו שהוא נדון להיות לעולם משרת, שגם עכשיו הוא לובש בגד-שרד אשר למשרדים, צוארון-איטן, עניבת כפתור, ואלה המכנסים הארורים. הוא שפל בעיניו מאד, התגנב על יד הכתלים כדי שלא יֵראה ביותר. כל אלה הגברים והנערים היו לובשים עליונים; המה לא היו משרתים, הם היו גברים, עסוקים בעבודות גבר. עקשנות של כעס, מעורבת במרד של יאוש, זזה בלבו. – לא יכריחו אותי לשרת עוד, – אמר בתלונה.

הוא מצא עצמו שוב מקשיב להולם פעמי האנשים; מזמור מקסים, מלהיב, סח על חרושת-ההנדסה הגדולה אשר בה היה כל המון-הגברים הזה עסוק. ביראת-הכבוד הגה את שמה: – בית מַרלו – בית מרלו, שֵם ידוע בכל בית שבעולם המסחרי; מעשה-אריגה, פחמים, הנדסה, ספנות, ומסחר מקומי; יד ושם לה בכל אלה.

ושם, מלכותי, שופע, עמד מכון-ההנדסה הגדול בכבודו ובעצמו; שם, בתוך כל אותם בתי המעשה הענקיים, נתרוצצו אלפי גמדי-אדם איש איש בחוגו המסוגר הניתן לי, איש איש ממלא תפקידו המיוחד, חלק זערור מכלל קבוע מראש, בורג קטן בתִּסדורת הגדולה.

הוא התבונן בו, מבלי עפעוף-עין. הוא ראה אותו מקודם, לעתים קרובות, אך לא מאותה בחינה של עכשיו, מתוך רצון להיות ספוג ובלוע בו. יראת-קודש להטה בעיניו הנטויות.

שלוש ארובות-עשן ענקיות התקוממו נגד השחקים השפלים; שלוש יריעות של עשן שחור חרגו ממסגרותן מסתלסלות, מתגלגלות, מתנפחות תוך כדי רחופן, ובנחת ולאט מתערבות באפס-יד בשמים המלוכלכים. שורה כפולה של שש מעשנות יותר קטנות הרימו את חטמיהן עשויי-פלד, כתותחים מכווניים פניהם כנגד מחבלי-אויר. לשונות-להב הזדקרו, רוחות אש, לרגע רוקדות ומנפנפות שמלותיהן הבוערות, ושוקעות מיד כל-עומת שבאו. הארת עין-תפוח-זהב השתקפה מועמת מהרעפים הרטובים אשר לבית-היציקה.

הבנין הענקי עצמו התפשט, מכוסה פיח ומלוכלך, על פני מגרש רחב-ידים סגור בתוך חומת-לבנים גבוהה. הפְנים היה סדור רחובות, מסומני מספר על פי נוסח אמריקה: רחוב ראשון, וכן הלאה, עד רחוב ארבעים ואחד.

מסילות-מסע, כעקבות-חלזונים נוצצות, התמשכו בכל המקום כולו. עוד רגע, ויצאו אנשים מחדריהם הקטנים לעמוד במקומות-חבור, דגלים אדומים בידיהם, מנפנפים בהם, לשַלח הלאה או לעצור, את הקטרים הקלים אשר משכו את מערכת-הרכבות ברשותה של החברה. עכשיו, דוקא, היה הכל שקט בפנים. רחובות עיר-החרושת שכבו כמו בדממת חצות-לילה. עזובות מכל זולתי שומר-לילה, דמות בודדת, העוברת לאטה את הרחוב העשירי; נקודה אטית מתנועעת כלואה משני צדדיה על ידי שערי-פלד ודלתות-זגוגית של בתי הליכוד ובתי המכונה. עוד רגע והדממה הזאת תנופץ.

תנופץ על ידי שפעת קהל-אדם עצום המתקבץ מחוץ לחומות. עוד לפני השעה הששית יעברו ששת-אלפים מהם את פתחי-השערים. הם הצטופפו בדרך-המעבר הרחבה, גוש שחור של אי מנוחה; צפיפות בכל, מלבד פס אחד בדרך פנוי בשביל החשמליות הבאות לעתים תכופות, מקשקשות בפעמוניהן, מלאות בני-אדם לבושי עליונים. נתעפש האויר מבגדים משומנים ומעשן-טבקה, והמה משיחה שעסקה, על פי רוב, באספורט מסופו-של-שבוע.

בכמה קלות ואי-זהירות נשאו האנשים האלה את חשיבותם הכבירה; כמה נעלים וגבוהים היו אלהי המכונה והנַפָּחִיָה למושכי בעט לבלר! מדי פעם בפעם, כהדחקו דרך הצפיפות וכהביטו אל פני האנשים, נתמלא ספק בזכרו את העזת-לבו הגדולה בהתימרו להגיע למדרגתם. כלום אפשר הדבר כי אדוני-המקום יתנו משרה להארי הארְדְקֶסל? לא, לא; יותר מדי גדול הדבר שיצפה לו; אותן הצפיות והתשוקות שהיו מביאות אושר אחד גדול, אך לעתים רחוקות תתמלאנה. אומץ-לבו שקע; היה במחשבה שאפשר ישוב הביתה מאוכזב, שאפשר יחזור להיות אצל פרייס ודשונס, כדי לטרוף דעתו עליו. הוא לא יעשה כזאת; יבחר לברוח, יבחר – הוי, מוכרחים הם לקבל אותו כאן, מוכרחים, מוכרחים, מוכרחים.

בודאי יקבלוהו. הם שכרו את שאר הנערים, את תָּם הייר, את סֶם הארדי, את ביל סימונס ואת דשק לינדסיי. הוא נדחק הלאה כלפי הכתלים, בפניו הבעה של החלטה מיואשת וגמירת-נפש עזה. הוא נשא עין זהירה, פן יפגוש את ארבעת הנערים שהיה מתרועע עמהם בערבים בפנת-הרחובות. כמעט שלא נגף בהם, אלא שהצליח להסוג אחור ולהעלם בדוחק-ההמון; הנערים היו יותר מדי עסוקים ושקועים בבערת סיגרטה אחת, שמצצו ממנה בזה אחר זה, איש לפי תורו. הוא לא רצה שיראוהו; הם יו יותר מדי מרַפים את ידיו, מלגלגים עליו ומתקלסים בו עד-אין-רחם על עסקו בבית-המלוים; ולא היה להארי פתחון-פה בלתי אם לגחך גיחוך חולני ומתנצל. כלום לא צדקו בלעגם כשמשוים את מלאכתם הרומאנטית לעומת מלאכתו שלו? ראה מה שבית-מַרְלו עשה להם בזמן שלושת חדשים! לפני שלושה חדשים היו בבית-הספר, כַּדוּרוֹני-משחק בכיסיהם. עכשיו היו רחוקים ממנו כמה עולמות. הם דברו, מתוך הכרה וסמכות, דברים של קסם; שמות-כשוף, כגון: בית-מכונות, בית-יציקה, מכון-צִמות, נתגלגלו מעל לשונם בקלות מהלכת-קסמים. הם כבר היו גברים; דבורם והתפארותם עשו אותו למנודה, מלאו אותו קנאה מכרסמת. אבל, חשוב-נא! בעוד רגעים מועטים, יהיה כמותם פרח-מהנדס!

שוב פקפק. היכן ממלאים את כתב-הבקשה? המקום היה כל כך עצום; אפשר לו לתעות בו כל היום מבלי למצוא את האיש הממונה על קבלת השוליות. באמת, אפשר לא יתירו לו אפילו את הכניסה. והוא חייב להיות אצל פרייס ודשונס עד שש וחצי. הוא לא העיז לסכן את משרתו שם עד שיהא בטוח בעבודה כאן. הוא שמע את כבלי המַכתבה נסגרים מתוך צלצול מאחוריו.

לוא אך מצא מישהו שיציג אותו לפני הרשות הנכונה. עליו למהר; בעוד רגע ילך לו כל ההמון הזה.

הוא תר את פני האנשים, אולי ימצא מישהו מוכָּר לו.

הרי שם נֶד נרקי, בר-נש ענקי, ולו גזרה של אגרפן מונגולי. אבל אין הוא רוצה ואין הוא יכול לשאול את נֶד. היה משהו דוחף באותה חית-אדם בשרנית ומתפשטת; הגם כי העריץ הארי את כוחו; לפי דברי הנערים היה נד יכול להרים עמוד-ברזל אשר ארבעה אנשים פשוטים לא היו יכולים להזיזו. אבל הוא לא היה אדם הגון; נבָלה דבקה בלשונו; ועל זרועותיו היו כתבות-קעקע של נערות, והוא היה יכול לשוות להן דמויות-תועבה בעקימת זרועותיו. והוא הצפין את אי-רצונו כלפי נד בלבו; הנערים היו ממלאים פניו כלימה אילו גלו זאת. נד היה חביב עליהם; הן תמונתו היתה בעתון כשזכה במידליון בעת המלחמה, והיה לו כיס מלא כסף, משיָרי הפרס שקבל בעת עזבו את הצבא. לא, לא; הוא אינו יכול לשאול את נד; אינו יכול להכניס עצמו בסכנת עלבון לעיני כל האנשים האלה. אפשר שנד הוא במצב-נפש של חסד עכשיו, ואפשר שלא; ומכיון שהיום יום שני הוא, ונד עדיין לא נתפקח מהוללות סוף השבוע, ודאי שאין לבו טוב.

ביֶתר סמיכות לשערים, ראה הארי את לארי מִיתּ קורא עתון ונשען אל החומה. לארי מית! לב הארי קפץ בקרבו, ועיניו נוצצו מתוך תשוקה. הוא יבין; טבעו בכך. מדת חבת-ספרים שלו ואצילותו נִשאו אותו למדרגה לעילא מכל הבריות הפשוטות; הוא היה נראה כאילו לא-במקומו בדירתו ברחוב-הצפון. הוא לא עסק לא בשתיה, לא במשחקי-כסף, לא באמירת אָלות ולא בקטטות. ואם תלך פעם לספריה להביט בעתונים המצוירים או להסתכל איך הזקנים משחקים בדומינה, יש ותמצא את לארי אצל אחד השולחנות, מרוכז באיזה ספר הנראה שומם ויבש כמדבר. וכוחו בוכוח! איך הקשיבו לו, בשעה שאתה עם כל הנערים, הולכים לחדרי-הועד לראות אם יש כרוזים להפיץ או עששיות להחזיק; שמעו לו אז! יכול הוא לדבר על אחת שבע. כן, הוא היה נודע בפקחותו. גם פניו משכוך; רָזֶה, הבעה ענוגה, חסד רך, התמדה גלויה בעיניו שהביאה לידי אֵמון בו. אנשים תמיד היו הולכים אצל מספר 21 בצרותיהם: – קבלתי הזמנת בית-דין משום שכר-דירתי, לארי: שמא תוכל ללכת אתה בעדי. אני ירא עד מות. כמה ירוח לי אילו אתה… – ואם היה צריך מישהו למלא שאלון רשמי, והוא, נבוך מן השאלות המוגשות לו וכולו צער על הצורך לקחת בידו עט עם דיו, היה בא, עצבני ולוטש עינים, לבקש עזרה, היה שב הביתה, שמח ונושע, הנייר המושלם מוחזק בידו. הוא האיש שיעמוד לו להארי עכשיו. מלבד זה, מן הסתם יש לו השפעה כל שהיא בבתי-המלאכה. הואיל והוא היה מדרגה אחת למעלה ממהנדס פשוט; הוא המסייע לקיים את הסדרים במכון, הוא המשגיח על התקנת מכונת-ההגבהה הענקית שנֶד נרקי היה נהג שלה; לפחות, כן אמרו הנערים אשר דברו בכבוד על מעמדו של לארי מית.

כמעט נגש אל לארי, והנה עמד במרחק זרוע ממנו ופנה הצדה, נבהל, כי בא לפניו זכרון-פתאום להגיד לו כי חסדו של לארי עלול ללבוש צורה בלתי צפויה. כן! הוא זוכר כיצד בא דשק לינדסיי אל לארי לבקש מאתו שיציגהו לפני מרלו, ולארי הזהירהו נגד זה, אמר לו שבטול-זמן הוא להיות שוליא של מהנדס. הארי נסה להתרחק מעל לארי, אבל ההמון, שנעשה צפוף מסביבו, לא נתנו לזוז. הוא קוה קיוה בכל-לב שלארי לא יראהו. הלה טמן עכשיו את עתונו; בקצה-עינו ראה הארי כי לארי מכונן עליו מבטו. הוא העביר אצבע מסביב לצוארונו, טפל, מתוך עצבנות, בעניבת הכפתור שלו, ועשה עצמו כאילו הוא מעונין ושקוע במלאכת שני שוערים שבאו לעמוד אצל השערים הגדולים, מוכנים לפתחם בבת אחת לרגע המיועד. הוא חש במבטו של לארי.

לארי, לאט לאט מקפל את עתונו וממלא בו את כיסו, הביט אל הנער בהבנה ועיון. ילד רזה, שעקבי-נעליו מעוכות, לבוש חליפת-ניקרבאקר בלה, צוארון-איטן עשוי צלולויד ומצהיב, מטפל בעצבנות בעניבת-כפתור שלו.

עוד מתנדב אחד לצבא עצום זה של שנים-עשר אלף איש, אשר איש איש בשעתו, באו בכונה דומה לשלו, לזה המקום. עכשיו היו כולם הַאריים זקנים ומאוכזבים; משפחות סמוכות על משכורותיהם הלא-בטוחות והלא-מספיקות; אין רוחה להם מן ההאבקות הארורה, הבלתי פוסקת. רוגז להם, והם תמהים מדוע; כל אחד שומר רוגזו בלבו כאילו סוד של אשמה הוא אצלו; כל אחד לובש מסכה של אדישות, מקבל את מסכת-חברו כאילו היתה זו הבעת-פניו האמתית; ועתים הם מביעים את מרדם הבלתי-הגוי בשכרון והם מסכנים במשחקים כספים העולים להם בעמל רב.

סם גרונדי, לבלר מרוצי-הסוסים הגס, זקן העיר חזקיה גרומפול, והוא מלוה-ברבית ובעל חברת הבגדים “השומרוני הטוב”, פרייס, החובל משכונות, איש איש מהם הוא מוסד שצמח מתוך רוגז-עם. סם גרונדי הבטיח עושר פתאומי בתור פרס, עניות יותר גדולה בתור עונש; יתר השנים, גרומפול ופרייס, פירושם רֶוח לפי-שעה במחיר הסתבכות יותר גרועה לעתיד. שלשיה, האות החיצוני והגלוי לרוגז רוחני-פנימי; דלתות-בטחון אשר בעדן יכולה התשוקה לשנויים קרובים לפרוץ ולצאת, להרעיל לבטלה ולהתנדף.

הוא התבונן בנער מתוך מחשבה; נער רזה, מעוך עקבי-הרגל, מטפל בעניבת הכפתור שלו מתוך עצבנות.

איש אחד, הסמוך להארי, העיף עין על שעונו ואמר אל חברו: התקיעה תבוא בכל רגע, עכשיו. הארי לקק את שפתיו, ונגב את כפות-ידיו הדביקות על מכנסיו מאחור. פניו היו סמוקים, ראשו סחרחר. מה יעשה? מה?…

פתאום, מצדה של אחת המעשנות הגבוהות, נראתה זרמה של אד-קיטור, ותיכף משצעה התקיעה העמוקה, הגדולה, הצרודה של חצוצרה. והיא אות-אזהרה להגיד לאנשים, כי אך חמשה רגעים נשארו להם עד עת התחלת העבודה, השערים הגדולים נפתחו חלקות. בדעה אחת רתח ההמון מסביב לפתח, ונשפך לתוך החצרות והרחובות הענקיים, רבי-המסילות וכבדי קול-הדריכה, מתפשט לכל העברים כצבא-נמלים בשעת בהלה.

נסחף על ידי הזרם, שאי-אפשר היה לעמוד כנגדו, נבוך, מפַחֵד, אך רגע קל עבר והנה הוא בבית-המכונות.

שורות של רצועות, מכונות טחינה ונקיבה; למעלה מן הראש, סבך של צנורות ומסלות בלתי-נעות, חגורות מניעות שהן מצטלבות ומתחברות אל המכונות מלמטה. ריח שמן בכל; רצפה שחורה בשמן. אף על פי כן, לא היה שום לכלוך, שום רפש צבור; הנקיון הפליא את הארי. בין שורות המכונות נשאו קוים לבנים, המצובעים על הרצפה, כתובת זו עליהם, אף היא בלובן:

השמרו מסכנה!

צעדו רק בין השורות הלבנות! לוחות, תלויים פה ושם במקומות נוחים לראייה, הכריזו: – אל תרוצו! – בנקודות שונות העמידו עצמם האנשים צַמה אחת, ולפני כל צמה נשמע קול תכוף ונשנה של מצלות: פּינג-פּינג-פּינג. אלה היו מצלות-שעונים אשר האנשים, כהגיעם אליהן, היו צריכים להוציא כרטיס מתיבה אחת, להכניס מהר את הכרטיס בתוך סדק שבמכונת-השעון, ללחוץ ידית, ולהשיב את הכרטיס למקומו הנכון בתיבה אחרת שמעבר לשעון. ואם טפל אחד בכרטיסו יותר מדי ועכב את כולם, היו ממלאים פיהם אלות וחרמות.

הוא עמד שם, מביט סביבותיו, אחוז-קסם מכלה מה שראה. לבו גאה בקרבו כחשבו: הנה למחרת בבוקר, יעמוד גם הוא לנקוב כרטיס-שעה!

– הֵי, מה, בשם הגיהנום, אתה עושה כאן? – הקול קול גס של איש גבוה, אשר תג של שלטון קשור לדש-מעילו. הצנורות התחילו מתהפכים; אנשים התחילו פושטים מעיליהם ותולים אותם במוטות ארוכים אשר יועלו לתקרה עם שריקת החצוצרה לשעה הששית. הארי לקק את שפתיו, בלע רוקו, וגמגם: – אה, אה – הוי, מה יאמר? – אה, אה, הוי, הנה נשלחתי לכאן למשרה, ואיני יודע היכן המקום. – האם יאמין לו האיש?

– אתה רוצה במשרד-השעות. הרי הוא שם, באותו מקום. ראה את טֶד מונטר. הנה-נא. זוז לך, וצא מכאן. –

טֶד מונטר! טד מונטר הגר ברחוב הסמוך לרחוב הצפון. הן הכל מכירים אותו. איזה מזל רצוי!

טד, אדם חצי-קרח וכרסתן, אשר משקפים עבות במסגרות-פלד לחטמו, אמר מרוגז, כדפוק הארי על חלון-המשאלה הפתוח של משרד-השעות: – מה, בשם הגיהנום, אתה רוצה? –

– בבקשה, מר מורטר, – ענה הארי, – נשלחתי לכאן לשם משרה. –

– מי שלחך? – חטף ואמר טד, בהציצו אל הארי.

הארי מצמץ בעיניו. הוא דרך קשתו, כשָׂם את נפשו בכפו: – המפקח, מר מונטר. –

– ידעתי… איזה מפקח? –

– אינני יודע את שמו… אך אמר לי לגשת הנה ולשאול לך. איש גבוה הוא.

טד הֵצר את עיניו ועקם פיו: – אני יודע מי הוא זה, – אמר טד, והביט בלטוש-עינים על הארי עד שהדבר לא נעם לו כלל. ואז, כהוסיף טד לדבר, הבין הארי כי לא אליו מדבר טד אלא דרכו אל מפקח אחד או משנהו פה במכון אשר ריב בינו ובין טד. – אני יודע מי הוא. כסבור הוא, שכל הנערים החדשים הבאים הנה יפלו בחלקו, עכבר צהוב-שער שכמותו. כן! אני אראה לו, – ועדיין הוא לוטש עינים על הארי. – אתה לך אל בית-המכונות, שומע אתה? אני ראש המשרד הזה ואני שולח אותם למקום שאני מוצא לנחוץ… מבין אתה? –

– כן, כן, מר מונטר – אמר הארי ברצון.

טד נהק: – מה שמך? –

– הארי הארדקסל, אדוני.

– בשעה שש מחר בבוקר… בית המכונות… זכור לך. – הוא העיף מבט אלכסוני על בגדי הארי. – וראה שתבוא בעליוני-עבודה. אין זה בית-ספר ימח שמו…

הארי הסמיק. – כן אדוני, – מלמל בענוה.

– טוב מאד. הסתלק! אל תהיה נטפל פה לרגלינו. הי, קח לך את הניירות האלה. אמור לזקן אביך שהוא ימלאם. ומספרך ימח שמו ברשימת-השעות הוא 2510. שעון מספר ארבעה-עשר. רשום בשעון כניסתך בבוקר ויציאתך בלילה. חשוב והתחשב. אל תעשה אוילות מזה ככל הנערים, ממזרים טפשים אלה… – וכהניעו את בוהן-ידו – רוץ לך עכשיו, רוץ, רוץ! – הארי נסתלק ונעלם. איזה אושר! באמת נשכר. ובזמן כל כך קצר. מה יאמרו הנערים לזה? הוא הביט על הניירות שבידו. הנה מלת-הקסם “התרשמות”. גם נתנו לו מספר, 2510. זה אות רשמי להיותו נשכר. יפה שיכתוב אותו לזכרון. הוא כתב את המספר בקצה אחד של כתב-ההתרשמות.

האיש בעל התג הפסיקו שוב. הארי ספר לו את דבר הצלחתו. – טוב מאד, לך עתה עד הבוקר, – אמר האיש, לא בלי טובת-לב. – אי אפשר שיהא אדם נטפל לכאן… –

הוא יצא מחוץ לשערים שמח, רוחו מתעלה בקרבו, עמד והפך ראשו להביט על המקום הגדול, מוקסם כתינוק בתוך מחסן-צעצועים בעת חג-הלידה.

הדרך מחוץ לחומת המכון היתה קודרת ושוממה כעת, זולתי מפגרים אחדים, זקנים וצעירים אשר רצו במרוץ עם מתחריהם, הם השעונים רושמי השעות אשר טקטקו באין הפסק מעל קירות בתי-המלאכה. קטר-מסילות קל עבר מתוך קשקוש; קרונות-טראם אחדים עמדו ריקים, שומריהם ונהגיהם גונבים להם שעת-עישון בלתי חוקית. מרצפות ורחובות היו מרופשים במיליון קצות-סיגרטות זרוקות, גפרורים כבויים, כרטיסי-טראם, עתונים מקופלים ככדורים, ושלוליות מתועבות במקום שירקו חולי נזלת-מנטשסטר. החצרות היו כמעט ריקות; רק דמות ממהרת פה ושם.

זרמת אד-קיטור רותחת מצדה של אחת המעשנות הגבוהות; קול גדול, עמוק וצרוד, יותר ממושך הפעם ומלוּוֶה בתקיעות ושריקות נוקבות מחצוצרות וחלילים אשר לבתי-חרושת וטחנות סמוכים.

מבתי המלאכה הגדולים נשמע קול נקישה מבולבל ועמום. שני גברים עם מטאטאים רחבים יצאו מחצר-מרלו והתחילו מכבדים את הרפש.

התחילה עבודת יום חדש.

פרק ד

אצל פרייס ודשונס

בית המלוים של פרייס ודשונס עמד בחוד אחד של משולש. יתר שני החודים היו ממולאים האחד על ידי בית-מסגד, השני על ידי בית-מרזח דומה לפלטין, שניהם גדולים, מרווחים ונוחים.

לבית-המלוים היו נכנסים דרך שלוש דלתות, דרך הקדומה אל מחלקת הממכר, דרך הצדדית והאחורית אל משרדי המשכונות.

שלושה כדורים מזהבים דהויים יצאו מתוך הכותל, ושריטות בכותל העידו כי הכדורים היו משמשים מטרות לנערי השכונה.

לנוחיותם של שוטרים ולאי-נוחיותם של גנבים נחצבו שלושה חורי-הצצה מרובעים בתריסי החלונות והדלתות האחוריות. עמוד-גז נוצץ בחנות כל הלילה כולו; והסכם נעשה עם השוטרים שזוג סולמות-חנות יועמדו לפני ארגז-הכספים בעת סגירת הבית. וכהביט שוטר צעיר אם הסולמות במקומם הרגיל, היה יודע אם הכל שלום בפנים או לא.

הרעיון – רעיונו של מר פרייס; דשונס היה אך אגדה. ארוך וצנום, מגולח למשעי, דק-שפתיים, ועיני מר פרייס כעיני דג, זגוגוניות ולטושות; עצמות-לחייו הגבוהות, לחייו השקועות ועור-פנים צהוב, זה פרי דין שדן עצמו לארבעים שנות מאסר בחנותו, שִוו לפניו מראה של מסכת-מות, ביחוד בעת התרשלות המסחר כשהיה עומד בלי-נוע במחיצה רות-הצללים אשר אצל האח, שם לא היתה אש בוערת מבלי נפקא-מיניה כמה קר היום. אין לך דבר יותר מלא-חיים מאצבעותיו השלדיות כשהן שוקעות בכסף הצבור שבארגז-המזומנים; כסימפוניה באזני אחרים, כן היה צלצול הכסף באזני מר פרייס. בהביטו אל מטבע זהב היה מרגיש מעין מלכות-השמים. פקיד גבוה היה באחד מבתי-המסגד המקומיים; כמו כן היה שופט; ולשבת על כסא-השופטים, נותן לקח קשה לאיזה אומלל מפרכס מתחת, היה עסק המעורר בו תענוג מאין כמוהו, ואהדת-עצמו על התמכרותו לצרכי צבור.

הארי הצעיר, בעמדו רועד ונושף על המדרכה הרטובה מחוץ לחנות, הרהר, מתוך אושר, על מה שזה אך קרה בבית. מתחילה סרב אביו לתת רשיונו. לאשרו, היה אביו יותר מדי עיף בשביל לעיין בדבר כדבעי. הוא ויתר באמרו: –אה, טוב. אני עיף יותר מדי להיות מטורד. לך-לך אם רצונך בכך. אבל חשוב… שמע מה שאני אומר לך. אך יהיו ניירות אלה חתומים, אתה אסור לשבע שנים. אין לי כסף לפדותך. כל זמננו כאן תפוס בפרנסה בלבד. – כל כך קל היה הדבר! ואמו היתה צריכה לבוא אצל פרייס בעוד שעה קלה לקנות לו זוג עליונים.

ברעיונות משַכרים כאלה עמד, ידיו בכיסיו, רועד ונושף אצל השער הנעול אשר הותקן שם בשביל למנוע דריסת-רגל במרפסת-הדלת מזוגות עומדים-בשדוכים הבאים מן העיר.

אז ראה את מר פרייס מתקרב, לבוש כדרך סיירים השמים פניהם לדרום הרחוק במקומות הקרח. חטמו הכחול של מר פרייס נשם את אויר-הבוקר מעל סודר-צמר ארוך, כרוך שתי פעמים מסביב לצוארו; כובע-הומבורג שלו היה משוך מטה על ראשו. שפת-הכובע מקפלת אזניו; מעילו הארוך והכבד הגיע כמעט עד לקרסוליו, אבל לא יכול לכסות מעין הרואה את דבר לבשו בתי-רגל של עור חזקים. מגפיו, כבדי הסוליות, לא השמיעו רעש כזחלו לדרכו, מטרון בידו חבושת-כסיה; אין-קול מחמת היות המגפים מכוסי ערדלים.

הוא גנח בוקר-טוב עמום מבעד לסודר. הארי לא השיב לו. מר פרייס הסתכל בנער. – הארדקסל – אמר בקול נגיד – הארדקסל, הוצא את הידים מן הכיסים. – הארי הסמיק, מצמץ בעיניו, והוציא את ידיו. – רשלנות – הוסיף מר פרייס מתוך כובד-ראש – רשלנות, רשלנות… תמיד מדה מגונה היא, ביחוד באחד צעיר שכמותך. היכן מטפחתך? קנח את חטמך. –

חפצו של הארי היה להשיב גסות; אלא שכעסו מנע ממנו דבור, והמבט הזגוגוני של מר פרייס לא חִזק את ידיו. אף על פי כן, הפעם הוא יכול להגיד דבר-מה מבלי שיהיה צפוי לעונש: זה יהיה יומו האחרון ברשותו של מר פרייס. והוא אמר, מגמגם מפני דחף-הדברים: – אני עוזב אתכם היום. מתחיל אצל מרלו בבוקר. – הוא חרד בפנימיותו בשעת דברו למרות קוצר-הרוח שחש כלפי עצמו בשביל עשותו כך.

אמר מר פרייס, כאילו לא דבר הארי כלום: – החזק במטרון. למעלה ממני… למעלה ממני… –

הוא הרגיש כי פרייס שִטה בו: הוא הביט בחרון על המלוה-ברבית, זכר את שלוש השנים האחרונות שהוא ברשותו של פרייס: עת זכרונות של בקרים שוממים וערבים-אין-קץ-להם, היו חבריו חפשים כצפרים בשעה שהוא היה חבוש אצל המכתבה, עלו בהמון על רוחו ונתגלגלו לתוך טירוף-דעת נורא, זכר איום שהקפיא כוחו בהשימו אל לבו כי אכן אמת היה הדבר ולא חלום-בלהות. ושכל זה שייך לעבר גם כן היה קשה להאמין. למחר, אצל מרלו! הוא שאף רוח לעומק; מעכשיו יהיה לו חג אחד ארוך.

קשקשו מפתחות. מר פרייס, כהוציאו צרור גדול מהם, התאים אחד למנעול ופתח את השער. הדלת הקדומה היתה מהודקת, נוסף למנעול הרגיל, על ידי הדק-ברזל מעשה-נפח ובית-הדק, ועוד מנעול. שוב קשקשו מפתחות. נפתחה הדלת. ריח חריף משמיכות, כסויים, כרים ומי-יודע-עוד-מה, נדפו ממחלקת הממכר. ריח-תועבה אשר הזכיר דברים שאין אדם מוציא מפיו. פרייס נכנס, הדליק את מאורות הגז, ונעלם בשביל להצפין את כליו. הארי הוריד את התריסים, בשמחה חושב על החזרתו אותם למקומם הלילה.

מן החצר עלה קול זמזום בלול של שיחה: בעד החלונות, סרוגי הברזל, היה הארי יכול לראות, אילו רצה כך, חצר מלאה נשים, מטפחותיהן סדורות בשביל להצפין מן הרוחות כל מה שהיו נושאות בזרועותיהן. מראיהן כנזירים שמנים, עטופי גלימות וחבושי מגבעות. הן מצאו להן כניסה לחצר על ידי זה שאחת מהן העבירה ידה, דרך אחד מחורי ההצצה והסירה את הבריח. הארי קרא: – האם אכניס אותן, מר פרייס? – וקול-נצחון במוחו הוסיף בהנאה: – זוהי הפעם האחרונה שתאמר כן, הארי. – הוא גחך.

מר פרייס ממקומו לא ענה.

קולות מן החוץ, כולן בטונים מתיפחים:

– אֶה, הארי, נער, פתח הדלת. –

– הארי, אנחנו גוועות.

– בוא-נא, הארי, נער. אנו עומדות כאן זה שעות.

הוא הציץ אל החלונות הסרוגים, וראה מה שהיה רואה תמיד מדי בוקר זה כמה שנים, דוחק של נשים לא-רחוצות, שער פרוע, באות לקצור רוח בשביל שיהיה להן כסף להוציא על צרכי אוכל. אך, ההרגל למד אותו להביט עליהן רק כעל באות לעבוט חפצים.

הוא הציץ עליהן, נשב על אצבעותיו הכחולות בגלוי, להראות שגם הוא קר לו. בעוד רגע, כשלא יהיה מוכן לכך, נפחד פחד גדול על ידי מר פרייס אשר התגנב אליו חרש, עמד ולחש באזנו: – מותר לך להכניסן, הארדקסל.

הוא טפס מעבר לשולחן-המכירה, הלך אל הדלת האחורית, ואחרי פתחו בחזקה את שלשת הבריחים החזקים, הפך עורף, כשהמון נשים גסות דוחקות, לוחצות, רודפות אחריו ודורכות על עקביו, עד שנמצא שוב מעבר לשולחן-המכירה. כבר היה המקום מלא. לאור הגז המביט, הראו הנשים, הזורקות אחור את מטפחותיהן מעל שערותיהן הפרועות, פנים, שונים אמנם ברשמיהם, אבל דומים בהבעתם, הבעה טפוסית לגבי כל הנשים הנשואות בסביבה; אות נשואיהן, כביכול. עליצות ימי בתוליהן, עם ימי בתוליהן יחד, הלכו, חלפו; אפשר היה להבחין בין אשה נשואה לחברתה הבתולה על ידי מבט על פניהן בלבד. הנשואין חקקו בפניהן מין רושם טרוד, דהה, חסר-ניצוץ, כאילו היו נגועות תמיד באיזו שאלה דוחקת. ובאמת, כן הדבר. כיצד משיגים שילינג, ולאחר השגתו, איך מכריחים אותו לעשות מלאכת שני שילינגים. בעצם, לא שאלה היתה זאת כי אם עבודת יום יום וכל היום כולו, שלא על מנת לקבל שכר, ואין לדבר על עבודה ארעית נוספת, כגון שימת-נפשן בכפיהן בשביל לילד ילדים ואחר-כך למשוך בעול גידולם.

אופי אחד לכולן, טרף לרעיונות רומנטיים אשר רעלם החזק נעשה חלק מאריג-מוחן.

בתור בתולות, טפחו חלום אחד ויחיד, הצפיה לנקודת-הגובה של יום-כלולותן. ביום הכלולות, כשהופיעו בשמלות-נוי, שלא הועילו להן כלום אחרי-כן, היו לרגע אחד נהדר, המופת להמון נשים מקנאות.

אך לרגע. זה עבר להוסיף משקלו הקטן לכל תמול-שלשום שלהן.

שמלות-נוי שלהן הושלכו מעליהן. ותחתן לבשו בגדים, פחות ראוים לראוה, אשר בלעו את כל עצמיותן; הן נעשו אחת בתוך המון נשים שאין להן חשיבות, רק על ידי שנוי חליפה; ושמחתן האחת שנשארה להן, היתה אך לחיות מחדש בגנבה את הרגע הנהדר שלהן, בהציצן מאחורי מבוא של בית-מסגד מלא על כל גדותיו, על אותו החזיון מוצג מחדש על ידי דורות מאוחרים. והיה להן נחת-הרוח, אם נחת-רוח הוא זה, לדעת כי אין להדביק להן את הפתק המכלים: ישבה עד שהלבינו שערותיה.

להיות מלקוחותיו של פרייס ודשונס, עם כל המפורש ומרומז בכך, זה היה צד של נשואין שלא העלו אפילו בחלומותיהן מקודם.

הארי הביט על הנשים כדרך שיביט אסיר, שעוד מעט ויצא לחפשי, על אבני-החומה של בית-כלאו, לאט-לאט, הופך בדעתו זכרונות מזמן מאסרו הארוך, חציו מסופק בחופשתו ומעט ירא אותה. הן היו אותם הפנים הידועים שהיה רואה שבוע אחר שבוע, שנים רבות עד שנעשו כמוסדות קבע; אותן השחקניות באותו מחזה-אימה. שבוע אחר שבוע לשנים רבות. מדי פעם בפעם, פנים חדשות; נערות צעירות, הרות, טבעות-כלולותיהן על אצבעותיהן, לפעמים תינוקות צועקים על זרועותיהן; מתחלה היו מתביישות קצת; אבל מדת ביישנותן הלכה וקטנה, מדת נשים נשואות הלכה וגברה אצלן, עם עבור השבועות.

ביום הששי, או ביום השביעי, הבא (הוא לא יהיה כאן אז) תמסורנה את משכורתן למר פרייס חלף הדברים שהן נותנות לו בעבוט היום. וביום השני הבא שוב תהיינה עובטות מה שעבטו היום, ותהיינה משלמות למר פרייס רבית דרבית עד שתהיינה כל כך שקועות ביון-החובות, שלא רק בגדיהן ובגדי בני ביתן בלבד יהיו שייכים למר פרייס אלא גם הכנסת-המשפחה. אי אפשר שיהיה להן גם זה וגם זה; בהיות הכנסת המשפחה בארנקן, כי אז היו למר פרייס בגדי המשפחה וכלי מטתם; בהיות אצלם בגדי המשפחה וכלי-מטה שלהם, כי אז היתה הכנסת-המשפחה בידי מר פרייס. הבוקר היתה הכנסת-המשפחה אצל מר פרייס. הן באו לפדות את הכספים בבגדי המשפחה, בשביל שתוכלנה לשלם בעד האוכל שלקחו בהקפה, ככתוב בפנקסו של מר הולקינגטון, מוכר המכולת בפנת הרחוב. כן יהיה וימשך הדבר שבוע אחר שבוע, מעשיה מסופרת על ידי שוטה, וסוף אין לה, עד שהנפשות הפועלות שוב אין להן צורך לא בעביטת חפצים ולא בפדיונם בעולם מסובך זה.

הארי, בהביטו על כולן, אמר בלבו: – הה, כמה שמח אני לעזוב כל זה! – והוא שנה, מתוך רוחה גדולה: – אני שמח ללכת, כמה שמח! –

רעש בלול נשמע בחדר; כלן משוחחות בבת אחת. הארי הוציא את קופסת הסיכות שבהן היה מר פרייס משתמש בשביל להדביק את כרטיסי הזיהוי למשכונות. סיכות ארוכות וחזקות, שהיו נעשות כלי מות בידי הארי, בעת שהיה בטל מעבודה יותר מועילה והיה דוקר בהן את הרמשים הרועבים והנדהמים כזחלם מתוך חבילות הבגדים העבוטים.

עכשיו נהפך שולחן-המכירה לשולחן-כל-בו זָל שבשוק; מגפים, נעלים, נעלי-כובד, שמלות-מחול זלות וצעקניות, בגדי יום ראשון אשר לגברים, חבילות מעורבות של כלי מטה, מפות-שולחן ותחתונים ארוזים בעטיפות-כתנה מודפסות.

מרת דוֹרבֶּל, שנדחקה ונכנסה ראשונה, אשה דברנית, עתיקה, עטופה מטפחת, בעלת כתפים עגולות, צמוקה, אגל-טל תלוי בקצה חטמה הבולט והעקום, דחפה חליפת-סוירג' זלה למקום שבו עמד מר פרייס בשעת עסקו במסחר. אז הביטה נבהלת על לא-כלום, וטפחה בידה הגרומה על כיסה כאילו עקץ משהו את רגלה. הבעת-כעס נצנצה בפניה, אבל אך לרגע. היא השתעלה, לבשה תמימות, ומשכה את החליפה בחזרה לעבר השולחן מזה, לבדוק איזה כתם מדומה על גבי הדש. מקצה-עינה הביטה כה וכה, הוציאה ידה בגנבה מן הכיס, והכניסה במהירות את ספר-פֶּנסית-הזִקנה שלה באחד מכיסי הבגד. היא דחפה את הבגד למקומו הראשון, השתעלה כמבלי משים, פנתה אל שכנתה היותר קרובה, זקנה גבוהה, בעלת עינים פזיזות אשר שמה מרת נַטְל, והיא הביאה באמבטית-ילד תשע חליפות, תריסר שמלות, כמה וכמה נעלים ומגפים, שתי טבעות-נשואין, שלשה שעונים על שרשרותיהם, לרַבות זוג ילדים יחפים וחשופי-ברך אשר רגליהם המנומרות רעדו מקור בעת שזרועותיהם הדקיקות כאבו מן החבילות שנשאו – מרת דורבל לאחר תעלולה בספר הפנסיה, פנתה אל מרת נטל ואמרה כלאחר יד: – בוקר קר הבוקר, מרת נטל. – מבט עצוב, ואחרי כן נדנוד-ראש כלפי הכותל החלק מאחוריה, אשר מנגדו עמד בית המרזח. – הלואי והיה פתוח. – מרת דורבל אמרה: – הייתי מסתפקת בגמיעה אחת בלבד, הייתי מסתפקת. לא נמנמתי נמנום כל-שהוא כל הלילה שעבר. צדק ה“דיילי אכספרס”. לא-הוא כמו לפני המלחמה. עד שהתחוללה זו, היו הדברים בגדר הסבל. אדם היה יכול להשיג לגימה באין מפריע על ידי סגירה מוקדמת ופתיחה מאוחרת. אבל מעולם לא הייתי בדעה אחת עם לויד ג’ורג' או עם כל השאר, גם כן. אל תצביע בעד אחד מהם, אומרת אנכי. כולם היינו-הך לאחר שהם מגיעים לפרלמנט. אך העניים עוזרים לעניים בכל העולם כולו. –

מרת נטל הניחה לה לגמור, מביטה אליה בינתים בחשד; כששפתיה מקומצות ודחוקות. ואז גחנה אליה ולחשה, מקצה-פיה האחד, כדרך של מדַבר-מבטנו מתחיל: – ראיתי המעשה, – והיא הוסיפה בסודיות בתור פירוש לדבריה: – ראיתי אותך מכניסה את ספר הפנסיה לתוך הכיס. – היא הניעה את ראשה לאחור, זקפה גבותיה והביטה בהאשמה על מרת דורבל. מרת דורבל פערה פיה, והביטה בחזרה. אבל מרת נטל פנתה אל שני הילדים אשר לוו אותה. היא חייכה אליהם ואמרה: – הנה, תנו-לי את החבילות… מותר לכם ללכת עכשיו. ראו אותי כשאני שבה. אז אתן פֶּני לכל אחד. – היא לקחה מהם חבילותיהם והם נעלמו, כן נעלם גם החיוך מעל שפתי מרת נטל. היא פנתה שוב אל מרת דורבל אשר הביטה אליה מבט קפוא ולא-מרגיש. מבלי להזכיר ישר את אשר ראתה, העירה מרת נטל: – אותם שני ילדים של מרת קרנפורד מאד צייתנים הם, מרת דורבל. סיבובי נעשה כל כך גדול בימים אלה עד שלא אוכל לעשותו בעצמי בעוד זמן קצר. – היא הביטה למעלה אל התקרה המלוכלכת, מחכה למרת דורבל שהיא תפתח שוב בענין ספר הפנסיה.

– אין צורך, – אמרה מרת דורבל מתוך לטישת-עינים בעלת כונה – אין צורך לספר לכל כל מה שאדם יודע. לשון שתקנית בקדקד חכם. הֱוֵי ערום כנחש ותמים כיונה, ככתוב בכתבי הקודש, אם כי לא בקרתי בית-מסגד זה שנים על שנים. אם רחוקה הדרך בשביל הכומר לבוא אלי, רחוקה הדרך בשבילי לבוא אל הכומר. – היא שאפה לתוך חטמה. אגל-הטל נעלם, אך לאט לאט התחיל מתעגל מחדש.

– מרת נטל הנידה ראשה והכריזה בקול: – ממעיט דבור מרבה תקון, מרת דורבל, – ובגחנה אליה, לחשה באזנה: – אם כי לא ידעתי כי הוא לוקח ספרי פנסיה, כי זה נגד החוק ככתוב על גב הספר, והוא גם מבקר בית-מסגד ושופט. – שוב הרימה ראשה ודברה בקול באזני כולם: – אף על פי שאיני מתפלאה על מה שיעשה שום אדם, יהיה מי שיהיה… – ובלחש: – כמובן, ידעתי כי הרבה דברים כגון זה נעשו בזמן המלחמה בניירות-טבעת (תעודות רשמיות שנתנו לנשי חיילים בעת מלחמת העולם, שתוכלנה לקחת קצבתן מבתי הדואר). אני לקחתי הרבה, הרבה, הרבה מאותן. –

מרת דורבל נתכופפה חצי גופה על ידי התקפת שעול; ראשה צנח מלמטה לגובה השולחן, כשהיא ירקה על הרצפה. – חשה שוב בחזי, – אמרה נושפת. לאחר ששבה רוחה אליה, היא הוסיפה כדרך ודוי: אם תלכי לחנות הקדומנית, החנות הקדומנית, אמרתי, הואיל והעסק זקוק רק לארבע עינים, לכי שם ובארי לו את מצב הדברים, את יודעת, שיש לך סיבוב של לקוחות ואת עובטת בשכר בשביל אלה שהם יותר מדי גאים ומיַקרי-ראש בשביל לבוא בעצמם, ובכן, – כאן באה קריצת עין ונשימה עמוקה – ובכן, הוא יודע שאם יקח את ספרי הפנסיה שלהם, לא יוכלו להשיג את הפנסיה עד שיפדו את הספר, – מנוד-ראש ומבט של פקחות – אפשר לאדם לשבת בית כשאין לאל ידו להוציא את בגדיו העבוטים, – ובהטעמה מיוחדת: – אבל אין הוא יכול לאבד עשרה פונט של פנסיה בעד חצי-כתר, – ובלחישה: – זהו מה שהוא מלוה בעד ספר פנסיה. – הפסק. בעודה מכוננת מבטה על מרת נטל, זרקה ראשה כלפי הצד השני של השולחן והרימה גבות-עיניה: – והוא יודע זאת, מרת נטל, הוא יודע זאת. יהיה מבקר בית מסגר, יהיה שופט או מלך-בלהות בעצמו, הוא יודע זאת. והוא לא ימנע טובה מגברת השואלת אותו בסתר וכראוי כשאין איש מקשיב להם.

מרת נטל עפעפה בעיניה: – אראה אותם, – אמרה, וכונתה לאלה שהיא לווה בעדם בשכר, – אראה את לקוחותי, מרת דורבל, ותודה לך על רמיזה וידיעה זו. – מרת דורבל הביטה אליה במבט זה שראש-המלצרים ישלח למיליונר המסלק עצמו ואינו מניח אלא שלוש אגורות להענקה. מרת נטל הרגישה באכזבת רעותה, הרהרה רגע והוסיפה פתאומית: – אם כן, לכי, לך. בואי אחרי שאגמור את עסקַי. עוד נשארה טפה בבקבוק. –

מרת דורבל לקקה שפתיה ו…

נשתתקה השיחה. מר פרייס הופיע כשהוא נושא יומן, פנקס-מזכירות, כרטיסי-הלואה דקורים ונקובים, שק של כסף, חבילות של נחושת וצרורות של שטרי-אוצר, מבטים רוחשי-כבוד עמדו על הטכס המקסים של אצבעות ארוכות וגרומות הממשמשות במזומנים ומכניסות אותם בתיבות הנכונות במגרת ארגז-המזומן.

עוד רגע והמגרה נסגרה: מר פרייס הסתכל בחליפה שהביאה מרת דורבל. – אותו הדבר, – אמרה – והענין הלז – כלחצה את בֶּרך מרת נטל – הוא בתוך הכיס, כרגיל. אַהֶם!

מבלי הגה העביר מר פרייס את החליפה לחנות הקדומנית אשר שם היה ארגז-הכספים. נשמעה דלת נפתחת ונסגרת. מרת נטל הביטה על מרת דורבל והנידה ראשה מתוך פקחות. פרייס שב: – ארבעה ושש בעד החליפה, מרת דורבל. קצת בלה בכנפותיה, אמר בחפזון:

– הוי כלך-לך בדברי שטות שלך. יפה אתה יודע כי אני מוכרחת להוציאה עד סוף השבוע. – אמרה מרת דורבל מתוך רוגז מעושה.

– ארבע ושש, – השיב מר פרייס באדישות: – תלוי או מקופל? (שכר נוסף היה לוקח בעד היות החליפה או השמלה תלויה על בד תחת היותה מקופלת איכשהו בחבילה, דבר שהיה ממלא אותה קמטים כקונצרטינה.

– תלה אותה – רטנה מרת דורבל כעוסה, ואל מרת נטל: – אותו דייר שלי עיניו כעיני הנץ לבקש קמטים בחליפת יום ראשון שלו. יפה לה להיות תלויה כאן מלהיות תלויה בבית מבלי הועיל לשום איש. אבל הוא אינו מאמין בבית-מלוים ואינו מאמין בעשית חסד עם בעלת-הבית שלו, עליו הקללה! –

– חליפה כחולה, ארבע ושש, – קרא מר פרייס בקול. תלוי! – הארי מלא את הכרטיסים, נתן אחד למרת דורבל בתור סימן, ואחר הכניס את הדבר ביומן. ובמתכוון לספר הפנסיה, קרא מר פרייס: – ונכסים, חצי הכתר. אותו השם. – מרת נטל דחפה בעדינות את זרועה של מרת דורבל. מרת דורבל השמיעה קול שעול.

הארי העביר את הכרטיסים למר פרייס, ונשף על אצבעותיו הארגוָניות. הוא קרע חלק מנייר-סופג שלו לעטוף מסביב לחלק העליון של ידית-עטו שהיתה עשויה פלד; דומה כי הפלד היה קרח. אז חבק ידיו תחת בתי-הזרועות של חזיתו, עגל את כתפיו, ודמדם כהביטו בעלמא, מבלי לראות את הכתם החלק אשר לפניו, הקור רומש תחת עור-קדקדו ונותן לו רגש כאילו סמרו שערותיו ועמדו הכן. קול במוחו אמר: – השעה שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה. חמש שעות! ואז זמן ארוחת הצהרים. אבל חמש שעות! ושיבה בשעה אחת, ועוד הפעם שבע שעות של עריכת-גלות בזו המחיצה האפלולית הגוועת, עד שיגיף את תריסי החנות בשעה השמינית, או, כפי שיקרה על פי רוב, בשמונה וחצי, כי תמיד היתה קפיצת-פתאום על החנות ברגעים האחרונים.

מחנק עלה בגרונו: הוא חפץ לבכות. הוא חרד בהעלותו על לבו כי יצטרך לקחת את העט בידו, להוציא את ידיו הקפואות מתוך מקומן החם תחת בתי-שחיו. הוא הרגיש כי קיבתו מתבקעת מרעב, ובו ברגע צף ועלה במוחו חזון של כוס תה מהבילה, והחזון חי וממשי עד כדי טרוף-הדעת. ופתאום נצנץ אור של בהלה בתוך עיניו; הוא הוציא ידיו מקנן הרך, והכניסן מהר לתוך כיסי מעילו. כן! בקוצר רוחו והתלהבותו הבוקר, שכח לקחת צידת-בוקר. זה היה קץ כל הקצין. הוא בלע רוקו. חמש שעות! הוא הפנה ראשו לכותל, נשף רוח והתחיל בוכה חרש. לוא כבר הגיעה שעת שמונה בערב ויוכל ללכת הביתה. אפילו המחשבה על אודות בית-מרלו למחרת בבוקר, לא הביאה לו נוחם; הוא חפץ ללכת הביתה. לו אך לא גמר את למודיו! אלמלא הצליח שם, היה מצבו הנוכחי נהפך לו לנסיון יום יום. פנת אפלה ואימה זו היתה נעשית בית אסורים שלו עד בלי סוף. אצל מרלו היתה חמימות, שנויים, נסיונות חדשים, חברת נערים בני גילו, ועל כולם, ערבים פנויים וחצי יום שביעי פנוי אחר הצהרים. שוב התפלא; דבק בחלומו שבקרוב יהפך מציאות; השתדל שלא לשמוע את קולו של מר פרייס בגמרו את העסק הראשון של אותו בוקר אשר יגרור אחריו עסק שני. הנה, כן! אמו תבוא לכאן עוד מעט לקנות עליונים בשבילו: הוא יכול לבקש אותה, שתביא לו פת-לחם בחמאה. הוא לקק שפתיו מתוך צפיה, העביר את קצות שרוולי-חולצתו על חטמו הרטוב ונשף. הוא הרגיש כי רוחו שבה אליו.

– חצי כתר וארבע ושש הם שבעה שילינגים, – צעק מר פרייס – שלוש אגורות בעד תליית החליפה, ושתי אגורות בעד כרטיסים, מניחים שש, ושש אגורות. –

  • זה מניח שש ושבע, אם אינני טועה, – תקנה אותו מרת נטל, כהביטה אליו מבט פלדי מלא חשד. מרת דורבל הביטה על חברתה מתוך הכרת טובה.

– טעותי שלי היא – אמר מר פרייס בגסות – שש ושבע, גברתי… מי בא עכשיו? – הוא זרק את הכסף בחזקה על השולחן, וצפרני מרת דורבל המרחפות אספו אותו ביחד. בינתים עבר גל של אי-מנוחה את הלקוחות. כולם דחקו ולחצו, כל אחד צועק כי עכשיו בא תורו. ומרת נטל, שקולה רם ביותר, אפיה חזק ביותר ומדת-שקרנות שלה מובהקה ביותר, גברה על כולם; לבסוף השתיקה אשה זעירה בשם מרת דשאיק, נצר מועבר מלונדון, פרח מווהייטצ’פל, אשר, נוסף לכל סגולותיה, היתה מבורכת ברוח-נבואה, כלומר, היא היתה יכולה לקרוא את העתיד מתוך כוסות-תה ומתוך קלפים. מרת דשאיק לבשה כובע-גבר ואפודה ושמלה מימי המלכה וויקטוריה האחרונים; היא ידעה לנגן, מבלי מומחיות יתרה, על הקונצרטינה, היתה קוראת מתמדת בעתון-האגורה שלה את חדשות חצר המלך ועניני אישות, ולפי סברתה, התחילה ירידתו של העולם מאז נסתלקה ויקטוריה הטובה. הוא התאוננה לפני מרת נטל: – הבושה לך… את יודעת כי הריקן שלי לא ילך לעבוד עד שהוא מקבל כסף בשביל בירת ארוחת-צהרים שלו. כן, זקנה נעוה שכמותך… לכי למדוחים. –

מרת נטל לא השגיחה בה, פנתה אל מרת דורבל ובקשה ממנה שתחכה, אחרי כן שמה פניה אל מר פרייס, מוכנה ומזומנה לעמוד על המקח. כל הנוכחות נתאנחו, לבשו אורך אפים, העבירו את כובד גופן לרגליהן שהספיקו לנוח, ותמהו כמה יארך עד שהמון העבוטים של מרת נטל יתגלגלו לצד השני של השולחן.

המשא ומתן התחיל. סוף סוף מסר הארי למר פרייס ארבעה גליונות של כרטיסי-הלוואה ואין אחד מהם מנותק ממקום הנקבים הקטנים.

שיחה ממולמלת מצד הנקהלות בהביטן אל מרת נטל בשעה שמר פרייס מחשב את הסכום המגיע לה. היא היתה “פלא”, “אשה מתמיהה”. – כיצד היא זוכרת כל מה שהוא רוצה בעד כל הדברים כאן, אין אני מבינה. – – טבע שני הוא לה. עסקה בכך שנים על שנים. –

מרת נטל שמעה את הכל; עמדה שם, מרוחקת, לובשת גאות אומנותה. כעבור רגע נפטרה לדרכה, ידיה מלאות כסף וכרטיסי הלואה, ומרת דורבל משפשפת רגליה ונושפת מאחוריה.

חזר ונפתח המסחר. זרם מתמיד של נשים באות עם עבוטים ויוצאות בכסף. מכל המינים, ערות וקנטרניות, כעוסות ומחרישות, צעירות וזקנות; שעולים, רקיקות, גניחות, תלונות; לידות, נישואין, מיתות וסבותיהן; מחלות, רפואות, צרות בינו לבינה; חדשות מבית המשפט (של המשטרה ושל המלכות); יוקר צרכי החיים, מצב העבודה, לשון הרע וכל דברי רכילות המקפצים מלשון אל לשון עת תפגשנה נשים יחדיו.

אך אין זכר למרת הארדקסל. היא הבטיחה להכנס קודם השעה השמינית. עכשיו חסרו רגעים אחדים לצהרים. לכמה שעות קפץ הארי ממקומו מתוך תשוקה כל פעם שנכנס איזה קונה אל מחלקת הממכר; וכל פעם היה מאוכזב. הבעות של רוגז שכנו על פניו רוב הבוקר. הוא היה מלא רחמים על עצמו. כלום לא ידעה אמו שהוא עטוף מרעב? כלום לא ראתה, כלום לא זכרה שלא לקח אתו צידה? וחוץ מזה מה יהא על העליונים שהבטיחה לקנות לו? האם תאכזב אותו גם בכך? תמיד היו הדברים נעשים ככה: אתה מצפה לדבר-מה, והוי בטוח שתהיה מאוכזב. כעס קודר כרסם את לבו.

אז, כשכמעט לא צפה לה עוד, שמע את שמו לחוש מן החנות הקדומנית. הוא החליק מעל כסאו, הלך אל מחלקת הממכר, הרים את גבות-עיניו ושאל מרוגז: – היכן היית, אמא. חכיתי כל הבוקר, וגם אוכל לא בא אל פי.

היא הביטה עליו מתוך התנצלות: – הייתי עסוקה, נער. יום-כביסה היום – מלמלה.

הוא עוה פניו בעצבות. ראה את ידיה וזרועותיה מקומטות ונקיות-נקיות מרוב שרייה במים. המטבח הקטן יהיה מלא קיטור, השולחן רטוב ומשוח בורית; בגדים יהיו מתרתחים בגיגית-הנחושת; הסיר עם היתדות יהיה למכשול בדרך; רוטב בכל מקום; אין אפשרות לגנוב מעט חמימות מן האש; הכבסים, העוטפים את האח, יסתירו את החומה מן החדר. גרוע מכל, הארוחה תהיה רק לשם-יוצא בלבד, קרה וחסרת טעם. יום כביסה! אוהו! חכו-נא עד שהוא יביא שכירות הביתה מאצל מרלו; אז, אפשר תוכל אמא להשיג שרותה של מכבסה.

הוא ראה שאמו לוקקת שפתיה ומביטה בעצבנות מעבר לראשו. הוא הפך פניו. מר פרייס עמד מאחוריו, לאט לאט משפשף ידיו.

– רצוני להשיג בשביל הנער זוג עליונים, מר פרייס, ועל כן, – היא הרימה את סינר-השק הגס שלה, עד לשולחן, ומתוכו הוציאה את החליפה היתרה האחת של הארדקסל. כשהרים אותה פרייס לבדיקה, הוסיפה: – אצטרך להוציאה בסוף השבוע. –

– הוא אמר “הוּם” ו“הַא” והוציא מפיו: – ששה שילינגים, גברת. – ונתן הוראות להארי למלא את הכרטיס.

הנער שב והכרטיס בידו. כסף עבר מיד ליד. בינתים הלך הארי אל הוָוִיָה אשר שם היו צפונים חליפות הפועלים ועליוני העבודה, והעלה בידו זוג הגון. כרטיס מודפס הדבוק בו, אמר: חמש ושש, ובשפה נסתרת: '–/ us אשר משמעותה, לדעת הארי המומחית, היתה, שכל זוג עלה למר פרייס בשני שילינגים ושבע אגורות, או שלושים ואחד שילינג התריסר למעט חמשה אחוזים בעד תשלום מזומנים בשבעה ימים.

המפתח לשפת-הסתר היה כתוב על גלויה מודבקת לשם עיון בפנה אפלה אצל ארגז הכספים. על כל חפץ העומד למכירה, היה המחיר הסיטוני כתוב בשפת-סתר מעל המחיר לאחדים, כדי שיוכל מר פרייס להגיד, אם כן ידָרש לו, בכמה אפשר לו להוריד מן המחיר הכתוב, כדי שלא לאבד מכירה אחת, ואף-על-פי-כן שלא להפסיד ממה ששלם הוא.

כשהוא לעצמו, היה המפתח עשוי עצה אחת שכל לקוחותיו של מר פרייס השתדלו תמיד ובמלי הצלחה לקיים:

S H U N P O V E R T Y X

12 11 10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

כלאמר: הזהרו מפני העניות!

והוא, מר פרייס, נזהר מפניה מאד; אמנם הוא נפגש אתה אצל לקוחותיו עקב מסחרו; אילולא כך, לא היה מר פרייס בגדר-המציאות כלל. מכל מקום, כדי שאיש לא יוכל להגיד כמה הרויח אצלו, השתמש במפתח פשוט זה שהוא עצמו חברו.

מבלי שים-לב לכתב-החרטומים של מר פרייס, היה הארי עסוק בהחזיקו את העליונים מלפניו. כן, היה להם הכיס הארוך, הצר והמושך-לב בצד הרגל, בשביל להחזיק את סרגל-הפלד בין שתי הרגלים. והנה, מכנס-הרגל הגיע עד לקרסול. מעכשיו לא יבוש עוד ברגלי-הפלך שלו. צאתך לשלום, המבוכה!

מרת הארדקסל מצמצה בעיניה כלפי מר פרייס. – בכמה הם עולים? – שאלה. והוא השיב ב“הום” ו“הא”, לקח את הבגד מידי הארי, הביט על הכרטיס ובדק את הארג ואת התפרים בחריצותו של קוף, הצד ציד בכנים. הארי ואמו הביטו עליו בעינים פקוחות לרוחה. היא תמיד הביטה עליו מתוך כבוד; ומאז נעשה לשופט, פשוט הרגישה בפניו יראת-רוממות.

– הם היותר טובים – אמר מר פרייס אגב אזהרה, מסתכל בה ולאט לאט משפשף ידיו: – הם היותר טובים גברת… חמשה שילינגים ושש אגורות הכתובות עליהם, גברת… אבל, הום, הא, אה, – כאן צפה אל התקרה ומשך את שפתו התחתונה: – נאמר, דרך משל, חמשה וארבע – חמשה ושלוש אגורות. הנחה קטנה. – הוא הטעים את ההנחה תחת הקטנה.

היא שמה את הכסף על השולחן, ומר פרייס הרימו. הארי שלח ידו לגליון נייר חום. מר פרייס, כשמעו את הרשרוש, אמר בלאט ומבלי-הבט אל הנער: – אני הייתי מגולל ושם אותם תחת זרועי, הארדקסל. אין חפץ בבזבוז נייר. –

לבה של מרת הארדקסל פעם ביתר עוז ברחמיה על הנער. היא אמרה במהירות: – צר לי שהנער עוזב אותך, מר פרייס. אין זה מרצוננו שהוא ילך להיות מהנדס… הייתי מבכרת שישאר אתך. –

הארי הסמיק. אמו היתה כל כך מתנצלת! היא דברה כאילו היא חייבת מה לפרייס. – אבל אני אינני רוצה להשאר, אמא, – התאונן מתוך כעס, כשפניו מאדימים. היא הכלימה אותו. למה לא שתקה…

– הס, נער, הס, – מלמלה בשפתים חרוכות. היא היתה שמחה שמר פרייס מביט לעבר אחר. הארי לא היה צריך לומר כן, מר פרייס עלול להיות נעלב.

פרייס הביט אל צפרני אצבעותיו, ומלמל: – לאחר עיון בדבר, אני מוצא שבכל אופן הייתי צריך להשיג נער אחר. אין כאן די עבודה בשביל משרת לכל היום כולו. המסחר רע… –

– אם כן… אין אתה רוצה בי לאחר-הצהרים היום? – שאל הארי מתוך צפיה.

– הנה, – ענה פרייס במשכו בכתפיו – מוטב שתגמור יומך מכיון שאתה כאן…–

מרת הארדקסל גמגמה משהו ויצאה, מטפלת ומתקשה בכף המנעול. הארי, מאוכזב, מצא עצמו מסתכל במר פרייס שפתח מגארה בשולחן, הוציא דיו הודית, מברשת, חתיכת לוח-בריסטול, והנה הוא כותב באותיות מאירות עינים:

דרוש נער

צריך להיות בעל כתיבת-יד טובה,

עבודה חלקית. משכורת טובה.

– כן, – אמר הארי לעצמו. – בעיניו חצי-כתר הוא משכורת טובה. – הדבר חרה לו. איך-שהוא לא מצא ענין ממלא-מקומו חן בעיניו. הרעיון כי לאחר לכתו, יהיה המסחר נמשך כמשפטו, נתן בלבו רגש של אי-חשיבות, של הזנחה. ואולם, מה איכפת לו? הוא התחיל מרגיש מתוך אושר את העליונים תחת בית-שחיו… רצועות-מעבר, מכונות-טחינה, עשרים וחמשה עשר, וערבים ויום שביעי אחר הצהרים פנויים! פנויים!

פתאום נמלא האויר על כל גדותיו בקול מקהלת תקיעות חצוצרה מבית חרושת, טחנה ובית-מלאכה. הפסקת צהרים היא. עיניו נתלהטו. שמע-נא לקול מרלו! ברוח מתעלה אמר: – שעת צהרים, מר פרייס, – החליק מעל השולחן ויצא החוצה.

פרק ה

הנערות – מחלה ללב

קשקוש נעלי-כובד וסתם נעלים; פטפוט של קולות-גבוהים מרובים; פריצות צחוק. מאות נערות פועלות ונשים מבתי האריגה הסמוכים הולכות הביתה בסך לפת-צהרים שלובות זרוע, שתים, שלש, ארבע וחמש לשורה. הן מלאו את המרצפת הצרה והתפשטו אל הדרך.

לפני דור אחד היו כולם לובשות נעלי-כובד, מטפחות-ראש, אפודות צרות, שמלות רחבות ופוזמקים ארוגי-בית מצמר שחור. מהן עדיין דבקו לנעלי-הכובד ומטפחות-הראש הציוריות של יום-אתמול, אבל רובן אחזו באפנה החדשה: פוזמקי משי מלאכותי, חליפות זלות עם שמלות קצרות; מעילים זלים, נעלים זלות, שער מכווץ, פוך ושרק, חמשה ימים וחצי בתוך בית-טויה או סוכת-אריגה לשבוע, מושב בן שלוש אגורות בתיאטרון-ראינוע פעמַים לשבוע, מחול בן תשע אגורות או שילינג למוצאי יום השביעי, תהלוכה של יום ראשון אחר הצהרים בדרך הישנה אֶקלֶס המקיפה את הגן הצבורי, ושוב לעבודה, עד שהן נשואות, ומחזות ראינוע נהפכים להן למותרות, ומחולות יום השביעי, תהלוכות יום ראשון ועדיים זלים נפסקים לגמרי.

הארי, מבטו כבוש במרצפת, הרגיש בתוקף את אי-התאמת בגדי-תלמיד שלו, והאמין כי כל נערה שהוא עובר עליה מקבלת רושם כדומה לכך. הוא חשב עצמו כסיל להיות לבוש כך עכשיו, שהוא פועל אצל מרלו. למה לא היתה לו מחשבה-תחלה ללבוש את העליונים קודם שיצא מן החנות? כי אז יכול להתהלך גא ובלי-בושה באמצע הכביש. אפס כי תמיד היה עושה דברים כאלה; תמיד ההפך מן הראוי. ועוד מחשבה הטרידה אותו.

– שלום הארי. – הקול קול נערה והיא הגורמת למחשבה המטרידה אותו. הוא נשא עיניו. הֶלֶן הוקינס זרחה עליו בחיוכה המצודד. מעילה חסר-הצורה היה פתוח, מגלה שמלה קצרה מארג מודפס דהה מרוב כיבוס: מגבעת אין לראשה, ומלמולי הכותנה דבקו בשערותיה כצעיף שלג נשוב-רוח.

היא זרחה עליו; הדבר לא מצא חן בעיניו. במבטה היתה הדגשה מרוכזת ומוחלטת, מין שאלה שיש בה משום צפיה: לא הרגיש עצמו בטוב. חיוכה היה מלא הבעה, מיוחד אך ורק לו. ומשום דבר-מה שחשב בלבו, מלא אותו מבטה במוסר-כליות זוחל ובא, או באותו רגש-הפכים המתעורר באדם כשאין לבו שלם בקרבו.

הדברים נשתנו כעת. זה לא כבר, כשהיה עגום וקודר-מתיאש בגלל עבודתו אצל פרייס ודשונס, היה מחזיק טובה להלן הנותנת לו אוזן קשבת בתנותו צרותיו לפניה. הוא הרגיש כי הקשבתה לודוייו הטילה עליו איזו חובה נסתרת ביחס אליה; מין הבנה הדדית מעורפלת אשר הטרידה אותם, אבל אי אפשר היה לרמז לה או להביעה בפירוש, והיא שנתנה לה רשות להתענין ענין-בעלים במעשיו. לא נוח לו בכך. הוא חש בהשפעה מרסנת, חוסר חופש להתרועע עם הנערים. ואי-אפשר לו כך מעכשיו שהוא צריך לעבוד עמהם. אף-על-פי שהלן לא ידעה כלום מזה עדיין. כשיגיד לה, יהיה לה הדבר כחיל פתאומי. הוא זכר שלפני שבוע-ימים, בהתלהבו מתוך דחיפה לעשות רושם, אמר לה כי בעזבו את בית הספר, יבקש לו עבודה במשרד הגון. למה אמר כך? מעולם לא נתכוון לעשות כן. זכרון המאורע הזה שב אליו בבהירות; הוא זכר את עצמיותו המתנפחת, גאה כיונה, מתחמם כנגד הערצתה. אולי הספיקה לשכוח זאת עד היום. אבל למאי נפקא מניה אם כן אם לא? יש לו רשות לחזור בו מדעתו אם רצונו כך. למה יירא מפניה? דברים מעין אלה עשו את הידידות עם הנערה לבלתי-רצויה; הן היו כל כך מטרידות בסקרנותן.

הוא התאמץ לחייך. – האלו, הלן, – אמר, והוסיף שלא לצורך כהתהלכם יחד: – ההולכת את הביתה לארוחתך? – היא הרגישה מיד איזה דוחק בדבורו, והביטה אליו מתוך שאלה ותמיהה, חיוכה חלף, אור-עיניה כבה. לאחר שתיקה קלה אמרה: – לא ראיתיך בסוף השבוע, הארי. היכן היית? לא היית גם במקהלת בית המסגד. –

הוא משך בכתפיו. – אה, הנה ישבתי לי בבית. קראתי. לא היה בי החשק לצאת. – הוא לא יכול להודות בפניה כי בושתו על בגדי-תלמידים שלו היתה הסבה האמתית לשבתו בית. עלה בדעתו שאולי יעברו שבועות רבים עד שתמצא יד אמו לקנות לו זוג מכנסים ארוכים לתלבושת יום ראשון. משמע, יצטרך לשבת בבית בסופי-שבוע. הן לחרפה יֵחשב לו, אם אחרי לבשו עליוני-עבודה כל השבוע, יופיע במכנסים קצרים ביום ראשון. עד כאן, לא שם לבו לאפשרות זו. אי-רצון קודר זע בלבו. למה תופיע תמיד עובדה כזו למרר תענוגו של אדם תיכף להמצאו? הסכויים ליום מחר אִבדו חצי חִנם.

– עזבת את בית הספר ביום הששי, הלא כן, הארי? –

הנה זה בא! הוא הרגיש במחשבותיה. הוא אחז בעליוניו בלחיצה יתרה:

– כן, – אמר קדורנית.

והמשרה? – תשוקה מעורבת בפחד נראתה בהבעת-פניה.

היא לא שכחה הדבר! הוא עשה עצמו צוחק, – אכן, יש לי משרה חדשה. הריני מתחיל אצל דיקי מרלו למחרת בבקר. בית המכונות… 2510 הוא מספרי. הרי עליונים שלי. –

היא הרימה גבותיה, לא מאמינה למשמע אזניה: – הנדסה? חשבתי כי –

– ידעתי, גם ידעתי. משרד. – עקימת פנים ותנועה של בטול. – לא. נסיונותי בפרייס ודשונס יספיקו לי לכל ימי חיי. –

הם סבבו לרחוב הצפון, עמדו אצל הדלת הפתוחה של מספר 7 אשר שם דרה הלן יחד עם שאר התריסר המהוים את המשפחה. מספר ילדים צעירים מאד ומלוכלכים מאד שחקו ברחוב. מדי פעם בפעם עברו נשים, נושאות קערות מלאות דגים צלויים ותפוחי-אדמה מפורפרים. מניחים מאחוריהם ריח חריף של אותו תבשיל מעורב; שורות של כבסים קשטו את הרחוב, מתנדנדות ברוח הפוחז.

היא כבשה עיניה במרצפת. מאורע זה היה ממעשיהם של ביל סימונס וחבריא שלו. קנאה על השפעתם עליו צבטה אותה. הוא ראש אחד נעלה מהם. מלבד זה, איזו עצבות לדמות את הארי כשהוא לבוש עליונים תחת היותו, כפי שציירה אותו לעצמה תמיד, נקי, מהודר, הולך למשרד ששם עבדו ג’נטלמנים. וכי היה הדבר בלתי אפשרי? העובדה שהוא חבר למקהלת בית המסגד ערבה לכך שהוא שהיה יכול להשיג משרה כזו. כל נערי המקהלה הלכו למשרדים. אבל, להיות לבוש עליונים, עובד עם פרחחים יושבי קרנות.

והיא נתפתתה להאמין… חלומותיה נהרסו. הוי, למה שפך לפניה את וידוייו? למה נתן לה להתגאות בזה שמכל נערות הרחוב, יותר מכך, מכל נערות השכונה, היתה היא האחת אשר לפניה דבר בגלוי-לב. האם לא ידע כי ידידותו הקהתה את שני המפלצת, שבר את כוחה, אותה מפלצת שהיא הדלות והכשלון של ביתה. עצבות שיש בה משום געגועים, עצבות של פרידה נתגנבה בקינת-חרש אל לבה, כשזכרה את הפגישות המתוקות כשעמדו יחדיו במעלה-הרחוב האפלולי, והוא ממלמל לאזניה תולדות כל צרותיו. אותו אושר חולף הולך-לו עכשיו, נגנב בידי-ערמה שאינה יכולה לעמוד בפניהן. שוב לא תרגיש את הכמיהה העמוקה בלב; שוב לא תברח, בעטיו, מן הבדידות הקודרת אשר לפעמים תתגנב אל מחשבותיה. היא אמרה בלחש: – הכומר היה יכול להשיג לך משרה, אילו בקשת. –

– כן, – ענה בקוצר-רוח – משרה קלה. אך לא בשבילי. – הוא הביט לשמים והוסיף בחום: אני רוצה עבודת-גבר ממשית. – ומתוך משיכת כתפים: – חוץ מזה, עזבתי את המקהלה. קולי נשבר. –

– לא כן, – קראה בהאשמה נלהבת פתאום, – אתה יודע כי לא כן! –

– כן הוא, הקול שבור, אני אומר לך. אני יודע, – בעקשנות ובהחלט: ואני הולך אצל מרלו. –

היא בתחינה: – אבל הבט-נא עם איזה נערים תתערב… דוברי אָלות כמו נֶד נרקי, וְ… וְ… – ובחום ופקיעת סבלנות: – הוי, ביל סימונס הוא והחברה שלו שהשיאוך לכך… – עיניה התנוצצו.

הוא הביט אליה בעינים פקוחות לרווחה: – מה לך ולזה? – שאל בלי אמון. – אני יכול להשביע רצוני אנכי, וכי לא? אני יודע מה שאני עושה! – החוצפה שלה, דרך השתלטותה! כן, היא היתה רוצה שילך לעבודת משרד. וכיצד דברה בבוז על ביל סימונס והשאר. נחיריו התרחבו; הוא הביט עליה בעיני-אש:– עדרי באשפתך, – אמר בכעס.

היא הסתכלה בו בעינים קמות. רוחה קפא בקרבה. האם זהו הארי הארדקסל אשר מסביב לו רקמה אידיאל שלה? – הוי, הארי – לחשה מתוך התחננות – אל נהיה כעוסים זה לזו. –

הוא היה מלא על גדותיו בטחון בעצמו: – מה כוונתך, אל נהיה כעוסים? הא, אהבתי את לשונך. –

– הוי, הארי, מעולם לא נתכונתי… –

נשמע קול רם מן הדלת הפתוחה מאחורי הלן. קול אמה הוא: הי, שם. עד מתי תהיו עומדים שם ומתוכחים ביניכם וכאן הארוחה מתקררת.­­ –

הארי מלמל בקוצר-רוח: אה, אלך לי הביתה לארוחתי… הנערות הן מחלה ללב. שלום! – הוא רקע הלוך ורקוע הלאה מרוגז.

היא הביטה אחריו בלב דווי עד שנעלם דרך דלת מספר 17 ואז פנתה, כשעיניה נוצצות, ונכנסה ברפש השורץ ילדים אשר בביתה.

פרק ו

עליונים

כניסתו היתה אכזבה.

חזיונות כיצד יוליכו אותו אל חדר נעול בבריחים, שם יקבל הוראות זהירות, מסתיימות בהשבעה חמורה לשמור את ידיעותיו בסוד חמור, אלה נמצאו חסרי יסוד, לחלוטין. לא היתה שום הוראה קשה, לא שום הארה את מסתרי האומנות, כפי שהיה מובטח בלשון כתב-ההתרשמות המוגזמת. כל זה היה אחיזת עינים, כנראה. איזה כסיל היה נראה בעיני הנערים אילו הודיע להם מצפיותיו הטפשיות.

במקום שיעמידו אותו לעבוד אצל רצועת-העברה, מצא שחובותיו אינן אלא לרוץ בשליחות בשביל השוליות הגדולים ממנו והגברים.

הוא ידע רק אחד שם שיבין לנפשו; בחוש פנימי שפך את לבו לפני לארי מית, אם כי רק נחמה צוננת היתה בפי לארי.

– חלק אתה מגזלה. הארי, – אמר. – אין בית-מרלו רוצה אלא בעבודה זלה; וגזל השוליות דרך אחד מדרכם בזה. איש לא ילַמד לך כלום, פשוט מפני שיש כל כך מעט מה ללמוד. תשיג כל הדרוש לך, אם תשאל שאלות ותסתכל בכל מה שהשאר עושים, רואה אתה, כל המכונות האלה משנה לשנה נעשות יותר פשוטות, עד שלבסוף אין להן צורך אלא במאכילים ושומרים מנוסים. חלק מן המכון החדש אינו צריך אפילו לכך. הבט במקום שכלול כלי-הנחושת, כשתזדמן לשם. בקש מן המשגיח שיראה לך את המכונה העושה ברגים. זו יכולה לעבוד עשרים וארבע שעות מבלי שיגש איש אליה. שוליותך רמאות היא, הארי. האנשים שהם מוציאים מכאן חושבים שהם מכונאים, כשם שהם חושבים כך בכל המקומות, אך בפועל אינם אלא שומרי מכונות. וכי אינך זוכר את הנשים בעת המלחמה?

– איזה נשים? – שאל הארי, מצוער על ידי מה שאמר לארי.

הנשים שמלאו את מקומות המכונאים שכולם הלכו לשרת עונתם בצבא. הנשים תפסו מיד מה שבית מרלו והשאר אומרים, יארך שבע שנים לשוליה ללמדו. – חיוך נעוה: – אף על פי כן, אם אתה רוצה להיות מה שכולי עלמא קוראים “מהנדס”, אין לך דרך אלא לשרת שבע שנים שלך. הוי, אבל מאושר אתה שיקחוך בתור שוליה. שמעתי כי הם אומרים לסרב לחתום חוזה לתת עבודה לשבע שנים. מפי השמועה, שמעתה לא יהיו עוד שוליות. אתה רואה, הארי, אם לא יקשרו ידיהם, כשם שהנם צריכים לעשות בשכירת-שוליות, יהיו בני-חורין לפנות את מכונם מכל עבודה יתרה בעתות מצוק. והדברים הולכים בכוון זה כעת. – גחוך: – אבל אין מה לדאוג. לך מובטחות שבע שנות עבודה.

הום!

הדברים צננו את הארי לרגע.

אבל רק לרגע. עם כל החסרונות, עדיין היתה העבודה יותר מהנה מאשר אצל פרייס ודשונס.

עניינים שונים ומשונים כאן. כל איש שהיה צריך מכשיר פלוני, היה נותן לו עגול נחושת ומספר המכשיר רשום בו; הוא היה לוקחו אל המחסן ומקבל את הנחוץ. לעת צהרים, ביחד עם שאר השוליות החדשים היה מרתיח תה בשביל הגברים שמחובתו לשרתם. אחרי כן היה רץ אל סם גרונדי, הכניסה האחורית, לשחק משחקי כסף מאשר נתנו לו הגברים; שלש אגורות, שש אגורות. בסוף השבוע מצא, להפתעתו הנעימה, שהגברים נתנו לו מטבעות-נחושת בשביל שרותו, ומוסיפים עליהן, באם הצליח לטובתם במשחקים. כן, למרות דברי לארי מית, היתה דרך זו פרנסה יותר רצויה מאשר לעבוד אצל פרייס ודשונס או במשרד אחר.

ואשר לביל סימונס והשאר, הם היו שקרנים. מדבורם פה ושם, הסיק מסקנה שהם משגיחים על מכונות. לא היו דברים מעולם; נערי שליחויות, נערי מחסן היו, ותו לא. אכזבה היתה לו בידיעה, שבדרך כלל, יותר משנה עברה עד שנתנו לנער להתקרב אפילו אל מכונת קדיחה. אפילו תינוק היה יכול להשתמש באלה בבטחון; לא היה צריך אלא להוריד ידית; איזו אמצאה שמרה את המכונה מהעמיק יותר מדי בקדיחתה; אי אפשר היה לקלקל. אף על פי כן, לא נתנו לו להתאמן באותה מכונה. לפי שעה, אינו אלא נער שליח, ונער מהיר במלאכתו גם כן.

אך אותה תקופה עברה מהר, כשהוא, ברוצו הנה והנה, עמד בנסיונו להיות נמשך אחרי כל המלאכות המכונאיות שהיו נעשות מסביבו, והן כל כך מענינות. מיתר השוליות למד דרכים ארוכות ומסובכות כיצד להגיע אל המחסנים שנשלח אליהם, דרכים אשר הוליכו אותו בכל המחלקות.

בית היציקה, איזה מקום!

במות של פלד, אשר מעליהן רואים את האנשים כגמדים, מחמת גודל הדברים אשר סביבותם; גברים מקומתו של נֶד נרקי אשר ברשותו מכונת ההגבהה הענקית, מוקסם ראה את היצור הכביר, תחת יד נד הנעלמה, נע לאט על מתכות שלו: בנחת הניח בזרועו הגדול תרוָד ענקי אצל התנור. הפסק. קול קריאה צרוד; הצצה מפחידה לתוך אש, ואז נהר-די-נור רוגש, רועש, יורק, יוצא מתוך תעלת-התנור לתוך התרוָד עד שזה היה עובר על גדותיו. נהר-די-נור זה נסכר פתאום; נפסק, כאילו על ידי לחש. הכבל החלוש של מכונת ההגבהה הוחזק ודורך; לאט לאט התנועע התרוד באויר, הסתובב, לבן-לוהט, נוגה עז הדוקר את העינים; לאט לאט התנדנד, עשרים טונים של מתכת נמסה אל צורות-הדפוס.

גברים אדומים מפנים, שחורים מאחור, וצללים גדולים נגררים אחריהם; גברים, חגורי סינרי-עור, חשופי-גב, בעלי זרועות שריריות, ומשקפי-צבע מחסה לעיניהם, רצו אילך ואילך לפי הוראות הזרוקות להם בקול רם; שרשראות חרקו מתוך מתיחות, מכונות לא-נראות השמיעו קְלַנק-קְלַנק ממושך, ואז, כמו מתוך מחשבה תחילה, הוטתה הקערה הגדולה, כאיזה כד, על ידי יד-ענקים נעלמה. הארי עצר בנשימתו כשהמתכת עברה על שפתה לנפול, אשד של ניצוצות כבים וכבדים, כמו גלגל-תאורה, עד שירדה המתכת ארצה, שולחת לשונות גז תוססות וצבעוניות, דרך פתחי צורות-הדפוס.

מראה נשגב ואיום; אשריך שאתה חבר להסתדרות הגדולה מרלו.

וגם הנפחיה, אשר שם, בין השאר, היה עובד אבא סקודג’ר הזקן. מר סקודג’ר היה נפח. אבל איזה נפח! אדם קטנטן, מעונה, ראשו קרחה ושפמו עצום, הוא עבד בנפחיה קטנה על יד המפוח; ובשעות הפנאי היה מהנה את נערי רחוב הצפון על ידי הקטטות שנפלו בינו לבין אשתו הצעקנית; כאילו אין די רעש באזניו במקום עבודתו.

הנפחיה! אי אפשר לעמוד שם במנוחה. שורות על שורות של פטישי נפילה, גדולים וקטנים; מהם משקלם עשרה טון, ומהם יותר ממאה טון. בלוקים ענקיים של פלד, מורמים על ידי גלגלי-הגבהה משונים, שצורתם צורת ביצה, מסובבים על ידי חשמל ואויר כבוש; בלוקים של פלד נופלים בקול רעש נורא על גבי מתכות לוהטות-לבנות. רעשה האדמה, רעדה תחת הרגלים. העומד בקרבת עשר אמות אל הפטישים היותר גדולים, בפועל הונף ברגליו מעל האדמה. רגש משונה הוא זה: דגדוג בבני המעיים, סחרחורת בראש. אפילו מחוץ לכתלי המכון, במרחק שלוש מאות אמה, עדיין אפשר היה להרגיש את זעזועי בני-הענק הפלדיים.

ואשר לבית-הלִכוד הרי זה גיהנום הוא.

הרעש כאן היה קשה מנשוא. על יד הכתלים היו התנורים, כל אחד מעט יותר קטן מתנור-מטבח, אחד לכל ארבע אמות בערך. נתכלכלו על ידי שני צנורות, אחד של גז ואחד של אויר כבוש: האויר נהם ורץ, נדחף כלפי חוץ, דוחף לפניו את הגז בלוליונים איומים אשר עין תפוח-זהב להם, וההדקים בפנים נעשו מלובנים מהם. הפועלים היו מהירים כעושי-בלהטים. זוג של מִצְבָּטַים ארוכי ידיות נוֹרוּ אל תוך התנור; יצוא יצא הֶדק מלובן, ונפל אל בית-קבול שלו, אז נהֱלם בד-פלד לראש ההדק להחזיקו במקומו, בשעה שמלכד דומה לאקדח, פועל על ידי אויר, הכניסו עמוק עמוק, משך באקדח וטַט-טַט-טַט-טַט! רעש כזה! כאילו היו מיליון נערים רצים ומכים בבת אחת במקלות של עמוד-ברזל של גדר. כל פועל העובד שם נעשה חרש כאבן לאחר חצי-שנה לעבודתו בכך. פו! אבל אלה גברים הם!

והיו כאלה שהשתמשו ב“ירקנותו” וחוסר נסיונו בשביל להרע לו, בבואם עליו בתעלוליהם. בילי היגס, למשל, אחד מן השוליות הבוגרים שהארי היה צריך לשמוע למצוותיו. הלה שלח אותו למחסנים בשביל “עמידה ארוכה”. הארי הלך, מבלי לחשוש כלום, בקש בקשתו, משְתָּאֶה מה תארו ושמושו של מכשיר זה. פקיד-המחסן ענה מתוך כובד-ראש: – עמידה ארוכה? עמוד-נא שם, – והמשיך במלאכתו. חלפו רגעים. הארי הסתכל בתנועת הנערים כבואם עם כתבות-נחושת ולכתם עם מכשירים. דשק לינדסיי, נער עבה, עם גחוך מוכן ומזומן על שפתיו, וחבה להעמיד פנים כאגרפן מבלי טעם כלל, נגש אליו עצמו בשריקה: – שלום, הארי, – אמר – על שום מה אתה עומד כאן? – הארי הגיד לו. דשק נד בראשו ואמר: – הם מכריחים אותך לחכות נורא בעד זה. – והלך לו מתוך צחוק עצור. לאחר שעה התחיל הארי מסמיק והתפלא למה כל השוליות הקרבים עכשיו, מביטים עליו כעל איזו חיה משונה; הם גחכו וצחקו, משכו איש בשרוול רעהו וקרצו עין זה לזה. ביל סימונס, בעל עינים כחולות, גדול מכפי שנותיו, עם בלורית גדלה פרע, ודרך מושרשת בו להוסיף לכל שם-עצם שהוא מוציא מפיו מלה המונית שפירושה הזדווגות, צחק ואמר לחברו, סם הארדי, נער גוץ מאד, בעל רגלים מעוגלות כקשת, עם זרועות ארוכות וחזקות דומות לשל קוף: – הבט-נא, סם, עדיין לא נתנו לו את העמידה הַ –! –

בגחוך חולני שאל אותו הארי פה פשר הצחוק. סם, מתוך גחוך, יעץ לו לשאול את פקיד-המחסן. מסמיק פנה הארי אל האיש העסוק אשר לגמרי שכח על אודותיו: – הֵי – התנגד, כועס במקצת. – הי, מה יהא על אותה עמידה ארוכה? –

האיש נשא עיניו. – מה, עדיין לא הלכת? – שאל, בהרימו גבותיו.

– באתי הנה בשביל עמידה ארוכה, ואתה אמרת לי –

– אם כן, הרי כבר עמדת שם חצי שעה. כלום אין זו עמידה די ארוכה בשבילך? –

נודעה לו האמת. פני הארי אדמו, והוא לקק שפתיו, שב על עקבו והתגנב לו לדרכו. – היית יכול להגיד לי – אמר לביל סימונס והשאר מתוך הטפת-מוסר. ביל לגלג: – חכה עד שתראה אתה איזה פרחח עושה אותו הדבר. נראה אם אתה תגיד לו. –

נסיון יותר משפיל היה עתיד לו. חשקו היה, כשהוא הולך הביתה, שיהיו שמן ולכלוך משוחים על פניו לעדות על טיב מלאכתו. דרשה זאת היהירות; צורך לו בדבר. וזה שני לילות אשר בהגיעו הביתה הוא מביט לתוך הראי ורואה בבואה מאכזבת. במקום פנים באמת משומנים, כיוצא במראה שלבשו כל הנערים והגברים, היו פניו הוא חורים. הוא החליט להשתמש בתחבולה מלאכותית. לאסונו, כשעמד וטח שמן על פניו בשעת הפסקת הצהרים, מאחורי מה שהוא חשב לסתר מכונת אריגה, הפתיע אותו תָּם הייר, נער בעל משקפי פלדה, ערום-עינים נבל-פה ולכלוכי, עגול-כתפים ורקוב-שנים.

לגלג וקרא לשאר השוליות.

שנאת הארי לתם, תמיד חיה, – הוא היה נער מתועב שלא בוש לחשוף עצמו לעיני כל הנערים, היה להוט תמיד אחרי ענינים מיניים, שם ידים חטפניות על נערות, ובהתול היה מספר מעשיות מן ההתנהגות המטונפת של הוריו אשר בחדר משכבם היה ישן, היות ומשפחתו גדולה ודירתם צרה. – שנאת הארי אליו נתרבתה.

הנערים נקהלו מסביב לו, מלגלגים. מישהו שאל, מה יֵעשה לו, שאל בדרך שתהיה רק תשובה אחת.

הארי נסוג אחור, לאט לאט, נושם בכבדות, עיניו בולטות. הוא נחש מה שיבוא: – הניחו לי… – קרא, זורק מבטים פראיים סביבותיו לבקש איזה דבר לכלי-זין. לא נמצא לו דבר. תם הייר צעק: – הפשיטו מכנסיו מעליו, – ולגלג.

אתם הניחו לי… – קולו עלה, נוקב. הוא הורה באצבע רועדת, מאיימת אל תם: – אני אעוֵר אותך, תם הייר. –

כולם צחקו והתנפלו עליו מכל צד. זרועות-הקוף של סם הרדי הקיפוהו. כרגע היה מונח על גבו, מתחבט אין-אונים ובוכה מתוך טרוף-הדעת. צעקותיו טבעו בפרץ-הצחוק שעלה כשידים גסות קרעו מכנסיו מעליו וחשפו את ערותו. הוא צעק, נאבק איומות. מישהו רץ ובא, סיר של צבע אדום בידיו, כמו-כן שמן ומברשת; ידים, לא ידע של מי הן, משחו אותו בזה בכל מקום חשוף.

אז שחררו אותו מתוך צחוק. הארי, בוכה, כסה את מערומיו המשומנים, לבש עליוניו, והתחבא בבתי-הכבוד להפטר כמה שיעלה בידו מן הרפש אשר עליו. הוא הרגיש כי לעולם לא יוכל להביט עוד בפני השוליות. מה יחשבו על צעקותיו מעשה-נערה? על תחתוניו המטולאים וקצה חולצתו הממורט? והנה היו מכנסיו הקצרים שם. הם ידעו עכשיו כי הוא לבש את אלה הדברים הנתעבים מתחת לעליוניו. הוא נצטמצם בפנמיותו. איזה מאורע מדכא!

הוא בכה קצת, קנח חטמו בשולי העתון, מלוכלך בשמן וצבע, שהשתמש בו. עדיין היתה נשימתו חטופה מבכיה. וכל זה אירע לו בשעה שבקש להתחבר אל הנערים כאחד מהם! תשוקתו היתה להתגנב לו, לנוס ולא לשוב עוד לעולם. הרגיש עצמו בודד ועצוב עד תהום. הוא זכר את הלן; מיד התגעגע על נוכחיותה המנחמת. אבל גם אותה הן דחף מעליו. – הנערות הן מחלה ללב! – עד כמה עשה עצמו כסיל בקוצר-רוחו הריקני.

– אֶה, הארי… שם אתה? – קריאת שאלה. דשק לינדסיי הוא.

– הן – מלמל הארי מתוך בכי עצור.

– אח, על מה הצעקות, בן-אדם. בוא-נא. התנער מזה! – הוא בעט בדלת בית-הכבוד. – פתח דלת ותן לי להכנס! – מתוך פקפוק התיר את המנעול. דשק נכנס, מחייך, הדליק קצה-סיגרטה והגיש להארי מציצה אחת. ברגש-תודה קבל אותה הארי; ראה בכך תנועה סמלית לידידות.

– לא הייתי צועק מחמת פחד, – מלמל בחפצו לתרץ את דמעותיו וצעקותיו. – כאב לי!

דשק עקם פניו. נשען אל מחיצת העץ, שם רגל על רגל וסח: – מעכשיו יניחו לך. תהיה אחד מאתנו. כולכם צריכים לעבור דרך זו בראשית הגיעכם אלינו… הֵי, חסוך גם בשבילי משיכה אחת: זהו זנב הסיגרטה האחד שיש לי. –

נפש הארי שבה אליו: – תהיה אחד מאתנו. – אמירה זו חממה אותו. פתאום ראה את שוליותו כענין חשוב ומבוגר. הוא החזיק טובה עמוקה לדשק, הוא הגיש לו את קצה הסיגרטה בחזרה: – אתן לך קופסא מלאה בסוף השבוע. –

תקיעה עמוקה של חצוצרה. צנורות-מעבר התחילו מסתובבים. מתחת רגליו הרגיש את פטישי-הנפילה: אזניו תפשו את ה“טט, טט, טט” של מהדקי-אויר הרחוקים.

– אָה, – אמר דשק בבטול, – אין אני צריך לסיגרטות שלך… בוא, נצא מכאן. – הוא המוליך, והארי, בתוספת בטחון עצמי מסופק וחיוך-כבשות על פניו, הולך אחר עקבו.

פרק ז

יום השביעי

עשרה שילינגים לשבוע: עשרה שילינגים בכל יום שביעי. – יותר משבעה ממה ששלם לי פרייס. –

נסיון מעודד.

אַה, ויום השביעי. יום השביעי, וחופש! יום זה היה לו טעם וריח משלו; זה נדף בכל, נדבק בכל אדם.

מולד הצהרים הוכרז, כביכול, על ידי תקיעות ותרועות, דיסוננסים צורחים מכל בית אריגה ובית חרושת; המולה צוהלת של קולות, שקראה: – אין עבודה עד יום השני, הידד! – אצל פרייס ודשונס היה צורך להמשיך עבודתו עוד תשע שעות. פו! ולעזאזל!

צהרים.

היציאה הגדולה מבית מרלו התחילה. שנים עשר אלף איש ונער זורמים דרך השערים, נהר שחור רוגש של בני אדם, נפרד למאה פלגים קטנים, רצים להם לכל עבר. שורות של קרונות-טראם ריקים וציים של עגלות; אבטובוסים של פירמות, אופנים של רגל ושל מוטור; שטפונות מטורפים, דחיפות, קללות, צלצול פעמוני טראמים, נהקת חצוצרות מכוניות: – גש הלאה, רגב בעל-חלומות שכמותך. – שנויי-מגנון. קשקושי אופנים של קרונות-טראם; עננים של גאזים יוצאים, חריפי-ריח: – איזה עפוש בן-דמים! – נערים בלואים מכריזים על עתון-הספורט של צהרים: – שעה ראשונה! מהדורת שעה ראשונה! – דבורים על בייסבול ומרוצי-סוסים. הכל פניהם צוהלים מחמת שכירות בכיסיהם ומפני שלא יראו עבודת-מכונות עד יום השני בבוקר.

תהיה חגיגה בשתים וחצי, משחק פוטבול לפנות ערב, בית המרזח הלילה, ובוקר ארוך למחר במטה עם עקרת-הבית. אין חצוצרות; אין שעונים מעוררים; אין דשו סומא להקיץ נרדמים במוט בן שמונה רגלים שבסופו צרור מפתחות. נוחם! כל הבריות– חיוכים ורצון.

הארי בין השנים-עשר אלף, פניו מלוכלכים, והוא מְקשקש בכספו, הולך הביתה שמח עם שאר הנערים עומדי-קרנות. רגש זה של יום שביעי הרי הוא משכר. הוא היה מאושר, שבע-רצון, והוי, העתיד! ספר חתום ונפלא, מבטיח גדולות, אשר כסודו כן קסמו. העתיד הצדיק במלואה את בחירתו בעבודות. היה משהו בלתי מפורש בבית מרלו, משהו גדול ומפואר, משהו קרוב, ואף-על-פי-כן, לפי שעה, מעבר להשגת ידו. האופטימיות אמרה לו להיות מרוצה, הבטיחה לו כי צפויות לו שמחות שלא העלה אפילו בחלומו. ומי יכול להקשות על האופטימיות? היא מפתה. הצפיה מלאה אותו קלילות לא-מצויה, הרגשות של חירות ללא דאגה.

מותרות נכנסו בחייו. יום זה, יום השביעי, כדאי היה לחיות בשבילו בלבד. כשהרויח חצי-כתר לשבוע אצל פרייס ודשונס היה חלקו הפרטי בכסף מגיע עד כדי אגורה בודדת. ועכשיו נתנה לו אמו שילינג. נוסף לזה, היו לו מטבעות-הנחושת שקבל מן הגברים בעד שרותיו להם, הרתחת התה שלהם. או לקיחתו דמי משחקם לפתח הדלת האחורי של סם גרונדי וחזירתו עם הרוחים.

הרוחים!

מי יכול לשכוח יום אתמול? אתמול, עת הרויח בילי היגס חמשה פונטים בתתו דמי התערבות רק שילינג אחד; התערבות כפולה היתה, והארי הביא לבילי את הרוחים. הבוקר נתן לו בילי חצי-כתר!

פו! כשהושיט את הכסף לבילי, הביט עליו הארי ביראת-כבוד, כיצד, כאילו אין הדבר נוגע אליו, תחב את השטרות לתוך כיסו, והוא מרכז להרבה עינים מקנאות. איזה רגע היה זה לבילי. כיצד הקיפוהו הכל לברכו, בדחפם את הארי הצדה, כאילו לא הוא אשר התערב, לא הוא אשר השיג את הרוחים, כאילו אין לו חלק כלל בכל הכבוד הזה. אפילו בילי הודה על כך: – הבאת לי מזל טוב, בני, – אמר. הארי התנפח מתוך גאון וחשיבות, ולרגע ראה עצמו מן סגולת-קסם בלתי-מחטיאה, ושורות שורות של גברים עומדים לפניו ומבקשים ממנו, מתחננים לפניו שיקח את דמי-התערבותם כדי שיוכל לעמוד להם בהשפעת-קסמים שלו. כמובן, אך שטות היתה זאת.

אה, חכו-נא עד שיהיה גדול כמו בילי היגס; חכו עד שיהיה בן עשרים ויזכה הוא ליותר מחמשה פונט בעד שילינג אחד.

הגם כי לא התאונן עכשיו. חצי-הכתר שנתן לו בילי היה בכיסו, בתוספת חצי-הכתר השני שקבל בעד הרתחת תה ועוד שרותים. ויהיה גם השילינג שיקבל מאמו. ששה שילינגים. יותר מכפל הכסף שפרייס היה נותן לו בעד שבוע תמים של עבודה. לא היה לו די אויר לנשום, כן הרחיב את חזהו.

האנקי פארק פשט את שוממותו; בתיו המלוכלכים והמחניקים לבשו צורת שמחה; הריח הרע החריף, הנודף, של בית עשית הגומי נעשה בלתי מורגש. על הכל היה מרחף אויר של אמידות, כי היום יום השביעי. יום המשכורת.

אין גירוד וכיבוד היום; שולחן המטבח עשיר במכולת; סוכר בתוך שקים מנופחים; חלות-לחם טריות חומות-הקרום; חמאה ובשר-חזיר בנייר מחוסן נגד השתמנות; חבילה חסרת-צורה עטופה בניר לבן, מוכתמת כתמי-דם, הוא נתח-הבשר ליום הראשון; קנקן-אלתית למשתה-התה של מחר; שק-החבלים מלא ירקות; חבילת-רוּבַּרב עם אבק-ביצים לצדה. אמא רצה הנה והנה, פעם למזנון להטמין דברים, פעם למחבת על האש, מקום שהארוחה מִטגנת, פעם מרימה את החתול מדרכה, זה החתול המשרט בצפרניו את רגלי השולחן, מילל, לוקק שפתיו ומריח את נתח הבשר ליום ראשון מתוך רעב: – לך-לך מדרכי, חתול. כלום לעולם לא תאמר די?

לאחר שמסר את משכורתו וקבל את דמי-הכיס שלו, טרם ירחץ עצמו ובחכותו לארוחת הצהרים, טייל עד למקומו של מר הולקינגטון אשר שם היו המון ילדים רעשניים מבזבזים איש חצי-אגורתו שקבל ליום השביעי. הוא קנה בעד שתי אגורות סיגרטות-ווידביין, ועמד עם שאר הנערים על-יד המרצפת, ידיו בכיסו, מצלצל בכספו.

אך אלה הם החיים! אין לו תשוקה אחרת בעולם מאשר לעמוד כאן מעשן, יורק, דרך-גברים, מדבר בחכמה על מרוצי-סוסים, ומוציא מטבע בת שלוש אגורות להתערבות כללית: – אני אומר לכם, נערים, הדבר הוא ודאי ומוחלט, ודאי ומוחלט, – אמר ביל סימונס, כהוסיפו מתוך סודיות: הזקן שלי (אבי) שמע זאת מפי בר-נש אחר אשר גיסתו היא אחת מזונותיו של סם גרונדי. הוא לא היה אומר לה זאת אילו לא שמע משהו טוב, כיון שהוא לבלר לעניני מרוץ. מכל מקום, אני תוקע שלוש אגורות על כך. מה אתם אומרים? –

הם מסרו שניהם איש שלוש אגורות שלו, ביל הלך ושב כרגע מפתח הדלת האחורית של גרונדי, כולו בנות-צחוק: – כן יקום! – אך כמו בכל הדברים הודאים והמוחלטים, לא היה בידיעותיו שום רוח. אף-על-פי-כן עצם הדבורים על כך היו מהנים ומשכרים; מלאו את הדובר רגש של הצלחה. הרחיבו את דעתו והוסיפו עונג על העסקים המענגים של האנקי פארק בצהרי יום השביעי.

הארי הביט מתוך הנאה עצמית.

המוני נערות מנווָנות מקשקשות ברגליהן בלכתן הביתה, זרועותיהן שלובות, ארבע וחמש בשורה.

שנוי עצום יחול במראיהן לאחר שתיית התה; לבושות מחלצות זלות, עדויות למחולות, קשה יהיה להכיר בהן שהן אותן הנערות. תם הייר, כמובן, צריך היה להעיר, בקול רם, על מבנה גופן. אך זה נער מתועב.

הוא פנה ממנו להסתכל בנשים הממהרות הביתה, עמוסות העבוטים שפדו מפרייס ודשונס. מרת נטל, בחשיבות רבה, דוחפת רכב-תינוק טעון חבילות, ושלושה מילדי מרת קראנפורד נושאים את העודף. מרת דורבל, צנומה ולבושת-עניות, יוצאת בשפשוף-רגלים מביתה הנגוע, מסיחה עם עצמה תוך כדי הליכתה. כשהגיעה אצל הארי, עמדה פתאום, הפסיקה שיחתה עם עצמה, קראה: – הוי, שכחתי את סלי! – הפכה פניה, שפשפה דרכה בחזרה לביתה, ויצאה עם סל ישן על פרק-זרועה. היא צעדה לה הלאה, מדברת אל המרצפת, שני קרונות-יד, עם משרתיהם, עמדו באמצע הרחוב, אחד מוכר צלעות בהמה, השני דגים, ואל השני נהרו כל חתולי השכונה, צועדים סביב סביב, מתרפסים לפני בעל הדגים וקרונו, זנבותיהם באויר או יושבים על עכוזיהם, מחכים לפסולת שהיה זורק להם לאחר כל ממכר.

סוחר בגדים ישנים, מכריז סחורתו, עמד אצל דשו רילי הסומא, הנצב מקטר מקטרתו על מדרגת מפתנו: – צריך לבגדים ישנים, חבר? –

–, כן, בחור, כולם, – השיב דשו, וממשיך קיטוּרו.

גובים מחברות-בגדים, אנשי הבטחת אחריות, מי ברגל ומי באופנים נכנסים לתוך הרחוב, דופקים בחזקה על הדלתות הפתוחות, מכניסים ראשיהם בפנים וצועקים את שם החברה או הפירמה שהם באי-כוחה.

– פרודנשל, מרת דשאיק. –

– השומרוני הטוב, מרת בול, – (“השומרוני הטוב” היתה חברה של בגדים אשר בעליה הוא מר זקן-העיר חזקיה גרומפול, אזרח שמן ומשומן, אשר היה גם מלוה ברבית). הגובים הוציאו ראשיהם מן הפתחים, נפנפו בעט או בעפרון בדרך מסחרית, אז האירו פניהם לשבטי הילדים שישבו או שכבו על המדרכות, שכולם היו נושמים ביתר קלות אילו קנחו חטמיהם. אחרי כן, היו הגובים, בעלי-תקוה שכמותם, שורקים או נוהמים ניגונים, והביטו על השמים האפורים כל כך כלאחר יד, כאילו לא העלו בדעתם כלל את הענין של גביית כספים.

– בוא בשבוע הבא, בחור, – כן מרת בול בריאת-הבשר, שהיא המילדת המקומית חסרת-תעודה והיא המטהרת את המתים. היא ישבה על יד שולחן-המטבח שלה, כוס וגביע סמוכים לה. הפרתי את שבועת- הפכחון אמש. – ובבטחון: – יהיה לי כשתשוב פעם אחרת. מרת קרנפורד מצפה לילד ביום השלישי ודשק טוטל הזקן לא יוציא את שבועו. אֵי, אַי, הוּ, הֹם! דשק טוטל המסכן. – וכאן גמיעה מן הכוס.

– אבל הן דלגת את התשלום של שבוע שעבר, את יודעת, מרת בול, – בתלונה מן הגובה, מקדיר פניו לילדים זבי החוטם העומדים אצל המדרכה ומנסים לצלצל את הפעמון של האופנים שלו.

– אה – אח – הסתלקו מזה, – בקול כל כך רם, עד שמרת קייק, אויבתה האנושה של מרת בול העומדת על מדרגת-מפתנה מעבר לרחוב, מחכה לגובה, שמעה כל מלה ומלה. מרת קייק קפלה שפתה, משכה בכתפיה, והציגה את ספר תשלומיה לראוה, כשמעה את צעקת מרת בול: – אמור לגרומפל הזקן שיקחני אל בית המשפט, – ובקול יותר רם, כשראתה בעד החלון את הבעת-הבוז של מרת קייק: – ואתה יכול לומר לזו מעבר לרחוב הסובלת ממכאובים בגבה וחושבת שהיא לייד י, כי לא כולנו נשואות לגברים הנותנים לנשותיהם ללבוש המכנסיים. –

– כן, טוב מאד, מרת בול – כן הגובה ברוגז, – אבל את מביאה עלי צרה בדחותך התשלומים ככה.

– אח, צרה, הא? תשמן ותרוה מהן כשתגיע לימי שנותי. –

הגובה פנה עורף, רוטן, דחף האופנים שלו אל מעבר לרחוב, הסיר קדרות מעל פניו וחייך מתוך הכנעה למרת קייק, אשר, בשפתים משורבבות ועינים נוצצות, מסרה את ספרה עם הכסף: – ישנן בריות – צעקה בקול כהציצה אל עבר דלתה הפתוחה של מרת בול – ישנן בריות שאין להן מוסר יותר מאשר לכִּנָם. – ואל כל הרחוב בכלל, כשקבלה את ספרה מידי הגובה שהכין עצמו לנסוע לדרכו: – עשה הכל ביושר, זאת הסיסמה שלי. אל תהיי חייבת כלום, לשום אדם, ותוכלי להביט ישר בפני כל אדם!

– נפח הכפר! – בלעג מפי מרת בול, שצחקה קול גדול אל תוך כוסה. מרת קייק סגרה הדלת ברעש, והצניעה עצמה במטבח, שם תהיה שופכת רוגזה על בעלה וילדיה.

בפנת הרחוב צחק דשק לינדסיי והראה על אחד הבתים. הנערים פנו לראות את מרת דשאיק הקטנה, האקורדיון תחת זרועה, נעלמת לתוך ביתם של מר ומרת אלפרד סקודג’ר. גחוכים פרצו על פני הנערים. – ועכשיו, התכוננו! – אמר דשק.

והנה ממעון סקודג’ר, באה הקאקופוניה המאוחדת של קרן-עקומה ואקורדיון. בתור אקורדיוניסטית היתה מרת דשאיק חסרת-כשרון כמו מרת סקודג’ר בקרן עקומה שלה, אבל ביחד היו מצליחות לשמש לויה מוסיקאלית לזמירת המנונים בבית המיסיה של המאמינים-ברוחות הקרויים ספיריטואליסטים. זה עמד בחצר-הפחמים בקצהו האחרון של הרחוב.

קול-רעש המוסיקה משך את הילדים: הם נקהלו מסביב לדלת ותחת החלון, מהם, יותר סקרנים מן השאר, תולים עצמם בכח-שריריהם בסף-החלון, להסתכל משם במראה המשונה של שתי המנגנות; מרת דשאיק הזעירה מושכת ולוחצת בכֶליה שלה, ומרת סקודג’ר השמנמנת נושמת בכבדות, דוחקת ומושכת בנחושת, ובין שתיהן הן מצליחות לעורר חשד בשומע לא מנוסה, כי מה שהן מנגנות הוא “משלג ילבין”, המנון שהמיסיה חבבה ביותר, אם כי לא היה חביב כלל על מר אלפרד סקודג’ר, הנפח חסר-השרירים.

מופרע מנמנום-אחר-הצהרים שלוֹ, ראוהו הילדים המציצים מופיע בסף-הדלת המפסיק בין שני החדרים; פניו, שפמם כביר, לבשו מראה של מחאה כעסנית; שערותיו הקלושות סמרו בעקמימות, כמי שזה אך קם מן המטה או הספה; הוא אחז במקלו החלוד בידו, מעילו היה על זרועו ומגפיו היו מותרי-שרוכיהם, לשונותיהם של אלה מוארכות כשל נערים שובבים המעוים פניהם למורה מאחורי גבו, – הנה! – קרא, מרים גבות עיניו ומושיט ידו הנושאת את המקל.

המוסיקה חדלה: מרת סקודג’ר הורידה סנטרה והביטה זעומות על הנפח מעל משקפיה, היא עקמה אגודלה אחורנית בחוצפה כלפי החדר מאחור ואמרה בקול מצוה: – למטבח! – והוסיפה בגזרת מלכות: – והסר אותם בגדי יום ראשון שלך. לא תצא מן הבית הזה עד שאני מוכנה ללכת אתך. מרת דשאיק הסתכלה בכל זה בסבלנות, מניחה כלי-זמר שלה בחיקה, אצבעותיה עודן על המפתחות.

– הנה! – חזר מר סקודג’ר בכעס גדול מכעסו קודם.

– שמעתני…–

הוא זקף עינים עליה, בלי כוח-החלטה, אך כשראה את ברכה מתנדנדת מלמעלה למטה למנות את הטאקטים, וכשהיא נדה בראשה כלפי מרת דשאיק והרימה כלי-זמר שלה לשפתיה, הוא, בפרץ מרידה פתאומית, רקע וצעד עד לדלת הקדומה, פתח אותה, פנה אל אשתו, אשר עכשיו הורידה כלי-זמר שלה והביטה עליו, לא מאמינה למראה-עיניה, פנה אליה וקרא בכעס: – עיף ויגע אני מכל זה… אם את חושבת כי אבלה יום שביעי שלי אחר-הצהרים כשאני מקשיב לזה, – הוא הראה באצבעו שלו על הקרן-העקומה, – לאותו דבר, אתְּ, אַת, כן, – הוא רקע ויצא, כשהוא סוגר את הדלת ברעש, ואץ למורד הרחוב. – מרת סקודג’ר, כשכבר יכלה להאמין למשמע אזניה, מהרה אל הדלת, ומלאה אחר צפית הנערים בפנת-הרחוב, בצעקה בקול ובהניעה בו ברגע בקרן-העקומה כאילו היתה זו אלת-שוטרים:

– אלפרד סקודג’ר! – אבל אלפרד, אף-על-פי ששמע, לא שם לב.

מיד, תחת מנהיגותו של דשק לינדסיי, אשר נהלם בתנועות ידיו, בפתחו – כולו יחד, נערים! – התחילו ביל סימונס, סם הרדי, תם הייר והארי שרים קול אחד חקוי גס להמנון החביב ביותר על המיסיה.

צחוק כללי; שכנים מגחכים, הרגילים לחלול-הקודש של הנערים, באו לעמוד על ספי-בתיהם. ותם הייר, שהיה מומחה בכגון אלה, השמיע בשפתיו קול גדול מאד וגס מאד שהגביר את הצחוק. הדבר בייש את מרת סקודג’ר אשר שבה לחדריה פנימה בפנים אדומים, בשעה שאלפרד, רועד מהתרגשות, נכנס בדלתות הפתוחות של בית המרזח “הדוכס מִגְלַאוּסֶסְטֶר”, אשר שם, נשען אצל המוט (כן ראהו הארי) עמד נד נרקי, הגביע מורם לפיו. פו! איך הלה יכול לבלוע בירה! בשעה שתים וחצי יהיה מהלך מתנדנד לאורך הרחוב אל שמיכותיו, תחתיהן יישן עד התפכחו בשביל הערב. הארי חשב אותו לכסיל; הוא התפלא עד מתי יתקיים כסף-הצבא של נד באורח כזה. הכל ידעו כיצד בזבז כספו על נשים (היתה לו החוצפה להזמין את סאל לָחול אתו. הארי שמע זאת מהלן ששמעה זאת מפי סאל עצמה. עזות-פניו של נרקי, במנותו את סאל בכלל אותן הנשים שהיו לו יחסים אתן! הוא היה מלא-רוגז אך למחשבה שהיא תדבר עם נד). הארי הצטער על כח השרירים של נד; איש לא יכול לשלול את מראהו האדיר; גם בבגדי יום-יום של עבודתו וגם בבגדים צעקניים שלו בסוף השבוע, היתה גזרתו נכרת. הוא היה די טוב, אילו לא היה כל כך מכריע, כל כך מוחלט, כל כך יהיר בגלוי. הוא חשב כי כל נערה שבמקום, אך תראהו תיכף תתאהב בו. הגם כי הארי לא ידע מזה, היתה שפתו מתקפלת למעלה כשהסתכל בגבו הרחב של נד; כל כך עסוק היה בסַפרו לעצמו כמה לא אהב את נד נרקי.

הוא הסיח דעתו ממחשבותיו, חלץ עצמותיו, פהק, ובראותו את לארי מית עובר בצד השני, תרמיל על שכם, קרא לו בחום: – אי, אי, לארי, וחייך.

– שלום, הארי. עדיין אתה אוהב את משרתך? –

– לגמרי, זה נפלא! – ענה הארי.

לארי צחק צחוק קל, הניד ראשו, ונטה בפנה.

ביל זרק קצה-הסיגרטה, שבפיו, ירק ואמר, כהביטו אחרי לארי: – הוא בחור משונה, אם רצונכם בכך. ראיתיו בדרך קליפטון כשהלכתי שם לציד עם דשרי היגס, אתם יודעים, אצל שפת הנהר. והנה הוא שם, שוכב על בטנו, מסתכל בצפרים דרך מיני זגוגיות שלו, ושניו חשופות. ראיתם מימיכם אדם מבלה זמנו רק לראות בצפרים. הוא משוגע, אם אתם רוצים לדעת מה הוא בעיני. –

תם הייר צחק: זה תלוי באיזה צפרים הוא מסתכל. אותן הלובשות שמלות מענינות אותי יותר… ויש חמימות מאד היורדות אל שפת הנהר. מַגי אֶלְבְסְ, למשל. היא תתן לכם לעשות הכל בעד מטבע קטנה. –

הארי בנזיפה: – אה, שוב עסקי נשים… כלום אין לך בעולמך אלא זה? –

תם קרץ עיניו. מחא כף אל כף, גחן והראה את שניו הרקובות: – כן, נערי הארי. אילו יצאת לילה אחד עם מגי, היה הדבר לטובה גדולה לך… אך מטבעת-כסף, ותוכל לקרוא לעצמך גבר… – שוב קרץ עיניו אל השאר, לגלג והוסיף: הוא אינו יודע כלום על דבר נשים, הלא כן?

הארי הסמיק. הוא שנא לעשות רושם על שאר הנערים כאילו הוא נזיר; אך באותו זמן סלד מפני הרעיון שיהיה בן-סוגו של תם הייר. הוא התנגד בחום: – אה, לא היית מדבר כן אילו שמעה לך אמך. ואיני מאמין לך, בכל אופן, בדבר אותה מגי אלבס, מן הסתם נערה מזהירה היא, ועניה מאד, וחבל שיש לה עסקים עם בר-נש שכמותך.

– שכמותי? – ענה תם מבלי מבוכה – שכמותי? הא, כל בחורה תתן לך לעשות כל מה שאתה רוצה, אם רק יש לך הכסף. כולן כך. –

– לא, לא, לא כן, – השיב הארי, בחשבו על סאל ועל הלן: – מאותן שהיו מביטות עליך – אפשר כך. הן אינן בוחרות הרבה. – ובקור רוח: – הוי, אבל אתה מיגע אותי עד גועל-נפש, – בהרימו גבות-עיניו וגמרו בקול-אזהרה: – רק תן לאמך לשמוע דבורים כאלה. היא כבר היתה נותנת לך מגי אלבס ושפת-הנהר! –

תם עקם פניו. – אמי, אֶה. כמוהו כמוה, היא והזקן… וכן כל האנשים הנשויים. לשם כך הם נושאים זה את זו… גם אביך ואמך…–

– הס, הייר – צעק הארי, פניו לבנים, ניצוץ מאיים בעיניו – הנח להם לאבי ולאמי… –

– כן, – רטן תם – אינך אלא חסר-דעה. – בגנבה העיף מבטו אל כל השאר אשר הביטו בדממה אל בהונות-רגליהם. מעשם זה שם אותו לחרפה. הוא חש כי הפעם עבר את הגבול הנכון; ולפי שהיה רגיל לרכוש תשומת לבם אליו על ידי כך שהיה מספר על מעשי הוריו אשר, מחמת דוחק במקום, היה לן בחדרם, צחק הפעם צחוק מעושה ואמר: – כשמתרגלים לכך, אין הדבר נחשב לכלום… הנה, אך אתמול שבו הביתה שכורים, והוא… – הוא הופסק על ידי הלן הוקינס אשר עברה, נושאת קערה של תפוחי אדמה מפורפרים, זה מאכל משפחתה יום יום. תם הייר הנמיך את קולו, כשהלן, בת-צחוק חרדה על שפתיה, עמדה לפני הארי. השאר התרחקו בשביל לשמוע לספורו של תם. מדי רגע הצטחקו.

הוא חייך, שלא מתוך רצון. מראה הנערה לאחר השיחה עם תם, לא היה נוח לו. אבל הוא שמח שהיא בחרה לשכוח את קוצר רוחו בשעה שאמר לה כי הנערות הן מחלה ללב. הוא הרגיש שהוא צריך לכפר על גסותו. אך, איך שהוא, כל מה שאמר תם היה לו יחס לקערת תפוחי האדמה המפורפרים אשר ביד הלן, יחס מעורפל אבל יחס. המאכל היה טפוסי לגבי ביתה: משפחת הוקינס לא חיתה אלא מזה. אח, אמה היא יותר מדי עצלה לבשל תבשילים כדבעי, גם היא וגם בעלה היו יותר מדי להוטים אחרי שתית יי"ש בחברתם של הורי תם הייר, ובינתים היה ביתם מוזנח. פתאום נצנצה מחשבה בלב הארי, כי סביבתה של הלן דומה בכל לסביבתו של תם הייר. רעיון נורא פלח את מוחו. היתכן כי גם הלן צריכה לשמוע ואפילו לראות את הנהגת הוריה המינית בשעת שכרונם? הדבר הביאו לידי גועל נפש.

ועוד מחשבות. האם ישנה הלן בחדר הוריה או בחדר-המטות האחורי? האם ישנו אחיה הבוגרים במטה אחת אתה? – כמוני עם סאל? – הוסיף איזה קול בקרבו, לויה לשאלה.

השאלה בלבלה אותו. – אני עם סאל? מעולם לא ראיתי את הדבר באור זה. – אבל היותו ישן עם סאל אינו דומה להיות הלן ישנה עם אחיה היא. סאלי היתה אחותו שלו. כמובן, הם היו אחיה שלה. אבל לגביהָ, לא נראה הדבר נכון כלל וכלל. מבוכה ונגע. אז נמלא לבו שנאה עמוקה לכל הבתים בהאנקי פארק. אָה, אבל מה בכך? דברים אלה אך מקלקלים את יום השביעי. שכח כל זה! עוד יהיה הראינוע הלילה, והרי יש כסף בכיסו, יותר כסף משחלם עליו מעודו. הן אילו היה אצל פרייס ודשונס עדיין לא היה גומר עד שעה תשע, בזמן שהכל מתענגים. הלאה, מחשבות מפריעות! היום יום השביעי.

הלן, בהביטה עליו, אמרה חרש: – מה-זה נעשה לך בימים אלה, הארי? –

הוא אלץ עצמו לחייך, חבט כובעו לאחורי ראשו. – מה כונתך? – שאל בהתבוננו בה. פתאום מצא עצמו מתפלא על קסם-הנערות שבה: המחשבה שהיא נערה ולא נער, היתה לגמרי יפה לפניו. הוא ראה אותה רגע אחד באור חדש; השיג בה מדות שמעולם לא הרגיש בהן מקודם; רוך, רעננות, אופי בלתי-מפורש ובלתי-נתפס אשר נראה כאילו הוא ממלא בשלימות איזה חלל או שבר בלתי-ידוע בישותו. עם כל זה, התרה בו איזה קול פקח שיהא זהיר; הידידות, הידידות רק אתה, היו ענשים בצדה. וברגע זה לא חפץ להיות נענש. הוי, הוא לא ידע מה הוא רוצה; היא הטרידתהו; הוא לא חפץ להיות מוטרד; חפץ לשמור, כמה שאפשר, את האוירה השמחה והלא-דואגת של יום השבת, אותן ההרגשות של חירות חסרת-עצב שנתעוררו עקב עשירותו ביום וצפִיָתו לבקש תענוגים בערב בחברת הנערים ההוללים. לא, ראה-נא מה שקרה כשאך הסתכל בהלן; זה הניחו אומלל, אלץ אותו לחשוב על דברים לא-נעימים כמו שנתה עם אחיה הבוגרים; עשה אותו מטרה לחצי-קנאה כשהוא חושב למשל על האפשרות שתם הייר יניח ידים טמאות עליה. מחשבות רחוקות, בלתי אפשריות, אך הן מלאו אותו עצב דק. לא, יותר טוב להיות חפשי מחבה; לאהוב את הלן, הרי זה לחבק עצבות. הוי, הוא לא ידע מה הוא רוצה. בזקפו עין עליה, חבט כובעו לאחורי ראשו ושאל:

– מה כוונתך? –

היא הססה רגע, הביטה אל המרצפת:

– מה עשיתי? – מלמלה: – כונתי…– היא הססה שוב, הרימה מבטיה, ואמרה מתוך גמגום: – כונתי… חשבתי שאני ואתה… היינו…

הוא תחב את בהונות-ידיו ברצועת סינר עליוניו, חייך ושאל: – חשבת שהיינו מה? –

– אנחנו… אתה יודע מה כונתי, הארי. –

הוא ראה שהיא מסמיקה: ראה את הדופק שלה פועם בצוארה; הרגיש עצמן נערץ להנאתו; הדליק וואודביין.

בחשק עצור אמרה: – היינו יכולים להיות… אתה יודע, הארי, תמיד אהבתי אותך יותר מכולם. אתה הכאבתני כשלא הלכת אל המשרד, אבל אין בכך כלום. אך נכסוף נכספתי לראותך במשרד, ותו-לא. אתה עשוי לכך, והיית יכול…– בקוצר-רוח: הוי, אתה שונה מן החבריא הזאת העומדת שם!

– הוי, הם הגונים, הלן, – אמר, מחייך לעבר הנערים המצטחקים ולוחשים. הוא הביט עליה, הפסיק דבורו וקמט מצחו: – הדבר הוא כך, את רואה – ובחפצו שלא לעלוב אותה יותר מדי ובהנמיכו קולו שלא ישמעו הנערים: – גם אני מחבב אותך. בנאמנות, בלי רמיה. אבל – האור המצפה מת בעיניה – אבל, הנה – במשיכת כתפים – אינני רוצה להיות קשור אל מישהו עדיין. עדיין לא. אה, אינני יודע, הלן. אני רק לא רוצה. – הפסקה, ואז מתוך דחיפה פנימית: – אני רוצה להתענג מעט. – מיד ראה את אכזבתה, ובחשקו לנחם אותה במקצת, הוסיף בקול עשוי למצוא חן: הבה נלך אל “פְלֶקִי פַּרְלור” ) זה תיאטרון מקומי) הלילה. את יודעת, עם החבריא. – ובהרחבת הדעת: – יש לי כסף לרוב. –

היא הביטה למורד הרחוב. אחד מאחיה, ילד נכה-רגלים, שזה אך התחיל ללכת, יצא מן הבית, אך תחתוניו לעורו. הוא הצעיד עצמו לקצת המדרכה, ובמצצו את אצבעותיו המלוכלכות, השתין לצד המרצפת, ושב הביתה.

היא נאנחה בפחי נפש. היא לא ידעה איך לעמוד על שום דבר וכל דבר. יחסו של הארי – זה של שביעות רצון קלה מעצמו – האם באמת מלבו הדבר? מאונו לקבל את ידידותה הניתנת לו לבדו, להניח את חברתם של הנערים יושבי-קרנות – מלא אותה אי-חפץ כבד.

הארי לא הבין.

האנקי פארק ועניותה היו יכולות להיות נעלמות מן העין אילו רק נתן לה להתמכר אליו בדברים קטנים, אושר כזה היה… אבל זה היה אושר בלתי אפשרי. אילו רק היו שניהם גדולים יותר. היא הרגישה עצמה מבוגרת כבר; אבל הארי עדיין נער היה, ואי אפשר היה להשיגו. מאונו הסיר את צעיף-החלומות המתוק אשר בו כסתה את האימה הגלויה של ביתה.

לא. אותו ילד מלוכלך ועקום-צורה שעמד על המדרכה לפני רגע לא היה “נפש” מאיזה חלום-בלהות משונה. שמו היה טים הוקינס, אחד מִנחיל, אשר חיו איך-שהוא במטבח המרופש והמרקיב, שבשום אופן בעולם אי-אפשר היה לנקותו. הוא וכל הקשור אתו; הדברים שאי-אפשר להעלותם על הפה, חוסר-הבושה של אבותיה אשר קשה היה לה גופה להאמין במציאותו; אלה סגרו את דלתות החלומות הבטלים, והניחו אותה בחברת עצמה לבד.

אם? אב? אחים ואחיות? בית? מה פשר כל אלה? הרגשה מוזרה עטפה אותה, אי-אמונה נבוכה. אותו צריף מלוכלך – בית? מה עוד? בכל מלוא העולם, מכל הבתים שנחלמו או נבדו מן הלב, שדובר בהם בספרים או שהָראו בראינוע, שלה היה אותו בית ברחוב הצפוני. זה ולא אחר. השאר היו מלים בספר, צללים מתנועעים על בד. חלומות. אם תבוא אל מקום אחר ותבקש הכנסה, יאמרו לה הבריות: – אין את דרה פה. אין אנו יודעים מי את. – משהו בתוכה נתכווץ, נסוג אחור; היא רעדה מתוך בדידות. הוי, הארי, הארי הארדקסל. היא יכלה אך להביט ממנו והלאה, מרגישה יפה בחשק רעב לודוייו וחברתו.

בכהות, בהתמדה, באה אליה התבונה כי אין מנוס זולתי בחלומות. הכל היה סבך; המציאות מכוערת עד שאי-אפשר היה להביט עליה, אי-אפשר לעטפה או לרככה לאורך-זמן על ידי קריאת נובילות זלות או על ידי הסתכלות במחזה-ראינוע מחיים יותר מרווָחים. אלה היו רק סממני-שינה, ובסופם חדדו את הרעב עוד יותר, הוסיפו מכאוב לפצעי המציאות.

הנה, את הולכת אל בית-המרחץ הצבורי ועומדת, אחרי יום של עבודה, בשורה, מחכה לתורך עד שהמשרתת מרמזת לך להכנס לתוך תא אשר שם עומדת אמבטיה חציה מלאה מים מלוכלכים שהניחה שם האשה או הנערה שקדמה לך – אי-אפשר לך, בשום דמיון שבעולם, אפילו לאחר שהוציאה המשרתת את המים ונקתה את האמבטיה, לראות את המקום כאחר ממה שהוא באמת, האנקי פארק, הפנה הקטנה של העולם רחב-הידים אשר שם את דרה.

מנוס היה, או, לפחות, רוחה, בידידות. בהארי, ולא באחר היתה יכולה לשים בטחונה, לפניו היתה יכולה להשיח לבה. היא חפצה בו לעצמה; איש אשר תוכל לדבר אליו; אשר תוכל לשפוך לפניו את עודף רגשותיה; אשר תוכל לחלום אתו חלומות יחדו.

אבל הוא לא הבין.

אולם הוא נתן לה שעת-כושר להיות אתו הלילה. אסור לה, אי-אפשר לה, חלילה לה מהחמיץ שעה זו. מוטב שותפות בחברתו עם אחרים מאשר תאבד אותו לגמרי.

היא ראתה את אמה באה אל הדלת, אשה עגולת בטן, בשנות עמידה, אשר הלוכה מעיד על חולשת-זקנה שקפצה עליה בלא-עת. – הֵי – נהמה, ובטנה התגעשה מן הקול – הֵי, בואי עם אותה ארוחה; זוזי, עד כמה תהיי עומדת שם הוֹבֶלֶת? –

הלן לבשה בת-צחוק ואמרה להארי: – טוב, הארי. אבוא, אחכה לך. –

– טוב, בחורה. – היא הסמיקה. מבלי הבין פשר-דבר, הרגיש אליה סימפטיה עמוקה. בדחיפת-נדיבות פתאומית אמר: – אני אשלם בעדך. – הוא הביט אחריה כשהלכה.

הרבה עונג צפוי להם הלילה עם הנערים אצל הראינוע. הוא יקנה לה ממתקים מלוא-הקופסא. ותהיה שורה שם עומדת לקבל פרסים, חתיכות שוקולדה עטופות נייר. לעולם אין אלו חסרות במוצאי יום השביעי. וההוללות הרעשנית בפלֶקי פַּרלור. תם הייר מכעיס את המשרתים בעשותו אותו קול גס בשפתיו המצחיק את כל הבריות. הוי, והשובבות החמימה והמאושרת של כל הנגועים באוירה של מוצאי יום השביעי.

נפלא שלא להיות עובד עד שעה תשע הלילה; נפלא שיש בכיסך כסף די והותר. עיניו נוצצו, הוא עמד על בהונות רגליו והאיר פניו לעולם. לנוגה ההווה, היה העתיד מפתה עד בלי סוף. עוד מעט ויתנו לו מכונה להשגחתו, ואז…

הוא נשם בעמקות, הביט על לא-כלום, מאושר.

 

חלק שני

פרק א

גִּלּוּי

נסיונות אלה החדשים, עבודה לפי רוחו, כסף לבזבז, תענוגים במוצאי יום השביעי, הביאו אתם שלוה של בטחון אשר לבשה צורת תדירות, כאילו תשכון בו לעולם. זכרונות מפרייס ודשונס נתרחקו, נשכחו.

אבל הטבע האנושי שבו מצא כי ההליכה בשליחות שוב אינה מענינת ורעננה; הוא התגעגע על עליה. לא הניח שעת-כושר להטריד את דשו רידג', המפקח על המלאכה, אשר לא מנע ממנו לעתים קרובות תשובה חריפה: – הוי, בשם אלהים, חדל מהטרידני, בן. ידחפו אותך על מכונה בת-דמים כשיגיע זמנך לכך. התענג על קלות-העבודה כל זמן שעדיין אפשר הדבר. כשתעבוד כנגד שעון-הפסקה, תהיה עיף עד דמים ממראה מכונות. לעזאזל. יש ילדים ביניכם שאינם יודעים כשהם ישנים על כר רך. כלך-לך עכשיו. אני עסוק. –

אבל חבל! חבל שאן בוטחים בו ברצועת-ההעברה, במכונה. מכונות, מכונות! מלת חן ויופי.

הוא היה עומד ומביט בלי ניד-העפעף כיצד השוליות היותר בוגרים עובדים אצל מכונות. הגע בעצמך, הם עדיין צעירים מבני עשרים ואחת! ספקות פתאומיים תקפו את לבו. האם יש לו שֵׂכל שלהם? האם יוכל לעשות מלאכה כתיקונה כמוהם? אולי, כשתבוא אליו שעת-הכושר, יראה עצמו לא-יוצלח מדוכדך. אבל הוא יצליח…

– הי, הארדקסל, לך אל המחסנים בשביל זה. בוא-נא בן-אדם. אל תעמוד הוזה שם… –

נער-שליחות. רוצה, הזמן. יבוא יום ונער אחר יקח את מקומו. הוא נעשה תלמיד מסור לעבודת אחרים. החניף להם בערמה, כדי שיעוררם לחלק אתו פרורי-ידיעה; היה תמיד מוכן להשגיח על מלאכתו של איש שחפץ להיות נעדר לרגע. אז, בעוד שחסרו לו חדשים אחדים להיות בן שש-עשרה, באה לו העליה.

תנועות משונות התחוללו אז; שנויים בכל מקום. הרבה מן המכונות הישנות הוסרו, וחדשות לקחו מקומן. אמצאות יפות, נפלאות, מקסימות אשר מלאו את העין רהב לראותן בלבד. כנופיה של נערים חדשים נכנסו אל בית-המכונות, ומוזר הדבר שאף אחד מהם לא היה שוליה שכיר-שנים. איש לא ידע מדוע, איש לא שם לב. ואמרה השמועה, כי העסקים רעים. איך הם יכולים להיות טובים, בעת כל השנויים האלה, המהפכה הזאת, שנויי ארגון וחלופי-גברא. היה בזה יותר משום עסקים מוגברים. מכל מקום, אותו לא יפטרו; הוא שוליה, שכיר לשבע שנים, אשר רק שתים מהן חלפו.

עליה! לאחר שצפה לה זמן רב כל כך, מצאתו בלתי מוכן. אף-על-פי-כן אפשר להסתגל לכך. וביום שנכנסה כנופית הנערים החדשים אל הבית, כולם לובשים עליונים חדשים, כולם מרגישים בעצמם יותר מדי, ומעריצים את כל החדושים שראו, לא מצא קושי בדבר, להתנהג כבקי ורגיל, כבוגר נעלה מהם.

הוא שמח שהרבה מן הפנים הידועים של השוליות שנמלא זמנם, היו חסרים: לעיניהם לא היה יכול לשחק משחק כל-יודע. חוץ מזה, מעולם לא היה יכול לראות את השוליות הבוגרים בתור שוליות; הם היו בני דור אחר; אחדים מהם אפילו גִדלו שפם; הם היו יותר קרובים לגברים מאשר לנערים. מכל מקום, הם נעדרו עכשיו; מקומם נתמלא על ידי נערים הרבה יותר צעירים שאפשר לדבר אליהם מתוך קרבה יתרה.

– עכשיו, – אמר דשו רידג' המפקח, – עכשיו אולי תחדל מטרדנותך. הרי לך המכונה שאליה נכספת תמיד. נראה אם לא תגיע לידי כשלון. ואם אתה רוצה לדעה מה, שאל. –

הארי העביר מבטיו מן המפקח אל רצועת-משור הקרויה קַפְּסְטַן, בת-הצחוק גברה על פניו: – אָה, טַא, דשו, – אמר בפנים נוהרים – אני שמח באמת. –

– כל זה ידוע לי – אמר דשו באדישות. – אך השגיח יפה על המלאכה, ואל תתחיל לטפל בדברים לא-נחוצים. אם משהו אינו פועל כתקונו, הפסק את המכונה והודיע מיד. אין אתה צריך אלא לשים עין. אין שום קושי בעבודה זו. ואם תתנהג כשורה, אולי ידחפוך למכונות החדשות שתהיינה מוכנות בעוד שבוע; אם כן, שמור עצמך!

באמת, היתה עבודה זו כמשחק-תינוקות. אבל סוף-סוף הוא משגיח על רצועת-המשור אם כי ממין פשוט היא – קפסטן. הוא הביט עליה בגאות-בעלים, העביר ידו עליה מתוך חבה, נגע במנגנון, והביט בעינים גדולות כיצד המכונה גלחה שרטים דקים של פלד אשר התקפלו מסביב לעצמם כקפיצים, ונשברו. מקסים. מלהיב, גם כן, לדעת כי אולי מחכה לו עוד עליה כעבור שבוע. אם כן, תהיה זו עליה משולשת, כי, בטבעו של דבר, היה צריך לנסות ידו קודם במכונת-מקוב. הוא היה מאד מרוצה מעצמו, ביחוד בזכרו כי תם הייר, שעבד שלושה חדשים יותר ממנו, הועמד אצל מכונת-מקוב.

תם כעס על זה, כפי הנראה. בצהרים אמר מתוך רוגז: – אין זה מן היושר. הם דחפו אותך למכונת-המשור קודם לי, אני אראה את מישהו בדבר זה… הייתי כאן קודם לך. – ובהתקפה: – למה עשו כך? זה מה שאני רוצה לדעת. –

– אני איני יודע – ענה הארי, בסתר-לבו מרגיש כי יתרונו הטבעי הוא הגורם. – אה, אינני יודע. אל תשאלני. איני אלא עושה מה שמצוים לי. – ואז, קודם שידע איך נעשה הדבר, נפלט מפיו: – אל תהא משחק כל כך ואל תאחר כל כך בבקרים. –

תם פקח עיניו, לא מאמין למשמע אזניו: – מה? – קרא בחימה – וכי מי, בשם… אתה בעיניך? הארי רגז: – אל תדבר גסות אלי, ובאם לא, אסחבך על פני הארץ! –

– אתה? – מתוך לגלוג, מראה את שניו הרקובות בצחוק מעושה: – הא! הביטו נא מי המדבר! –

– כן, אעשה כך, – כשהוא מרים גבותיו ולוטש עינים.

– הייתי רוצה לראותך עושה כך. –

– רק התגרה בי! – בסגירת אגרופים. שאר הנערים, בשמעם את המריבה, התלקטו סביב, והתחילות לעורר את הנערים למלחמה בקריאות-התול.

תם שלא היה בכונתו להלחם כלל, הביט מסביב לו, אולי ימצא מוצא ממצבו הדחוק. – התגרה בי, – אמר הארי, ועכשיו עמד, אגרופיו מהודקים, שפתיו קמוצות, מקוה מתוך יאוש שתם לא יתגרה בו.

תם עגל שפתו כלפי מעלה. – כן – לגלג – זה היה או לארי מית או נד נרקי אשר שמו אותך לפני… והטעם הוא כי מטורפים הם אחרי סאל שלך!… –

הארי הסמיק: – שקרן! אין בינם ובין סאל שלנו ולא כלום!

– שקרן בעצמך! היא רקדה עם נד, וראיתיה מסיחה עם הבחור השני. – הוא דחף את חטמו הבולט סמוך להארי והביט עליו בלטישת-עינים דרך משקפי-הפלדה שלו, בהוסיפו מתוך קנטור: – קרא לי שקרן, עכשיו. – ואז, בבוז: ילד שעשועים של נרקי!

הקנטור היה למעלה מכוח-הסבל, עד שלא ידע הארי מה הוא עושה, כבר שלח אגרוף בפראיות, מכה בחטמו של איש-ריבו. הלה שאג שאגה אחת, שם ידיו לפניו וצעק: – הוי עיני! משקפי, משקפי! עיני, עיני! הה, עיני! –

הרואים פה איד אשרו את מלאכת הארי; זרזו אותו שיכלה את תם באמרם, כי אך תירוץ הוא ענין המשקפים לכסות את פחדנותו. אבל, אפילו אילו היה הארי רוצה בכך, לא יכול להלחם עוד. הוא היה רועד מתוך התרגשות ועצבנות. ומלבד זה, עצם-הרעיון לשוב ולהכות את תם היה מגוחך; זה היה נכנע, נלחץ אל מכונה לסתרה לו, ידיו לפניו, עודנו מצעק.

דשק לינדסיי נגש אליו, אחז מלוא-הקומץ משערותיו המשומנות והקלושות, משך ראשו אחורנית עד שנגלה חוטם זב דם. –

– הנה, – קרא בבוז – אין אתה פצוע, אפילו… אתה מחליא אותי צרחן גדול שכמותך. – הוא דחף אותו עד שהיה כָּרוע על ברכיו: במשיכת-כתפים אמר אל השאר: – נלך-נא. נניח אותו לכלות את צריחותיו. –

הם זזו משם, הארי אחריהם. הוא לא הלך שש פסיעות, והסקרנות הניעה אותו להביט אחורנית אל תם, שקם עכשיו על רגליו ועמד, גלמוד ועזוב. פניו היו מוסבים; הוא היה נושף ומנגב את חטמו המאָדם. התעוררות פתאומית של רחמים וחמלה הוליכה את הארי בחזרה. הוא פשפש בכיסיו, והוציא סיגרטה. – הרי לך, תם, – אמר לפתע – לא נתכונתי להכאיב לך… ולא חפצתי להלחם. –

מבלי הביט לעברו, לקח תם את הסיגרטה, נשף רגע, אז שלח מבט טפשי אל הארי, ומלמל: – לא נתכונתי כלום נגד סאל שלך… אף-על-פי שהיא באמת רקדה עם נד נרקי, ובאמת ראיתיה משוחחת עם לארי מית, – ובחום, ובהצטדקות: – אתה עצמך היית מרגיש אותו דבר אילו הקדימו מישהו לך! – ובקלות: אך לא אכפת לי: "יתקעו להם את מכונותיהם ה – "

– אל תשים לב, תם – אמר הארי, בהרגישו עצמו נדיב מאד – אל תשים לב. היתה שגיאה, אני מתערב אתך. ותו לא…

התקיעה הפסיקתם. הם שבו לעבודתם. רגע, והכל נשכח.

איזה שנוי להיות מוסר טבעות-נחושת לשוליות טירונים, טבעות-נחושת שחקוק עליהן: 2510; להיות אומר לנערים, בקול נגיד: – הי, אתה, קח את זה למחסנים, וראה שתהיה זריז בכך. – ולראותם אצים להם באותו החשק שהיה הוא עצמו אץ כששכרו אותו בראשונה. ונעים היה לענות להם, מתוך גובה, לשאלותיהם המפוחדות בדבר המנגנון של המכונה, לעשות עצמו כמומחה לכל הליכות המכונה וחוקי ההנדסה, ובכלל, להתנהג, כאילו העבודה שלו היא היותר חשובה בעולם.

הוא שאף אויר בעמקות, מרוצה מעצמו.

פתאום חלפה הבעת-הרצון מפניו. הוא עמד קפוא, כשרעיון מבהיל זעזע את מוחו; עורו נעשה חידודים חידודים; מבלי משים, שם ידו לפיו; הוא הביט כגולם על סבובי המכונה שאין לפניהם רחמים.

– לכל הרוחות, – מלמל, נבהל.

הן הנערים הצעירים הקדימו אותו. זה המחיר שהיה צריך לשלם חלף עליתו. התוצאות היו מדהימות.

הוא לא ירוץ עוד בשליחויות בעד הגברים. הנערים החדשים יעשו זאת, ובסוף השבוע, יקבלו הם את מטבעות-הנחושת שהיו כל כך חשובות בחייו. מבלי האמין באפשרות הדבר, נסה לתאר לעצמו אורח-חייו לעתיד, כשלא יהיה לו לבזבוז אלא השילינג האחד מתנת-יד אמו. שתי קופסאות וודביין, כניסה לראינוע ביום הראשון, התערבות לשלוש אגורות והנה! הוא יהיה בלא פרוטה עד יום השביעי הבא. זה היה נורא. ולא תקום לו רוחה עד עבור ארבע השנים, עד גמרו את שוליותו וימצא לו מקום אחר אשר שם יקבל את משכורתו המלאה. – לכל הרוחות – מלמל, ושנה, – לכל הרוחות! זה לא עלה על דעתי כלל!

עולמו היה הפוך. הכל הופיע באור חדש, לא-ידוע, ומקרר. הרגשות מפחידות צעדו על בהונות-אצבעותיהן דרך השתיקות הקפואות שבמוחו; קולות מתמידים לחשו לו את האמת הקשה כי שוב אין הוא נער. כנופיה זו של נערי-שליחות שלחו אותו, ברצונו או שלא ברצונו, בדרך הזקנה, דרך שלא נעם לו לדרוך בה. והם לא התרו בו; השנוי היה פתאומי.

הוא הביט אחורנית שנים אחדות. הן “הגברים”, כמו שהיה רגיל לקרותם, בילי היגס, למשל, שנתן לו את חצי-הכתר בשעה שהוא, הארי, עשה בשבילו את ההתערבות המוצלחת – אלה “הגברים” לא היו גברים כלל, הם היו רק שוליות מבוגרים, ולא יותר. מצבם היה בדיוק אותו המצב שלו. הם לא הרויחו יותר כסף ממנו. אבל איך עלה בידם לקנות חליפה חדשה פעם בשנה, לתת אגורות לנערים, ולהניח בעסק-התערבות שש פרוטות, שילינג? הם גם הלכו להתחרויות “פוטבול”, ולפעמים לקחו “נשים” לתיאטרונות. הדבר היה כחידה וכזרות בעיניו. עתה היה בסוג שלהם. כפי מצב-הדברים עכשיו לא יוכל לעשות אחד מני אלה. מה שיוכל לעשות, מה שנשאר לו לעשות, הוא לסדר עם אמו שיהיה לו חלק יותר גדול במשכורתו ממה שהיה נהוג קודם, ולסמוך עליה לקנית חליפותיו ושאר לבושיו וצרכיו.

ודאי, לא היתה לו דרך אחרת. אותם השוליות המבוגרים, שבבערותו חשב אותם לגברים, מן הסתם עשו גם הם סדרים כגון זה. הם לא היו גברים כלל, מעולם לא, אפילו אלה שכבר צמח להם שפם, היו, מבחינה כספית, אך נערים מגודלים, חיים על כלכלת הוריהם וחסדם! ובכל זאת, עשו עבודת-גברים. זוהי שערוריה. היה צריך לעשות משהו בענין זה.

רגש של אחריות כבדה הועמס עליו. הוא היה עכשיו בסוג השוליות הבוגרים: הוא היה בן שש עשרה, הזקן שבהם לא היה גדול ממנו בלתי אם בארבע שנים וחדשים אחדים. שנה-שנה יהיה צועד ומתבגר, כשהשוליות הולכים ומתחלפים, עד שיגיע גם הוא אל מרום-המדרגה, להיות נחשב בין הגברים שמלאו פרקם.

לרגע הופיע לפניו מעוף-הזמן הלא-נעצר בבהירות-אימים. עד כאן היתה שנה בעיניו תקופה שאין לה קץ, משהו שנמשך ונעלם באין-סוף של העתיד המעורפל ואי-אפשר לעמוד עליו. כהרף עין ראה עתה את שנים-עשר החדשים דורכים איש על עקבי רעהו במעגל מחניק שאין לו מנוח, חדגוני, אנוס, כאסירים המתעמלים במעגל במיצר חצר בית-האסורים.

הוא כבר היה אצל מרלו זה שנתים. והן חלפו להן. אין להשיבן. הוא הרגיש עצמו נבוך, תוהה, מרומה.

שש-עשרה שנה, שבע-עשרה, שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, עשרים ואחות, עוד חמש שנים והוא יהיה גבר. גבר. זה היה בלתי נתפס. אך הן בילי היגס היה גבר, וכן נראה תמיד. הגע בעצמך! כשהוא התחיל כאן, היה ביל בן תשע-עשרה, רק בשלוש שנים זקן ממנו, הארי, ברגע זה. הוי, בעוד שלוש שנים…

זכרון בהיר מימי המלחמה נצנץ לפניו עכשיו. הוא ראה עצמו עומד על המדרכה, אוחז בשולי שמלת אמו, ומתלהב לשֵמע המוסיקה הצבאית כהסתכלו בכנופיה האחרונה של חיילי-לַנְקַשיר, בצעדם בתהלוכה אל מיתתם בדרדנלים, הוא חשב אז כמה הדורים וגדולים וחזקים היו אותם אנשי-הצבא בני תשע-עשרה, והתפלא כשמעו את אמו אומרת למרת בול שעמדה על ידה:

– האם אין זאת חרפה? ילדים הם, ולא יותר. חטא וחרפה, מרת בול. חטא וחרפה. –

– אותם המעוררים מלחמות, מרת הארדקסל, – ענתה מרת בול בהטעמה מיוחדת – אותם המעוררים מלחמות, מן הצורך להכריח שילכו הם וילחמו. ואילו קבלו את דעתי, היו הם הולכים ונלחמים: לא היו לוקחים נער שלי. הביטי נא אל כל המחנה הזה. הן נערים הם ולא יותר.

הזכרון התמיה את הארי. הלא אותם אנשי-הצבא היו אך בשלוש שנים גדולים ממנו. הם היו גברים בהיותם בני תשע-עשרה. אילו היה בן-גילם היה גם הוא נעשה איש-צבא; בר-מינן, אולי, בארץ נכריה. הוא נזדעזע.

עד כמה שנסה, לא יכול להביא עצמו לחשוב על גופו כעל גבר. האם היה חסר איזו מדת-גברים שיש לשאר? בין שהוא חסר ובין שאינו חסר, יהיה מוכרח להגיע לידי כך.

היו ילדים קטנים בבית הספר כעת, אשר כעבור שנתים יתקבלו אצל מרלו. הוא לקק את שפתיו. אותם יראו אותו כמו שהוא ראה את בילי היגס, בתור גבר. הוא מצמץ בעיניו, ושוב לקק את שפתיו; חפץ ללכת ולמצוא אותם הילדים ולגלות להם שהוא אינו גבר כלל, לא נתכוון אפילו להיות גבר. – אינני גבר,– סח להם במוחו, – אינני גבר. אתם מבינים? אהיה רק בן שמונה עשרה כשתתחילו בכאן. אתם רואים, רק ארבע שנים אגדל מכם. כן, ואתם תקבלו יותר ממני לבזבז, ואני אהיה קרוב לסוף זמני. – ולעצמו אמר: – לעזאזל! ילדים בני ארבע עשרה מקבלים יותר לבזבז ממני בהיותי בן שמונה עשרה, לעזאזל: אהיה מרויח אז רק ששה עשר שילינג לשבוע ומשלם דמי-אחריות לעצמי.

נצנוצי אמת זרחו עליו. מיליון דברים נסתרים לאט לאט התחילו לגלות סודותיהם; מה שהיה מצובע הדר, נתפורר למציאות ערומה ונוראה.

הוא ראה קבוצות של צעירים מתהלכים בפנות הרחובות מבלים זמנם לצורך או מבטלים זמנם; המראה היה כל-כך מצוי, עד ששום איש לא שם לב אליו. למה עמדו שם בחבוק-ידים? מדוע לא הלכו אל תיאטרון-הראינוע או למקום-שעשועים אחר? למה לא יִפו עצמם בלבשם את בגד יום ראשון שלהם בשביל הערב? הוא ידע כי לעולם לא יצאו לבקש תענוגים, מפני שהם היו כמותו, חסרים את הכסף הנחוץ. ובזכרונו עלו שורות על שורות של חליפות יום ראשון אצל פרייס ודשונס, והם ספרו ספורם. החליפות היו שייכות לפרייס; בסוף כל שבוע השאיל אותן לאנשים שקנו אותן מלכתחלה. ואפילו אלה שלא נתנו אותן בעבוט, לא העיזו ללבוש אותן בכל ערב. הבגדים היו צריכים לשמש להם לשנים-עשר חודש, וקניית הבגדים לאחרונה היתה פירושה של נוכחות הגובים מחברת הבגדים “השומרוני הטוב” בכל יום שביעי אחר הצהרים. שני שילינגים לשבוע לחמישים ושנים שבוע – הרי חליפה אחת.

אבל עדיין היה ענין אחד שהוא כחידה בעיניו. הנה, בילי היגס, למשל. עד כמה שהגיעה ידיעת הארי, לא היה בילי סובל מעניותו: להיפך, הארי זכר בבהירות כיצד היה בילי זורק כסף לכל צד בשפע; ראה אותו כולו אומר שביעת-רצון מעצמו, הארת-פנים לכל.

– כמה פעמים? – שאל את עצמו.

– הן – מלמל אל לבו – כמה פעמים? פעם, רק פעם אחת. זכה בילי בהתערבותו המצליחה.

לאט לאט נתגבש הפתרון. הצלחת בילי הלא-מצויה באותה שעה מוצלחת הרימה אותו על נס. אך משוך משך את העינים, ותו לא. זה היה כל-כך בלתי שכיח שהצלחה כזאת תפול בחלקו של אדם, עד שבהשיגה את מישהו, היו כל המסכנים חסרי-הפרוטה רואים נהרה של זיו מסביב לראשו של זה המוצלח. זו היתה פליאת שבעת הימים. היית זוכר אותם ואת מזלם הטוב, כשם שאתה זוכר את השריפה אצל בית האריגה של הַארְמְסְווֹירְתְּ.

בדרך הטבע לא היית מביט אפילו על בית-האריגה של הארמסווירת: זה היה בית אריגה, חלק מן הנוף, ותו לא. אבל כשנפלה בו דליקה, רצו לשם אנשים מכל עבר, ולעולם דבק בזכרונם ענין אותה השריפה. כשכבתה הדליקה, והנזק תוקן, והדברים שבו לכמות שהיו, שוב לא נשאו הבריות עיניהם לבנין המפוחם. והוא הדין בבילי היגס. איש לא הביט עליו עכשיו; פנה זיוו עם בזבוז כספו. עכשיו היה מחוסר-עבודה. אך אמש ראה אותו הארי מתהלך בטל בפנת הרחוב, עם שאר מקבלי קצבה, ממשמש בכיסו בשביל למצוא זנב-סיגרה שאיננה שם.

כולם גורל אחד להם; כולם במצוק; היתה מין נחמה עצובה בהיות צרת היחיד צרת המונים.

אבל חרה לו על כניסת הנערים החדשים: הם גנבו כסף מכיסו עם בואם. חרה אפו בכל איש אמיד; בסם גרונדי, הלבלר להתחרויות; בזקן-העיר גרומפול, זה האיש הדשן, בעל החברה “השומרוני הטוב”; ובפרייס המלוה ברבית, תאב-הזהב.

אז אחזוהו חיל ובהלה: הוא נעשה ירא. האם זהו פרוש ההתבגרות? וכסף. שילינג לשבוע היה אי-אפשרי. סיגרטות, תמונות ראינוע, ושלוש אגורות להתערבות. והנה הוא לקוי עד יום המשכורת החדש. הוא מוכרח למצוא הצלחה בהתערבויותיו; צריך להיות זהיר בתקעו את שלוש אגורותיו. לבו נפל בקרבו מדי זכרו כי הוא זכה אך פעם אחת בשתי שנים, ואז רק שני שילינגים.

אה, אבל הוא היה לא-נזהר אז. לא למד דרכי סוסים. הנה ההתחרויות שבעתון: – חמש מאות פונט בשביל ארבעת הראשונים במרוץ. – השג את הנכון, וזכה באלף פונט. – הה, אבל הסכויים לזכייה היו רחוקים. ואילו הצליח למצוא את הסוס הנכון, היתה תוחלתו נכזבת כתוחלת אותו האיש, אשר לאחר ניחושו הקשה, קבל מעורך המרוצים שבעתון, תחת חמש-מאות הפונט, מכתב כתוב לאמור: – ועל כן, הודות למספר הרב של מנחשים בהצלחה, שרשימתם תהיה נשלחת לכל דורש אחרי שלמו דמי-דואר, מצאנו לבלתי-מעשי לחלק את הכסף בין הזוכים. תחת זה, אנו שולחים תמונה מצולמת מהוד-מלכותו יורש-העצר.

– לעזאזל – מלמל – קצתי בחיי מפני כל זה. –

היכן היו רגשות הבטחון בעתיד? הצפיה לשמחות קרובות לבוא?

איה הלן? הוא חפץ בה מאד מאד. חפץ להתודות על פחדיו לפני אוזן קשבת ומרגישה בצערו. הוא יקח אותה אל גבעת דאוני הלילה, מקום שיוכלו לשוחח ביחידות, מבלי חשש של הפרעה. יקח אותה – אם תחפוץ ללכת… ומה יהיה, אם תמאן? הגע-בעצמך, אם תמסור חבתה לאחר…

הוי, הלן, הלן. רק היא היתה יכולה להמתיק את הפחד הזה מפני העתיד שהתרומם כענן כבד ושחור, מבשר-רעה על פני האופק.

פרק ב

הוא מאושר

גבעת-דאוני (איך קבלה את שמה, איני יודע) מונחת חצי-מיל מערבה להאנקי פארק. היא עשויה צבור גדול של חול, גל גבוה, ובראשה חתימת דשא. כשמזג האויר יפה והחושך יורד, יושבים שם אוהבים מן העיר ומבלים כל הערב בנשיקות ובהתרפקויות, בחכמה חוטפים אושר בעוד הוא שם.

אילו ניתנו אזנים לשחקים, היו שומעים מיליוני הבטחות ותחבולות מפיות צעירי בתי החרושת בחַשבם עתידותיהם.

החבה הנודעת לגבעה בתור מקום-פגישה, מתבארת על ידי זה שהיתה ההליכה אליה בחנם, הכניסה אין-כסף, אף גדרות לא היו שם ושלטים האומרים: אין דורכים על העשב. עם השקיעה, נוגה מולך שם. והעשב המלוכלך שימש מטת-כלולות לכמה וכמה רגעים של אושר עליון, והוא לפעמים הקדמה לנישואין מהירים שלא בעתם. ומן הסתם, כן תשמש הגבעה עוד זמן רב, עד שיודעו הממונים על שתי הערים למכור את גבעת-דאוני, מלוא-הקרון כפעם בפעם, לכל בנאי שיהיה לו צורך בחול.

מראשה, כשאתה יושב עם ערפך לשמש השוקעת, השטח הענקי והמנוגע של שתי הערים מתפשט לו מזרחה, צפונה ודרומה. כעיר נצורה, אשר זה אך נתרחקו ממנה המציתים החומסים, כן עלתה כאן יריעת-עשן עבה כאילו מתוך חורבות עשנות. והמעשנות הגבוהות עומדות כאן צפופות, כמקלות-משחק ענקיים, והן יורקות דגלי-שחור מתנפנפים ומסתלסלים על פני השמים המפוחמים. אותם השמים, אשר זכרו ימים לא כל-כך רחוקים, בעת שהזקנים היו מספרים בפרות אשר היו עולות ממקום אשר היה לפנים אחו דושא; ימים אשר בהם היה העפרוני הממריא מטפח בכנפיו נגד שחקים טהורים, ובלילה היו עגלים קטנים חסרי-שנים מביטים בלי-דעה על הלבנה, בעת שממעל הסתכל הינשוף המתגנב בעינים חדות על הירק מואר-הלבנה מתחת.

מזרחה, צפונה ודרומה מתפשט שטח-העיר.

האוהבים בעלי-השכל לא יביטו לשם לעולם, ויצפו מערבית-צפונית אשר שם המראה יותר נעים. שם עדיין יש שדמות, ובמקום שהנהר מסתובב ומתפתל, מרחק-מיל כדי מעופו של עורב, תאכסן שפתו הצפונית קהלות-עצים. עצי-עיר ושדמות-עיר.

הלן נאנחה מתוך שביעת-רצון והסתכלה בהארי השכוּב לצדה.

יחסו אליה במשך יום זה האחרון השתנה שנוי כל כך מוחלט. דומה כאילו הוא חושק בחברתה, אך בחברתה בלבד; אף-על-פי-כן היתה זהירה, לא בוטחת בשמחת עצמה. היא לא חפצה לבנות מה על תקוה מוקדמת שזו תאריך ימים.

אבל היו אותות מעודדים. הוא היה מתבגר לעין; לא עוד היה מתגעגע על חברת שאר הנערים. אכן, היה שנוי בהתנהגות כולם; כולם היו פחות או יותר מדוכאים. הטעם לא רחוק למצוא. בלילות יום השביעי, נשאר אך צל מהוללותם מלשעבר; לא עוד זרקו כסף הנה והנה בבזבזנות. דור חדש תפס מקומותיהם אצל הולקינגטון, בעל חנות המכולת; והוא הדין גם בשורות הראינוע של יום השביעי. הנערים הצעירים יותר הראו אותם ההרגלים, אותן הנטיות; אלא שהיו נערים אחרים, ותו-לא.

– נורא הדבר, הלן. תינוקות כאלה מקבלים יותר דמי-כיס ממני. כל מה שאתה מזקין, אתה הולך ומקבל יותר עבודה ופחות כסף, אין זה מן היושר. –

בישיבתה אתו, והוא לצדה, זכרה את דבריו, הפכה בהם מתוך עיון. הם מצאו חן בעיניה; אף-על-פי-כן עוררו את רחמיה אליו. היא התבוננה בו; הנה הוא שוכב מביט לשמים, יד אחת מבלי משים קוטפת קווצת-עשב. כל-כמה שהביטה עליו, יותר היתה אהבתה אליו גדלה בעיניה, עד שלא יכלה לכבוש תשוקתה לשפוך לפניו את לבה.

פתאום גחנה אליו ומלמלה בחום עצור: – הוי, הארי, הארי, אוהבת אותך, אוהבת באמת. –

הוא הביט אליה, בהנאה, מתוך הפתעה: – כן, הלן? – מלמל בבת-צחוק רכה.

היא שלחה מבט כה וכה. אז, בהורידה את ראשה, נשקה אותו בחטיפה, וחיש ישבה שוב להוכח אם לא ראה אותם איש. היא נוכחה, ששאר הזוגות היו יותר מדי טרודים בעסקים שלהם מלהשגיח בעסקי אחרים.

שוב התבוננה בהארי ומעט צבע פרח בלחייה.

– עשי זאת שוב, הלן, – מלמל, וידו נסגרה על ידה.

– לא, – ענתה, בהרגישה כי חובת-אשה שלה דורשת שתמאן. – לא. מישהו יראה אותנו.

– הוסיפי-נא – התחנן – יראו. לא אכפת לי.

– לא, לא, – אמרה בהחלטה, כששלחה מבט סביבותיה בשנית. מהר לחצה שפתיה אל שלו בעת שהוא שם את ידו הפנויה מסביב לצוארה בחבוק ממושך. וכאשר התירה, היתה מסמיקה, ושערותיה ומגבעתה לא-סדורות. – היית צריך להניח לי, הארי – התנגדה, מישרת את כובעה ומשתדלת לעצור בעד חיוכיה. תשובתו היתה לסגור עיניו ולהתאנח מתוך שביעת-רצון.

כשכבו שם, נתגנב אליו רגש משונה של עצלות עשירה, של עיפות-ממחשבה. עם הלן בצדו, הרגיש עצמו בטוח ושמור ממה שלא ידע. בטוח ושמור; שלֵו, מכונס לתוך מצב של מרגוע הארמוני, של שלום ונשימה שוקטת.

הוא נשם נשימה עמוקה של אנחה. פקח עיניו מתוך היסוס. הלן, כהשענה על מרפקה, היתה גוחנת עליו. הם חייכו זה לזו.

– האם מאושר אתה, הארי? – שאלה.

הוא נאנח שוב: – אי, כן, מאושר. באותו רגע שעצמתי עיני, הרגשתי רגש כל-כך בנוגע לי ולך. –

– מה זה היה? –

הוא הביא לתוך השמים: התאמץ למצוא מלים בשביל להביע את אשר עמו. – אינני יודע, – מלמל זה היה יפה ותו-לא. הִלך עלי מעין נמנום. –

היא לא ענתה; החליקה את שערותיו, בשעה שמבטיה לטפו את עניותו. היא מצאה שהיא מאד אסירת-תודה בעד מצבו הנוכחי: רעידות-פחדים הרגיזוה כחשבה על התוצאות האפשריות אילו היה מתמסר לעבודות-משרד. אילו, במקום עטיפת-כותנה ממושכת זו היה לובש צוארון עם עניבה; חליפה הגונה תחת עליונים משומנים; נעלים נקיות תחת מגפים מסומרים: היא לא היתה מעיזה לגלות עניותה שלה בצדו, אפילו אילו היה מאיר לה פנים. אפשר היה מוצא לו סוג אחר של מכרים; לא היה מעיף עין עליה אפילו. הוי, איזו שטות. מה שאפשר, רק אפשר הוא. ולה המציאות היקרה.

היא אמרה: – האם בוחר אתה להיות אתי, הארי, מאשר עם נערי הרחוב? – היא הביטה עליו בשאלה של דאגה.

הוא לא השיב מיד, הביט, מבלי הניד עפעף, לתוך השמים. שאלתה הזכירתהו ימים שעברו; ימים שבהם היה מצפה בקביעות לשלושת השילינגים דמי-כיס תחת השילינג הנבזה האחד של עכשיו. מה, בשם השדים, יכול אדם לעשות בשילינג אחד? הוא היה זקוק לכסף עכשיו יותר מכל הימים; הוא חפץ להראות בגלוי חבתו להלן על ידי קניית דברים בשבילה; חפץ לקנות בגדים בשביל שיהיה לבוש יותר יפה. אבל – פניו זועמו; משהו בתוכו התפתל, נרגז ואין אונים.

פקפוקו צנן אותה; זעם-פניו היה מפחיד. האם אפשר הדבר שהוא עודנו מפקפק אם הוא זקוק לידידותה?

– האם כן היית בוחר? – שנתה, כהסתכלה בפניו נבהלת.

הוא ישב לו, הניע תנועת-בטול בידו וענה: – אל תיראי. איני מתהלך אתם עוד… – הוא לא שמע את אנחתה. היא הניחה ראשה על כתפו ועצמה עיניה, בשעה שהוא הרים ברכיו וחבק אותן, שם ראשו על גבן, והביט על הנוף למטה.

לרגלי גבעת-החול, מעבר לדרך הלא-רצופה, יש מסילת-רכבת רחבה. הנה הפסים העיקריים בראש סוללה גבוהה, וסוכות בשביל הקטרים, ועוד פסים בקצה הרחוב של הסוללה. רכבות-נוסעים מהירות, הולכות אל ליברפול ואל בתי-העונג של החוף הצפוני-מערבי, עוברות ברעש, כל אחת בשעתה. כאן מחליפים תמיד רכבות וקטרים. והקטרים מתהלכים בנשיפה אנה ואנה ברשתות-המסילות, כאילו אין מטרה להן; קרונות בלתי מחוברים רצים להם, וכשאתה חושב, הנה הם פוגעים בחבריהם, הם חומקים בין שנים עומדים, וכשאתה חושב, הנה הם הולכים הלאה, הם פוגעים בשורת קרונות ברעש ומתחברים להם.

הגם כי הרעש היה גדול, לא הקשיב לו הארי. הוא מלמל: – זה מצער אותי… שאין לי מה לבזבז עליך, הלן. הרבה פעמים הייתי רוצה… –

היא לחצה את זרועו, והתרפקה עליו: – איני רוצה כלום. הארי, רק אותך אני רוצה. –

היום פנה. החושך זחל מתגנב אי-משם ופרש צעיפו הכהה על נוף-העיר. רכבת שקשקה דרכה בסוללה הרחוקה, השמיעה קול-שריקה חד, וחלונותיה, מגולים הוילונות, נוצצו והדגישו את החשכה.

עולם-הכוכבים של שתי הערים נוצץ כשהתהלכו מדליקי הפנסים בעבודתם. לא היתה לבנה.

–אף-על-פי-כן, הייתי רוצה שיהיה לי יותר כסף כדי שנתענג יותר. – הוא השגיח ברכבת החולפת. ההכרה המוזרה כי מעולם לא ישב באחת מהן, הנצה במוחו לפתע-פתאום. הוא בלע אויר בחזקה, שתק רגע, כשרעיון אמיץ נסה את מוחו; ואז פרץ בדבור: – אני רוצה לקחת אותך ועצמי הרחק לימי חג, הלן… –

היא שסעה אותו: – הוי, הארי, – ובקול נדהם: – אבל איפה נקח כסף לחג? –

קול-דבורה שם אותו לאל: – אה, אני אשיגנו – מלמל, – תראי אם לא… – קול בפנימיותו הזכירו כי אם יחשוך שילינג לשבוע, לא יהיה לו אלא שני פונטים ושנים עשר במשך שנה. הוא גמר, מתוך כשלון: אני התערבתי התערבות משולשת. (זו התערבות על שלושה סוסים. הזוכה בראשון, דמי זכייתו מוסבים בכפילות לסוס השני, ובשני – לשלישי) אני מתערב בכל שבוע אצל סם גרונדי. ואני משתדל לזכות בתחרויות שבעתון. – ובבטחון: – הוי, תראי, אני עוד אזכה באחד הימים. –

הוי, לא אכפת לי, אם לא תתעשר כלום, – מלמלה, – ובלבד שנהיה מאושרים. זה העיקר.

זרועה נתגנבה מסביב למתניו. שניהם נאנחו בבת אחת.

פרק ג

“תותי-גנה, חזרזרים”

סאלי, פניה מביעים התרכזות, יצאה מן הבית וטיילה ברחוב הצפוני. אף-על-פי שהיתה לבושה בשמלת-מחול שלה, היו הילוכה הרשלני והבעתה הדאוגה אומרים כי לא למחול לבה הערב.

היא שהתה על ההתלבשות; אכן, פעם אפילו החליטה שלא ללכת, אבל המחשבה שלא יהיה לה כלום לשעות מלבד לשבת קדורנית בבית, הכריחה, מתוך יאוש, לקיים את כוונתה הראשונה המהססת. חפצה הלא-ברור היה: לוא היה לה חדר לעצמה באין מפריעים; מקום שתוכל להרהר בו בשקט; מקום שאין למשפחה דריסת רגל בו להטריד. היא לא ידעה במה היא רוצה להרהר מלבד שהיה רוגז מציק ומכרסם בקרבה. היא הרגישה, כי היא רוצה במשהו מאד מאד. אך במה היא רוצה לא ידעה.

היא ידעה היטב כי אין פרטיות בבית: ידעה שאם תשאר בחדר-מטתה, אמה בטח תצעק לה למעלה: – סאל, מה את עושה שם כל השעה הזו? – והוא הדבר גם אם ישבה בבית-הכבוד הקטן שבחצר לשם בדידות. הקול: – מה את עושה שם – היה מזכיר לה כי אין להתבודד בביתה.

הוי, והרקוד בזרועותיו של אחד כמו נד נרקי. נפשה תעבה הדבר; היה לה די והותר מזה. זה היה גרוע מחוסר ממלא-מקום למה שבאמת חמדה. לוא ידעה מה שבאמת חמדה? לוא יכלה להפטר מאותם רגשות נוראים של חוסר-מטרה, מאותה הרגשה שהיא אבודה ואין לה מקום בעולם.

היא נאנחה בכבדות, בעיפות, כשעמדה על יד בית המרזח “הדוכס מגלאוססטר”.

קבוצת ילדים שחקה במשחק סמוך למקום; קולותיהם המצפצפים נתמזגו עם קולו של נואם בראש-חוצות אשר נאם לכנופית אנשים מעבר לרחוב. היא היתה יותר מדי שקועה במחשבותיה בשביל להקשיב לאחד משניהם. היא עמדה על שפת המדרכה, מסתכלת במרצפת הדרך, כאילו היא מתעמקת בטענותיו של הנואם.

נד נרקי, לבוש צחצחות, יצא מבית-המרזח כשהוא מקנח שפתיו על גב ידו. הוא ראה את סאלי עומדת שם, והביט עליה באי-רצון. – הֵי – אמר בחמיצות: – מה-זה את מכריחה אותי לחכות? –

היא נשאה את עיניה. – אֶה? – אמרה. הוא חזר על שאלתו, והוסיף: "למה לא נכנסת אל בית המרזח ולא אמרת לי שאת פה? – וכהעיפו עין אל הנואם מעבר לרחוב: – כנראה, את יותר מעונינת בשופכין שהוא זורק שם, אה? –

– אל מי אתה מדבר נרקי? – אמרה חֲריפות, כשעיניה נדלקות: – מי אתה בעיניך? –

– את הכרחת אותי לחכות… –

– כן, ומקום יפה בחרת לעצמך לחכות בו… –

– שמעי – השיב בהתחממות – ואל מי, חושבת את, את מדברת? וכהרימו את גבותיו: בשם השדים, כסבורה את שהנך מלכת-שבא, – ובאזהרה: – אבל כבר שבעתי דרכיך הקפצניות. אני יכול להשיג נערות עשר בפרוטה, וכאלו שלא תאלצנה בחור לחכות גם כן. את מבינה? נלאיתי רדוף אחריך כצל, וכל זה בעד לא-כלום.

היא הצֵרה עיניה: – כלב לכלוכי אתה, יודע אתה, נרקי. ואין אתה האחד שהוא נלאה. גם אני נלאיתי ממך ומכל שאר ההמון שאתה מתלכלך ביחד עמהם. תמיד אתה רוצה מנערות רק דבר אחד. וממני לא תקבל אותו, אתה מבין. מוטב לך שתתהלך עם אותן שהן עשר בפרוטה. –

הוא בלע את עלבונו, ואלץ עצמו לחייך. – הוי בואי, סאל – קרא. – אך התל התלתי. את מכירה אותי.

– לא, – ענתה: אינני הולכת לרקוד. –

– למה? – רטן בעקימות פנים – הלא הכנת עצמך לכך. –

– אינני הולכת; חזרתי בי. –

שפתיו נהדקו על שניו. תשוקתו היתה לסטרה; היא היתה מושכת עד לשגעון; היא היתה מאד לתאוה לו. הה, לחבקה, לדרסה, להכאיב לה! למה זה, מכל הנערות והנשים שהוא מכיר, היא שאין לאל-ידו להשיגה, דוקא היא תהיה כל כך מושכת אותו? אולי זה הטעם. אבל שהיא תתיחס אליו באדישות! הוא התנפח מכעס: – אח, – רגש – טוב מאד, אם אין את רוצה ללכת, אין את הנערה האחת בכאן. – ובלגלוג: – שמא את בוחרת לשמוע לו ולפטפוטיו. – הוא רקע לו הלוך ורקוע, כולו רותח, מבטיח לעצמו כי יחס יהיר זה מצדו אליה ילמד לה לקח והיא תשוב אליו מרצונה לבקש את סליחתו.

היא משכה בכתפיה ועמדה שם לבלי נוע: – שמא את בוחרת לשמוע לו ולפטפוטיו. – דברי נרקי היו כחידה בעיניה. אז הרגישה בנואם ממולה. פעמים רבות רמז עליו נרקי. זה היה לארי מית. כנראה, נרקי מקנא בו. אבל לקנא בלארי מית? הגעי בעצמך, שמך עם שמו של לארי מית ביחד, ולוא יהא זה במוחו של איש מקנא.

ומדוע לא? היא מצאה שהדבר מאד לרצון לה. היא היתה מוחנפת על ידי קנאתו של נרקי. רוחה, משום איזה טעם, התרומם כלפי מעלה; הבעת-גיל פתאומית האירה את פניה. היא חייכה, נשמה בעמקות, הרגישה עצמה נרגשת ועצבנית מרוב עונג. היא קראה לעצמה פתיה; אבל לא הלכה-לה ועמדה שם, מביטה אל לארי, ישר בפניו: מצאה שהיא חוקרת ושואלת עצמה שאלות על יחסה אליו. למה תרגיש אליו כך עכשיו ולא בעת אחרת? היא זכרה כיצד הביטה עליו מקודם במשהו דומה ליראת הכבוד. לא שלא דברה אליו מעולם: להיפך, לפרקים עמד להחליף מלה נעימה אתה. אכן, הם דברו זה לזו מקודם. היא נסתה לזכור את הדברים שהחליפו ביניהם באותם הרגעים. היא רק זכרה את עצמה שהיתה אז נבהלת מעט וקשורת-לשון. נוכחותו של לארי, איך שהוא, דרשה ממך שתהיי עומדת במיטב התנהגותך. הרגשת כמה קלושה לשון-דבורך כששמעת אותו מדבר. פתאום גלתה בעצמה אלף מומים, ולרגע נפל לבה בקרבה על גדלם של אלה.

הרגע עבר: היא הקשיבה למה שהוא אומר:

–… ובשביל למצוא את מחיר המשטר הנוכחי, אינכם צריכים אלא להביט על חייכם אתם וחיי הוריכם ואבותיהם הם. עבודה בלתי-פוסקת, מלחמה תמידית לשלם שכר-דירה ולקנות די אוכל ובגדים; ואין פנאי למשהו נוצץ ויפה. לעולם אין אנו רואים דברים כאלה. אין אנו רואים אלא את אלה הרחובות האפורים והמדכאים; מילים על מילים מהם, עד בלי סוף… והבתים שאנו מוכרחים לגור בהם כאילו נוסדו על ידי שדי-שחת לענשנו המיוחד. כשיש עבודה קבועה, אנו יכולים רק לחיות משבוע לשבוע; אין עודף. אבל תמיד מרחף עלינו אותו מורא איום של חוסר-עבודה. חוסר-עבודה שיש בכוחו, וכן הוא עושה, להפוך פועלים כנים לקבצנים, להרכיב עליהם חובות שרק בשנים ישולמו. אפילו על הצד היותר טוב, אני אומר לכם: לא אלה הם חיים. ואין זה גורלן של משפחה אחת או שתים בודדות. הסתכלו סביבותיכם כאן בהאנקי פארק; לא חלק ממנו אלא כולו מנוגע ככה. מציאות זו היא מה שנותנים לנו ועוקבים אותנו לחשוב שאלה הם חיים. ואין האנקי פארק אנגליה כולה. בכל עיר-חרושת שבמדינה תמצאו מקומות כאלה אשר אנשים כמונו, העושים את מלאכת-העולם, אנוסים לבלות שם את ימיהם. זהו המחיר שאנו משלמים בעד קיומו של משטר זה. וזהו המחיר שנמשיך לשלם אד שאתם, בני-אדם, תכירו לדעת, כי יש לה לחברה האמצעים, המומחיות והמדע לאפשר להיות אנשים ונשים במלוא מובן המלים האלו: – הוא ירד. איש אחר עלה במקומו.

הוא עבר את הרחוב לצד שלה. לחייה התלקחו, דפקה נתמהר; הרגישה עצמה נלהבת, נרחבת, ובו ברגע גם חפצה לברוח כדי שלא יראנה. אבל היא התיצבה על עמדה, ושמה עיניה בו, מוקסמת.

הוא העיף עין עליה בעברו. הוא עמד, חייך, כאחד הפוגע בהפתעה נעימה. – שלום, סאלי, – אמר בחמימות, והוסיף באי-אמונה מעושה: – אל תאמרי כי קניתי לי נפש אחת. –

היא צחקה, מלמלה משהו בלתי-ברור, ובהסבה עיניה, אמרה: – שמוע שמעתי, אבל איני יודעת ולא-כלום בדבר – אה – פוליטיקה. – היא נשאה עיניה אל עיניו. קרני פנס-הרחוב נאחזו בפניה המורמים, והדגישו בחורורית המתנגדת של פניה את השחור הנוצץ של עיניה.

היא הסמיקה; חשבה שהרגישה תשומת-לב של הכרה במבטו. או האם אך דמיון הוא מצדה? עדין לא ענה לה; עדיין הביטו זה על זו. היא היתה נבוכה, אבל לא יכלה להסב עיניה.

– שמוע שמעתי. אבל איני יודעת ולא כלום בדבר, פוליטיקה, – כך אמרה לו. פתאום נתעוררה, רעד-גיל עברה בראותה כי אין אתו בטחונו מתמול-שלשום. הוא אמר: – למה לא תתחברי אלינו באגודת הפועלים? – ובבת צחוק: לא הכל פוליטיקה שם, סאלי… אם כי אי-אפשר להמלט מכך… ישנם טיולי יום-ראשון לדוירבִּישַייר; הם יענינו אותך; ויש חברת-צעירים עליזה ההולכת…

– הייתי אוהבת זאת, – אמרה. – אתה הולך לשם, הלא כן? – ובפקפקנות: – איני מכירה שום איש שם. אני… אני… – היא חייכה לו.

– כן, אני אקחך. הם אנשים ידידותיים, להוי ידוע לך. אם רצונך לעלות – הבה, נראה… עדין עלי לדבר בשתים-שלוש אספות-רחוב הערב. אם את פנויה מחר בערב, אנו יכולים ללכת אל האגודה ואני אציגך לפניהם. –

– טוב, – אמרה.

הפסקה. הם הביטו זה על זו בבת-צחוק.

– מחר בערב, אם כן! – אמר, הניף כובעו, אחל לה “לילה טוב” והלך-לו. היתה איזו כונה מסתורית, מפריעה, בת-בלי-שם במאורע הזה, שהפליאה אותו. אבל היא עוררה רגשות נעימים ביותר. כלכתו, מצא עצמו מצפה בקוצר-רוח לליל-המחרת, בשעה שזכרון בהיר מפניה המורמים ועיניה החופפות עליו, שהה בדעתו. הוא התפלא על שרגשות כמו אלה הזעים בו עכשיו, יתחוללו בו על ידי אחת שראה אותה ושוחח אתה כמה וכמה פעמים. הוא שרק נגון עליז.

סאלי עמדה שם על המדרכה, אחוזת-כשפים. הוא הניף כובעו לכבודה. האין זה מקסים? מי משאר הגברים היה חולם על מעשה כזה? מי…

אמה, בעברה, הפסיקה את מחשבותיה. מרת הארדקסל אמרה: – אני זה אך הולכת למרת דשאיק, סאל. יש לנו אספת ספיריטואליסטים במטבח שלה. הנחתי את הארי בבית. הוא אמר לי שאם אראה אותך, אגיד לך שהוא צריך לך… – היא עברה את הרחוב אל בית מרת דשאיק.

סאלי נטתה וטיילה הביתה.

כעברה את קבוצת הילדים המשחקים בדרך, נדבקו קולותיהם הנוגנים לאזניה. היא צחקה צחוק-קל כשמעה:

– תותי-גנה, חזרזרים, עוגת מיץ-תפוחים:

אמרי לי מה שם אהובך, ונשלח אליו שלוחים… –

כשנכנסה אל הבית מצאה את הארי עומד על יד אבן-הרחצה מביט לתוך ראי קטן התלוי שם. מסביב לצוארו היה צוארון הרבה יותר מדי גדול בשבילו, אחד מתריסר שנתן לו לארי מית לאחר שפסל אותם. הוא קבל אותם מתוך החזקת-טובה נוהרת; הם היו מאותו המין שתמיד חמד בו, כי, מחוץ לשעות העבודה, היה לארי נקי בצוארו. אף-על-פי שהצוארונים היו זקוקים לשנויים, היה מבט אחד שזרק בהם בעד הראי מספיק לעורר בו בחילה תהומית לעניות בגדיו. חוסר חליפה חדשה יעשה את הצוארונים למגוחכים. חליפה חדשה; חליפה חדשה הגונה; אחת עשויה למדתו המיוחדת, מותאמת למתניו, לא סחורה מוכנה המורדת לו מן האצטבא, ומתאימה לו כלבוש-שק.

כבוא סאלי אל תוך המטבח, היה עומד ומדמה עצמו לובש את המלבוש החמוד; זה היה עשוי מסורג' וחבק אותו, בלי קמט, בדיוק.

היא עותה פניה בהביטה עליו. היא חפצה להיות לבדה בשביל להרהר. היא אמרה, בעוררה אותו: – מה אתה לוטש עינים – כונתי, מביט – על עצמך? אתה גרוע מנערה. –

הוא נזדעזע, פשט את הצוארון, פנה, הביט עליה, ואמר: – שמא תרצי לעשות אלה טוב לי, סאל? – הוא הושיט את הצוארונים, באמרו מתוך שידול: – הוי, סאל, את תופרת טובה. –

היא עותה פנים. – אח, לשם מה, לפי דעתך, נוצרתי? ואל תאמר: לעשות אלה טוב, אלא טובים. הוי, אין לי פנאי ללכלך ידי – כונתי, לתקן צוארונים בשביל מישהו. אני הולכת אל מחול, – ובקוצר רוח: – השג את הלן הוקינס לעשותם בשבילך. –

ידו נפלה לצדו; צוארונו, מסתלסל בין ידיו, העיר את תשומת-לבו של החתול; הלה שלח צפרניו אליו מתוך משחק.

הוא סקר את פני סאלי המוסבים ממנו. בימים האחרונים היתה נוטה להלך-נפש נרגז יותר מן הרגיל; לדבר היותר קטן, היתה מתלקחת. הוא תמה, מה לה: היא בלתה הרבה זמן במחולות. – מן הסתם היא מתענגת לה – חשב. הוא התאנח ומלמל: – חפצתי שאת תתקני אותם. איני רוצה שהלן תדע כי לארי מית נתנם לי. –

היא העיפה עין פוחזת עליו: – מי? – שאלה.

הוא הרחיב עיניו עליה, בתמיהה: – לארי מית נתנם לי, – אמר בהשתוממות. – לא גנבתים. –

– אה, – אמרה. היא פנתה הצדה, נבוכה, הרימה את כר הכורסה המתנדנדת ויישרה אותו שלא לצורך. – אתה יכול להניחם… הניחם פה. – אמרה, מבלי להביט אליו, – אני אתקנם. –

– חשבתי שאת רוצה ללכת אל מחול? –

– אין זה חשוב. –

– טוב. תודה בעד עשותך כך, סאל. –

היא לא נגעה בצוארונים; הם נחו בקצה השולחן. בהתהלכה בטלה סביב סביב בבית, הרגיש בה איזה חוסר-מנוחה; כל פעם שהוא עשה תנועה, שלחה לו מבט מהיר, מצפה. סוף-סוף קראה בקוצר-רוח: – כלום לא תצא הלילה כלל? –

הוא גמגם משהו, הרים את כובעו, והלך אל הדלת הקדומה, ברצונו שלא להכעיסה. יחסה היה תמוה: הוא עמד על יד הדלת הקדומה, סקרני. הוא שמע אותה מושיטה יד אל סל-מלאכתה; אז בא הקשקוש המַתַּכְתִּי של מספרים, וחריקת הכורסה כשישבה. הוא שמע אותה נוהמת נהימה.

– נטרפה דעתה, מן הסתם, – אמר אל לבו, ונפטר לו.

פרק ד

נוצות יפות

שאלת חליפה חדשה נהפך אצלו לרעיון קבוע. הום חלם עליה; לבש אותה בדמיונו לעתים כל כך קרובות, עד שבקומו בבוקר, היה בטוח שהיא מחכה לו, תלויה-לה מאחורי מחיצת היריעה המשמשת ארון בגדים.

היא לא היתה שם. מה שפגש בעיניו כפקחו אותן, היו אותם הבגדים העשויים לא לפי-מדתו, שנקנו משומשים בשוק-המגהץ. ברוגז היה קם.

יום ראשון לא היו הרחובות רואים אותו, והוא לא גלה להלן את הטעם הנכון. הוא שכב במטה עד הצהרים, ישב בבית שאר היום קוצף ומהרהר, לפעמים היה מתגנב ויוצא לאחר חשכה.

בהיותו לבדו עם אביו ואמו, הטריד אותם באין הפסק: – מתי אקבל אותה חליפה? – אמר מתוך תלונה קוצפת.

אמו נאנחה. – הוי, נער, מה אנו יכולים לעשות? אתה יודע כי סאל עכשיו עובדת רק עבודה חלקית, וגם אביך אינו בטוח בשבוע-עבודה שלם. –

– ידעתי, אמא. אבל עדיין לא היתה לי חליפה הגונה מעולם. ואני כמעט בן שמונה-עשרה. אני מתבייש לצאת ביום הראשון. – ובחום: – הביטי על בילי לינדסיי והשאר. להם יש. מדוע לא לי? –

מרת הארדקסל הביטה על בעלה בעצבנות; אז אמרה להארי, דרך התנצלות: – הם מקבלים שלהם מן “השומרוני הטוב”, הארי… ידעת כי אין אביך אוהב תשלומים מדי שבוע בשבוע… – שוב הביטה על בעלה. גם הארי הביט עליו.

הארדקסל הוציא מקטרתו מפיו, ירק לתוך האש, ודבר אל עתונו: עליך להסתפק במה שיש לך, נער. כל זמננו דרוש רק כדי לחיות. תקבל אחת, כשירחיב… –

דמעות-צער צפו בעיני הארי. אי-הבירור הנורא אשר ב“כשירחיב” זה! הוא הרגיש עצמו חסר-אונים עד כדי להחליאו. הוא היה עיף מזה, עיף מהכל. – השפע קרוב לבוא! המסחר מאחר כתלנו הוא! – הוא היה מרגיש חיל של שמחה כשפגע במלים מעין אלו בעתונים לפני שנה, כשאך התחיל מתענין בקריאתם; ה“ראשים” היו נראים לו כה מלאי-תקוה כי הנה ויבוא אושר לכל האדם. אותה השורה הופיעה מתקופה לתקופה בערך. אבל השפע בושש מאד מאד לבוא.

– שקרים הם, – אמר אל לבו.

– המסחר מאחר כתלנו הוא? – הוא היה עסוק למדי; וכן שאר הבחורים והנערים אצל מרלו. אם כן, למי היו הדברים מכוונים? הרי בילי הייר, וכל דורו, מתהלכים בחבוק-ידים ברחובות, ערומים ויחפים כמעט, מחוסרי עבודה. הרי הארדקסל, עובד בבורות לסירוגין: נדיר היה לגבי הלן וסאלי למצוא בכיסן שכר שבוע שלם ביום הששי. והוא, הארי, אף-על-פי שעבד זמן מלא, קבל רק משכורתו של נער… הצצה לתוך האמת הפחידתהו; בפחד הכיר כי הוא עובד רק לזמן מותנה. כל הפועלים שעבדו זמן מלא אצל מרלו היו צעירים כמותו: צעירים, בחורים; אכן, אילו היו עכשיו ימי-מלחמה, היתה הרשות קוראת לו גבר ומושכת אותו אל החפירות. צעירים, בחורים, גברים, עושים מלאכתם של גברים ומקבלים אך דמי נערים. שבעה עשר שילינג לשבוע נתנו לו עכשיו. הנה, קרוב המועד והוא יסיים את פרקו, יהיה מהנדס מוכשר. ואז, אם לא יוטב המסחר, יתחבר אל בילי היגס בפנת הרחוב.

יוטב המסחר? נאמר שהמסחר יוטב עוד, הגם כי לא יכול לראות איך יוטב המסחר יותר, הואיל וחבריו היו עסוקים זמן מלא עכשיו. אבל נניח שבאורח-פלא יוטב המסחר. האם יכניס בית-מרלו את בילי היגס וכל המפוטרים בסוף זמנם, בחזרה? או האם יכניסו יותר מכונות, יתנו “עליה” לפועלים הקיימים, וימלאו את המקומות הנפקדים למטה על ידי נערים גלמיים, שזה מחדש יצאו מבית-הספר?

רוחו נצטמקה. זוכרים אתם הכנסת המכונות האבטומטיות קודם לפיטור הכללי של כל דורו של בילי היגס?

אז לא חשב על זה הרבה, זולתי שהוא יגיע לידי עליה על ידי כך. אלה היו רק מכונות יותר חדשות ויותר פלאיות, שדרכיהן מרכבות ואין-סופיות. הרצועה-החותכת המקצצת ברגים צריכה אך ליד אחת המשחררת את זרם החשמל; והיא יכולה לעבוד בלי הפסק, בלי רחמים, עשרים וארבע שעות ליום, שבעה ימים לשבוע מבלי לעמוד לארוחות; דבר המאכיל את עצמו, פועל בדיוק מתימטי, “יכול לעשות הכל חוץ מדַבר”, כפי שהתבטא מישהו.

חידושן של מכונות כאלה פג עכשיו; הן היו גסות, מקובלות. הקודמות מהן כבר היו פרי-היסטוריות. הן עשו מנערים בלתי מנוסים גברים מומחים. והנערים האחרונים לא ידעו אחרת; כאילו נולדו לכך.

כל שנה ושנה היו מופיעים דורות חדשים של נערים, כל דור דוחף אותו ואת דורו מעט יותר קרוב לאותה תהום נוראה של גברות וקצבה.

הן סיפוק הנערים היה לבלי סוף; היו מיליונים מהם בבתי הספר; בית מרלו יכול להמשיך פעולתו לעולם. ומה יהא עליו ועל דורו כי יגיע זמנם? איפה תמצאנה להם פתיחות, אם כל הפירמות תשחקנה את המשחק של מרלו? אם? חשד מבהיל תקף אותו. אולי המצב הנוכחי הוא כבר המשטר החדש הקיים: אך יגמור אדם את זמן למודו, ושוב אין לו עבודה לעולם!

אבל מה זה נוגע לשאלת חליפה חדשה? הה, זה מוליך את הראש סחרחר, מיגע אותך, כשאתה חושב על כל הדברים הללו. דעתו חזרה אל ענין החליפה. – עליך להסתפק במה שיש לך. חכה עד שיוטבו הזמנים. – כזאת תשובת אביו.

שפתיו של הארי רעדו. בדרך זו, ישאר לבוש עניות לעולם. – למה איני יכול לקבל אחת מן השומרוני הטוב כמו השאר? – מלמל.

– איני שם ריחים של תשלומים שבועיים על צוארי – ענה אביו קצרות: – דבר שאין אנו יכולים לשלם בעדו במזומנים, נחיה בלעדיו. –

אבל השאר עושים כך, – רטן הארי. – והנה אני עובד זמן מלא, ואין לי במה לצאת בסופי-שבוע. –

א–אח! ואני עבדתי בדָמי כל חיי, נער, ומה יש לי? כל בגדי ימח שמם הם אצל המלוה בשביל לחם לאכול. – ובאזהרה: – אל תעורר חמתי, עתה. אל תעורר חמתי. –

הארי, מקופח, פרץ דברו: אם כן, אני עיף ויגע מכל זה. לא פרוטה לבזבז, לא בגד ללבוש, ואני עובד זמן מלא. –

הארדקסל קפץ על רגליו, בוער, וזורק עתונו הצדה: – אלהים עליונים! – צעק, – אך אלה הם חיי דמים, אלה. אני בא הביתה לנוח, ומה אני מקבל? אם לא אתה, יש היא (כונתו לסאלי). בשם השדים, בן-אדם, כלום חושב אתה שהכסף הארור צומח על העצים?… א-אח. אצא מכאן! – הוא חטף את כובעו ומעילו המרקיבים ויצא בצעדים גסים. איש לא הבין לרוחו. הנה הוא כאשר הוא, גבר, נשוי לאשה, אב לזוג ילדים מבוגרים, עובד קשה והיה תמיד עובד קשה, אבל אין ידו משגת להלביש ילדיו כהוגן. לעזאזל, כלום לא הבינו שניהם, לא זה ולא זו, איך הוא חולה על כך?

מרת הארדקסל באימה טפלה בסינרה, ובעצבנות. בהביטה אל הארי, אמרה: – עכשיו, ראה מה שעשית. –

הארי הפיל עצמו על הספה ובכה בלי הפוגות, פשוט מחוסר אונים.

מאורעות כאלה נעשו שכיחים. הוא קרא אפילו לעזרתו של האלהים. – אנא, אלהים, ראה שישיג לי הזקן אותה חליפה. מעולם לא היתה לי אחת הגונה, ואני מתחרט שחדלתי לבקר את בית המסגד ואת המקהלה. – ומבלי הזמנה, התחילה מקהלה שבמוחו מזמרת בטרדנות אותו זמר שאין לו סוף, “האָמֵן הכפולה-שבע”.

אבל הוא לא הניח את הדבר בידי הקדוש-ברוך-הוא בלבד. הוא גם המשיך טכסיסיו הוא, וצעֵר את אביו בכל עת-מצוא. סוף-סוף, איזו בושה יש בזה להשתמש בנוחיות הממוצעת על ידי חברת-הבגדים “השומרוני הטוב” מיסודו של זקן-העיר גרומפול? כל אנשי השכונה היו מלקוחותיו, שאילולא כן, לא היה להם לעולם מלבוש חדש. “השומרוני הטוב” היה מוסד איתן ומועיל. והכעיס אותו הדבר שרק שנאת אבא העקשנית נגד לקיחה בהקפה, עמדה בינו ובין תשוקתו. לעזאזל, כל הרעש הזה בשל תשוקתו המוצדקת להיות לבוש כהוגן. היטב חרה לו על זה.

תלונותיו הטרדניות התחילו מבלעים את עצביו של אביו. הנער היה בהחלט אטום לקול השכל. כלום לא היו די שקועים בחובות, שיכנסו עוד בחוב אחד בשביל דבר כל-כך לא-נחוץ כמו חליפה חדשה? בגד, מן המין שהנער יחפוץ בו, יעלה בודאי לשלושה פונטים. זאת אומרת, צריך מיד להשיג שלושה שילינגים רבית עוד קודם שיתן גרומפול צו למודד; ואז יבואו עשרים שבועות של שלושה שילינגים לשבוע. אבל שלושה שילינגים לשבוע!

אדם שאינו יכול להספיק למשפחתו די צרכה, הרי הוא כסיל בלתי אחראי בעיני עצמו, והוא מרגיש עצמו נרדף, עלוב, והוא אנוס לבקש מוצא בדרכים טפשיות. כסף, כסף, כסף. גבר בו הנסיון להטביע כל דאגה ועמל במשקה. בלכת מר הארדקסל ברחוב, היה מוצא עצמו מהרהר ורוטן אל לבו: – עבדתי כל שעה שנתן לי אלהים, כל שעה מחיי. ומה יש לי לראות בעד זה, כל יום-דמים, כל שעת-דמים, ועתה מצבי גרוע מאשר ביום קחתי אשה. –

הארי לא הרגיש כי העדרי אביו מביתו היו מכוונים. כל פעם שפגע בעיניו של הנער, היה מבטו אומר: – מתי אקבל את החליפה, אבא? – לא יכול לסבול את המבט. התחיל משתמט עד כמה שאפשר. הנער צדק בריבו; שד קטן זה לא היה ראוי להֵראות ברבים; הוא היה האחד בבית העובד זמן מלא. והוא נתן לבית כל פרוטה שהוא מרויח. הוי –! הארדקסל הרגיש תשוקה עזה להוציא את מוחו שלו מקדקדו ולהטביל אותו במים צוננים.

להארי היה מראהו הקשה של אביו מסוה גמור; אילו היה יודע, שאביו ירא מפגוש בו היה משתומם.

הוא התמיד בהנהגתו, עד שערב אחד של יום ראשון, צעק הארדקסל מתוך יאוש: הוי, אשה, בשם אלהים השיגי לו את החליפה הארורה. לעזאזל, קצתי בחיי מכל זה!

בנצחונו, היתה חדותו של הארי מגיעה עד לידי דבקות. בהתלהבות, היתה ההבעה המעונה והמיוגעת שבפני אביו כלא-כלום בעיניו.

פרק ה

מפי הנבואה

הארדקסל סגר את הדלת הקדומה. סאלי ואמה נשארו לבדן בבית.

האם אכלת דייך, נערה? – שאלה מרת הארדקסל בהתכוננה לפנות את השולחן.

סאלי מלמלה “כן”. שלבה רגל מעל זרוע הכורסה המתנדנדת והביטה אל תוך האש. היא הרגישה את מבט אמה עליה; ידעה שהיא, אמה, בוערת מתוך סקרנות לדעת מה קרה במשך הטיול אתמול. בחשק חכתה שאמה תפתח בדבור; שמעה, בקוצר רוח, לכעכועים העצבניים שבהם היתה אמה מכוננת כליה במקרים כאלה. הוי, למה הססה? כלום לא ראתה שגם סאלי מצדה מתפוצצת להתודות לפניה?

לב מרת הארדקסל רעד. מן הענין המבטיח שבין סאלי ובין לארי מית גנבה היא, מרת הארדקסל, תענוג-חרש. כבר, בלבה, בנתה לה רומנס נפלא מן המצב. זה היה מאכל-עדן לאותו צד של טבעה, שאף היא עצמה לא עמדה עליו.

אבל איך להגיעה אל עצם הדבר? אם היא תשאל שאלה ישרה, סאלי עלולה לכעוס. ילדים יכולים להיות מכסי-דברים ביחס להוריהם; היא עלולה אפילו לקבל מענה כמו: – פני לעסקיך! – הם לא חשבו מעולם כיצד קשיות-לבם מכאיבה. באמת, היא לא חפצה להתערב; רק בקשה לגנוב מעט מתענוגה של סאלי בכלי שני. האם תבין זאת סאלי?

היא כעכעה מתוך עצבנות, הקימה רעש בצלחות שבכלי-הרחצה על אבן-הכובסים, אז אמרה בפחדנות: – השעה היתה מאוחרת כשהגעת לבית אתמול, סאל. –

– אום – ענתה סאלי.

שתיקה.

סאלי קשקשה ברגלה על השטיח המנועץ, מקוצר רוח.

מרת הארדקסל נאנחה, הרימה את המגבת, ואמרה: – אכן, צעיר טוב הוא אותו מר מית. יפה הוא בעיני, חי נפשי. –

במאור פנים וברק-עינים, הסתובבה סאלי בכורסתה: – באמת כך, אמא? – קראה בחשק.

באמת. נדמה לי כי ג’נטלמן הוא, – ענתה בהטעמה: – ופאר לשכונה, ואל תשגיחי במה שהבריות אומרים על חברי “הפועל”.

סאלי, עודנה מחייכת, נחה בכורסתה והביטה לתוך החלל. – כן, אמא, – אמרה מתוך אושר, – התענגנו מאד. מעבר להרים, גבוהים מכל-מה שראית בימיך; והוא יודע שמות כל הצפרים. – שוב הסתובבה בכורסתה: – והוא שלם דמי-נסיעה שלי. הייתי במצוקה כששמעתי שדמי-הנסיעה הם שני שילינגים, ולי רק עשר אגורות בכיסי. – היא הסמיקה לזכר הדבר. – מעולם לא ידעתי כי זה יהיה כל כך הרבה. אבל נדמה לי שהוא ידע עשרי מה הוא, כי, כשאני התחלתי מסמקת ומגמגמת – האם יודעת את איך הוא מחייך, אמא? – אם-כן, הוא חייך ואמר, יש לו כרטיסים בשביל שנינו, והכל על מקומו בשלום. אף על פי שהוא אמר זאת בדרך אחרת, – ומתוך דאגה עצורה: – הוא לא היה עושה כן, אילולא, אלמלא… –

מרת הארדקסל הנידה בראשה. – מקובל היה בזמני, כשאני הייתי נערה, כי בשעה שנער משלם בעדך כשאתם יוצאים יחד, סימן הוא שכוונתו רצינית. –

שתיקה.

סאלי הביטה לתוך האש. – היתה נערה בחבריה שהתנהגה אתו בחופש. היא נסתה להרעימנו, אני יודעת זאת. אבל הוא לא השגיח בה הרבה, ושמר צעדי כל העת. – ובאנחה כבדה: – הוי, אהבתי כיצד הוא מדבר. והוא הוא – הוא כל כך נעים. מעולם לא התענגתי כל כך בכל חיי. – ובפנים מאירים: – והוא שאל אותי אם אלך אתו בפעם הבאה. – ובחום: – הוי, אני מקוה שאקבל עבודה נוספת בלילה בבית-האריגה. חפצתי להיות לבושה כשאר הנערות. הרגשתי עצמי מאד מאד יוצאת מן הכלל. והן במגפיהן הכבדים וצמריות, ומכנסי-טיול קצרים.

מרת הארדקסל הביטה על סאלי מתוך ספק: – האם חושבת את כי אביך יאהב לראותך במלבושים כאלה, סאלי? – מלמלה.

סאלי עותה פניה: – הוי, מה אכפת לי מה הוא חושב? אני אקנה אותם ואני אלבש אותם. יפנה לעסקיו הוא. – היא חבקה זרועותיה ונעצה עיניה באש. אז ירדה שלוה על פניה, כשראתה עצמה בדמיונה לבושה כך. כל מלבוש יהיה הולם אותה כל כך! הצמריה תַראה את גופה הגמיש בנקביותו בדרך שימשוך אליו עינים מעריצות. היא תשים קשור אדום לראשה, מבריק נגד שערותיה השחורות. באמת, לארי יהיה מתגאה בה. היא רעדה רעד גיל בציירה לעצמה כיצד היא פוסעת פסיעות גסות ליד לארי.

ואז, בזכרה את האנשים שהיו באותה חברה של אתמול, מצאה שאינה כל כך בטוחה בעצמה. היא הרגישה עצמה כל כך נחותה לעומת כולם. כאילו הם שייכים לגזע אחר. איך שהוא, חשבה עליהם כעל אנשים שיש לאל-ידם לקנות פסנתרים ולנגן עליהם; אנשים שדרו בבתים אשר שם אמבטיות. כשהתחילו משוחחים על מוסיקה, היו מזכירים איזה דבר הנקרא “האלי” ובאותו “האלי” היו נעשים מאורעות הקרויים “ביתובן”, “בארק” ועוד שמות משונים. הם דברו פוליטיקה, והתוכחו הרבה על אדם אחד בשם “מארכס”. כן, הם היו מין בפני עצמם, אשר שֵמע בית-מלוים היה לפי דעתה מוזר להם. אילו ראו את ביתה, את חדר-המשכב שלה! היא הסמיקה מתוך בושה.

אבל, למה תתבייש? היא שרבבה שפתיה. אילו ראו את בית לארי? שלו לא היה שונה משלה; הוא היה באותו רחוב, בכל אופן. ומן הכבוד שנתנו השומעים לדבריו, הסיקה מסקנה, כי הוא עליון על כולם!

חוץ מזה, אם הוא אינו מרחיק אותה משום ביתה, למה תדאג על מה שאחרים עלולים לחשוב עליו? היא כמעט קצפה על עצמה שהיא מעלה הרהורים כאלה בדעתה.

אמא אמרה בחום: – כן, נערה. הייתי שמחה אילו מצאת מנוחה עם איש צעיר אשר כזה. יש כל כך הרבה מינים גרועים מסתובבים בעולם בימים אלה. –

– המזל – דבר יפה הוא, – אמרה סאלי.

האם הביטה עליה בהתענינות פתאומית. – אני אומרת, סאל, – ענתה ואמרה, – נעבור את הרחוב אל מרת דשאיק. מומחית היא להגיד מזלו של אדם.

סאלי משכה בכתפיה. – הוי, דבר כזה מטורף הוא, – ענתה בקול שאין עמו הוכחה. היא הרגישה פחד-פתאום, חוסר-בטחון פתאומי, רגש מוקדם של רעה. זה האושר הנוכחי, דבר יותר מדי עדין הוא לטפל בו. אבל הסקרנות משכה אותה, גדלה וגברה עד שלא יכלה לעמוד בפני הנסיון.

– אין זה מטורף כלל, – אמרה האם: –אמא דשאיק מגידה עתידות לאמתן. בואי, נעבור את הרחוב אל ביתה. – היא יישרה את סינרה, והלכה אל הדלת הקדומה. סאלי פקפקה לקוצו של רגע, אז הלכה אחריה.

כשמרת הארדקסל הרימה את ידה לדפוק על הדלת הקדומה של מרת דשאיק, הפסיקה סאלי את תנועתה: היה אבק-רוָחה בקולה באמרה: – אין אור בבית, אמא. מרת דשאיק יצאה לה. הוי, בואי. נשוב הביתה. –

מרת הארדקסל נערה עצמה ממנה. אז הרימה אצבע לשפתיה: – הס! היא בפנים! – נשמעו הברות-קולה של מרת דשאיק בדברה מבפנים. – יש לה “חוג” הלילה, נערה,– בארה מרת הארדקסל – על כן המאורות כבויים. אם נדפוק, נפחיד את הרוחות, ומרת דשאיק מאד תהיה כעוסה.

יושבים מסביב לשולחן-במבוק קל, היו באותו חדר אפל-לגמרי, מרת-דשאיק הקטנה, מרת דורבל הצמוקה ומרת בול השמנה. קצות-אצבעותיהן נחו על גבי דף-השולחן, רגליהן, מלבד אלה של מרת דשאיק, היו קבועות באיתן על הרצפה, ורגליה של מרת דשאיק נחו על כסא, וברכיה מועלות על-ידי כך כרוחב-אצבע מתחתית דף-השולחן. והיה צורך בכך כדי שתהיה אפשרית השיחה עם הרוחות שהשיבו רק על ידי “הן” ו“לאו”. שתי דפיקות אמרו: “לאו”; שלוש דפיקות:“הן”; מרת דשאיק, שהיא “המתווכחת” אשר על ידה היו התשובות לשאלות באות, נתנה לברכיה לשמש “כוח מניע”.

היא פנתה אל הרוחות ואמרה: – האם הרוחות כאן הלילה? ענו שלוש בעד “הן”, ושתים בעד “לאו”. – היא לא ראתה שום סתירה בעובדה שהרוחות תוכלנה להגיד בפועל, על ידי דפיקה כפולה: – “לאו”. אין אנו כאן הלילה.

ואולם הפעם נעו ברכיה שלוש פעמים, ושלוש פעמים רקעו כרעי השולחן על הרצפה.

בחוף אמרה מרת הארדקסל: – חבל שלא הקדמנו לבוא, היינו יכולות להשתתף בחוג. –

– האם יש למישהו, – שאלה מרת דשאיק בקול מסחרי,– האם יש למישהו שאלה לשאול את הרוחות? – היא בטאה את המלה רוחות בדרך מיוחדת לה, בחשבה כי כן נאה לדבר אל הרוחות, שלהן יאה הנימוס. הן אין אשה יכולה לדעת רוחו של מי היא המקשיבה.

– כן, – אמרה מרת דורבל. – מרת נקל יש לה כרטיס מן המרוץ האירלנדי, והיא רוצה שאהיה שותפית לה. שאלי את הרוחות אם כרטיס זה יהא מצליח בסוסו.

מכיון שקראה בעתון שהאפשרות לזכיון בכרטיס היא אחת ממיליונים, הסיקה מרת דשאיק מסקנה כי יש אך תשובה אחת. השולחן דפק שתי פעמים.

– טוב; אני מודה לך. תחזיק-לה בכרטיסה הטפל. אני איני רוצה בו.

– הסי, מרת דורבל, הסי, – נזפה בה מרת דשאיק: – אין הרוחות סובלים הרבה דבורים. האם יש עוד שאלות? –

– שאלי אם דשק טוטל שם, – הציעה מרת בול.

מכיון שידעה שמרת בול טיהרה את דשק טוטל אך לפני שבוע, ובאם כן אין ספק היכן הוא נמצא, הדפיקה מרת דשאיק את השולחן שלוש פעמים.

– אָה, – אמרה מרת בול, – האם שם אתה, דשק בחור, שם? – בחשכה לא יכלו חברותיה לראות את הניצוץ הליצני שבעיניה: – אם כן, שמע-נא לי. כשטהרתי אותך מצאתי חצי-כתר בכיסך, ואני הייתי בדוחק גדול, ולקחתיו. ידעתי שאתה לא תצטרך לזה במקום שאתה הולך שמה, ואני מספרת לך זאת, כדי שלא תחשוב כי גנבתיו. איך אתה מוצא את המצב שם, דשק? האם דומה הוא למקומותינו? –

שלוש דפיקות.

– הי בחור, – המשיכה מרת בול, וכמעט שלא יכלה להבליג על בת-צחוקה בהביטה על מרת דשאיק באפלה: – הי, בחור, יסלח לי אלהים, אבל זמן רב ארך לך להסתלק. זה שנים ושנים שהייתי מצפה לפטירתך בכל יום. –

– שאלי שאלות, מרת בול, – שסעה אותה מרת דשאיק. אין הרוחות אוהבות שתהיי יותר מדי אינטימית אתן.

מרת דורבל, שהתענינותה ברוחות פגה לאחר שהיא למדה מה שרצתה לדעת, ראתה את מרת הארדקסל ואת סאלי בעד החלון. היא אמרה: – מישהו אצל הדלת, מרת דשאיק.

– הנה! – אמרה מרת דשאיק בהעמידה פנים של אי-רצון. – הנה עשית זאת. הלכו להן! – היא קמה ונגשה אל הדלת. – הוי, האת היא, מרת הארדקסל? וגם סאלי אתך. מעולם לא צפיתי לאורחים כאלה. בואנה, בואנה. אך חצי רגע. אעשה אור בחדר האחורי. יש שם אש, ויותר נוח שם.

סאלי ואמה נכנסו. מרת הארדקסל סגרה את הדלת ואמרה: – שמענו כי יש לך “חוג”, ועל כן חכינו עד שגמרת. – היא הוסיפה, כשהגז בחדר השני הצליף וגלה פני המסובות: מה שלומך, מרת בול? שלומך, מרת דורבל? –

מרת דורבל התאוננה על שעולה. מרת בול בקרצה עין על סאלי, אמרה: – אך באתי להמתיק את מוסר-כליותי. מרת הארדקסל. – ואל סאלי: – מה הביא אותך, נערה? באת שיגידו לך את מזלך? –

– קלפים או עלי תה? – צפצפה מרת דשאיק מן החדר הסמוך. אז נשמע קול חלול של כדורון המתגלגל בתוך קומקום, כשמרת דשאיק הרימה את המכסה לראות אם יש שם מים אם אין.

– הקומקום ריק, נסתפק בקלפים. הן תכנסנה-נא כולכן? –

סאלי ענתה, בתשובה למרת בול: – איני יודעת למה באתי, מרת בול, כי איני מאמינה בכך. –

– וכי מי מאמין? – צחקה מרת בול: – אך מעט לצון הוא, ואינו עולה בכלום.

– מכל מקום, – אמרה מרת דורבל, בהריקה את חטמה הרטוב בכוח על סינרה המלוכלך: – מכל מקום, הייתי קונה חלק בכרטיס, אילו אמרו הרוחות כי הסוס יזכה, לצון או לא-לצון. הוי, הגעו בנפשכם אילו זכיתי בשלושים אלף במזומנים, הייתי קונה לעצמי פרוה, ו… –

– כן, – אמרה מרת בול מתוך רטינה, כי קשה היה עליה אפילו לדמות בנפשה את האפשרות הזאת: – כן, והייתי צריכה להשכיב ולטהר אותך כעבור חודש, שכורה עד למות. פרותך על כולך! –

– הייתי מסתכנת עד כדי כך, – נשפה מרת דורבל: – לפחות הייתי טועמת טעם תענוג לשעה קלה. –

כולן נכנסו אל החדר האחורי, שם ישבה מרת דשאיק וסכסכה חבילת קלפים מלוכלכים. – הפרידי ביניהם, – אמרה אל סאלי, – שלוש פעמים, יקירה! –

ובשעה שסאלי עשתה כדברה, זכרה מרת דשאיק כי אך חרס יעלה נד נרקי בנוגע לחבת סאלי, והיתה יותר אפשרות שלארי מית יצליח בכך, ולבסוף, לא דלגה על העובדה, שגם סם גרונדי יש לו עין לסאלי. בקיצור, היא הגיעה לידי מסקנה שסאלי היא נושא מענין ופורה בשבילה לנסות עליה כח-נבואותיה.

בחצי-רצון הפכה סאלי את הקלפים, ונתגלו עשר יָעות, מלך היהלומים ובחור הלבבות. אמה הביטה בהתענינות סקרנית, מרת דורבל הביטה בכובד ראש, מרת בול שפשפה את חטמה.

– שומו שמים! – קראה מאת דשאיק, – הביטו נא על זה! – היא הרימה את מלך-היהלומים.

– כסף! הרבה, הרבה כסף! –

– בבנק – לגלגה מרת בול.

מרת דשאיק לא שמה לב אליה, הביטה על הכרטיס מתחת שהראה שנים יהלומים. – ובשנים, – הוסיפה, ואל מרת הארדקסל: – אפשר שני שבועות, אפשר שני חדשים, ואפשר שתי שנים. אבל יש כסף, וכסף לרוב.

מאת הארדקסל נאנחה: – אני באמת מקוה שיקום הדבר,– אמרה בחום.

– היית מטורפת אילו לא קוית כך, – רטנה מרת בול.

מרת דשאיק נענעה בראשה. היא הרימה את עשרת היעות, ונזכרה על ידו בנד נרקי. היא עקמה פיה לצד אחד, ואמרה לסאלי: אינני אוהבת את זה. האם את מכירה איש גבוה שחרחר? –

סאלי עותה פניה. השטות שבכל העסק הזה היתה לה לזרא. היא נענעה ראשה לאות “לאו”. – חשבי בחזקה, נערה, – זרזה אותה אמה: – התאמצי וחשבי – היא הביטה אל בתה מתוך דאגה.

– אחד את מכירה איש שכזה ואחד אין את מכירה, – אמרה מרת דשאיק: – הקלפים אומרים שישנו אחד כזה. הוא איננו איש בן-מינך. על כן היי זהירה. רעה כוונתו.

– גבוה או קצר, לבנבן או שחרחר, אחת היא אם אין להם כסף, – אמרה מרת בול, מלגלגת באי-כבוד.

– הן תשתקי, מרת בול, הן תשתקי, – מחתה מרת דשאיק בתלונה.

היא הרימה את הקלף האחרון, את בחיר הלבבות. – הוי – אמרה בחשק, – הנהו! –

סאלי מצאה עצמה מתבוננת בפני אמה. הבעת-פניה המרוכזות של זו היתה לה לגועל-נפש. היא זכרה שעה כשגם היא היתה מתרשמת מדברים כאלה כמו אמה. היא סלדה מפני הרעיון: מה היה לארי חושב אילו ידע שהיא משתתפת בהבלים כאלה. היא שנאה את עצמה, הסמיקה מתוך חום, כשעיניה נוצצות, הפתיעה את אמה ואת מרת דשאיק בפרצה פתאומית: – הה, אני מצטערת שבאתי. כל זה מטורף, כל זה, ואני הולכת לי. –

– אבל – נשפה מאת דשאיק בלכת הנערה – אבל… – הקלפים נפלו מידה – אבל, הראיתם מימיכם…? –

– הוי, צר לי על מה שעשתה, מרת דשאיק, – מלמלה מרת הארדקסל מתוך התנצלות; – נערה משונה תועת-דרך היא, סאל זו. ובו ברגע שעמדת לספר לה משהו על אודותיו, גם כן! –

מרת דשאיק, פניה נפלו מתוך אכזבה. ראתה זאת מרת דורבל ואמרה: – אל תשימי לב, מרת דשאיק. את יכולה להגיד עתידותי שלי. –

מרת בול קמה ללכת; היא עמדה אצל הדלת להתעטף במטפחתה, וכראותה את הגב הכפוף, הצמוק, מכוסה-המטפחת של מרת דורבל, אמרה: – אף אני יכולה להגיד לך עתיד שלך, הגם כי אינני נביאה. את תמשיכי לקבל את פנסית הזקנה שלך ולבסוף תמותי. אני אטהרך, והקהלה תקברך. – היא נפטרה, מנענעת רגליה כברוזה, וצחקה לעצמה תוך כדי הילוכה.

מרת דשאיק שוב ערבבה הקלפים.

פרק ו

מסחר שפל

מרת נאטל, כדחפה רכב-תינוק שחוק לאורך רחוב-הצפון עמדה אצל דלת מספר 35. השלט המלוכלך התלוי בחלון על חוט מלוכלך, אמר:

סוכן לחברת הבגדים השומרוני הטוב

ולמטה, בכתב-ידה המוקשה של מרת נאטל:

– עבוטים על פי קומיסיה, טובה לשכנים.

שלכם, מרת נאטל –

היה סוד בשלושת הקוים תחת המלה טובה. רמז בכך לאחד מעסקיה הבלתי-חוקיים וגדולי-הרוחים של מרת נאטל; אף על פי שעסק זה היה נוהג בדרכים מקובלות, בדיוק, בדרכי ה“בנק אָוו אינגלנד” או כל בית-מלוים הגון. מאין לה רשיון ממשלתי, הודיעו שלושת הקוים על הזדמנויות שיש לשכנים אצלה בענין זה.

נוהג בדרכים מקובלות. נשך היה נלקח, ערבון היה נדרש – חתימת-יד ואם אפשר, איזה חפץ יותר ממשי. השוָקים שהיא היתה בקיאה בהם ושעל פיהם באה לידי מסקנה אם כדאי לה להלוות את הדרוש, או פחות מזה, ואם אפשר לבטוח בלווה – זה שוק העבודה. אם אשה היתה בעלת שם טוב ובעלה היה עובד והוא מן אותם האנשים המשלמים חובותיהם בנאמנות, היו המניות של אותו לווה על הצד היותר טוב, והיא היתה נותנת הלואה לזמן קצר, שבוע ימים על פי רוב. אם לא כן, היתה מעבירה את בקשת הרוצה ללוות לידי זקן-העיר גרומפול, והוא, אם מצא את העסק כדאי לו, היה נותן לה קומיסיה בעד הצגת הלווה. מאד היתה מרת נאטל מתפלאה אילו אמרו לה כי תכסיסיה דומים לתכסיסי ה“בנק אוו אינגלנד”. לא היתה אלא אחת מבני פלשתים המרובים שאינם חסרי-שכל כשהם לעצמם, והם נותנים לפקידים להתגאות עליהם במומחיותם, בשעה שבאמת המומחיות המאיימת הזאת, עושה בתנאים יותר מרווחים ונוחים, רק מה שכל בשר-ודם היה עושה על דעת עצמו, אלא שהמומחים קוראים לזה שם יותר מסובך, וגורמים לכך שהבריות יחשבו שאי-אפשר לעולם בלעדיהם.

היא פתחה את הדלת ונכנסה אל המאורה המעופשת, בהניחה את הדלת פתוחה לרוחה, עד שריחות-הסרחון של הבית נדפו, כמים שאין להם סוף, במלוא-הרחוב.

היא גנחה, והריקה את תוכן צרורה על גבי השולחן, בהדפה את מפת-העתון ואת הכלים המלוכלכים לאחור, עד שנשארה לה כ“רגל מרובעת” פנויה. אז בלתה רגעים אחדים בסדרה כרטיסי-הלואה שורות שורות ובשימה על כל כרטיס וכרטיס סכום-הכסף המגיע לו. כגמרה, נראה קצה השולחן כמין משחק שחמט.

עוד גניחה, ומרת נאטל ישבה-לה על מנת לחכות.

והנה נשמעו פעמי-רגל מגששים, פעמי רגל של מישהו לובש נעלים או קרקים גדולות הרבה מכפי מדתו: ולויה לכך, נשמעו הברות אדם מדבר לעצמו. פעמי-הרגל עמדו אצל הדלת ונשמע קול: – האם בבית את, גברת? –

– האת היא, נאנסי? –

נאנסי נכנסה מתוך שפשוף רגלים. נאנסי – היא מרת דורבל, המטפחת מעוטפת בהידוק מסביב לכתפיה הרזות, טפת-טל בקצה חטמה הדומה למקור: – הה, – גנחה כהביטה על מרת נאטל בעינים זולגות: – הנה את. כמעט לא מצאתיך. –

– שבי, בחורה. הרגישי עצמך כמו בביתך. –

מרת דורבל עשתה כדברה, ונאנחה.

– בהחלט לא, – פתחה ואמרה: – בהחלט לא ישנתי אף שמץ-שינה אמש. שעול, שעול, שעול, ואין אויר לנשימה. – כן, דרך מרת דורבל להגיד לחברתה כי לא ישנה רבע שעה מחמת השעול. – מה לא הייתי נותנת בעד גמיעה אחת. – אנחה ממושכת. – כן, מרת נאקל (נאטל), אני שמחה ששמעת לעצתי. ידעתי שלא תפסידי על ידי כך. – היא העיפה עין על מרת נאטל אשר הביטה אליה בסימן שאלה. היא נדה ראש ואמרה: הדבר הרגיל – .

מבלי תשובה, קמה מרת נאטל, שמה כסא אצל המזנון, פתחה את הדלת, עמדה על הכסא והושיטה ידיה למשהו על האצטבא העליונה. אז נשמע קשקוש של זגוגית מתקשקשת בזגוגית; ידה שבה ונראתה כשהיא אוחזת בצוארו של בקבוק-יי"ש. ידה השניה פשפשה במזנון למצוא מספר כוסות קטנות. היא ירדה בחפזה ומתוך גניחה. מרת דורבל מביטה לבקבוק בפחד פן ישבר, התרתה בה שתזהר.

מאת נאטל לא יכלה לענות לה, הואיל והיא הוציאה את פקק הבקבוק בשניה, וכן אחזה בו עד שדומה כאילו היא מעשנת קצה מושלך של סיגרה; אז הרימה כוס קטנה, כונה אותה ישר נגד עיניה, וערתה לתוכה טפות מועטות של המשקה החריף, כדרך שרוקח מטפטף טפין של איזה סם-רפואה אשר עם רבויו הוא עלול ליהפך לסם-מות. היא הכניסה הפקק בחזרה, והעיפה מבט לעבר מרת דורבל שלקקה שפתיה בגנבה. – טפח מים רותחים? – שאלה. מרת דורבל הניעה ראשה לאות “הן” והוציאה ארנקה מתחת מטפחתה. – שלש אגורות, – אמרה מרת נאטל, והעסק נגמר.

מרת נאטל הרימה את שלוש האגורות.

– ומה בדבר אותו כרטיס-מרוץ, האם כבר באת לידי החלטה? –

מרת דורבל הרימה הכוס לחטמה והריחה הרחה ממושכת. עדיין לא טעמה ממנה. המלכה ויקטוריה, מתוך מסגרת-תמונות קצוצה בעלת זגוגית שבורה, הביטה עליה מלמעלה, כענותה: – החלטתי שלא אטפל בזה… אין ידי משגת… – מרת נאטל גנחה. אז באה שתיקה.

השתיקה הנמשכת הופרעה על ידי קולות-גישה של יותר מזוג רגלים אחד; נשמעו הברות של שיחה: פעמי הרגלים עמדו מחוץ לדלת הפתוחה. כרגע, חטפה מרת נאטל את הבקבוק מעל השולחן והצפינה אותו תחת סינרה המלוכלך. מרת דורבל שמה את ידה האוחזת בכוס מתחת למטפחתה. שתי הנשים לבשו הבעת תום גמור.

הבאים נכנסו. מרת נאטל, כהכירה את כולם, נאנחה, השיבה הבקבוק אל השולחן, ואמרה, דרך התנצלות על הצפינה אותו: – חייב אדם להיות זהיר בימים אלה. –

מרת בול שלחה עין לבקבוק והשמיעה הברה אחת: – הו! – נשתתקה, ושוב אמרה: – מלוא שלוש אגורות. מישהו מהנה את עצמו. הבקבוק היה מלא אתמול. – ועיניה על מרת נאטל בחשד.

אבל מרת נאטל כבר עסקה בעשיית טובותיה לשכנים בשביל קומיסיה; לרוב, לנשים צנועות וביישניות. שהן עצמן תעבוטנה, היה אי-אפשר לדרוש מהן; יותר מדי היו כליותיהן מיסרות אותן אילו עברו אך פעם אחת את סף-דלתו של מר פרייס. לאשרן, היו מרגישות בחטא פחות כשזה היה נעשה בגנבה על ידי מרת נאטל. שרותיה היו לברכה להן. בהכרת טובה היו מקבלות כרטיס-הלואה וכסף ממרת נאטל, שהיתה מנכה מקודם את פרוטות הנחושת לקומיסיה; אז נעלמו, כל אחת לאיזו מאורה שבשכונה; וכל מאורה, בין כתליה אותם המראות ואותה המונוטוניות המטמטמת.

המסחרים נגמרו, הכל היו שבעי-רצון. מרת נאטל הכריזה, ניצוץ של גאוה בעיניה: – גמר-עסק תכוף. זו דרכי אנכי. איזהו יפה? שמעשיו יפים. כן אמרָתי תמיד, וכן אומר לעולם. – ואל מרת בול: – ועכשיו, מרת בול, האם בקשת שָוֶה שלוש אגורות?

– כן, והיי זהירה מאד בכך. גרוני חלוד כמעט. – ובעקימת פנים: – ישנן בריות יודעות איך להרויח כסף, בשם השדים, כן, הן יודעות: סוכנת לחברת גרומפול הזקן, עובטת בעד השכנים, טובות היא עושה להן מסומנות בשלושה קוים, ומוכרת גמיעות. מן הסתם יש לך צרור צָרור באיזה מקום בבית, סייר אן (זו מרת נאטל); – מרת דורבל זעה במקומה: היא מכבר חשבה אותה המחשבה, ובסתר טפחה תקוה בנוגע לאותו צרור צָרור, שאם יבוא יום ומרת נאטל תפול מתה מיתה חטופה בביתה, כי אז תגלה היא, מרת דורבל, את מקום הצרור הטמון, ותזכה במציאה. הכל היה מסודר במוחה לקראת אפשרות כזאת, אם כי החזיקה את הדבר בסודי-סודות.

סייר אַן מזגה את הכוס בזהירותה הרגילה, השיבה הפקק למקומו ואמרה בתשובה למרת בול: – כשאשה נשארת אלמנה, היא מוכרחת לעשות משהו כדי לחיות. שלוש אגורות, בבקשה! – עוד צעדים בחוץ: העלמת הבקבוק והכוסות.

– אך אני היא – אמר קול, ומרת דשאיק, האשה הזעירה מלונדון, חבושה כובע ישן של בעלה, מטפחת לא-מחוזקת מסביב לכתפיה, נכנסה לבית; – כן, – אמרה, – זה אך שלחתי את הריקן שלי לעבודתו. – היא שמה שלוש אגורות שלה על השולחן, ישבה אצל מרת דורבל על הספה, הטתה את הכובע מעל עיניה, וגרדה את אחורי ראשה: – בשום אופן אינו רוצה ללכת לעבודתו מבלי דמי-הבירה שלו. עקש, עקש עד תוך-תוכו, כמוהו ככל הגברים, – ובמאור פנים, כשיישרה את כובעה, יישבה ידיה על חזה, וחבקה עצמה חביקה קלה. – ובכן, נערות, מה שלום כולכן הבוקר? – וכשלחה ידה לקופסת-הטבקה: – הנה, קחינה צביטה מזה, נערות! –

מרת דורבל נשאה עיניה האבלות, הרימה יד שלדית, צהובה, לקחה קומצה, ושאפה אותה כלפי פנים ביחד עם טפת-הטל. מרת נאטל העבירה קומצה למרת דשאיק, הרימה את שלוש האגורות, ושלחה ידה לטבקה, וכן עשתה גם מרת בול, אשר אמרה, בהתיקה הכוס מעל פיה: – כן… אינני יודעת למה העולם מגיע באלה הזמנים. אני זוכרת זמנים שלא עבר בהם יום אחד מבלי איזו לידה או השכבה. – ובמרירות: – הצעירים אינם יולדים, כפי חובתם. והמתים מטוהרים על ידי אנשים שלפנים היו נחשבים לבלתי-הגונים. בזמן שאני הייתי נערה, לא היתה אשה אשה עד היותה שכובה במטת-הלידה עשר פעמים, להוציא את הנפילים. אח! איך יצפו שנפש תרויח כדי לחמה בשעה שילדי בית-הספר יודעים יותר על דברים שבעולם משאנחנו ידענו אחרי היותנו נשואות שנים על שנים. – איש לא יכול לתרץ את קושיתה.

מרת דורבל הוציאה אנחה עמוקה. – העולם, – אמרה, – העולם שוב איננו כתקונו מאחר שיצאו הג’נטלמנים את “הדרך הישנה”. (כונתה לדרך אקלס הרחבה, שהיא המשך לרחוב ברוד המגיע לראש האנקי פארק. עד בוא הטראמים החשמליים בשנים הראשונות של מאת-שנים זו, היתה הדרך הישנה מקום-משכנם של הרבה מיליונרים אשר מקור עשרם – הכותנה, בתוספת שבעה דורות של פועלים לדור אחד של אדונים. אז נקראה הדרך “מיל המיליונרים”. המעונות עדיין על תלם עומדים). – בימים ההם, – הוסיפה מרת דורבל, – בימים ההם היתה נפש יכולה לסמוך תמיד שיהא לה משהו לעבוט. – ומתוך זכרון; הוי, הוי, זוכרת אני בהיותי ילדה קטנה, איך אמי הישישה, שלום לעפרה, – היא הצטלבה באותה יד האוחזת בכוס: – אמי הישישה היתה מוציאה את כולנו לרחוב כשבאו גבירות-הצדקה במרכבותיהן לדרוש מי ומי עני ביותר. “בואו”, – היתה אומרת: – “פשטו את תחתוניכם ונעליכם ופוזמקיכם”. – אז היתה שולחת אותנו לרחוב, והגבירות היו רושמות שמותנו בשביל מלבושים חדשים. הוי, כמה שילינגים נוצצים היו הללו מכניסים מבית-המלוים. כמה וכמה שילינגים נוצצים. אי-אפשר לראות דבר כזה בימינו. אם אין לך כלום, אין אתה מקבל כלום, ואין שם אל לב. הוי, הה, יום עצוב היה לנו אותו יום שעזבו אנשי המרכבות את הדרך הישנה. אילו היתה אמי הישישה חיה והיתה רואה את מצב הענינים כיום, היתה מתהפכת בקברה, כך היתה עושה.

מרת דשאיק, שהיתה מניעה בראשה כל הזמן, נאנחה: – העולם שוב אינו אותו עולם מאז מתה המלכה הזקנה. היא הסתכלה בהוד-מלכותה על הכותל ביראת-הכבוד. – ראו-נא את לונדון. אני קוראת בעתון הבוקר, שיש מלחמות-אגרוף באולם-אילברט. – מתוך השתוממות על השערוריה: – באולם-אילברט! בהרמת יד ובעצימת עינים: – הוי, היא היתה נותנת להם טבקה להריח אילו היתה היא בחיים. כן היתה עושה. אבל בשעתה לא היו מעיזים לעשות כך. לא… אני זוכרת את הזמן כשהיא עדיין היתה בחיים. הו! אתם מדברים על אצילים! בחיי ראשי! היה אי-אפשר להתקרב אל אולם-אילברט מילים על מילים מחמת מרכבות וזוגות. אצילים אמיתיים היו אלה; לא עשירים מקרוב. האוצר היה נשוא על גבם. – ובאנחה ונענוע-הראש: – והביטו נא עכשיו על אולם-אילברט: מלחמות אגרוף!… – לא היו עוד דברים בפיה.

מרת נאטל הוציאה את הפקק מן הבקבוק ומזגה לעצמה גמיעה הגונה. היא ברכה את כל המסובות “לחיים”, גמעה, ונשמה נשימה ארוכה בתור הקדמה לאיזו אמירה, והנה נשמעו צעדי-חרש על יד הדלת; כולן הצפינו את העדות. – מי שם? – קראה מרת נאטל, כהעמידה עיניה מתוך פחד וחשד על הדלת.

מרת הארדקסל הכניסה ראשה בפתח, חייכה למרת נאטל בענוה. ואז, כראותה את שאר הנשים, נעלם החיוך מעל שפתיה, היא לקקה שפתיה ועשתה תנועה כאילו להתחמק ולצאת. – לא ידעתי שיש לך חברה, מרת נאטל, – אמרה.

– הוי, הכנסי, נערה, הכנסי, – ענתה מרת נאטל בחמימות. העדות נראתה שנית. הכל נשמו מתוך רוחה.

– יהיה טוב פעם אחרת, כשאין את עסוקה, – אמרה מרת הארדקסל. מרת נאטל כחשה שהיא עסוקה. היא לחצה את מרת הארדקסל להגיד את חפצה.

– אם כן, – אמרה מרת הארדקסל מתוך גמגום, כזרקה עינים עצבניות לכאן ולכאן: – זהו… אח, את רואה, מרת נאקל (נאטל), הארי שלנו רוצה בחליפה חדשה. –

– אה, – אמרה מרת נאטל, – את מתכוונת, את רוצה שטר של החברה? – מרת הארדקסל נהרה מתוך רוָחה. – זה קל לסדר. בעד כמה היית רוצה החליפה? –

– ובכן, – אמרה, עדיין מתוך הסוס: – הוא אמר שהוא רוצה באחת עשויה לפי מדתו. –

– אפשר לו להשיג אחת בעד שלושה פונטים, מרת הארדקסל, – אמרה מרת דשאיק, – הוא אשר שלמתי בעת חליפת הזקן שלי. –

מרת הארדקסל נאותה לשלם את הסכום הזה. בעמל מלאה מרת נאטל נוסח-שטר ששאלה הרבה שאלות, כגון, מה פרנסתו של הארדקסל, כמה זמן ישב במספר 17 רחוב הצפון, שם וכתובת של מעבידיו, כמה זמן עבד אצלם, ומה עבודתו שם. – יחתום בעלך פה, גברת, ואז אראה שזה יבוא לידי גרומפול הזקן והוא ישלח מפקח לראות מה מצב שכר-דירתך ודמי-אחריות שלך, כדי שידע אם את משלמת הגונה. ואז תקבלי את השטר… שלושה שילינגים רבית תצטרכי לשלם קודם שאת מקבלת אותו, ואז יש לך לשלם שלושה שילינגים מדי שבוע בשבוע לעשרים שבועות. את מבינה? – מרת הארדקסל הנידה ראשה, ולקחה את נוסח-השטר.

מרת בול, בהביטה אל התקרה, אמרה כלאחר-יד: – את יכולה לרשום אותי גם כן לשטר בן חמישה פונטים, סייר אַן. –

אילו היתה מרת בול מביטה בפני סייר אן, היתה מבינה, על פי הבעתה בלבד, מה תהא התשובה. – לא אעשה כזאת כלל, – אמרה. – מה בדבר השטר השני שהיה לך? – ואל השאר: הלכה ומכרה אותו בעד חמישים שילינג במזומנים, ואלצה את גרומפול הזקן לדרוש את כספו לשוא, כי הוא יודע יפה יפה כי אי-אפשר לקחת אותה אל בית-המשפט, הואיל והיא יכולה לצפצף ספור יפה, ואין לה פרוטה לפרוטה. – ובהביטה אל מרת בול: – חמישה פונט, באמת! הו! שכמותך מוציאים שם רע על הרחוב. גרומפול מדבר על החרמת הרחוב בנוגע למסחר! –

– אָה, – אמרה מרת הארדקסל בחשק: – בעלי יהיה משלם טוב. הוא אינו מאמין בשטרות ותשלומי שבוע. אין הוא מרגיש יפה כשהוא חייב חוב… אבל מה יש לעשות? –

מרת בול נהמה – אותו בעל שלך, הרבה יש לו ללמוד בעולם, מרת הארדקסל, – הרבה ללמוד. – אי-אפשר להוציא דם מסלע, ובשעה שיש מקום להשיג בהקפה, הרי אני אחת שלא אהיה חסרה כלום. המת מת לזמן רב, ואני אחת שמלאה כרסה בהרבה צרות, ואפילו אם בשאר ימי לא אדע צרות. – היא הריקה את כוסה בבליעה אחת, השיבה אותה אל מרת נאטל ואמרה: – תני לי עוד מלוא שלוש אגורות, סייר אן… –

מרת הארדקסל, מכיון שלא היה לה מה לומר עוד, בקשה סליחה, ויצאה. לאחר ימים אחדים קבל הארי את חליפתו החדשה.

פרק ז

מזל שוחק

זה היה מפליא, מדהים, מיוחד במינו, לא יאומן כי יסופר.

כשנתפשטה השמועה, יצאו האנשים מבתיהם, לטושי עינים, הולכים אחרי ההמון הנוהר אל הכניסה האחורית, אשר שם, היה אפשר לחשוב, קרה איזה מקרה-רצח, כל כך רב ההמון.

הכניסה האחורית היתה עשויה דמות משולש, והוא המקום אשר שם היה סם גרונדי, לבלר-המרוצים של פנת-הרחוב, מקבל התערבויות של שלוש אגורות, שש אגורות, ושילינגים מאנשי השכונה. זה היה חמשה רגעים לפני השעה שש. סם, יותר נכון לומר, שכירו, התחיל משלם פרסי-הזוכים בשעה שש בדיוק. מלבד במקרים מיוחדים, היה סם נחבא אל הכלים, כי, כמו הרבה מיני מסחר שיש בהם רוחים, היה זה מסחר בלתי-חוקי. העסקים היו נגמרים מעבר לדלת-החצר; המשרת היה עומד על מושב-כסא מעבר לדלת המבורחת.

האוירה היתה חשמלית: אנשים עדיין זרמו אל תוך הכניסה האחורית דרך שלושה מבואות, אשר אצל כל אחד מהם עמד מובטל מעבודה בתור שומר שכר, כביכול. מחוסר אפשרות לו למצוא עבודה אחרת; כולם ידעו כי, אילו חפצו השוטרים בכך, היו יכולים לאסור מפירי חוק לעשרות. אך אלה תמיד התרחקו למקום אחר בשעת תוקף המסחרים של סם. לפעמים באו, אמנם, שוטרים לבושי בגדי אזרח ואסרו את השומרים, וסם שלם את הקנס שלהם. סם לא ראה בזה אלא מין שכר “לא יחרץ” שהוא חייב לתת לחוק בשביל העלימו עין מעבירותיו.

עוברים ושבים, שסקרנותם נתעוררה על ידי ההמולה, הגדילו את ההמון, איש שואל את שכנו בלחש ובחשק: – מה יש? מה קרה? – ומעיף מבטים מהירים אל אחורי הבתים כאילו דימה לראות לשונות-אש מתפרצות מן החלונות של אחד מהם ושורפות אותו. פה ושם עמדו כנופיות צפופות מעל כתפו של אחד אוחז בעתון ועושה חשבונות בשוליו. מדי פעם בפעם כשנגמרו החשבונות, שומטו כובעים לאחורי-ראשים ושפתים השמיעו שריקות של השתוממות.

–… כן, והיו לו כרטיסים של שלוש-אגורות כפולות לכל שבוע, שלוש שנים כסדר. וזו פעם ראשונה שעלתה לו… מה דעתך על זה? עשרים ושנים קוויד (פונט) ורק בעד שלוש לאחת! – הם הביעו התפלאות ואי-אמונה כאחת:

– עשרים ושנים קוויד בעד שלוש אגורות! אכן, רק בעל-בטחון יאמין כי נכון הדבר. –

– נכון כנכון היום! קודם זכה בדשק-דו (שם הסוס) בשעה שלוש ואחרי כן בטי-רוז (עוד סוס) בשלוש וחצי. הצלחה כפולה ביום אחד! –

– וסם גרונדי באמת ישלם לו? –

– זוהי שאלה באמת. כולנו באנו לראות זאת. אם ישלם, אתן לו כל התערבויותי לעתיד. חי נפשך כך. הנה הנער בא… הנער הזוכה, אני מתכוון. –

הארי, כובעו לאחוריו, מצחו חשוף, עטיפת כותנה לבנה פרועה מסביב לצוארו, עמד אצל הדלת האחורית, חיוך עצבני על שפתיו. עתון-הערב שבידיו היה פתוח למקום חדשות המרוצים.

תנועה רבצה על מוחו; מדי פעם בפעם נעשה עורו חידודים חידודים והוא רעד כשנחו עיניו על החשבונות שעשה על העתון שלו. כל פעם שדבר אליו מישהו, צחק צחוק היסטרי, מבלי שמעו אף מלה אחת מן הנאמר אליו. מחשבתו נטרדה על ידי חזיון-עצמו כצאתו מבית-מרלו לפני חצי שעה. דשק לינדסיי קנה עתון לראות איזה הסוס זכה; הארי הביט מעל כתפו בלכתם יחד, כשהוא מעיין בתוצאות כדרך שהסכין לעשות מאז התחיל להתערב מדי שבוע בשבוע, בתקוה רופפת, אולי תשחק לו השעה.

הוא ראה שסוסו הראשון זכה. יקרה כזאת. – זוכה אחד שלי הגיע, דשק, – מלמל. עיניו פשפשו למצוא את מרוץ השעה השלישית. הוא לטש עינים, לקק שפתיו: – שנים הגיעו, דשק,– הוא שם זרוע מסביב לצוארו של דשק. – הבט-נא על שלוש וחצי. הנחתי הכל על טי-רוז. זה יהיה בעמוד האחרון, בקצה העתון. שם אנחל מפלה מן הסתם. – הוא חייך.

דשק עשה כדברו. – הוא זכה, – אמר כלאחר יד, מבלי שים-לב לדברי הארי. דברי ליצנות הן היו שכיחים ביניהם.

הארי עמד: – מה אמרת? – לחש, והחזיק בכל כוחו בכתפו של דשק. ביל לינדסיי ותם הייר, שהלכו אך פסיעה מאחוריהם, אף הם עמדו.

– הנה, – התאונן דשק, בשחררו את כתפו: – מה אתה עושה? הנח לי! –

הארי חטף מידו את העתון; פניו היו לבנים. הוא הביט מן העתון אל דשק, ואמר מתוך חולשה: – שלושה שלי הגיעו… שלישיה… עשרים ושתים אפשרויות כנגד שלושה לאחד…! – הם הביעו את אי-אמונתם בגלוי לב. ידיו הרועדות של הארי הוציאו את כתב-ההתערבות. הם קראוהו, והביטו על הארי ביראת-הכבוד.

הם חסמו את המדרכה; המוני צעירים ושוליות אחרים היו עוברים; אלה קללו אותם ואמרו להם לסור מן הדרך. ביל סימונס, בקול של איש נדהם, אמר לכנופית עוברים: – הארי הארדקסל זכה בשלישיה! – יתר האנשים עמדו סקרנים. הכנופיה גדלה. מהר התאסף המון. מישהו בקש עפרון; קול קרא: – עשרים ושנים קוויד, לעזאזל! – ראשה של פראזה זו חזר מפה לפה, וילוּוה ע"י מבטים של השתוממות גדולה. הארי, המום, הרחיב עיניו מול דשק לינדסיי; דשק גחך: – הארי, בחור טוב שלנו, – אמר מתוך רוחב-לב: – אני מקוה שסם גרונדי ישלם… עד גובה השמים ישלם, כן הוא אומר…

ברכות מכל צד; כולם חפצו ללחוץ ידו של הארי. הוא התחיל צוחק מתוך טרוף; עדיין פקפק באשרו. ונער-המחסן הקטן אשר היה רץ בשליחותו של הארי ומרתיח בשבילו התה, נדחק לעמוד לצדו של הארי, מגחך ומתחמם כנגד התפארת הנאצלת עליו מכבודו של הארי. דבר-מה שיזכר לעד.

עוד רגעים מועטים, והארי, ביל, דשק ותם רצו הביתה פרע ובלי-סדר. הארי הלך ישר לכניסה האחורית העזובה של גרונדי, שם עמד נשען ונושם בכבדות אצל הדלת הנכונה.

דשק, ביל ותם עפו אל רחוב הצפון להודיע, קודם כל למשפחת הארדקסל, ואחרי כן לשאר השכנים. הבשורה נתפשטה; כוסות תה נעזבו להצטנן; כל הדרכים הובילו אל הכניסה האחורית.

כובעו שמוט מעל מצחו, עטיפת-הכותנה הלבנה לא-סדורה מסביב לצוארו, כן עמד הארי ישר אצל הדלת האחורית, חיוך עצבני קבוע על שפתיו היבשות. הקהל מסביב לו דבר אליו פעם בפעם; הוא צחק, וכמעט לא שמע מה שהם אומרים לו.

נשמעו פסיעות בחצר האחורית. סם לא היה דר שם; היה לו מעון יפה בפרבר של אמידים; הוא אך היה שוכר את החלק האחורי של הבית. השיחה בכניסה נשתתקה, כאילו על ידי קסם: בדממה אשר קמה היה אפשר לשמוע עגלות מקשקשות על פני מרצפת הרחוב הראשי מאתים אמות למרחוק.

הדלת האחורית נפתחה: מאורע שמעולם לא אירע עדיין. נראה ארגז קטן והפוך, כמוכן לקבל עליו נואם. נשמע זמזום של שיחה ממולמלת, מלווה על ידי נטיות-גרון לרוב, בשעה שאיש גוץ ושמן, רחב-גו, עם עיני זגוגית, ומראה-פנים של חולה-נופלים, יצא מן הבית, עבר את החצר האחורית הקטנה, ועמד על הארגז ההפוך, כשאגודלי-ידיו נעוצים בבתי הזרוע של חזיתו. יהלומים גדולים עד לאין שעור קשטו את אצבעותיו השמנות, ושרשרת-זהב כבדה ככבל-גשרים היתה תלויה על בטנו העבה, ותוספת לה אוסף של ענקים, מטבעות-פאר, וסמלי אגודת “הבונים”. הוא גרס קיסם של גפרור; מגבעתו נחה על אחורי ראשו; נעלים לבנות לרגליו. בטחון עצמי והצלחה גסה נדפו מכל ישותו. הוא הוא סם גרונדי המפורסם ולא לתהלה. בכבוד ובעצמו.

הוא הביט מתוך אבהות על הארי הרועד: – ואתה חשבת כי תמיט שואה על הבנק שלי, הֶה בחור? – פרץ של צחוק חנף מסביב. סם היה חביב על הבריות.

בסמוך מאחורי הארי היה עומד נד נרקי, שפתו העליונה משורבבת בגחוך של לגלוג, ועל ידו טד מונטר, שומר השעון אצל מרלו. טד שם ידו למו פיו, סקר את סם בעד משקפי הזגוגית העבה שלו, ונדחק אל אזנו של נד: – הבט נא עליו, נד, (הוא נתכוון לסם) אני הכרתי אותו כשלא היו מכנסים לאחוריו. שנינו עסקנו בסיפוק שולחן-התערבות לאנשי צבא. הרוחנו ערמות של כסף. הוא חסך את שלו, ואני, טפש שכמותי, בזבזתי את שלי על נשים ויין… הוי, אילו נתנו לי לחזור על ימי שוב. –

נשים ויין ארורים, אֶה? – רטן נרקי. הוא הרים שפתו, הסב ראשו בקשיות, ורקק. רירו החטיא כחוט השערה את גופו של אחד העומדים שם. הוא לטש עיניו על נד אשר הביט אליו בבוז בחזרה, אז הסב את גופו הגדול להסתכל בסם גרונדי, אשר עמד עכשיו, ידיו מעמידות לתוך כיסיו ומצלצלות בפרוטרוט אשר שם.

– אתה יודע, צעיר, נערי, – קרא סם קול רם: – אתה יודע, יש לבלרי-מרוץ אשר גבול להם. אתה יודע זאת, הלא כן? – והוא הוסיף בטרם הספיק הארי להשיב: – יש אנשים הקוראים לעצמם לבלרי-מרוץ שהיו משלמים לך רק שטר בן חמשה בעד התערבותך ולא יותר, – ואז, כהסירו מגבעתו וכהביטו מסביב על ההמון הנאסף כאילו היה מודה להם על מחיאת-הכפים: – אין זה מדרכו של סם גרונדי, איש-אמת. –

– סם הטוב שלנו, – מהרבה שפתים.

– לסם איש-אמת יש סיסמה: “עד גובה השמים”. בחור זה, נערי, – הוא הראה על הארי בתנועת-יד רחבה, – בחור זה, נערי, זכה בשלישיה של שלוש אגורות, – אז הביט מאחוריו בזהירות ושם את ידו על מעקה חומת החצר: – טשרלי, השג כסא! – קרא. איש זה, טשרלי, אדם גבוה, דק, הנראה כאכול-שחפת, מהר למלא פקודתו: – עמוד על ידי, בני. – הארי עשה כדברו. – הנה, אתה התערבת אתי, הלא כן? – הארי הניד ראשו, מסמיק הרבה תחת המבטים המרוכזים של ההמון. – כמה היה זה? – קרא סם.

– שלוש אגורות – מלמל הארי בפעימת-לב.

– הרם קולך, נער, אין לך במה להתבייש. אין אחד כאן שלא היה נותן עשרה פונטים להיות על עמדך עכשיו. – ואל הכל: – הלא? – רעש. סם נשא ידו: – ועכשיו, דבר, נער. כמה היתה ההתערבות? שים פניך אל ההמון, פניך אל ההמון! –

הארי הביט מעל גגות-הבתים וצעק: – שלוש אגורות! –

– וכמה, אתה מחשב, אתה צריך לקבל בעד שלוש האגורות? –

הארי האדים מאד מאד, הביט אל סם ברגש של אשמה, ולחש: – עשרים ושנים קוויד.

– אתה-עתה, הארי, – אמר סם מתוך הוכחה טובת-לב, – אתה יכול להרים קולך יותר מזה. הגבירות והאדונים מאחור אינם יכולים לשמוע את דבריך. שוב-פעם, הנה, דבר! –

הארי הבליג בכוח עצום על בישנותו, וקרא: – עשרים ושנים קוויד! – אנחה כללית; המולה-לחש.

סם הדליק סיגרה בנחת: – עשרים ושנים קוויד בעד שלוש אגורות. כמה לבלרי-מרוץ היו משלמים כזאת? – אין עונה. שתיקה של כבוד. – אם כן, אתה יודע את הסיסמה של סם איש אמת… – וכפנותו הצדה: – טשרלי! – טשרלי הופיע עם קומץ שטרות אשר מסרם לסם איש-האמת.

מהי הסיסמה של סם איש-האמת, הארי? – שאל סם. הארי, למראה הכסף, פנה אל ההמון וצעק מתוך טרוף: עד גובה השמים! –

– הושט כובעך, הארי, נערי. –

גל של אי-מנוחה עבר על ההמון. כולם נדחקו להתקרב בבת אחת; צוארים נטיו, עינים בלטו, בשעה שזרק סם אחד אחד עשרים ושנים פונטים בודדים לתוך כובעו של הארי. הכל מנו אותם כמוקסמים, בנפלם. לבסוף פנה סם אל ההמון, הושיט כובעו מלוא-זרועו וקרא: זהו סם איש-האמת לעיניכם, וכן מעשיו של האיש לא-ידע שקר! – הוא פסק, וחסך נשימתו לטובת המולת האישור שקמה מסביבותיו. בזהירות ירד מעל הארגז, וטפח להארי הנבוך והמחייך על שכמו, כשהוא הארי, היה מוכן לפרוץ דרך בהמון כאחזו בכובעו בקנאות רבה. – הֵי, הארי-בחור,–אמר סם, – האין היא אחותך, סאל הצעירה? – ועל פניו בת-צחוק כשמש. נד נרקי, אשר שמע את השאלה, הֵצר עיניו; שפתיו נעשו קוים דקים! קצות שניו החדות והצהובות נחשפו; הוא אגרף ידיו ולטש עיניו אל סם בכעס.

– האין היא אחותך, סאל? – זאת היתה שאלת סם.

– אה, כן! – ענה הארי, והתפלא מה לסאלי ולענין הזה.

סם הניד ראשו וחייך, שם ידיו לתוך כיסיו וקשקש בכספו: – אל תשכח, איפה להעניק לה. אתה שומע לי, צעיר, נערי? אמור לה שאני אמרתי שהיא צריכה לקבל שני קווידים מזכיונותיך למלבושים חדשים. וזכור, אני אשאל אותה אם עשית כן לכשאראה אותה, – הוא טפח טפיחה קלה על כתפו של הארי. – ועכשיו, מוטב שתלך לך הביתה. – וכפנותו הצדה: – טשרלי, הראה להארי את הדלת הקדומה. – הארי הלך בעקבות טשרלי.

סם פנה ובקש ללכת דרך הדלת האחורית, והנה נד נרקי דופק לו על שכמו: – הי, אתה, – אמר בקול עבה: – איזה משחק אתה משחק על סאל הארדקסל, אה? –

סם העמיד עינים, משתומם ומפחד לא מעט מהנהגת האִיום של נד: – מה כונתך, נד? – שאל, בחולשתו מראה פנים כמעיז.

– אל ב“נד” אלי… אתה יודע למה אני מתכוון, – חרץ נד, כשחזהו הענקי מתנפח: – יש לך נשים מלוא-המקום… אני יודע… קייט ניילי שלי היתה כל זמן שכיסי היו מלאים כסף… סוגרת את הדלת הארורה בפני מאז הוצאת אותה אתה במכונית שלך. אמרה לי שתפָרד מעלי מחמת שיחת-שכנים, והסכנה שתפסק פנסית האלמנה שלה… אך אני איני משוגע. אבל אתה יכול להחזיק בכלבה זו. –

– אה, – מלמל סם מתוך פיוס, בשלחו מבטים גנובים לכאן ולכאן: – אה… – הוא שם יד ידידותית על זרועו של נד: – הנה נד, נער, נד…

נד נער מעל עצמו את ידו, מבלי סבלנות. – כן! אין אתה יכול למשוח אותו בבורית רכה. – קולותיו הכעוסים ותנועתו הלא-סובלת עוררו תשומת-לבם של אחדים מן העומדים שם. שיחתם על הארי פסקה ונשכחה מיד. הם התבוננו בסם ונד, ונתקרבו, כולם אוזן. טד מונטר מצמץ בעיניו, וכל כך גדולה היתה קנאתו בהצלחת חברו מן הצבא, עד שקוה שנד יתן לסם מלקות הגונות ומשפילות בפני עם ועדה. סם גרונדי! פוה! סם זה אשר תמיד התיחס אליו כאילו אינו-נראה הוא, כאילו זרים הם זה לזה, כאילו לא עסקו יחד בעסקי-התערבות בצבא מעולם. חזק, נד, נערי, הכהו, סחוב אותו על הרצפה, הפילה לאשפתות את הצלחתו המשונה, המגושמת, הבלתי-נסבלת; הצלחה, שאלמלא הייתי שוטה, הייתי אני משתתף בה עכשיו. עם מחשבות כאלה בלבו, ראה טד פתאום הזדמנות להעלות חן לפני סם; הוא משך באזור מכנסיו, ואמר מתוך חבה רחבה: – הוי, בוא נד, בוא אל החצר. הן אינך רוצה שכל הבריות ישמעו לעסקיך. – הוא אחז בנד בזרועו ושידל אותו שיכנס לחצר. סם, עיניו יוצאות מפחד, הלך אחריהם. טד, שנעשה עכשיו מנהל המצב, סגר והבריח את הדלת האחורית, וקרא בקול מצוה: – טשרלי, התחל בתשלומים! מהר, מהר, אל תתרשל! –

טשרלי, שק של עור מלא כסף מופשל על כתפו, קפץ על הכסא כדי לשלם לזוכים את כספם; הללו נדחקו מחוץ לדלת האחורית. טד, נושם מתוך הרחבה, פניו לבשו נועם; הוא שם את אגודליו לתוך אזור-עורו הרחב והביט על סם באבהות, כשהתקוה גדולה בלבו אולי, בתור שכר על אחזו ברסן מצב כל-כך מסוכן, יגמול לו סם חלק פעיל בעסקי הלבלרות.

סם, ששבה אליו מדת מנוחת-דעתו, הושיט יד-בקשה כלפי נד: – הנה, עתה, נד, – פתח ואמר, – לא הבנת אותי כראוי. – וכהרימו את גבותיו השמנות: – אני רק התלוצצתי בנוגע לאחותו של הנער. – ובצחוק מעושה: – הרי, בן-אדם, אין אני מכיר את הנערה כלל. ואני די זקן בשביל להיות אביה! –

– כן, – ענה נד, בלתי מתרשם מדבריו: - אתה די זקן גם בשביל להיות סב של אַני סמית. אבל זה לא מנע אותה מלכת אתך אל בית-הזונות שלך בוויילס, הלא כן? כן, וכל שאר הפרוצות שהן ברשותך! – וכהרימו את אגרופו בסמיכות לחוטם הארגמן של סם, הוסיף מתוך אזהרה: – חשוב על זה, גרונדי. משוך כפותיך מסאל הארדקסל. אם מישהו יזכה בה, אני אהיה האיש. אתה שומע? –

כמובן, נד, כמובן. אתה זכה בה… אני איני רוצה שום משא-ומתן אתה. – הוא המשיך להכחיש כל מחשבה רעה מצדו כלפי סאל, ובה בשעה רתח בתוך-תוכו על הצורך להכנע לפני ריקן חסר פרוטה כמו נרקי. אף-על-פי כן, צריך לפייס את נד. שמו בתור איש-ריב קנה לו לא בדבורים כי אם במעשים; ומהלומה מאחד אגרופיו הענקיים, שלא לדבר על הפרסום הלא-רצוי והמשפיל, כי נד היה מתפאר בכוסו – תכאיב מאד מאד. אבל הגעו-נא בעצמכם: הוא, סֶם גרונדי הגדול, צריך לרסן את תשוקתו; הוא, אשר ארנקו הכל-יכול ביחד עם התמדה שאינה יודעת כשלון, מעולם לא מנעו ממנו שביעת רעבונו המיני; היה ממאיר-לו לחשוב כי סאל הארדקסל, האחרונה והמטרידה ביותר מבנות תשוקתו, עלולה לשמש תקדים להפרעתו של נד נרקי.

– חשוב על זה, – אמר נד לאחרונה: – משוך ידים מסאל הארדקסל. אם תהיה של מישהו, שלי תהיה. ואוי לו לאיש שינסה לעשות משחקים אתה. – הוא פנה עורף לטד וסם, וכחַלצו את כתפיו הנהדרות, הלך לו ברקיעת-רגל לתוך הבית, והלאה, דרך הדלת הקדומה.

טד, אגודליו בתוך בתי-הזרועות של חזיתו, הביט על סם בבת-צחוק רחבה ומצפה.

– ובכן, סם, אני… – פתח בתשוקה למצוא חן.

– אתה, שוטה בן-דמים שכמותך, – שסע אותו סם בקול עבה: – למה הבאת את ה–הגדול ההוא לתוך חצר זו? –

טד, משתומם, הושיט יד כמבקש עזרה ופער את פיו. סם נזף בו: – כן! לך מנגד עיני כרגע… – הוא סבב על עקבו והניח את טד עומד שם, פוזל, פעור-פה, כטפש.

פרק ח

חלונות-פלאים

עתה, כהיותו רחוק מכך, היה הדבר בעיניו כעונג גמור. הרעש ברחוב הצפון אתמול, וזו הפעם השניה בחודש. איזה מהם היה היותר מהַנה? דְבר-שַלם לו סם גרונדי את הכסף או אתמול, דבר התכוננו לנסיעתו למקום נהדר זה?

הוא ראה עצמו יורד ברחוב אתמול בצהרים, מחייך, מרגיש בכל מעשיו, מתוך צחוק מעלים עין מן הידים המרובות הפשוטות אליו בתוספת קולות-תינוקות מצפצפים, מבקשים אגורות. לא, אמר בלבו, לא רעה עשה בזה שלא פזר נדבות בין הילדים. הוא כבר פזר חלק מתוצאת מזלו הטוב בחנם. אך החצי ממנה נשאר לאחר שנתן החלק הראוי להוריו, לסאלי ולהלן, שגם אותה שידל שתהיה קונה לעצמה מלבושים חדשים.

וכמובן, היו גם דשק לינדסיי והשאר; כולם צפו שיהא משלם בעדם דמי-שתיה לברכה. ונער-המחסן הרץ בשליחותו, גם עליו אי-אפשר לדלג; ולפקיחת עינים משתוממות של הנער בקבלו חצי-כתר, זכר הארי את עצמו כשהגיב לפני כמה שנים לנדיבותו של בילי היגס.

שאר הכסף נתבקש להיות מוצא; מציאת הכסף בכיסו מלאה אותו רגש של חוסר-דאגה, בלבלה אותו. מה אפשר לעשות בו? מה אי-אפשר לעשות בו.

אביו יישב את הקושיה בשבילו. והצעת אביו הזכירה אותו את המחשבה הנועזת שהביע פעם לפני הלם מכבר מכבר, כשישבו על גבעת דאוני והסתכלו ברכבות.

– הארי נערי, – אמר אביו חרש: – אדם הוא צעיר אך פעם אחת, ואתה מעולם לא זכית לדי כסף להסיעך למרחוק. ואילו הייתי במקומך, הייתי לוקח נערה שלך לנסיעת-חג. אני ואמך, אך פעם זכינו לכך, אבל כדאי היה הדבר, ולעולם לא נשכחנו. – הוא העיף עין על אשתו אשר עמדה אצל השולחן כלא-רואָה וחייכה לזכר המאורע; חיוך משונה ובלתי שכיח אשר מחה לרגע את ההבעה המודאגת הרובצת על פניה תמיד. – היה כדאי, הלא כן, נערה? – פני הארדקסל הקשים והכֵנים נתרככו; גם הוא היה מחייך.

– הוי, כלך-לך, – מלמלה והסמיקה מתוך צניעות.

סאלי צחקה. עיניה הנהדרות נוצצו: – הוי, אבא, מדוע אינך מנשק לה. הרי היא מסמיקה. –

אוירה של חמימות, חבה, וקלות-לב התפשטה בחדר.

– כן, – הוסיף הארדקסל, כשאור של זכרון מאיר בעיניו: – כן, סאל, נערה, אני ואמך התענגנו מאד מאד באותה שעה. זו היתה הפעם האחת שהרחקנו לנסוע, ולעולם לא אשכח הדבר. – אנחה, ואז אל הארי: – מכל מקום תוציא את כספך על דע או על הא. מוטב שתוציא אותו, נער, על איזה ענין שתוכל לזכרו. –

הם החליטו על חמישה ימים: בית מרלו לא הסכים לתת לו חופשה יותר ארוכה.

להיכן ילכו, זאת היתה שאלה, עד שבא לארי מית והציע מקום שהוא היה שם פעם. הוא היטיב עמהם גם בכתבו מכתב אל האשה בבית-המלון. והוא הלהיב את הארי בתארו את המקום; נמל, חוף סלעי, טיולים נהדרים ברחבי-הכפר, רמזים אשר קצרו את רוח הארי והכבידו עליו את רגעי הצפיה.

בהיותו להוט לספר את תאורי לארי לסאלי, לא ראה שום כונה באנחותיה, השתקעותה במחשבה, ואף רגע לא עלה בדעתו שיש כאן משהו יותר מסקרנות כשהיא שאלה: – האם היה עוד מישהו אתו בלכתו? –

הוא הניע ראשו. – אינני יודע. למה? –

היא משכה בכתפיה, אך לא ענתה, הפכה פניה, שמה רגל על בד-האח והציצה לתוך האש. הוא הביט עליה בהשתתפות-רגש. הוא לא יכול להבין את ענינה – האם היה ענין ביניהם? – עם לארי. לא היה שום דבר ברור בכך, עד כמה שיכול היה לעמוד על כך. סאלי היתה כל כך מצניעה. אך אין ספק בנטיותיה. מעולם לא ראה אותה כל כך מתרשמת; החשק שבו שאלה אותו לפעמים שאלות על לארי, היה מכאיב לו; בכל אופן, לא נעמו לו רגעים אלה. ודאי, הכל ידעו כי אין ללארי מית עסקים עם נערות; תמיד היה יותר מדי עסוק באיזה ענינים בלתי-מובנים באגודת הפועלים. אבל קשה קשה לסאלי אם היא מרבה להרהר בו. ואולם, מה ענין זה נוגע לו? הוא הולך עכשיו לקראת נסיעת-חג; טפשות לפגום בימים יקרים אלה בחשבו מחשבות נוגות. לנסיעת-חג חפשי כצפור! לבדו עם הלן! הלן!

בעיניה היה הכל מעין חלום מתוק; מתוק יותר מדי; היא התהלכה במצב תנומה, לא-מאמינה במציאות, רובו של יום. כמה שונה, כל כך שונה, מן הרמזים והאזהרות שרמזו לה הנשים הנשואות בבית האריגה על שעות-הכושר שתהיינה לה ולהארי להנאות מיניות. הצפיה כמעט נתקלקלה על ידי רמזיהן הלא-נעימים. אבל כמה שונה מן המציאות!

להשוות את בית המלון עם ביתה, היה בלתי אפשרי: לא היה דבר משותף ביניהם.

כאן, רהיטי חדר-המטות, מדף קריר וערום, ארגז-מגרות קטן, ראי לטוש, מטת-ברזל, כסא, וכיור עם כוס-מים וקערה חטובה, כולם היו זרים לנסיונותיה. היו בכאן שתי מדות בנות-בלי-מחיר ובלתי-מוחשיות: נקיות ופרטיות. שיהיה לה חדר אשר איש לא יעברנו אך סגרה את הדלת! הנוחיות של מטה לעצמה! היא לא ידעה לעמוד על סודו של דבר. שעות רבות שכבה ערה במטה, כי בתענוגה הגדול על החידוש, חסה אפילו על הרגעים הנתונים לשינה; הגם כי לעצום עינים ולהקשיב, מתנמנמת, להמולת-הים הנוסכת תרדמה, היה עונג שאין למעלה ממנו.

יום ראשון, וסכוי שאין-לו-סוף לשבוע חפשי לפניהם. עוד פעם ועוד פעם חזר הארי ומלמל: – אני אומר, הלן. הגעי בנפשך. כל השבוע ואין עבודה. – הם הביטו זה אל זו מחייכים משתאים.

דרך-חיים לא-שכיחה זו היתה מלאה כשפים; שנים-שלושה ימים הראשונים לא הרגישו בסביבותיהם; בהבעת פנים של שני ילדים תועים בן-עדן, נדדו, זרוע בזרוע, בסמטאות ובנתיבות הכפים, ישבו על הקרקע הרעננה, והביטו לתוך האד על פני הים המקומט והנוצץ, אין מלים, מוקסמים.

– האין זה נפלא, הלן? – מלמל ונאנח.

– כדומה למה שרואים בתמונות, – מלמלה בתשובה. אף היא נאנחה, שכבה אפרקדן על הקרקע, ואמרה מתוך אושר: – אני מרגישה כאילו איני רוצה לעשות כלום בלתי אם לישון. –

הכל היה שונה כאן: אור-השמש ואפילו הגשם. פעם הדביק אותם גשם-רביבים, וכחדלו, הוקסמו על ידי התאדותו המהיר; טלאי-רוטב הטליאו את פני הדרך. על הכל נשמה ושהתה שלוה רעננה; ענן-הגשם הכסיף בשוליו המגוללים; שחפים צפו בתכלת בהירה, קוראים קריאתם המתלוננת.

התושבים היו נושאים ליראת-הכבוד, ובתיהם להערצה. לחיות פה, היה נדמה כסבר בלתי-אפשרי; כלום אפשר לדמות כי אנשים יחיו חיים פשוטים במקום שאחרים באים לשם חג. חג! “ימים ירוקים ביערים, וימים כחולים בים”. בסירת-משוט קטנה, לשוט בעקבות פתוליו של החוף דרומה, ובערב כשהים שקט כתינוק נם, והשמים – כחול דהה מן הקצה אל הקצה. האויר נח; היום גווע בשלוה. לפעמים היה הים מגרגר מוסיקלית בתוך נקרת-צור בלתי נראית; לפעמים נתגנבו לאזני הארי והלן קול חריקת צירי-המשוט וקול מפל כפות-המשוטים במים; ואז היו הקולות מתרחקים, ועצלות מתוקה היתה עוטה את מוחם; והעין שהתה בבטלה על דברים קטנים כגון אדוות-מים שהמשוט מניח מאחריו או רסיסים מתנוצצים נתזים מכף-המשוט.

הלן גררה יד במים; הם היו צוננים, מקפיאים כמעט; היסוד הקר העציב אותה. היא הביטה ישר, שקועה במחשבה, לא רואה כלום.

– במה את מהרהרת, הלן? – הארי, מחייך, הביט אליה.

היא הקשיבה לחריקת צירי המשוט, ולשכשוך המשוטים, ותרגמה את הקולות לאיזה פרוש של עצבות. כתתה עינים באצבעותיה השרויות במים, ענתה בנמיכת-קול: – חשוב-נא, הארי. עלינו לשוב להאנקי פארק, להניח כל זה מאחורינו. מוכרחים אנו. –

הוא הניע המשוטים לאט לאט, נתן לסירה לצוף כחפצה. קולות מתקוטטים של צפרי-ים השמיעו הדים ממלוא קומת הסלעים. עמוק-עמוק בקרקעית הים יכול לראות טלאים כהים של ארגמן, ובמקום שרצפת-הים עלתה הבחין את העשבים הארוכים מתנדנדים אילך ואילך בזרם. מקום שעלו הגלים על הסלעים לא נשברו; חלקים כשמן נשפכו אחורנית והניחו סימן שחור ונוצץ. ניצוץ מפירוש המלה “יופי” התחיל מתנצנץ במוחו, והגם כי הדבר הדהים אותו, ידע היטב מה זה “אי-יופי”. האנקי פארק – זה היה אי-יופי. האנקי פארק וכל הדברים שהם מוכרחים לשוב אליהם. רחוב הצפון, לבנים ומלט, יַמים של בלטות, פרייס ודשונס, סם גרונדי, מרת נאטל וחברותיה, סיעות של ילדים מלוכלכים. עובדה מרגיזה ונוראה, מציאות אכזרית שאין מפלט ממנה. בלתי על ידי הכסף. אילו היה להם כסף, כי עתה היו יכולים להמשיך ישיבתם פה כל זמן שהכסף קיים; בלעדי זה, יצטרכו להכנע שוב לפני האנקי פארק. להכנע – זוהי המלה; כאן היו יושבים רק כנסבלים, אם כי מחשבת הנסיעה מכאן בלבד עוררה בו געגועים להשאר. הם היו אסירי האנקי פארק שניתן להם כרטיס של פגרא לשעה קצרה, אבל מדוע דוקא האנקי פארק. הוא נסה לחַשב את הדבר. כשאין לך כסף, אתה מוכרח ללכת לכל מקום שאתה מרויחו שם. ובכל העולם הגדול והרחב, היה האנקי פארק המקום האחד שידעו כי שם יש קונים לכוח-עבודתם. השכירוֹת שעבדו את חייהם; השכירות – אדונים להם, והם–עבדים. נורא!

אף-על-פי כן, לוא מצאו כאן מישהו שיעסיק אותם בעבודה. אבל לבו נפל למחשבה זו. היא עלתה בלבו עוד מקודם, לאחר שהוא והלן מצאו בית קטן, צבוע לבן, להשכיר בעד חצי-כתר לשבוע. הוא חקר בזהירות, מפי איזה דייג זקן, בדבר האפשרות לעבודה כאן, והלה הביא אותו מיד לידי אכזבה; אמר לו כי בימות החורף, רוב אנשי המקום מובטלים. אבל מובטלים כאן! האם פגר זה מבאיש את האויר גם כאן? האם לא היה מקום שאין זה אורב לך? למרות ידיעתו כל זה, נתעורר מרד בלבו בהיותו אנוס להודות על חדלון-אוניו.

– זה מעיק, הלן, – מלמל – זה מעיק הרבה לדעת שאין אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. כן. וכי מי רוצה לשוב אל האנקי פארק. הוא פִתח את המשוטים, הסב את פני הסירה ומשך במרץ המורה על רגשותיו. הלן שתקה.

מעבר לגבעות, נסעה הלבנה החורת, והיא יותר ויותר מזהירה כל מה שפג צבעו של אופק המערב. המגדלור בקצה חומת-המים נדלק וכבה חליפות, בעת שהארי השיב את הסירה לבעליה.

בליטה גבוהה, שאין הבריות מצויים בה, מעון צאן, עשבי-בר ופרחי-זהב לוהטים, השקיפה מעל הקריה, חגורת חומות לבנות. הם עקבו המסילה אל נקודה בחצי הרמה, זו הוליכה אותם אל שקערורית סמוכה לחורשה של עצי מחט, והם נתישבו שם. כן ישבו שותקים לשעה קלה, כל נפש בהרהוריה.

– זה טוב לך, הארי, – מלמלה הלן.

– מה כונתך, הלן? –

היא הנידה ראשה, ונעצה עיניה בחיקה: – אה, אינני יודעת. – באנחה של עיפות: מה תועלת בדברי על זה? –

– בדברך על מה? – הוא העמיד על דעתו, ולאט לאט הוציא מפיה ודוי. הספור היה ידוע לו למדי. כדומה לדבריה כבר שמע מתם הייר בנוגע להנהגה המינית של הוריו השכורים. אלא שספורו של תם עורר בו גועל-נפש, וזה של הלן הדהים אותו. הוא שנא את הוריה תכלית שנאה. הוא – הוא – הוי, מה יכול אדם לעשות?

אני רוצה להתרחק מהם, הארי. והייתי עושה זאת מכבר אילו מצאתי מקום שיכניסוני שם בעד מה שאני משתכרת. אבל זרים לא יעשו כך, מעיון שהם יודעים שנערה עובדת אצל מרלו, ושם העבודה היא מקוצצת-זמן. – שתיקה, ואז בחום פתאומי: – הוי, אני שונאה מין. אני שונאה אותו. – היא שמה יד על זרועו: – להם אני מתכונת, להם. אני נעשית חולה כמעט בחשבי של זה. והנה גרתי אתך שבוע שלם עם כל זה, – היא הורתה בידה על הים והקריה. – ומטה נקיה, וחדר, וידיעה שהם לא יבואו הביתה שכורים ויכנסו לחדר הסמוך. הוי, – ראשה הורד, ידיה כסו פניה.

הוא שם זרועותיו מסביב לה והחזיק בה בסמוך לו. הוא לא דבר לשעה קלה. אז אמר: – אל תדאגי הלן. – ובחשק: – אני אוהב אותך, הלן. באמת, אני אוהב אותך…

ומבלי לחשוב על המעשיות שבדבר, פרץ פתאום בהתלהבות: – כן, הלן, ותכף לגמר-זמני ננשא. באמת… אין צחוק… ואני אגמור בעוד חדשים אחדים מן היום הזה. – אז עלתה תוכחה בדעתו, בחינת מחשבה לאחר דבור: תמונה מרגיזה של מכונות אוטומטיות ועוד מיני מכונות שטניות שהן דיין לעצמן. דברים שעשו את כל עבודת זמן שוליתו פלסתר, הנה, הוא מבטיח נשואין בשעה שיש לו שד-משחת כזה להתחרות בו. יפה לאנשים שהמציאו אותן; הם סרוחים על קטיפה בשל אמצאותיהם. אבל הם לא עמדו לחשוב כמה בני אדם מסכנים הפילו חללים. לעזאזל, הביטו-נא על בילי היגס וכל דורו, עדין מהלכים בטל; מהנדסים מנוסים יקראו להם.

ואז מעוצר-בטחון: – אולי, – אמר אל לבו, – אולי אמצא משרה כשאגמור זמני. בטח יש משרות אי-שהוא. – הוא נשם ביתר חופש. – הוי, – אמר בקוצר רוח: – הוי נשכח על דבר הבית, הלן. אין אנחנו שם עכשיו, תודה לאל. נשמח כל עוד ביכלתנו לשמוח; יש רק עוד יום אחד, – היא רפתה בתוך זרועותיו. הוא הרגיש את זרועותיה מתגנבות סביב לו. היא אמרה: – תאהב אותי לעולם, כן, הארי? הדברים לא יהיו נראים כל כך רעים אם אתה לי. –

את מכירה אותי, – ענה בתוקף: – כשנשוב הביתה נתחיל לחסוך כסף בשביל – את יודעת מה, כוונתי, שמוזר הדבר, כי לא חשבנו להנשא מקודם. את יודעת… מה משונה, שנחיה בשני בתים שונים בשעה שאין שום דבר מונע אותנו מהשיג בית לעצמנו.

זה בא לו כמו גלוי, חופש זה שלהם להנשא. כאילו קודם-לכן לא היה במציאות דבר כמו נשואין, ואם היה, לא בשביל שכמותם. ולפתע פתאום, כאילו הרגישו שהם התפשטו עצמם מקליפת נער ונערה, ויצאו בוגרים. התעוררות רבה עברה את שניהם; לרגע, היה נדמה להם שהכל בגדר האפשרות. מעתה, יהיו אחראים בעד עצמם, מכונני גורל-עצמם. ושיבתם הביתה על מנת להנשא, גרעה מעט מעצבות פרידתם מן המקום הנחמד הזה.

הוא נסך בה בטחון, באמונה ובחום, כי הבטחותיו בוא תבואנה: – אך אשוב הביתה לעבודה… אך אצא בגמר זמני, וארויח כסף מלא… אראה לך… אמצא משרה… אני–חכי ותראי. –

היא שכבה באזוב, נאנחת. הוא נגע בלחייה השזופות בשפתיו. היא מלמלה את שמו, שפתיה בקשו את שלו, ומתוך שכחת העולם, הפקירו עצמם לדבקות של שמחה.

הלבנה המתמלאת טפסה ועלתה ברקיע; נגוהות-זיו רחצו יבשה וים. באשר צללים שם, היתה החשכה עבותה, אטומה; שאר המקומות היו חורים חורון-אימה. אין רוח, אין קול, בלתי אם שכשוך הים הרחוק והקריר: ארנבות דלגו על רגליהן האחוריות, כבשות רעו, עטלפים רחפו, וינשופים המריאו כנף. הדרך שהאוהבים היו צריכים לעברו, בשימם פניהם הביתה, התפתל סרט-כסף על יד הצריף הריק לבן-הקירות, בין גבעות שחורות ומשוכות-קוצים גבוהות, כבדות בדבשיות ונצנים.

 

חלק שלישי

פרק א

עצות

השיבה אל שתי הערים לא היתה כל כך קודרת כפי שהעלו בדעתם: אף על פי כן, למרות עצתם להנשא, נפרדו מעל חגם בהרבה כאב. אבל היה הכרח בדבר, כן החליט הארי בלבו, וכל מה שימהר לשוב אל חיי יום-יום הפשוטים, יותר ימהר לעוף הזמן המפריד בינו ובין גמר-שוליותו. אז רק יצטרך למצוא מעביד אשר יחפוץ לשלם את השכירוֹת המגיעות למהנדס אומן. .בדמיונו כבר עשה כך. הוא הבטיח לעצמו שלא יכשל בכך. האופטימיות שלו נאצלה גם על הלן; בטחונם גָבר, והוליד בהם רגש, מענג בחדושו, של אינטימיות והתמכרות בינו לבינה.

הם הביטו על הצורך לשוב ולהתישב בעניות של האנקי פארק כעל עת נסיון בלבד, מן דרגה ארעית שהם מוכרחים לעבור בה עד שיחסכו די כסף לנשואיהם.

דמיונותיהם וחלומותיהם המציירים להם בית-חמודות משלהם, כסו את המציאות, והמתיקו עד כדי האפשרות לסבול את מה שבאופן אחר לא היו יכולים לסבול.

עשרה שילינגים בכיסו, מה שנשאר לו מזכיונותיו בתוספת שילינג שלה ושלו שהצליחו לחסוך, הלכו, הוא והלן, להציץ בחלונות-הראוה של מחסני הרהיטים. החנויות היותר יקרות משכו אותם כמגניט; רהיטים מרופדים להידור נסכו קסם עליהם. דמיונותיהם נתלקחו למראה טבלאות-הסדור, המראות כיצד מסדרים רהיטים בחדרים מרווחים אשר חלונותיהם הצרפתיים משקיפים על פני גן רווי-שמש ועמוד עם שובך-יונים בראשו, בתָוך; מקום שכמוהו לא נמצא עד מרחק הרבה מילים מהאנקי פארק ושקיומו היה דורש, לפחות, הכנסה של אלפַּים פונט לשנה.

דרך חסכנית של התענגות זו, יותר זלה ויותר מרוה מן הראינוע. מרוה, כל זמן שאפשר היה לאדם לשחק כאילו הוא יכול לקנות את הדברים המוצגים. אבל כשפג דמיון-השוא ודממה של עצבות נפלה ביניהם, לא יכלו להשלות זה את זו אלא על ידי שתיקות עגומות או שמחות מעושות.

– אָה, אל תשימי לב, הלן. אך אשיג אותה משרה בכסף מלא, ויהיו לנו חפצים כאלה. – משהביע דברים אלה, התכווץ לבו בקרבו: איזו הבטחה שטחית, בלתי מיוסדת. הוא ידע כי אפילו במשכורת מלאה, תקצר ידו מהשיג רהיטים הגונים. מן הדברים שאהב, אך חלומות יפים נפלו בחלקו.

לאט לאט התחילו משוטטים לחנויות יותר זלות. רהיטים מכוערים; חקוי לזה. וחקוי לזאת; סחורה מדולדלת, עשוית מכונה, מכאוב לעינים, מכריזה על נחיתותה בקול, בלי בושה, במצח נחושה, וממלאה המוח שעמום עלוב. אין טבלאות-סדור כאן, רק שלטים האומרים: – הסתפח לחברתנו. תשלומים לשבוע. –

הביתה, ובלבם אי-רצון, קדרות, שממון.

– דומה כאילו לעולם לא נקבל דבר שאנו רוצים באמת, – רטן הארי. הוא זעף. אז, בזכרו את מזלו הטוב ששחק לו פעם אחת, ובחלומו על השָנות הדבר עוד פעם, הוסיף ביתר תקוה: – אף-על-פי-כן, נשיג מה שאנו רוצים, אם אזכה בהתחרות העתון. הן מישהו מוכרח לזכות. –

בהיותו לבדו, לפעמים העיז להסתכל בשאלה פנים אל פנים. הנה הוא עומד, בקירוב מקום לגמר-שוליותו. שבע שנים כמעט, היה עובד בעד שכירות נער, ובמשך ארבע השנים האחרונות היה עושה מלאכתו של אומן מומחה, הגם כי לא נעשה שנוי בשכירותיו. עד כאן היה הכל ברור: הכנסתו היתה כזו שאי-אפשר היה לו לחסוך כלום. אכן, אילולא הכיס האחד שהיה נוהג בביתו, היה נכנס בחובות. העתיד, זו היתה המפלצת; זו הקפיאה אותו על עמדו. כל העצות לנישואין היו מעבר ל“אִם” גדול: אם יצליח למצוא משרה בעלת תשלום מלא.

כל פעם שראה את בילי היגס ודורו, רצוצים וקרועי-נעל מסתופפים בפנות הרחוב, כל פעם שהביט אליהם, בפני המציאות הביט. אבל לא בהירה היתה הסתכלותו: מדי חפצו ליַשב הענין במוחו, הועמה מחשבתו על ידי תקוה שהוא ימלט מגורלם.

אימת-הגורל המרחפת על פני עתידו, חדדה את שאיפותיו; יותר שהכיר את קשי-מצבו בנוגע לנשואין, יותר היו הנשואין רצויים בעיניו עד כדי טרוף-הדעת.

הוא לא יכול לעצור בעד רגשותיו בכל עת; בקש תנחומים מכל מי שהטה לו אוזן קשבת, אם כי הזכיר את הנשואין בדרך כלל ולא כמי שנוגע בדבר.

דשו סימונס, אחיו הגדול של ביל סימונס, שהיה נשוי ועבד בתור פועל אצל מרלו, עוה פניו שהארי הזכיר לו פעם את ענין הנשואין. – נשואין, – נהם: הקללה, אתה שמע לבר-נש שלקח לו אשה, והסתכל בי. אין מה ללבוש, ואין פרוטה שהיא שלי, – ובכעס: – ואני עובד כל הימים, גם כן. – במרירות: – אני הייתי אחד הפקחים, הייתי אני. כן, אני ידעתי הכל בהיותי רווק, אני ידעתי. אנחנו נהיה שונים מן השאר, אנחנו. אבל, הקללה! אילו יכולתי לחיות מחדש, בשם ישו, כן רצוני. –

חג לשבוע על חוף הים, חמשה-עשר פונטים והנערה שחשק בה לפני כלולותיו, אלה היו יסודה של כניסת דשו בברית הנשואין. שם, על חוף הים היה הכל אידאלי: הם בזבזו את חמשה-עשר הפונטים, כלומר, הם חיו לשבוע נהדר אחד כאילו היתה הכנסתם שבע מאות פונט לשנה, ומצאו אושר כל כך גדול עד כדי לנטוע בלב דשו את האמונה כי כל ימי חייהם יהיו כפל החג, אלא לזמן יותר ארוך. הוא שכח את ההבדל בין שבע מאות וחמישים לבין מאה וארבעה, הוא הסכום שהשתכר בשנה של עבודת פרך אצל מרלו.

אפילו עכשיו, היה דשו חולם על האושר הרחוק שהיה שלו ושל אשתו באותו חג בודד. ואף-על-פי שהרגיש יפה יפה את הדוחק בכסף, לא האשים את זה בתור הגורם לאי-רצונו. הוא לא חפץ להכיר כי ערכו של הכסף הוא מסוים; הוא ייחס לכסף מדה של גמישות כשזה נפל בידי אשתו, והאשים אותה בחוסר-כשרון כשלא יכלה לעשות פלא ולספק את כל צרכיהם. הוא עקם פניו כשהיא נתנה לו חצי-כתר לדמי-כיסו כל יום שביעי אחר הצהרים, ואמר בכעס שהוא אינו יודע מה היא עושה בכל הכסף שהוא מרויח.

וכשנתחממו דבריהם ומזגם, לא היה איש חושד שזהו הזוג אשר לפני כמה שנים התהלכו שלובי-זרוע במדרכת-התהלוכה בבלֶק-הוֹל, מאושרים.

אף שאר הבריות לא חזקו את ידיו; כולם הזהירו אותו כנגד הצעד על יסוד הלחץ הכספי. כולם, חוץ מאחד. מר אלפרד סקודג’ר הזעיר, אשר אשת-החיל שלו פרטה על קרן עקומה. אלפרד אמר: הנשואין הם כקרחה בראש; אי אפשר להפטר מזה. – הוא הסיר את כובעו המשומן, כדי להראות להארי את קדקדו הנוצץ. – כן, אתה היה זהיר, הארי. תמיד אפשר לך להשיג נערה חדשה, אבל אי-אפשר לך להשיג אשה חדשה אם רק נשאת פעם אחת. זכור את דברי אלפרד סקודג’רה זקן אשר ניסה בכל זה והוא יודע. הזהר, נער, הזהר, ולעולם התרחק מכזו שיש לה נטיה למוסיקה.–

ובכל זאת, זרח החזון כקסם; הוא חלם על זה בהקיץ, דבר עליו להלן, עד שלפעמים היה קשה להאמין שעדיין לא נעשה הדבר. וזמן רב קודם גמר שוליותו, כבר היה לו בכך משום נחיצות, משום הכרח, והיה רגוז-פחד שמא יבוא משהו שאין לבטאו בשפתים ולא יתנהו להגיע אל התכלית הנרצית. הוא חדל לחשוב מחשבות-שגעון על בית יפה; אך בטול-זמן הוא. התחיל חולם ושומר כאוצר את החלום הקרוב יותר למציאות, על האפשרות למצוא בית ככל הבתים בהאנקי פארק. הוי, הגעגועים העמוקים בדמותו לעצמו אחד הבתים בתור שלו ושל הלן! המתיקות החריפה, עת יסגור הדלת הקדומה וידע כי הוא בטוח נגד כל פורץ! הוא התחיל מביט על כל הדלתות הקדומות ביראת-הכבוד.

ביתו הוא, המעט שראה ממנו בימים אלה, היה ללא-סבול. הוא והלן בלו רוב-זמנם בטיולים על שפת התעלה או בשבתם על גבעת דאוני, חובלים וחורשים וזוממים, עד צאת הכוכבים ועת משחק-דודים.

בבית – קטטה. עסק מסתורי זה של משק-בית, אין לון פתרונים. עבודת אביו נעשית כסדר פחות ופחות קבועה; המהפכה התוצרתית החדשה התגנבה חרש לתוך כל מפעל, ועכשיו היתה עובדה שאין לסתרה. הגם כי שלושת ימי העבודה שעדיין היו נהוגים היו בפי-כל “מסחר ירוד”, מצב שיעבור “כשהזמנים כתיקונם”. לפי שעה לא היה סימן לכך, ושכירוֹת הארדקסל ירדו עד החצי, והתוצאות נראו במזג-רוחו.

והיה דבר-מה שלא כסדרו גם בסאלי. קודרת, עצובה, ישבה בבית כאילו ריב לה לעולם עם הכל; לכל מקרה קטן שבקטנים היתה מתפרצת בסערה.

רָוח לו להארי להתרחק מכל זה: – אח, את מחליאה אותי, בהן שלי, – רטן כנגדה. – תמיד נוהמת כדוב שהוא חש בראשו. למה אין את נישאת, וחסל כל זה! –

היא נשאה עיניה הנהדרות לעומתו לדבר-קנטור זה: הוא ראה בהן מבט של מכאוב עז. היא לא דברה. הוא הסמיק, הרים כובעו והתגנב החוצה, בהניחו אותה לבד בבית.

פרק ב

תסבוכת

נד נרקי, כעמדו שלוב-רגל על מדרגות סף דירתו, אגודל של ידו האחת בתוך חגורתו, ידו השניה על מזוזת-הדלת סומכת את גופו הענקי, הרים שפתו בהבעת-קלס בעבור לארי מית מעבר השני. בעברו, ירק נד בבוז והשמיע קול-קריאה נוהם וצורם, לוטש עינים אל לארי, פניו זועפים עד שסובב לארי את הפנה.

הארי, בשבתו על סף ביתו, השגיח במאורע, והתפלא מתוך בטלה מה טעמו של דבר. לאחר ימים אחדים גלה גלוי מדהים על ידי מעשה-צייתנות שלא בכונה.

עת צהרים, והוא עומד על יד חלון פתוח, משקיף על פני הנוף העשֵן, ונח לו בשעה הקלה שנשארה לו עד תקיעת החצוצרה לשעה הראשונה. לשמאלו, היתה מחיצת-עץ החוצצת בעד חדרי הרחצה, מקום צר המכיל כחצי תריסר כיורים פגומי-שפה. ממקום עמידתו היה אפשר יפה יפה לשמוע את המדובר שם. גם היו בעץ חורים קטנים להצצה, מעשה ידי שוליות עצלנים שחפצו להשגיח בבוא מפקחים או כל מי שהשררה בידו.

תשומת-לבו נתעוררה תחלה על ידי זרימת מים מזוג של ברזים, ואז מתוך שכשוך-ידים שמע את קולו החמוץ של נד נרקי, כאמרו: – אותו גלגל-הרמה שלי טעון תקון. אך אלה מכונאים! ראה שזה יהיה מתוקן. מלאכה גרועה היוצאת מתחת ידך בפעם האחרונה. – ובבוז: – מכונאים!. אח, אח! ראיתי טובים מהם לובשים שמלות-נשים.

בסקרנותו נתכופף הארי אל אחד החורים שבמחיצה. זה היה נד מדבר אל לארי מית. בתמיהה, זכר הארי את המאורע שלפני לילות אחדים, כשנד ירק מאחורי לארי בעברו. איך עורר לארי על עצמו את חמתו של נד. הוא הקשיב, למצוא פשר הדבר.

מבלי הבט אל נד השיב לארי: – אם משהו פגום בגלגל ההגבהה, הרי יודע אתה אל מי לפנות בתלונותיך. אז יביאו את הדבר אלי. – הוא המשיך בנטילת ידיו.

נד צעד מספר צעדים גסים קדימה. – אל תדבר מנהג שררה בן-דמים אלי, מית. – ובחריצות לשון: – אין אתה משטה בנערה בדברך אלי. –

אין תשובה.

– אתה יודע למה אני מתכון, – הוסיף נד: – אני מבין למשחק שלך. אין אתה יכול לרמות אותי. –

– על מה אתה סח? –

– צא מזה, צא מזה. אתה יודע מה כונתי. אתה מפטם אותה בכל הגבוהה-גבוהה שלך, והיא בולעת על מה שאתה אומר. –

לארי התבונן בו ואמר באורך-אפים: – על מי מוסבים דבריך, נד? –

נד קיפל את שפתו. – מוסבים, מוסבים. – בקולות עולים: – אח. החריפות בת-דמים שאתה מכניס בדברים, מחליאה אותי. מי, בשם השדים, הנך בעיניך? – ובאיום: – בכל אופן, אתה הנח לה. בסאל הארדקסל אני מדבר. –

לב הארי קפץ בקרבו; בשרו נעשה חידודים. הוא ראה שלארי מקפל את האלונטית שלו; הוא העמיד פנים זועפים כהביטו אל נד, אשר שריריותו העצומה נדמתה מוגדלת פי-כמה לעומת קוטן גופו של לארי. מראה נד היה איום; חזהו עלה וירד; שפתו העליונה, המכוסה קש כמו סנטרו, הכחילה ונמתחה על שניו; זרועותיו החשופות, שריריהן דרוכים, אגרופיהן מהודקים, היו תלויות בעקימות לצדדיו.

לארי אמר בשלוה: – כלום אינך חושב שאתה עושה עצמך כסיל, נד? –

– אל – תדבר – אלי. –

לארי פנה ללכת, אך יד נד נפלה על כתפו וחיש הסבה אותו בחזרה. בפנים לבנים הביט אליו לארי. – אתה, שמע לי, – אמר נד נמרצות – מה תעשה בנוגע לזה? – הוא שם את פניו קדימה, חזהו הגדול עלה ונפל כהתגעשו. לארי לא ענה מיד, והביט על נד בתמיהה: – אתה אינך עושה צעד לקחת אותה לאשה, כן? – שאל נד.

– מה זה נוגע לך? – ענה לארי בהתעוררות.

– לי? אין זה נוגע לי? – התלקח נד: – אני שבקשתי אותה להנשא אלי? – ובחום: – להשליך אותי בגלל קונכיה לבנת-כבד שכמותך!… – ובכעס: – אני נלחמתי בעד ממזרים שכמותך. סרג’נט-מאיור נרקי, אני הוא. כן, ובשעה שהייתי שם, היו עכברים צהובי-בטן כמותך ישנים עם נשי-פועלים זקנות ומבקשים לעצמם משרות קלות. – וכהראותו עליו באצבע מאיימת: – חשוב על זה. אני מזהיר אותך. אם אין אתה רוצה אותם פני-השעון שלך שיהיו הרוסים, התרחק מעל סאלי הארדקסל. אתה מבין? אני באמת רוצה כך! –

לארי יישר את צוארונו שנתקמט על ידי המשמוש ביד נד. הוא ראה את אי-התועלת בטענו טענות כנגד קנאתו של נד. חוץ מזה לא היה לו מה להגיד. אך למרות דרכו לכבוש עצמו, התקומם רוחו נגד השתלטותו של נד בכוח יתרונו הגופני, ולא יכול להתאפק מהשיב: – אילו הייתי במקומך, הייתי נועץ עם הלן תחילה, עד שאני מסדר עתידותיה בשבילה. – וכהביטו אליו ישר: – ואשר לאיומיך, – במשיכת כתפים, – היית מתחרט עליהם בבית האסורים לאחר מעשה.

– אח! – חרץ נד, חרק שניו, לטש עיניו, ועשה תנועה כאילו להכות את לארי. אבל הוא כבש עצמו: השנאה בערה בעיניו, כנהמו בקול עבה: – אתה ודבורך בן-הדמים. אתה ראוי לכך, כן יעזרני האל. אתה רק פתח את בורך עוד פעם אחת יותר מדי…– שאר דבורו אבד בתקיעת החצוצרה. הארי ראה את לארי פונה ויוצא ומניח את נד עומד שם, פניו נעוים מכעס אין-אונים.

זכרון המאורע הציק להארי, מלא אותו רוגז ואי-מנוחה כל אותו אחר-הצהרים.

הוא נשבע שלא יגיד לסאלי ולא-כלום מן המאורע, אבל הוא לא יכול לשמור את הדבר לעצמו. שעה קלה לאחר שתית התה, כשנשארו לבדם בבית, הזכיר את הדבר דרך-אגב. תגובתה התכופה היתה מעין גילוי לו. דאגתה והתחנונים בעיניה הדריכו אותו מנוחה; מעולם לא חשב שיש בטבעה להרגיש רגשות עמוקים כאלה שבינו, למשל, לבין הלן. מעין חִיל עֲברו במצאו שגם היא צריכה להפגש עם שאלות פנים אל פנים. – המשך, הארי. מה אמר לארי…? נסה להזכר. –

הוא הוציא מפיו את הספור אמירה-אמירה.

– אין את אוהבת את נד, הלא, סאל? – שאל אחרי כן, וראה את אודם-הכעס פורח בלחייה.

– אותו, את חזיר-האשפתות הזה! הוא וסם גרונדי אחים הם –

– סם גרונדי? וכי –?..– מלמל הארי בזקיפת עינים. ודאי! ובמוחו עלה זכר אותו הערב בשעה ששלם לו גרונדי את זכיונותיו. עד כאן לא חלם אפילו שבשאלות סם גרונדי על אחותו יש כונה סתומה; או בצווּיו: – אמור לה, כי אני אמרתי שהיא צריכה לקבל שני פונטים מזכיונותיך בעד מלבושים חדשים. – נצנץ בו חשד. חיה נבזית. הכל ידעו כי לסם כי לסם יש נשים התלויות בחסדו; הכל שמעו על ביתו בוילס, אשר שם, כן אמרו הבריות, גרה האשה שהיא בחירת לבו לאותה שעה. חידה, כיצד אדם יכול לעשות דברים כאלה בלא שום עונש כלל. כנראה, הכסף יענה את הכל. אבל שסאלי יהיה לה עסק עם אחד שכזה… – את לא… – התחיל הארי מתוך גמגום, – את לא… הוא לא… – לחייו בערו.

– אח, הוא תמיד נלוה אלי, החזיר השמן. ובחקוי לקולו של גרונדי: – אין את צריכה לעבוד, סאלי. יהיה לך כל אשר תרצי. – בקפול-שפה: – פו, פחותה מאד הייתי צריכה להיות כדי לתת לתכשיט כמוהו או כנד נרקי לטפל בי.

הגע בנפשך! הגברים הביטו עליה בחשק! עליה, על סאלי, אחותו! אותה שמעולם לא חשד בה שהיא אשה, כמו הלן, למשל. וגברים כאלה! הבושה. הוא הרגיש שנאה מרה כלפי שניהם; רגש של גועל-נפש כאילו באו אליו בהצעה בלתי מהוגנת. בתודה, אמץ לעצמו את זכר לארי מית. הוא האמין בו; יתרונו הטבעי של לארי גרם לכך.

הוא אמר, בהסתכלו בה: – ולארי לא…? והניח את שאלתו בלתי-גמורה. מה בוגר מראיה! הן אשה היא, מעולם לא השגיח בכך.

היא היתה מבטת לתוך האש, ראשה כפוף במקצת, רגל אחת נחה על מוט-הפלד. היא הניעה ראשה לאט ובמיכאניות, כהפכה בזכרונות אשר פתחו מחדש את פצעי רוגזה; זכרונות של וידויים הדדיים בינה לבין לארי, שיחות ביניהם, רעיונות מובעים על ידו, – עתים בלתי מובנים, עתים משרים רוח עצבות – מחשבות בעד וכנגד הנשואין שנזפו בתקוותיה הנעלות. הנקל היה לה להתפשר עם אכזבתה אילו ידעה כי הוא נקי מחבה אליה; אז היה הכרח בדבר. אבל הוא לא רמה אותה, ולא יכול לרמותה; אינסטינקטיבית הרגישה כי בכונה הוא כובש את רוחו, משתמט מאהבתו אליה, והוא היה אומלל בגלל זה כמוה, והוא הגיבה ברעד-גיל לזכרון אותם הרגעים שאהבתם לא נתנה עצמה להכבש, והציצה בחן מתוך עיניו הטובות, והרהיב אותה באושר מכאיב ורוח-תקוה. בחשבה על כך, סלדה מרוגז וקוצר-רוח; לבה רחב בתשוקה שוטפת-כל להמצא בחברתו.. היא פנתה מאצל בד-הפלד, הרימה מגבעתה ומעילה, וצעדה אל הדלת מבלי דַבר דבר אל הארי. היא ידעה איפה יש למצוא את לארי.

– להיכן את הולכת, סאל? – שאל הארי, כולו דאגה מהתעוררותה זאת הפתאומית. כנראה, לא שמעה לו; היא יצאה מבלי תשובה. הוא הביט אל הדלת, דואג. איזה מצב דברים בלתי-נוח. איומי נד כלפי לארי; גלוייה של סאל בנוגע להצעות סם גרונדי. איזה סבך לאין מוצא; ראשו הלך סחרחר למחשבה על הדבר. אה, אין זה ענינו, בכל אופן; יש לו דאגות משלו, כזכרו את אלה, שבו אליו בהמון: הוא נאנק בפנימיותו, שלח יד לכובעו, ויצא לבקש את הלן.

לארי לא היה באגודת הפועלים אשר שם דמתה סאלי למצוא אותו.

– מן הסתם ירד אל החוף, לא אתפלא אם שם הוא – אמר אחד הגברים שבאגודה. –היו לו קני-מצפה שלו אתו, ועל פי רוב הוא הולך לשם. את הזהרי בלכתך שם, נערה. אין זה מקום ראוי לנערה להיות שם לבדה. –

שבני-אדם יחשדו בה שהיא “רודפת” אחרי לארי, כפי המימרה השכיחה בשתי הערים, לא עלה בדעתה; ואם היה עולה בדעתה, לא היתה מתעכבת מִבקש אותו. היא מעולם לא עשתה משחק בחבתה, לא העלימה אותה. אדרבה, היא היתה מתגאה בה, ומדברת עליה בגלוי לב תמים לפני לארי.

במקצת, היה נוח לה שאין לארי באגודה; שיחה אינטימית היתה נמנעת שם. והיא ידעה את המקום שלארי היה בוחר לו בצד התעלה. זה היה כשני מילים מערבה מפנדלטון.

כל מי שהיה רואה תמונת צלום מפנה נבחרת, היה חושב כי מלב-השדות לוקחה. ודאי, היה יופי שם. אבל לא לעיני דרי-עוני שטיילו שם. הם מביאים אתם מה שיש להם שני מילים מזרחה. אף על פי כן, היה יופי שם בעצי-השטים הגבוהים, רפי-העלים, בצפצפות השעירות, בעשב הארוך והסוף הגבוה, ואגמי-השדה המתפשטים עד לנהר הנחשוני במרחק רבע מיל מהתם. יופי מבועבע על ידי ציוני בורות בולטים מבין העצים ודחלילי עמודי החשמל מעמידי רגליהם על שדי הכרים.

לפרקים נפגמת העין על ידי כתבות גסות, מעשי ידי נערים פרועים, אשר בחתיכות-גיר יתעבו את כתלי גשרי-התעלה בחרוזים באושים, ולמטה יכתבו שמות נערות. עתים תבלענה זמירות העפרוני ועוף הזרזיר על ידי צעקות צורמות וצחוק של פחד-שקר מקבוצות נערות בתי חרושת ובתי אריגה, המתהלכות על שפת התעלה והן מופתעות על ידי נערי שכונות העניים המסתתרים בעשב להציץ על אוהבים, וכראותם את הנערות הם גחים ממסתוריהם בצחוק פרוץ. יש גם תענוגות יותר צנועים. כורי-פחמים ישתמשו בגדות הנהר לאַמן את כלבי-הציד שלהם; משַחקי-בכסף ילמדו צעירים כיצד לזרוק מטבעות; בעונתו, יכה המטה את הכדור, ויש ויעוף לאחו סמוך; יוני-התחרות משוחררות כאן; חתולי-בר מורדים לתוך מאורות עכברי שדה וארנבות. וכצאת החיות הקטנות נבהלות ומצפצפות, ירדפון הכלבים עד למות-דמים. פה ושם יעשנו אנשי-אספורט את מקטרותיהם בהביטם בעצלתים על הציפות הנדות על פני המים השקטים; הם שולים דגי-שפם ודגי-רקק, מביאים אותם הביתה ומחזיקים אותם בצנצנות יומים או שלושה ימים עד גועם, אז יזרקו את הפגרים בחזרה המימה.

סוף דבר, מקום נעים, מקולקל על ידי אנשים בלתי נעימים, שאולי מדותיהם הן בבואה עצובה לסביבה יותר עצובה.

כלכתה על שפת התעלה, הרהרה בכעס באיומיו של נארקי כנגד לארי. אז עלץ רוחה בקרבה לקראת תקוה פראית, שמא אלה האיומים של נארקי ישפיעו על לארי שיהיה זהיר וזריז. תיכף נזפה בעצמה. לא זה הוא לארי. לא זה שרצה אחריו מפנת-רחוב לפנת-רחוב, ברוכה בזכות שניתן לה להפיץ חוברות שבעיניה היו יבשות למדי, משגחת בו כשהוא עולה על מושב-כסא שנשאל אי-שהוא ומשם מכריז על אמונתו המדינית לקהל של יושבי-קרנות, אשר על פי רוב שמעו רגע ושבו אל בתי-מרזח או עסקים אחרים. כמעט תמיד חזתה אותו כך: קסם בכך, חדוה בכך. כן ראתה אותו לבוש זוהר כאיש אשר רוח-אלוהים בו, איש שמעלותיו מעלות אידיאל. המחשבה בלבד, להיות נתונה ללטופיו, היה בה משום חנק-לב, משום דבקות-קודש. היא לעולם לא תתן, רק תקבל: היא המקבלת והוא הנותן. מה יש לה לתת? מי היא? סאל הארדקסל, אורגת בלתי-נחשבת בבתי האריגה לכותנה אצל מרלו. היא סלדה מפני הוֹדאת אי-חשיבותה התהומית: לעומתה, היה לארי נראה עוד יותר רחוק, יותר גבוה.

עבר הרגע; היא זכרה עתים כשההבעה העדינה בפניו והאור החרישי בעיניו הגידו לה כל אשר חפצה לדעת; עתים כשעשה אותה לשומעת-וידוייו, אף על פי שבוידויים אלה היתה מקצת אזהרה. כמה פג קסמם של הנשואים בדברו בשלילתם לגבי אנשים במצב כמו של עצמם. אף-על-פי-כן, אמרה בלבה, הוא חשב על כך בנוגע לעצמו, שאילולא כן, למה ישוחח בענין זה אליה? כאן היתה עומדת על חולות מתנדנדים; היתה מלאת ספקות בניחושיה, לא הסכימה בהחלט לרעיונותיו המשונים, אבל לא נתנה לאומץ לבה לעזבה בתקותה כי סוף-סוף תתישב כל הקושיה המסובכת הזאת. רעיונותיו היו כל-כך הפוכים על ראשם. אבל, אמרה לעצמה, כחזקה את סנטרה, אם הוא אינו רוצה בנשואין, גם היא לא תרצה. בלארי מית חשקה, ולא בנשואין. אבל גם זה, כנראה, לא היה כשר בעיניו. – לא, לא, סאל. אין את מבינה לי. אין זה עסק הנשואין שיש לו חשיבות. הנשואין, מכל מקום, אך לחזירים הם. העניות הארורה היא. שכירותי, מה הן? ארבעים וחמשה שילינג לשבוע. איך, בשם כדור-הארץ, אפשר לחיות על זה? אין זה מספיק להלבישנו ולהאכילנו כראוי: פירושו חיים שאין עמהם כל הדברים שנותנים לחיים את ערכם. ו – כאן באה תנועה של חוסר-אונים – אי אפשר לבאר זאת, סאל. אם אין את רואה זאת כמוני, אין את רואה זאת, ותו לא.

איזה אדם מביא-לידי-מבוכה הוא זה! קודם, הרע הוא בנשואין; אחרי כן, אלא בעניות. וחשבי על זה, גם כן! משכורתו היא ארבעים וחמישה שילינג לשבוע בקביעות. והנה הוא צועק עניות! הן, מי ברחוב הצפון יכול לסמוך על ארבעים וחמישה שילינג מדי שבוע בשבוע? אין איש. לא היה שבוע שלא התנדנדה הכנסת הפרנסה. ואלה האנשים העיזו להנשא.

“לחיות בלי הדברים הנותנים לחיים את ערכם”, מה כונתו בזה? ובכל הדברים הבלתי-מובנים שהוא מביע בדברו לפני המונים בפנות הרחובות. מלים ופסוקים שהיתה מקנאה בהם, הם כל כך חשובים בעיניו; מקנאה בהם, כי בעיניו יש להם ערך שהוא סתום ממנה; מקנאה בהם, כי היא חפצה להיות מקור אותה ההתעוררות שהם גורמים לו. היא יכולה רק להאמין אמונה עורת בעיקריו. היא קצפה נגדם, אפילו, אם כי היא הודתה שהם האמצעי להרימו בעיניה מעל שאר הגברים. היא חפצה שיהיה טפוס מצוי בה בשעה שהוא משמר את מדותיו הלא-מצויות. היא…

– אבל מה אתה רוצה, לארי?

בזכרונה עלתה שאלה זו ששאלה אותו והפריעה את מחשבותיה. תשובתו היתה: – מה אני רוצה? הא? מה שלכל הדעות לא אקבל. – ובתנועה של קוצר-רוח כלפי הרחוב והשכונה בכלל: – הוי, שאדם מוכרח לחיות בכל זה! לעזאזל! יומם ולילה, בלא שום שנוי כלל. עבודה ושינה ושוב עבודה… הוי… בהבעה של גועל-נפש גמור: – יכול אדם להיות מטורף על ידי כל זה! –

מטורף! גם אשה עלולה להיות מטורפת. היא מצאה עצמה בתוך בצה של רגשות מתנגדים. מן התהו-ובהו עלתה השאלה: מה ישלול בית, כשיש לאדם הכנסה קבועה של ארבעים וחמישה שילינג לשבוע? – היא לא יכלה להעלות בדעתה שום מניעה. אם כן, למה נתכון לארי באמרו: – לחיות בלי הדברים הנותנים לחיים את ערכם? – ודאי, יספיק לאוכל, שכר-דירה ומלבושים. מה עוד יש בעולם? הוא שוגה בלי שום ספק. אבל איך היא יכולה להיות בטוחה בדבר? הוא היה שונה מכל הבריות. לוא הבינה!

אף-על-פי-כן, לפגוש אותו הערב – פירושו עוד וידויים. פתאום נצנצה בה מחשבה שאמנם מאושרת היא. הן הוא יכול למצוא לעצמו נערה יותר בת-דעת להתודות בפניה. היא חייכה מתוך בטחון: כוח דוחף סחף את לבה: היא עוררה צעדיה; עיניה הנוצצות עטו להב חדש בהביטה בצפיה למרחקים.

היא לא מצאה אותו. לאחר שלושת רבעי שעה, שבה על עקבותיה, הולכת בעצלתים, אצבעותיה הרדומות אוחזות בזלזל-סנה מלבלב. היא בקרה את כל המקומות שלארי מצוי בהם; הכרים אשר שם הראה לה קני-עפרונים בתוך העשב העמוק; ערוגות החוחים אשר שם יושבות צפרי “האדמירלים האדומים”, ואת שכבות החול שם, העשויות נקבים נקבים שמתוכם סנוניות פורחות כצללים. נעצבת וזְעֵפה עוד יותר על ידי קריאות-הנהי של רחבי-הכנף העפים במעגל, שבה, וכעברה על פני סנה פורח, קטפה זלזל אחד טעון-נצנים.

מאד היתה מאוכזבת, ביחוד בהרהרה באפשרות התענוג הרב אשר נגזל ממנה: ודאי, עבר הוא בדרך זו הערב, ואולי החטיאה אותו ברגעים אחדים, חשבה במרירות. בעזבה את שפת התעלה, ובשימה פניה אל האנקי פארק, זכרה שאילו חכתה בפנת הרחוב, היתה מסתמא פוגשת בו בשובו. עד שתראהו, ידעה שתשאר עמה אותה הרגשה טרדנית של בדידות שוממה. הגעו בנפשכם! לפני עת קצרה, היתה מוצאת תענוגותיה במחולות ובתמונות הראינוע. מה-זה הי לה? אלה התענוגים נתנו לה אך הנאה חולפת. היא ראתה עצמה שבה, ככלות המחול או התמונה, אל שממון מספר 17 רחוב הצפון. לא בחיים האלה חפצה. היא חפצה משהו אמתי וקיים, לא בהסתכלות מבטלת-זמן בתמונה מנצנצת על בד או בהסתובבות סחרחרית בחדר-מחולות. היא חפצה בלארי ובבית משלה… שממון מספר 17 רחוב הצפון. חשד מדהים נתגנב אליה. שממון ביתה, הרי הם הם הנשואין שלפנים היו תוחלת אביה ואמה אשר, כמוה היום, חשקו אז בבית משלהם. הם השיגו חפצם, והנה, בעיניה, זה הבית מלא שממון נורא. האם אפשר שלארי, בשללו את הנשואין, נתכוון באמת שחיי-הנשואין של אביה ואמה, על הקטטות והמריבות שלהם, אינם רחוקים אלא במספר-שנים מנסיונות זוג חדש? אביה ואמה לא יצאו את רחוב הצפון אפילו ליום-חג אחד מאז נסיעת כלולותיהם: הארדקסל עצמו היה הר-געש עשן, מוכן להתפרץ באש בו ברגע שהיא או הארי הציעו הוצאת-כספים על מלבושים. – כלום חושבים אתם כי כסף-דמים צומח על עצים? – תמיד היה דאוג על כסף. וכה אמר לארי: – אין זה עסק הנשואין שהוא רע… זהו העוני הארור… לחיות בלי הדברים הנותנים לחיים את ערכם… – כלום זאת בינה היא? היא התקוממה נגד עצמה: – אני רוצה בלארי, אני רוצה בלארי… –

הלילה ירד. היא היתה ברחוב ברוד עכשיו, עוברת את מסגד השכונה. מהלך מחשבותיה שוּסע על ידי קול-גבר צרוד קורא בשמה. היא הפנתה את ראשה. פניו השמנים והנגועים חולי-נופלים של סם גרונדי הציצו עליה מן החלונות האחוריים המוארים של מכוניתו. זו נסעה בצדה כלכתה; בלי ספק כן היתה מצות סם לנהג. הוא הוציא ראשו מן החלון. – הי סאל, – קרא בקריצת עין: – מה דעתך על נסיעה קצרה? – הוא הניד ראשו ושוב קרץ עין. – אשיב אותך במוקדם… בוא-נא… מה את אומרת, אה? – שוב גיחוך ושוב קריצה.

היא הביטה עליו בזעף, השמיעה קריאה של בוז, ועברה את הרחוב מבלי מבט שני. בקדרות נכנסה אל האנקי פארק. כסיל שכמותו, בחשבו כי הצעותיו היותר מפַתות יכולות לענין אותה. היא הסיחה דעתה ממנו.

בתי המרזח היו נסגרים. נשים לכלוכיות, מטפחות מגואלות על ראשיהן וכתפיהן, שערותיהן בקבוצים על פניהן, עמדו על המדרכות בתוך עמודי האור הנזרקים מן הדלתות הפתוחות של בתי המרזח. מדי פעם בפעם צחקו בקול רם, למרות בכית ילדיהן העיפים אשר משכו בשמלותיהן.

לפני סאלי היתה מרת דורבל העצובה, מרת דשאיק הזעירה, מרת בול השמנה, ומרת נאטל בעלת המזימות אשר עשתה “טובות” לשכנותיה. אמרה מרת דורבל, כשנכנסה החבריה לרחוב הצפון: – …ואני אומרת שוב, חטא גדול הוא ונושה וכלימה שיסגרו אותם בשעה עשר, – היא נתכונה לבתי המרזח. מרת נאטל ענתה, ברמזה על הבקבוק השמור אתה בבית: – ואני אומרת, אין מונע אנשים עובדים מטעום מעט בביתם דרך חברותא. אותם עושי-החוקים אינם מונעים מעצמם דבר, אני יכולה להתערב בדבר… – מרת דורבל נכשלה בשכרונה ואחזה ביד מרת בול; זו הציעה כי מרת דורבל כבר שתתה די בערב זה. מרת דורבל דעה אחרת היתה לה, כי המשיכה לטייל אתן עד ביתה של מרת נאטל.

סאלי הרגישה רגש של תועבה. לא עלה בדעתה שהן היו כמותה בשכבר הימים. היא ראתה אותן כמות שהן, ארבע זקנות ממורטטות, יצורים נתוקים מעל מין-האדם, מוסדות, חלק ונחלה במקום כבתים עצמם.

כשעברה על פני חנות-המגפים אצל בית המרזח של “הדוכס מגלאוססטר”, יצאה יד בגנבה מן האפלולית שבפתח-הדלת ונגעה בזרועה. היא חרדה והפנתה פניה. זו היתה קייט מאלוי, אחת הנערות שעבדה בתוך אותו התא אצל מרלו.

– אָה, – קראה סאלי, – תמהתי מי זה. איזה פחד הפלת עלי! – ובסקרנות: – מה את עושה שם, קייט? – היא זקפה עינים עליה בחקירה ודרישה.

קייט זו, נערה רזה וחורת-פנים, והבעת פניה – זֵכר לחיה הנרדפת: תמיד היה אור של עצבנות גנובה בתוך עיניה. לעתים רחוקות היתה מדברת אל מישהו בבית-האריגה, חוץ מסאלי אשר אליה הרגישה התמכרות מעין זו של כלב, עד כדי להיות על סאלי לטורח לפעמים. אבל מכיון שהיא היתה יתומה מאין אב ובאין אם, ודרה בחדר נשכר, וזה, לפי דעת סאלי, מקור עצבנותה ובריחתה לתוך עצמה, לא מצאה סאלי תשוקה בלבה לדחותה.

לחשה קייט: – האם שם הוא? – היא הטתה את ראשה כלפי ההמון אשר זה אך יצא מן “הדוכס מגלאוססטר”.

– מי? –

קייט הוכיחה אותה במבט-עין: – נד, כמובן. –

סאלי עקמה חטמה. – אינני יודעת. למה לך שכמותו? –

– אה, סאלי, – ושוב תוכחה במבטה: – ולאחר שספרתי לך כמה הוא מחבב אותי. –

– כן, השיבה סאלי. – מה את מקשיבה להבלי-פיו? הוא אומר אותו דבר לכל מי שמטה לו אוזן. כבר הגדתי לך כזאת. הניחי לו. הוא רוצה בך רק במדה שיוכל לקבל ממך משהו. – ובתקיפות: – הנה, בואי. הביתה, הביתה. –

– לא, לא, סאל. – ובבהלה: – הוי, לא. הוא אמר לי לחכות פה. –

סאלי לעגה: – הם… בחור נאה הוא זה… מכריח נערה לחכות לו עד שיגמור שתיתו. הוי, כלום אין לך שכל כלל? ומה יהיה אם תשתגעי עד כדי להנשא לו? אבל זה לא יקרה. הוא אינו מאותו המין. –

– הוי סאל, הוא הבטיח. –

בקוצר רוח: – את מחליאתני, קייט. לסובב גבר! ראית מימיך שאני אעשה כזאת? אף לא לאדם היותר טוב שבעולם. כמה זמן את מחכה כאן? –

– לא זמן רב… אך משעה שמונה וחצי… מן הסתם, פתחו בשיחה אתו והוא שכח… חפצנו ללכת לראינוע.

– משוגעת, – השיבה סאלי בהטעמה. – מה שאת רואה בבר-נש כנרקי אין אני יודעת.

– אה, סאל, אבל אני אוהבת אותו… באמת כך… הוא כל כך טוב לי. –

– כן, והוא היה טוב גם לי אילו היה משיג מה שהוא רוצה. אל תהיי טפשונת. לכי הביתה ואל מטתך כל עוד את בטוחה מפניו. אני לא הייתי מניחה לשותה יי"ש לטפל בי…–

– אבל אינני יכולה ללכת, סאל. הבטחתי שאחכה ואינני רוצה שהוא… הוי, אני רוצה לראותו. את היית נוהגת כך גם כן בבחור שאת מחשיבה אותו כמוני. –

– אה, – אמרה סאלי בקוצר-רוח: – את מחליאה אותי, קייט. אני הולכת לי; אראה אותך מחר. –

היא לא צעדה חצי תריסר צעדים, והנה לעומתה נד נרקי, אשר כראותו אותה, נפרד מעל כנופיה שעמדה מחוץ לדלתות המרזח “הדוכס מגלאוססטר” והפסיק אותה בדרכה. גחוך של שכרון פישק את שפתיו; הוא נטע עצמו לפניה, תחב בהונות-ידיו לתוך חגורתו ועמד שם, מחייך, מתנועע קמעא, – שלום, סאל! – אמר בחום.

– סור מעל דרכי – חרצה לשון, ונעה כאילו לעבור על פניו. כרגע נשתנתה ארשת-פניו; הוא קדר ואחז בידה המחזיקה בזלזל-הנצנים. – הנה, – רטן: – חצי רגע, – קוץ עקץ את אצבעו; הוא הביט על ידה: – הא, לגלג: – היית בשדה, הלא כן? – ובקול עבה: – מן הסתם היית עם אותו…

היא מהרה והרחיקה ידה ממנו. – אתה אל תשלח ידיך המלוכלכות אלי, נרקי. –

שפתיו נתהדקו על שניו. – ידים מלוכלכות, כן? הן לא היו מלוכלכות כשהיה לי די כסף והייתי משלם בעדך בצאתך למחולות, הלא? –

– מעולם לא בקשתי ממך לשלם. הייתי משלמת הוצאותי, ואתה יודע זאת. –

– ראי-נא, סאל הארדקסל, – רטן: – שום נערה אינה יכולה לשַטות בנד נרקי. הצעתי לקחתך לאשה באמת ובאמונה ועדיין כונתי כך… אבל אם את לא תהיי שלי, אשגיח שגם אותו עכבר צהוב-בטן לא יזכה בך גם כן… אפילו אם אגיע לתליה בגללו, – קולו היה נמוך מקנאה, עיניו הקטנות והמועמקות ניצצו.

היא קפלה את שפתה: – אתה רק גע בו, ותו לא, נרקי. אתה רק גע בו, אם אתה מעיז. הארי שלנו שמע מה שאמרת היום… הוא שמעך…

נד האדים, שמח במקצת שסאלי למדה מן הדברים בינו לבין לארי. העובדה שסאלי לבדה עכשיו, שמשה לו ראיה שבאמת לארי ירא ממנו. בלי ספק, טיילה אתו הערב, שאם לא כן, מאין לה הנצנים? הוא גחך, הרים את חגורתו: – צהוב הוא, – לגלג: – יצאת אתו הלילה… ואני משער לי שהניחך בראש האנקי פארק, ונתגנב בדרך עקלתון כדי שלא אראה אותו… כן! – והוא שב אל מראהו המאיים: – הוא יודע מה טוב לו… –

– ואם אתה יודע מה טוב לך, תניח לו, נרקי. לא אסבול יותר ממך. שוב אקרא לשוטר. – היא הרימה גבותיה מתוך אזהרה: – אמרתי לך… – בחרי-אף, נדחפה ועברה על פניו כדי לעמוד אצל חלון חנות-המכולת של מר הולקינגטון.

מתוך רתיחה, ולמרות איומיו של נרקי, התכוננה לחכות ללארי.

פרק ג

קח-לך זוג עינים נוצצות…

בהתמדה, חלק ממנו, חלק שליט, קרא וכָמַה לסאלי. פעם היה יכול להבליג על השפעתו של זה; היה יכול לגעור בו על ידי ההגיון, אבל הוא גבר, ועכשיו אין עצה ואין תבונה נגד כוחו! זה דרש, ואטם אזנים לדברי מוחו. כאפרוח-הקוקיה בקן-זרים, כן דחף וגרש חשק זה כל מחשבה אחרת מלבו.

מלא-הרהורים עבר את מקומות-טיולו הרגילים, ואך כשעלה עמוד-השחר, עמד, הפך פניו ושם דרכו הביתה. – הוי, - חזר ואמר לעצמו כמה פעמים, עד שההברה שאין לה כונה לבשה פשר ופרוש מדבריו: – הוי, – כן בתחנונים, כאילו אל שופט תקיף ולא-נראה: – הוי אילו היה אך מנוס, איזו דרך קטנה שבקטנות, חור זעיר, לנוס על דיו מהאנקי פארק… אלהים, לוא אך היה… לא הייתי מפקפק… הייתי נושא אותה למחרת. –

אז נגולה מעליו הידיעה המציקה והמרה שאין-אונים הוא. הבעת-פניו הדאוגה רפתה, משא התגלגל מעל לבו, בשעת שדמותה המרהיבה של סאלי הופיעה לעיני רוחו.

עינים דבקות, שחורות, מאירות, מלאות תחנוני-חרש; לחיים חורות מוטעמות על ידי שפעת שערותיה-עורב. הוי, הנוגה המֵהֵל, הקיץ הנצחי של נוכחותה. סאל הנוהרת, המשרה עליו רוח-קודש. אך למחשבה עליה בלבד, היה יכול להרגיש חמימות מפעפעת וממלאה את קרביו.

– הייתי נושא אותה למחרת… – קול זה במוחו חזר על דבריו, והוסיף מתוך צחוק-שטן: – ומהיכן תקח את הכסף? היכן כספך, בן-אדם? ומה בדבר כל רעיונותיך הנעלים ומחשבותיך הנשגבות? אתה, שיש לך רק ארבעים וחמשה שילינג לשבוע. כן, ותקנה לך רהיטים בתשלומים לשיעורין לחמש שנים. אתה תשא אשה… חא, חא, חא! –

מוחו נתכווץ. נתחור לו שהוא נכנס אל האנקי פארק..

מחשבות! הוי, רק חלומותיו של מטורף. המציאות הקשה היתה מסביבותיו. בכיות-ילדים הבוקעים מתוך חדרי-משכב מחנקים; נשים זקנות עטופות-מטפחות המשפשפות ברגליהן בלכתן במגרשים קודרים; חתולי-סמטאות, דקים כְּשר-הכפן, מתגנבים לתוך מבואות אפלים; זוג, משַחק משחק-דודים בתוך פתח-דלתה של חנות נעלי-כובד; הוא יכול לשמוע את קול התנגדות המפחד של הנערה, וקול החשק הצרוד של הגבר; קול ענות מריבה ביתית לא-מרחוק: טענות האשה, קללות הבעל; התנגשות והתפוצצות כלי-מאכל ברחוב; צעקות, ואחריהן רעש הרבה רגלים רצות לראות בהתקוטטות.

להתרחק מכל זה; להשיג חפץ-לבך. נפש לאהוב אותה, נפש ללטף אותה כשמוחך עיף; להרגיש את הישות הרכה, המנחמת, הבלתי-מוחה סמוך לשלך; להתמוגג בתוך אבדון מתוק ונפלא לרגע אחד יקר, לשקוע ביַמים שקטים של נשיה עמוקה. הוא שמע את שמו נקרא חרש כנטותו אל רחוב הצפון.

סאלי היתה עומדת אצל חלון חנותו של הולקינגטון. שלא ברצונו, קפץ לבו בקרבו, חיוך נוהר התפשט על שפתיו. הוא עבר את הרחוב והתישב על אדן החלון אשר לחנות.

חורת, לבה דופק, ישבה אצלו. היא נאנחה.

ההערות הכלליות המעטות אשר החליפו ביניהם נאמרו מתוך הרגשה עצמית, כאילו זה וזו מרגישים בהפרעת המשקל הפנימית של הנפש השניה. מקצה-עינה ראתה כיצד הוא נאחז בשפת-האדן. ידה, זו האחת האוחזת בנצן, היתה כקרבת-אצבע סמוכה לידו; היא הרגישה התכוצות בגרונה.

השיחה היתה מרושלת. אז זכרה את ספורו של הארי בנוגע לאיומיו של נד כנגד לארי. היא מלמלה מתוך פקפוק: – אתה… הארי שלנו הגיד לי מה שאמר לך נרקי היום, לארי; הוא שמע את הכל.

לארי הביט לתוך דרך-הרחוב: אה! – אמר.

– אבל אתה אינך ירא… כונתי… אתה לא תשגיח בו, הלא כן? – לא יכלה לכסות את דאגתה; היא הביטה אליו בחרדה.

הוא חייך. – כמובן, לא. הוא אך יצא מכליו. –

היא קפלה את שפתה: – רע הוא. –

– אל נדבר אודותיו, – אמר.

שתיקה. ידה נסגרה על שלו. הוא הרגיש את כתפה נוגעת בשלו; משהו עלץ בו, כולו תשובה לקריאתה. התשוקה להתכופף אליה היתה חזקה עד לבלי הבליג עליה. הוא שמע אותה ממלמלת: – לא תהיה כועס עלי אם אספר לך, לארי… –

הוא הביט אליה: – כועס? – לחש, אבוד לכל העולם, בלתי אם לחמדת-יפיה.

– הלכתי אחריך לאורך שפת-התעלה הלילה… –

הבעה חדשה נצנצה בפניו; הוא נתמלא חדוה לא-מצויה, הרמוניה פועמת; עיניה החזיקו בו.

אדמומית הכתימה את לחייה; שפתיה נפשקו קמעא, היא הרגישה כי אין אויר לנשימה. כמעט בלא יודעים נשענה אליו, דחופת רגשות סוערים.

הוא יכול להרגיש את נשימותיה החטופות, החדות; שפתיה כמעט נגעו בשלו; ראשו הורכן על כרחו, בלי התאמצות, ואכסטזה פראית וסחרחרית עברה אותו. זרועו נתגנבה מסביב לה בחבוק עז.

אז הסתכלו זה בזו, מוקסמים, משתאים, אין אומר. היא לחשה את שמו בחום, נשקה לו פעם, והיתה נושקת עוד פעם, אלא ששני אנשים עמדו שם בפנת הרחוב, משוחחים ביניהם. היא לטשה עינים עליהם.

– נלך אל מאחורי הבית, לארי, – מלמלה.

רוחו התכווצה כרגע; הקסם חלף הלך לו.

מבוא אחורי לאפריון-דודים! מעבר של שלוש רגלים לרוחב, אחוריהם של בתים וכתלים של חצרות, מצטופפים מכל צד; שלוליות מבאישות במרצפת השבורה; משק רגלי אנשים ההולכים אל בתי-הכבוד המסריחים, וּשְמע, מעבר לגגות, קול רצוץ מזמר בשריקה. הקול קול מרת דורבל, אשר בשכרונה, תמיד בחרה לה את מושב בית-הכבוד בשביל לשיר אותו שיר:

נצחק ונשיר ונגרש דאגה,

יש לי די והותר עד שלא פגה,

אם יבוא בחור נחמד, תאוה לעינים,

כפרחים באביב אקבלו מלוא ידים.

הוא יכול לדמות בנפשו את פני מרת דורבל, את הריקנות הזגוגונית אשר בהן. זרועו, מסביב למתני סאל, נתרפתה. הרגיש רגש שעמום וחוסר-אונים זוחל ומתגנב אליו.

קולות שני האנשים בפנת הרחוב נעשו ברורים. הם היו מדברים במרוצי-סוסים.

קולות מוגבהים מתוך קטטה, נשמעו מבית הוקינס. נראו פתאום הלן והארי, עומדים על סף הדלת, ומקשיבים לקללות הנמרצות של הוריה. נד נרקי, וקייט מאלוי עוקבת צלו, צעדו מסביב לפנה ושרכו דרכם אל דירתו מבלי ראותם לא את סאל ולא את לארי. ניירות-עתון היו נשובים ברחוב, משמיעים קול-גירוד כהתגלגלם לאורך המרצפת.

בהרגישה את לחץ-זרועו מתרפה, הביטה עליו סאלי בסקרנות. – מה, לארי? – לחשה בקצת פחד, – מה יש? מה זה היה לך? –

הוא נתעורר, ורוחו שבה אליו. הוא אמר, בקול יבש ומבלי הבט אליה: הוי, לא הייתי צריך לנשקך, סאל… – ובקוצר רוח: אבל מה תועלת בכך… –

היא זקפה עינים אליו, ושסעה דבריו, – אבל, – מיחתה: – כלום לא היה זה… – ובדאגה מרובה: – כלום לא נתכונת לזה? כלום לא נתכונת, לארי?… – בכאב, כחקרה את פניו.

הוא לא ענה מיד, ישב שם והסתכל במרצפת, בשעה ששוב מחצה את לבו הרגשת-עניותו. הוי, כמה אין ארוכה לה!

– אילו אך היה מנוס, איזו אפשרות דקה שבדקות לברוח מתוצאות העניות. – אח! כמה פעמים כבר חזר על זה הערב. וכמה פעמים כבר שנן: – ארבעים וחמשה שילינגים לשבוע: עשרה שילינגים – שכר-דירה, עשרים וחמשה – אוכל, חמשה – פחמים, גז ואחריות, חמשה שילינגים עודף למלבושים, תענוגים, נוחיות קטנות כמו עישון וחגים. אתה נותן שבוע מחייך, כל שבוע, בשביל מעון דל לדירה, לחם לחץ, וחמשה שילינגים נשארים לך בשביל להלביש עצמך ואשתך בארג גרוע. – כן, ומה בדבר שאר הדברים? – שאל את עצמו. – ספרים, מוסיקה, ימי-פגרה קצרים אצל הים המכאיבים את הלב ביפים, אשר זכרם בלבד מחליא את הנפש בגעגועים. מוחו סרב לחשוב עוד.

אמרה הלן להארי, בהברות חלשות כששניהם מביטים אל המרצפת בשעה שמאחוריהם נמשכת הקטטה הקולנית: – בבקשה, לך הביתה, הארי… אין זה רצוני שתהיה כאן בשעה שהם מתעסקים ככה. – ובמבט של התנצלות אליו: – אין זו אשמתי, כפי שאתה יודע. –

הוא הקיף אותה בזרועות לאות נחמה: – אל תשימי אל לב, הלן, – אמר בתקיפות: – את תצאי מכאן, אך אשלים זמני ואמצא משרה. אל תדאגי, אנא. הכל יבוא על מקומו בשלום. – ובתור מחשבה נוספת: – לא אלך הביתה עד שישכבו לישון. – ובחימה כבושה: – בשם השדים, זה מרגיז אותי עד היסוד לחשוב שאת צריכה להכנס לשם לישון. – היא לא ענתה לו; שמה ראשה על כתפו, ועצמה עיניה.

קייט מאלוֹי, בזקפה עיניה אל פני נד העומד, אחוריו אל דלת דירתו, אגודליו תחובים לתוך חגורתו, אמרה בחרדה: – הוֹי, נד, אל תשלחני הביתה עדין. לא נתכונתי למה שאמרתי. אני אחכה עד שאתה מוכן לשאת אותי. –

הוא חייך בעקמימות: – תודה לך, – אמר בלגלוג. – אח, יש מכן בחורות המחליאות אותי. בשם המשיח, אילו הייתי נושא כל נערה בת-דמים הבאה אלי בספור כמו שלך, הלוא היה לי הרמון עד עכשיו. – ובהסתכלו בה: – תצאי בשלום. מה את דואגת? – וכהרימו את חגורתו וכרקקו: – עליך לשמוח שהבטתי עליך. –

– באמת אני שמחה, נד… באמת.

– אם כן, לכי לך, רוצי לך, אני עיף. תפגשי אותי ב“הדוכס מגלאוססטר” מחר בלילה. – הוא הפנה פניו, וסחב עצמו לדירתו, בסגרו את הדלת מול פני קייט. היא הביטה שעה קלה על הדלת, אז נאנחה אנחה כבדה, וצעדה אל דירתה, פניה לקרקע, בלי נדנוד עין.

לארי פנה אל סאלי; עיניה היו במילואן מכוונות אליו. הוא ראה את הסגלגול החיור של פניה, התעגלות-חן אשר לצוארה אובדת בתוך האריג הזול של חולצתה; שנים לבנות מציצות מבין שפתים מפושקות קמעא. טל הנוער היה עליה, נותן בושם. עיניו נהרו; הוא חפץ לתפשה בזרועותיו; חפץ להחניקה בנשיקות-תאוה; חפץ להרגיש את זרועותיה דבוקות בו. הוא נע צל-תנועה, אבל התאפק.

– לא, לא! – קרא קול נבהל במוחו: עוד קול ענה ללא-אחריות: לעזאזל הכסף, ולעזאזל התוצאות! –

הוא התאמץ במאד מאד לשלוט בערבוביה שבמחשבותיו, ואמר בקול גלוי: – אל נרמה עוד זה את זו, סאל. שנינו רוצים אותו הדבר, אבל את יודעת את רעיונותי. – ובמרירות: – ארבעים וחמשה שילינג לשבוע, איזו משכורת בשביל לבנות עתיד עליה. והסתכלי בבית-מרלו. שנינו אין אנו יודעים במה נגמור. מה אני יכול להגיש לך, מה ביכלתי… –

בקוצר-רוח דחתה את דבריו: – האם אהבתני? – שאלה בלא הכנות.

הוא הסתגל בה: – למה שאלת אותי, סאל. ואת יודעת. –

– האם אהבתני? – העמידה על דעתה.

– כן… –

היא קמה, עמדה לפניו, הביטה אליו מבט רציני: – אם כן, ננשא, – הוא בקש לענות לה, אבל היא הפסיקה אותו בהתרגשות וחום:– אני אלך לעבוד כדי שיהיה לך יותר כסף. אני… אני… הוי, לארי, הייתי עושה הכל בשבילך.

הוא הסתכל בה, עיניו נצתות בחיבה עמוקה: – אני יודע כי כך היית עושה, סאל, אבל… – ביאוש: – הוי לעזאזל, מה בשם השדים אנחנו יכולים לעשות? – בתנועת-יד אי-סבלנית כלפי המאורות ברחוב-הצפון: – זהו הדבר. אי-אפשר לנו לברוח מזה… – בחימה: – היינו הולכים והולכים, וסוף-סוף היה זה משיג אותנו… זה משיג את הכל, אה… –

– אבל אי-אפשר שתזכה בכל – ערערה, כשעיניה פקוחות לרוחה.

– לא די שאי-אפשר לנו לזכות, אין אנו זוכים, – ענה בחום, ואז מתוך עיפות: – הוי, מה תועלת בדבורים, סאל… זוהי… זוהי התשוקה לדברים טוביט 1והידיעה שלעולם לא יהיו שלך, המכאיבה כל כך. ואולם, מה אני סח? –

היא נתנה עיניה בו, נבוכה. היא אמרה, בקורטוב של אי-סבלנות: לא איפה אתה גר עיקר, אלא עם מי אתה גר. – ובחום: – חוץ מזה, הן עוד מעט ונזקין, ומיטב חיינו עברו. לחלום על דברים שאי-אפשר לך להשיג, אינך מועיל ולא כלום… – ובהוכחה: – האם לא כן, לארי, האם לא כן? –

הוא עמד בשתיקתו שעה קלה, כשדבריה משתקעים בו עמוק עמוק. הוא נענע ראשו ונאנח: – לפעמים אני חושב כי יש תועלת בכך, סאל. אבל אין את יודעת את ענויי החלום… היי שמחה אַת שאין הם מציקים לך… –

– אני? – קראה בעינים פקוחות, – אני? אין אני יודעת חלומות? – מרירות נתנה טעם לדבריה: – אין אתה יודע. אינך יודע מה שאני חולמת על עצמי ועליך. לנצחים לארי, – היא התישבה אצלו על אדן-החלון ואמרה בתחנונים: – אין טעם לחיי בלעדיך. – ובהתרגשות בלתי צפויה: – האלהים! אין אתה יודע מה הייתי עושה למענך… השג בית ואבוא לגור אתך. וכי מי רוצה להיות נשואה? מה אכפת לי מה שיאמרו הבריות? –

הוא היה המום-אושר: הערותיה הקודמות עדיין היו תקועות בגרונו… – לחלום על דברים אינו מועיל ולא כלום. – עוד מעט ונזקין, ומירב חיינו יעברו. – עוד מעט ונזקין… עוד מעט, אבל עדין לא! רגש של שמחה פתאומית חימם אותו. הוא היה צעיר, וכן גם היא צעירה. צעירים בהידור! בערימת-אשפתות זו הנקראת האנקי פרק, פרחה לו שושנה. זו, ככל שאר הדברים שבעולם, תאבֵּד את עדנתה. אבל עדיין לא! ריח ניחוח של זו מלא את נחיריו. חטוף אותה, חטוף כל עוד לא אחרת! המחשבה שזו תחלוף ותקמול החליאה אותו. הנה היא מגישה לו משהו יקר עד אין מחיר: צרי, נחמה, חבה: – לא איפה אתה גר עיקר אלא עם מי אתה גר! – לחשו לו קולות מפתים; קסמו לו חזיונות מטבח נקי, מזהיר עם דמותה של סאלי באמצע. שיבות נעימות הביתה לעת ערב.

הוא הביט אליה, לבו מתמוגג לקראתה. הוא הפתיע אותה באמרו: אצטרך להתחיל בחסכון, סאלי. אין לי כסף מן המוכן. אבל אם תחכי…

פניה אורו בשמחה לא תאומן, לבשה זיו-קודש, זוהר-ברכה.

מבלי נשימה לחשה את שמו.

פרק ד

כסאות מוסיקאליים

בית-ספר לתיקון נערים רעים מלשעבר, בנין מכוער הדומה לקסרקטין, שמש לאחד מבתי סוכנות לעבודה אשר בשתי הערים. חגור משלושת עבריו על ידי רחובות-עניים, בניני-דירות, ובתי-בושת, צד שלישי שבו משקיף אל מכוני-הגז, ומגרש-מטען לבקר, אשר אליו ומתוכו כבשים גועים, פרות ופרים, עיניהם מתגלגלות, לשונותיהם החרוכות תלויות למטה, מונהגים בידי גברים גסים וכלבים נכנעים. וילדי רחובות העניים בראותם ביצורים הלא מזיקים הזדמנות לתת מוצא לאינסטינקטים הבהמיים של עצמם, יוצאים ממאורותיהם מזוינים בשוטים, מקלות ואבנים לצער בהם את בני הצאן ובני הבקר בעברם, ובאותה שעה הם עצמם משמיעים קולות לא-אנוש צעקות ויללות המעוררים זועה בלב שומע בעל-רגשות ומבוכת-בהלה בלב הבהמות הנדונות למיתה, כשהן, כואבות תחת שוט, מקל ואבן, רצות מתוך עורון דרך הרחובות הרועשים והמשונים עד שהן מוצאות עצמן לבסוף לחוצות וצפופות עד למחנק בתוך קרונות בקר מרופשים.

חומה גבוהה, הסוגרת בתוכה חצר רצופת מלט, נמשכה מסביב לבנין. עליה היה רשום בגיר, באותיות רגל אחת קומתן: – אספת-עם למובטלים היום בשעה שלוש. – מלאכת-ידם של קומוניסטים, עשויה לפני חמשה או ששה שבועות.

הארי הארדקסל, סודר של כותנה לבנה מעוטף מסביב לצוארו, קווצת שערות בולטת מתחת מצחית כובעו המשומן, טלאים על ברכיו ועל אחורי עליוניו, עמד בשורה ארוכה של אנשים מדולדלים, ידיו בכיסו, מביט מבט קופא ולא-רואה לקרקע. בפנת הרחובות, נשענים אל הכתלים או רובצים על אבני המדרכה, היו עוד אנשים, בגדיהם נותנים ריח רע מיוֹשן, מחכים עד שהשורה מנגד תכנס לבנין, ואז יעמדו גם הם בשורה. וכל היום, מדי רבע-שעה, יבואו עוד המונים, אנשים חדשים, הנכנסים לחתום שמותיהם ברשימת המובטלים בשעתם.

היום היה יום שני. ביום השביעי הקודם נסתיימה שוליותם של הארי ביחד עם זו של תם הייר, ביל סימונס, דשק לינדסיי, סם הַרדי, וכל בני דורם. הם היו עכשיו מהנדסים מוכשרים. הם היו מוכשרים גם לקבל קצבה.

הארי עדיין לא הגיד להלן. אפשר לא יצטרך לכך. בעמדו נפעמו מחשבותיו מדי רגע ברגע על ידי אופטימיות נעלמה, בהרהרו באפשרויות הגדולות של המצב. הגע בעצמך! אם, מעכשיו שהוא גמר את ימי-שוליותו, ימצא משרה חדשה, הן תהיה משכורתו משכורת איש מומחה. ארבעים וחמשה שילינגים לשבוע! עושר עד בלי סוף! לא יאמן כי יסופר!

בדמיונו כבר מצא לו משרה; קנה לעצמו ולהלן כל מיני צרכים, ומתוך התרגשות והתלהבות, ערך תכניות לכלולותיו.

ופתאום יפוג בטחונו; פחדים קרים צננו את לבו. הרי אפשר… בילי היגס מתהלך מחוסר עבודה זה שלוש שנים, לא הייתם מכירים את האיש; שנוי כזה; ממורט, מושך רגליו בכבדות, זקן מתגנב כפוף-כתפים, הוא, אשר זה לא כבר ידע צחוק. ואפשר…

ושוב: הנה הוא צריך להגיד להלן… אף-על-פי-כן, לאחר שיחתום, ילך ויחזור אצל טראפוד פרק, ויבקר את שאר מכוני ההנדסה. הוא רק זקוק ל“כן” אחד ממפקח-עבודה, והכל יהיה כלא-היה. הוא ישתמש בכל כוח-שידולו וחנו. הוא… הוי, מהר שם, מהר, מהר, מהר.

מישהו הכה אותו מכה שטוחה בערפו. הוא הפך פניו, נפחד. זה היה דשק לינדסיי, מגחך: – מה נשמע, הארי, קרא, בנפלו לתוך השורה לצדו של הארי: – האין זה קצת חג לנו, הֵי, בחור? –

– מה? –

– הוי, רגב-עפר טפשוני, שוכב במטה ומקשיב לזמזום-הזבובים, בשעה ששאר הבריות מושכים בעול! – הוא גחך מחדש. הארי נהם. דשק הוסיף: – כלום אין הרחובות משונים עכשיו? הכל כל כך שקט… אתה יודע… ואין מי שיצחק. ואני חשקתי להיות ליצן!..

שתיקה.

הארי אמר מתוך דחיפה פתאומית: – אני אחזור לבקש עבודה לאחר שאחתום. ואתה? –

דשק העוה פניו. – אני ארעה בעשב מקודם שבוע או שבועים. תקולל העבודה ויקוללו אלה שהמציאו אותה. לא היתה לי בלתי אם עבודה מאז הייתי די גדול להיות רוכל עתונים. הם נותנים לנו שבעה עשר וקורטוב לקצבה וזה יותר משקבלנו אצל מרלו לאחר שחתכו את דמי האחריות שלנו ושלמנו לנערי-המחסן בעד ריצתם בשליחות בעדנו. – ובתור מחשבה נוספת ברטינה: – חוץ מזה, הן אין שוב עבודת-דמים עכשיו. אינך אלא מאבד את עור נעליך בחפשך אותה. עוד המון של ילדי בית-ספר נתקבלו אצל מרלו הבוקר. אלברט שלנו הוא חד מהם ו…

היתה גרירת רגלים פתאומית; תנועה בכל השורה כולה; זו זרמה לתוך החצר ונתפלגה לשני נהרים, אחד של אנשים כבר רשומים בספר ואחד של אנשים חדשים תובעי קצבה. אלה האחרונים רצו בלא-סדר מעבר לחצר לחדר שבדיוטה התחתונה המסומן: “תביעות חדשות”. תיכף, עברו האנשים שבפנה את הרחוב להתקבץ בשורה חדשה וגדֵלה. הגיעו אנשים חדשים אל פנות הרחוב, ואחדים מהם התישבו על אבני המדרכות לחכות.

החדר שבו מצאו עצמם הארי ודשק ושאר הנדחקים, היה מארך-מרובע, החלק העליון של כתלי הלבנים הערומים שלו, היה מצובע ירוק כהה, והחלק התחתון – צבע השוקולדה. שולחן בצורת זוית נצבת עמד למלוא אורך שני כתלים, ומאחוריו ישבו לבלרים או עמדו לחפש תעודות בתוך ארונות של רשימות. פה ושם, במרחקים קבועים, ישבו עוד לבלרים על יד השולחן, מקבלים פני התובעים החדשים. כתריסר כסאות עמדו כנגד הזרוע הקצרה של שולחן-הזוית, והם נתמלאו מיד כשגח ההמון פנימה. אלה שבאו אחריהם נשענו על הכותל.

כיון שאחד מן היושבים נקרא אל השולחן, מיד תפש שכנו הסמוך לו את מקומו, והשאר העתיקו מקומם כסא אחד, בדרך שלא נשאר כסא ריק, הואיל והשורה המצַפה לגמר-התרשמותה נמשכה עד לחצר ולפעמים גם לתוכה. תהליך זה נקרא, בתוספת תארי-שם שאי-אפשר להדפיסם, כסאות מוסיקאליים.

הארי ודשק מצאו מקומות בשורה השלישית לפני השולחן.

הוא הביט סביבותיו, סקר את המודעות הדבוקות לקיר. תחבולות תמוכות-ממשלה להגירה, מצוירות על ידי זוג תמונות, האחת של איש מובטל לבוש קרעים מביט אל זו התמונה גופא בזעיר-אנפין, השניה של אותו איש, לבוש כבֶהָם, צוחק צחוק רחב, ומראהו אמיד, מושיט יד אחת בתורת הזמנה בעת שהשניה מורה על נוף של בית-שדה יפה אשר מסביב לו עובדים המונים, אלה מובטלים חדשים שקבלו עבודה אצל המובטל מקודם, בשדות דגן וחטה. ומה אמר אותו איש? – לי קאנאדה! – והיתה שם גם מודעה ורודה הפותחת באותיות גדולות: – “לשלושה חדשים עבודת פרך”, – והיא מספרת כיצד פועל מובטל אחד אשר אשתו עובדת רשם, שהיא אינה עובדת ולפיכך היא ראויה לקבל קצבה, ובשביל שקר זה נדון לשלושה חדשים עבודת פרך. וזו אתראה למובטלים שלא ישקרו.

מבטו נדד; נמשך אל תהלוכת-אנשים המבקרים פנה אחת של השולחן המסומנת: – “מקומות עבודה פנויים”. – מהנדסים בעליוניהם, מהדקים וצבעים, לבלרים בבגדים מעוכים; סבלים, פועלים זמניים, ופועלים קבועים לבושי-קורדוּריוֹ. הם באו ביחידות ובזוגות, עמדו לפני הלבלר האדיש, הראו את כרטיסי המובטלים שלהם וקבלו תשובה שלילית בנענוע-ראש בלבד, סבבו על עקבם ויצאו החוצה מבלי דַבר דבר.

מהר קבלו תשובתם, חשב הארי. שלא כאלה היושבים פה ומחכים עד בלי סוף. הוא נאנח, וזע במקומו מרוגז, כשראה את הלבלרים מאחורי השולחן עושים מלאכתם באדישות ועצלתים. הוא חפץ כבר לצאת ולבקש עבודה; קצף שעסק זה יאחרו.

מן החדרים העליונים בא רעש רגלי המובטלים, אשר בהפרדם לתריסר שורות מתפתלות, כל אחת בת שנים או שלושה-ארבעה אנשים לעומק, זחלו לאט לאט, מעבר לרצפות מכוסות חֶרג, עד לשולחנות מחולקים למחִצות שונות ומסומנות במספר, שם חתמו שמותיהם בספרי-רשימות.

– זהו חור-דמים מלא כנים, מכל מקום – אמר דשק לינדסיי. – הבט-נא על זה, – הוא עקם אגודלו כלפי מודעה גדולה האוסרת עישון. – שמור מושבי, הארי, – אמר, – אני יוצא אל החצר לנפוח קמעא. –

עבר רבע-שעה; מדי חמשה רגעים בערך היה מתפנה מושב בשורת-הכסאות הקדומה. כלם היו זזים כדי מקום אחד ברעש. דשק שב: – הי, – אמר, – בשם ישו, כלום לא זזת כלל? אילו ידעתי כך, הייתי מביא ארוחתי אתי. – הארי הכריח עצמו לחייך. – אף אני יוצא לעשן. אשוב כרגע.

הוא יצא אל חצר-המלט, הדליק סיגרטה, ועמד, בהסתכלו בתנועה המתמדת של הגברים המובטלים. הוא הביט, מדוכא, והסיגרטה עשנה ללא-השגחה בין אצבעותיו.

הוא מצא שהוא סר וזעף, כועס ומתאונן שהוא יהיה נחשב כאחד מהם. ודוקא בזמן שהוא והלן מחשבים עתידותיהם! – או… אני באמת מקוה שאמצא משרה בטרם לילה, – לחש אל לבו בחום.

הרגיש שאבד לו חשקו לעשן. הוא כבה את הסיגרטה ושב אל החדר, מתפתל בפנימיותו מקוצר-רוח ושואל עצמו, מתוך כעס, כיצד ימצא אדם משרה בשעה שכל אלה הם מחוסרי-עבודה. אבל, נחם עצמו כשנרגע מעט, אולי אמת מה שאומרים העתונים על האנשים הללו, אולי האנשים האלה מעולם לא בקשו עבודה, לא חפצו בה. הגם ש… – הוא זרק מבט חמוץ אל השולחן המסומן “מקומות עבודה פנויים”. היה שם זרם תמידי, אך הולך ומתמעט, של אנשים לשם. הוא כבש פניו בקרקע מתוך הרהורים.

פתאום נקרא אל השולחן לענות על הרבה שאלות, והלבלר רשם את תשובותיו. הענין נגמר, והוא קבל כרטיס צהוב עם הוראות לחתום שמו ברשימה פעם לשבוע. אז שאל את הלבלר, מתוך היסוס וצחוק של בקשת-חן: – שמא יש אפשרות למשרה? – מבלי הרים פניו, הטה הלבלר ראשו כלפי הקצה השני של השולחן: – דרוש אצל המקומות הפנויים. –האיש הממונה על מקומות-העבודה הפנויים נענע ראשו ולא אמר כלום.

הארי יצא החוצה. הן אי-אפשר שהם ימצאו מקום עבודה בשבילך. עליך לעשות זאת בעצמך. – הייתי משוגע ששאלתי אותם. מכל מקום, הייתי צריך לדעת זאת מראש.

שורות עדיין הלכו הלוך והסתדר. נשים, בעלות פנים לא-רחוצים ושער דבוק עמדו על ספי-הדלתות, ידיהן חבוקות, נשענות אל הדלת, מסתכלות בעצלות בילדיהן המלוכלכים והעירומים למחצה כשחקם ברחוב. ומהן שוחחו שיחה בקול רם עם שכנותיהן שמעבר לרחוב.

דשק בקש מקודם את הארי שיחכה לבואו. הארי שכח את הדבר תיכף ליציאתו לרחוב: אך מחשבה אחת היתה בלבו: האם יצליח בבקשתו עבודה? – הוי, אלהים, אני מקוה שאצליח, הוי, אלהים, עזור לי להשיג משרה. הלוא תעשה זאת! – כל כך הרבה היה תלוי בכך, אכן הכל היה תלוי בכך. פְיו, אם לא יצליח! לא תהיה לו עזות-הפנים לספר להלן. משהו דומה לבהלה תקף את לבו: הוא זרז את צעדיו, כאילו המשרה תלויה בזריזותו.

טראפורד פארק הוא נס מודרני. לפני שלושים שנה היה המקום אחוזת משפחה המתיחסת על מלכי בריטניה הקדומים, ועדיין שם המשפחה נקרא על המחוז. לפני שלושים שנה נקצצו חורשותיו לפנות מקום למסחר ולתעשית סוליות לנעלי-הכובד של לאנקאשייר; לפני שלושים שנה נקבצו יחד הצבאים אשר שוטטו פה והועברו למקום אחר; לפני שלושים שנה הושחתו הכרמליות, הצוהלות במשתות וגברים ונשים לבושי-צבעונין על פי האפנה של אותם הימים. האולם עדיין במקומו עומד, אלא שהוא עכשיו מעון לאבק, זכרונות והדים. ותאומי האריות, הרובצים משני צדי המעלות הרחבות, משקיפים עתה לא על כרמליות שמחות באורחים כי אם על פסי רכבת במרחק שש אמות משם; ובמקום שפעם התפתלו המסילות דרך היערים, קמו עכשיו הפטריות של התוצרת המודרנית, בתי-מכונות ענקיים, טחנות-קמח, חצרות עצים מגודעים, בתי-צורפים לשמן, מכוני אוטומובילים, מחסנים לסחורה שמורה, וכיוצא בהם המלכלכים ומחניקים את הנוף. הנהר השוטף לרגלי הגבעות הסמוכות אף הוא נשתנה; עכשיו הוא משמש מחסה לספינות הבאות משבעת ימי-העולם, וחצוצרות אלו הספינות תוקעות בעצבות לתוך הלילה. וגם שמו לא ייקרא נהר עוד כי אם תעלת-הספינות של מנטשסטר.

תכנית-חמש-שנים שלושים שנה קודם לזו של רוסיה. אתמול אחוזת שדה לאציל, היום מושב גס למסחר. רבולוציה! ואף טפת דם לא נשפכה, ולא נוֹרה אף כדור אחד!

מעטים היו העוברים-והשבים בשעה זו אם כי רבה תנועת-המרכבות: רכב קל ורכב כבד, משוך-סוס ודחוף מוטור; קטרי רכבת מושכים שורות ארוכות של קרונות בפסים שבצדי הדרך. גלגלי-הגבהה גדולים מעלים ומורידים. מחזה מעודד; ודאי, במקום כזה ימצא עבודה.

מה ידוע וידידותי רעש המכונות במקום הראשון שבקר. לבו קפץ במענה לרעש. כשעיניו נוצצות, שפתיו מחייכות חיוך קל, שאל משאלתו מן האיש היושב במשרד השעון: – לא, אין אנו צריכים איש, – זו התשובה. הארי הודה לו ונפטר, שם פעמיו למשרד סמוך. ודאי, – שידל עצמו, – אי אפשר לאדם להצליח בנסיון הראשון. ודאי ימצא מושב-איתן אם אך יתמיד בשלו. או אז ירוץ הביתה לפני הצהרים, הלוך ורוץ לקראת הלן והבשורה הטובה בפיו. ואפילו במקום השלישי והרביעי, עוד לא מתה תקותו.

ואז נתגנבו אל לבו נבואות קודרות, נבואות אשר מהרה נהפכו לפחד ואימה. בילי היגס ודורו – זה שלוש שנים. ועתה הגיע מזלו לכך.

הה, ועדיין הוא צריך להודיע הדבר להלן.

הוא הביט כאשם אל הבנינים הענקיים, לקק שפתיו והעביר אצבעו מתחת לסודר: – הוי, אלהים, תן לי להשיג משרה. לא אכפת לי אם רק בחצי המשכורת. – הוא מצא נוחם בשיח זה, והמשיך בו: – ואם אין אתה יכול להמציא לי משרה, תן בלב הלן לראות שאין הדבר לאורך-זמן. כונתי, שאם אינני משיג משרה היום, תן לי להשיג אחת בקרוב… הוי, היא עלולה להתיגע ממני אם אני יושב בטל לזמן רב… חי אלהים, מעולם לא עלה הדבר בדעתי. –

אחדים מן המכונים הקדימו את שכמותו, ותלו שלטים בשעריהם: – אין אנו זקוקים לידים. –

הוא לא השגיח באלה. מי יודע אם לא פוטר מישהו לפני שעה קלה?

– בבקשה, אדוני, האם יש לך צורך בידים עובדות? – התאפקות מנשימה, מבט חוקר.

– בעזאזל יש לנו צורך. לך לך, רוץ לך. כלום אינך יכול לקרוא. בשם השדים, אנו מפטרים את אלה שיש לנו. ואל תכה בדלת בצאתך, שאם לא כן ארדוף אחריך ואבעט במושב מכנסיך. –

לא היו עוד מקומות לבקר.

הוא צעד הביתה, מביט ישר לפניו, רגש של מחנק בגרונו, ובלבו תוכחה כאילו פשע איזה פשע נורא ועתיד הוא להתגלות.

נפש בודדת בעולם המסחר ההומה; נפש בודדת, ידיו תחובות לתוך כיסיו, סודר-הכותנה פתוח אצל צוארו, חתימת שערות נוער על לחייו החורות. הוא נסה לפתור את החידה לעצמו, לרדת לעומקו של דבר. לא היתה תשובה למחשבתו, רק שתיקה של סוד.

כאשר קרב להאנקי פארק שמע את התקיעות הצורמות של שעת-הצהרים. הקולות הדהימו אותו. אין הם נוגעים אליו עוד; לא אליו הם מכוונים, להודיע לו כי עת לחדול מעבודה לשעה אחת.

– אני איני עובד… אין לי עבודה. – מישהו אחר תפש את מקומו אצל מרלו, ואין שום פירמה אחרת צריכה לו. הוא היה בחוץ.

הרגיש עצמו בודד בקרה.

גוון של בושה צבַּע את פניו; הוא לקק שפתיו, והלך, מתגנב על יד החומות. ואז פרץ פרץ של כעס מלבו. כלום לא ידעו האנשים האחראים מה פירושו של חוסר-עבודה בשבילו? כלום לא ידעו שהוא גבר? כלום לא ידעו שהוא רוצה בית משלו? כלום לא ידעו שהוא סיים את זמנו? ולא ידעו שהוא מהנדס מוכשר? האם לא דאג לו שום אדם בעולם? הוי, מה תועלת בשאלות כאלו? מה שֵכל יש ב…

– שלום הארי. –

הלן היא.

– הוי, שלום, הלן. הוא נסה לחייך. היא הסתכלה בו. היא הרגישה תיכף כי משהו אינו כתקונו.

– הוי, מה לך, הארי? – שאלה, כולה דאגה.

– חסר-משרה אנכי, – מלמל, ולא הביט בפניה. עכשיו ידעה.

– ובכן, – ענתה במאור פנים: – הן ידעת כי יבוא סוף למרלו כשתסיים את זמנך, הלא כן? יהיה יותר טוב לשנינו כשתמצא משרה עכשיו. – היא התפלאה על עגמת-נפש שלו. הרי עכשיו שעת-כושר להם.

יחסו היה מפתיע. הוא ענה בעצבות: – כן, אבל זה אך הייתי אצל טראפורד פארק. אינם רוצים בשום אדם. – הוא הביט אליה בחרדה.

– הלא אין אתה מצפה להכנס למשרה מיד. פו! לא היית בלי עבודה אפילו חצי-יום. – ובבטחון: – אתה תמצא לך משרה.

האופטימיות שלה היתה מִדבקת: – האם כן תחשובי? – אמר בהתעוררות.

– ודאי, אתה תראה. –

עיניו אורו, הוא חייך, היתה לו רוָחה: – בחיי, – אמר, – האם לא יהיה נפלא בשביל שנינו כשאמצא עבודה? –

פרק ה

העלילה מתגברת

בגשם רתח וקפץ על המדרכות, מחניק את הביבים ועושה שלוליות דגולות באם-הדרכים; האויר היה מלא מים זורמים; מרזבים שפכו מימיהם, אשדות נפלו מצנורות הגגות.

מרת נאטל, היושבת על יד השולחן במטבחה המסריח, הביטה בעד החלונות המתרחצים ותמהה מתי יבואו לקוחותיה.

מכסה השולחן אמר כי היום יום שני. הוא היה ערוך כרטיסי הלואה שורות שורות, הרבה יותר מן הרגיל, כל אחד מכוסה מקצתו בגל קטן של כסף ונחושת. גם היו כחצי-תריסר כוסות מוכנות, עומדות לשֵירות; ובלתי-ידוע לאיש בלעדיה, עמד בקבוק יי"ש מלא עד כדי שלושה רבעים, על הרצפה, בין רגליה, מוצנע כולו על ידי שולי שמלתה הרחבים. היא אמרה לחתול המקופל על זרוע הספה המדולדלת, עשוית שער-סוס: – הגשם הוא המרחיק אותן. לעזאזל! –

רגלים שפשפניות בחוץ; מישהו משוחח עם עצמו. מרת נאטל זקפה אזניה: קול שאל, כשעמדו פעמי-הרגל אצל הדלת הקדומה: – האם שם את, גברת? –

– את היא, נאנסי? –

מרת דורבל נכנסה, שטופת גשם.

– הסירי מטפחתך. פשטי אותה לפני האש, אמרה מאת נאטל.

מרת דורבל צייתה לה. – איזה וֶסֶת! – אמרה. – לא פסק כל השבוע! – היא פנתה, שמה עיניה בכוסות, הריחה, שלחה מבט אל מרת נאטל, ואמרה: – הדבר הרגיל! – ובשעה שמרת נאטל שלחה ידה לבקבוק המוצנע תחת שמלתה, נתישבה מרת דורבל על הספה המדולדלת, כשהיא כובשת את שערותיה הקלושות לראשה בידיה הרזות, ואמרה כמקוננת, שלא טעמה טעם שינה כל אותו הלילה, כי השתעלה, השתעלה השתעלה…

לא יכלה התאונן עוד, כי הופסקה על ידי כניסתן של מרת בול בריאת-הבשר ומרת דשאיק הזעירה, שפתחו הדלת ובאו פנימה בלא נטילת רשות, וכאחת פשטו מעל עצמן את מטפחותיהן המטפטפות.

מרת דשאיק גם הסירה את כובע-בעלה מעל ראשה ותלתה אותו על הידית החלודה של דלת התנור להתיבש. היא ישבה לה אצל מרת דורבל, חִבקה עצמה חבוק קטן ואמרה בפנים מאירים: – אם כן, נערות, מה שלומכן הבוקר? –

– כרגיל, רע, – אמרה מרת דורבל.

– הייתי בטוב אילולא מכאוב של רֶבמַטיק, – אמרה מרת בול, – אך אין אני דואגת ולא כלום. הרבה ישנם בוויסט (נתכוונה לבית-הקברות) שהיו מתגעגעים למכאוב אחד או שנים של רבמטיק. –

–הן, הן, – אמרה מרת דשאיק: – האלוהים אוהב נפש שמחה, ובחפשה בארנקה קופסת-הטבקה שלה: – הרי, קחי לך קומצת “עין-צפור” – ואל מרת נאטל כשסבבה הקופסה סיבוביה:– מלוא שלוש אגורות, מרת נאקל. – היא גחכה על מנת להעלות חן, ועקמה פניה אגב העוית-פנים.

מרת בול נתנה עיניה בשורות המרובות של כרטיסי-ההלואה ואמרה:–כל חוסר העבודה הזה מיטיב למישהו, סייר אַן. –

סייר אן הביטה בה מבט חד, ועמדה תוך כדי מלאכתה, היא הגשת-משקאות: – מה לך, היום? – שאלה.

מרת בול נאנקה, בטנה העמוסה התנועעה ושדיה התלויים בהרחבה התנפנפו: – הביטו נא אל השולחן. מלא כרטיסי הלואה. הן לא היו לך רביעית הלקוחות האלה לפני שנה.

רעים הדברים, ועל כן – כך, – מלמלה מרת דורבל בקדרות, כשידה האחת אוחזת בכוס והשניה בקומצת הטבקה; ולאחר ששאפה לתוכה את הטבקה, הוסיפה בהנאה: – אבל תודה לאל, עבודה או בטלה, אין הם יכולים לגעת בפנסית הזקנה שלי. איזו ברכה, איזו ברכה. –

מרת דשאיק צחקה: – אין זה לזמן קצר. – וברצינות: – האם ראיתן מימיכן המון כזה העומד בימים אלה אצל פרייס ודשונס? הוי, הוי, הוי. מלא עד הפתח, ושורה משתפכת עד למבוא האחורי ויוצאת עד חצי הרחוב, כאילו אולם-אלברט הוא. –

מרת דורבל הוסיפה, כמענה במזמור: – רעים הדברים. –

– ובכן, – אמרה מרת נאטל כהוציאה את הפקק בתנועה רחבה לאחר שמזגה לעצמה כדי גמיעה הגונה: –ובכן, – אמרה, כשהשיבה את הבקבוק אל תחת שמלתה ואחרי הביטה אל מרת בול מבט של כוָנה: – ובכן, אין כדאגה לשלוח אנשים אל העולם הבא. וזה לא יביא רזון אליך, מאחר שאת לוקחת מחירים כאלה בעד עבודת-טהרה שלך. ממה שאני ראיתי, כיצד בני אדם דואגים עד כדי איבוד-ראשם, ממה שאני ראיתי, תהיינה ידיך עסוקות, והוא בקרוב. –

– כן, הם… –

דפיקה שנשמעה בדלת גרמה להצנעת הכוסות כמו על ידי קסם. – מי שם? – קראה מרת נאטל. ובחשד: – יבוא! אל לעמוד בחוץ בשעת גשם כבד. –

זו היתה מרת הארדקסל. היא היתה מחייכת מתוך עצבנות של התנצלות, ומכיון שנעלים שלה לא יצלחו בלתי אם לבית, היתה נעולה לרגליה נעלי-הכובד של מר הארדקסל: – רק באתי ל…– היא הביטה מן האחת אל השניה. – הייתי מוכרחת לעבוט את טבעת-הכלולות שלי, אף-על-פי שהוא אינו יודע כי של נחושת אני עדויה. היה הורגני אילו ידע כי הייתי אצל המלוה בזו. ועל כן, לקחה זו ממני מרת נאקל, ואני באתי ל… – היא חייכה בצפיה מול פני מרת נאטל.

– הריהי לפניך נערה, – השיבה מרת נאטל, כשהרימה אחד הכרטיסים והכסף אשר עליו: – הריהי. חפצת חצי-כתר על הטבעת. ואני אך בקשתי שנים וחמש. את רואה, אילו השגתי לך חצי-כתר, הייתי צריכה למצוא שלוש וחצי דמי רבית. עכשיו אין הוא יכול אלא לקחת אגורה אחת. אם כן, שנים וחמש, ואגורה בשביל הכרטיס ושתי אגורות בשביל טרחתי, מניחים שתים ושנים. הרי לך, נערה. שנים, ושתי אגורות. – היא נתנה לה את הכסף, והוסיפה: ומה בדבר “השומרוני הטוב?”

– הנה אתן רואות, – מלמלה מרת הארדקסל: – הוא כלה מלאכתו אצל הבור עד שיקראוהו שנית. והארי שלנו עדיין לא מצא משרה… זה תשעה חדשים שהוא בטל, ואין סימן לרוחה. ואינני יודעת מה הייתי עושה אילולא סאל שלנו הנותנת נופך שלה…

– אה, – אמרה מרת בול בקוצר-רוח: – יקח אופל את גרומפול הזקן ואת “השומרוני הטוב” שלו. את שימי כספך בתוך בטנך, מרת הארדקסל. ותני לו לחכות. –

– אל תשימי לב אליה, – חרצה מרת נאטל לשונה: – האם היית רוצה שבעלך יקבל הזמנה לבית המשפט? האם בזאת את רוצה? –

– לא, לא, – השיבה מרת הארדקסל נבהלת. – הרי מוטב שתקחי שילינג. איני יכולה לתת יותר. אין אף לעיסת לחם בבית לתה. ואת יודעת איזה מזג-רוח יש לה לסאל שלנו. הי, אבל היא נהפכה לנערה אחרת מאז התחילה מתהלכת עם אותו לארי מית. – היא הביטה אל מרת בול וחייכה: – האם יודעת את שתהיה להם חתונה בעוד שבוע ימים?..– ולכולם: – הגם שהם רוצים שהדבר ישאר בסתר. –

– באמת נאה הדבר בעיני, – אמרה מרת דשאיק; ואל מרת דורבל: – חתונה ברחובנו! השמעת מימיך? –

– כן, – ענתה מרת דורבל בנענעה ראשה: – חתונה בימינו אינה כמות שהיתה בהיותי נערה. היתה בירה בחנם, ורקודים ברחוב בימים ההם.–

– אם כן, – אמרה מרת בול אל מרת הארדקסל, – לארי הוא בחור הגון ובתך כוכב טוב לה שהשיגה אותו. ואולם הוא איננו מן היותר חזקים, וטוב עשה אילו השגיח יותר על בריאותו. אין השעול שלו מוצא חן בעיני. וכל אותה הפוליטיקה שהוא עוסק בה במזג-אויר שכזה, נוח לה שלא היתה נעשית. – ובהטעמה: – וראו, להיכן הגיע עם כל הדבורים שלו. ממשלה לאומית וכת הפועלים אין לה מקום. אין תועלת בדבורים על סוציאליות באזני הבריות. היא לא תבוא בזמננו, אף-על-פי שאני מצביעה תמיד בעד הפועלים ותמיד אעשה כך…

– אני אינני מצביעה אף בעד אחת מהן, –אמרה מרת דורבל: – אמי, ואמה היא, היו אז כחולות (קונסרבטיביות) או אדומות (ליבראליות), זה היה תלוי בכמות הפחמים והשמיכות שהיתה זו או זו נותנת. אבל מאז יצאו אנשי המרכבות את הדרך הישנה אקלס, שוב אין כדבר הזה. –

– הוי, חנפה שכמותך, – חרצה מרת בול לשונה; ובבוז: – את ואנשי-המרכבות שלך. את היית מוכרת נפשך בעד מטען של פחמים, את ושכמותך. אתן מחליאות אותי. אנשים מלומדים מרבי-קריאה כלארי מית מדברים ומדברים עד שפניהם מכחילים, ואתן… – בגועל נפש: – הוי, מה תועלת בדַברי? –

– אני איני מטריחה את מוחי בעסקים שאינם נוגעים בי, – אמרה מרת דורבל בלתי-מזועזעת: – איני מבינה ולא כלום בפוליטיקה, ואיני רוצה להבין ולא כלום. אבל היטב אני מבינה מטען של פחמים. –

מרת נאטל עותה פניה, והרימה בסמיכות להם את הכוס: – כולם היינו-הך כשהם אך מגיעים אל הפרלמנט. כולם אדומים, לבנים או גם כחולים.–

– ובכן, – אמרה מרת בול, כהריקה את כוסה: – מה שלארי אמר מכבר, מתקיים עכשיו. הכל מפוטרים מעבודה. אין בית ברחוב שאין בו מובטל או עומד להיות בטל. כן, אפילו לארי מית. הוא אמר לי שהוא ירא מכך בסוף כל שבוע. ולו משרה בטוחה, גם כן. ואיך יחיו השאר? קשה קשה יהיה להם לבני הנעורים, ביחוד לאותן הנערות שכרסן בין שניהן כקייט מאלוי המסכנה. היא אומרת שהאיש שעשה זאת אין לאל-ידו לקחת לו אשה, הגם שאינה רוצה לגלות את שמו. מה דעתך על זה? – ואל מרת הארדקסל: – כן, אם הארי יהיה מובטל יזקוף זאת על חשבון נשואיו. – מרת הארדקסל הנידה ראשה, וכן מרת בול שגמרה: – כן, אינני יודעת מה יהא בסוף כולנו. אינני זוכרת דבר כזה מאז ימי חלדי, והרבה דברים קשים ראיתי בימי.

מרת דשאיק צפצפה: – סוף כולנו לבית-מלאכה לפושעים. מישהו יצטרך לפרנסנו. – ובבת-צחוק מאירה: – אין תועלת בהביטנו רק על הצד האפל, – וכהגישה את כוסה הריקה למרת נאטל: – עוד גמיעה, סייר אַן כל זמן שיש לך, שמחי בזה, אני אומרת. אם לא ישתנו הדברים כך, ישתנו אחרת. –

סאלי, נחיריה מתרחבות, זקפה עינים אל קייט מאלוי אשר עמדה לפניה מרטטת: היא שאלה בתמיה: – והוא אמר שאין זאת אשמתו?

קייט, ירֵאה מתוצאות התפרצותה של סאלי, שמה יד עוצרת על זרועה של זו וענתה בדאגה: – אבל אין הוא מתכון לכך, סאל. הוא היה שכור באמרו זאת. הוא אוהב אותי… הוא אמר לי כך. –

היא נערה מעל עצמה את ידה של קייט באי-סבלנות:– הוי, כמה פתיה את! – אמרה בחום: – הגעי בנפשך שאת כל כך טפשית עד כדי לתת לדבר כמותו למשמש בך. כן, כך דרכו. כך יאה לו. – היא הביטה אל קייט מתוך רחמנות: – ועדיין את רוצה להנשא לו? –

קייט שחקה במחרוזת הפנינים הזלות מסביב לצוארה, לקקה שפתיה והתבוננה אל סאל במבט של רעב. היא לא דברה. סאלי משכה בכתפיה וענתה בהחלטה: – אם כן, אין לפניו אלא דרך אחת. אם אין הוא רוצה לקחתך לאשה, הוא צריך לתת משהו לפרנסתו של זה… היכן הוא? –

– “הדוכס מגלאוססטר”, שם הוא, – מלמלה קייט: – אבל לא תעשי שום דבר של סכנה, הלא, נד – אני מתכוונת סאל. הוי, אינני רוצה שהוא…

– אין הבדל מה את רוצה. –

הן היו משוחחות על סף דלת מספר 17; פנסי הרחובות זה אך הודלקו; ילדים שחקו אצל עמודי הפנסים; כנופיות של בחורי השכונה עמדו משיחים בפנות הרחובות. מדי פעם בפעם עברו אנשי עמידה וזקנים ונשים, נושאים כדים מלאים או עומדים להיות מתמלאים, בירה של ארוחת הערב. להט אור נשפך על המדרכה בסמוך לדלתות הפתוחות של “הדוכס מגלאוססטר”; ממקום שעמדו קייט וסאלי היו יכולות לשמוע, מלמעלה לזמזום השיחה, קול הצחוק וקשקוש הכוסות, את קול בעל המרזח בקראו: – הגיע זמן, רבותי, הגיע זמן. –

– בואי, – אמרה סאלי בהחלטה, – כשהתחילו באי המקום לצאת ברעש.

נד היה אחד מן האחרונים לצאת. הדלתות נסגרו ברעש מאחוריו, והבריחים ננעלו, כשהוא צעד בכבדות אל תוך הרחוב, שם עמד רגע, אגודלי-ידיו בתוך חגורתו, מביט סביבותיו מבט של פקפוק.

סאלי דפקה בזרועו. הוא הפנה ראשו. היא הפריעה את ברכתו הלא-אמורה, עיניה לוהטות, נשימתה מהירה וחדה. היא אמרה: – רצוני לדבר אליך. – היא פנתה והתרחקה כחצי-תריסר צעדים מן הכנופיות העומדות לפני בית המרזח. בהבעת מבוכה ריקנית, הלך אחריה, מבלי לראות את קייט אצל כתלי הבתים האפלים כעמדה שם מביטה אליו אחוזת כשפים.

– מה יש? – שאל תוהה, בעמדו לפני סאלי ובהביטו עליה מגבוה.

היא קפלה שפתיה. – היית צריך לדעת מה יש. אתה וקייט מאלוי. – בלטשה עינים אליו: – אם כן, מה תעשה בנוגע לזה? –

– בנוגע מה? בנוגע מה? – שאל, פיו פעור וגבות עיניו מורמות,

– קייט הרה, ואתה האב. –

– אני? אני? – התקומם: – הוי, לכי לך. בשם השדים, לא אני האחד שהיה אתה.

– או, כלב מלוכלך שכמותך. אתה ראוי למופת, אתה… – קראה בתכלית הבוז. היא פנתה אל קייט אשר אחזה ידה אצל פיה ובכתה. – בואי הנה, קייט, – אמרה. קייט צייתה, מבלי פנות אל מראהו הכועס של נרקי. – שמעת מה שהוא אומר. עדיין את רוצה לבוא במגע-ומשא עם גל-רפש שכזה?

– הנה, הנה, סגרי פיך, ואם לא, אסגרנו בעדך, – קרא נרקי בפראיות.

– כן, שכמותך יכול לעשות כן, – חרצה בחזרה בעוז: – אתה, אתה… – היא סקרה אותו מקדקדו ועד רגליו. – כן, אין אתה גבר. עשר בפרוטה, זה המין שלך. עשר בפרוטה. אינך ראוי אלא להשלות נערה כמו קייט עד שהיא נותנת לך לעשות בה כרצונך, ואד להטיל את האשמה על מישהו אחר. –

– ומה בדבר חזיר-הדמים שאת נותנת לו לטפל בך? כמה פעמים קבל הוא מה שהוא רוצה? – דרש, ובקול עבה:– ברחוב סמוך, אתו, הלא? –

– את שמו אל תזכיר בזה, – ענתה. היא הניפה ראשה ואמרה בגאוה: – הוא יעשה בשבילי יותר משאתה תשעה בשבילה. הוא ישא אותי. –

– גם אני הייתי עושה כך. הן שאלתי אותך…

– וגם את קייט שאלת… עד שהשגת את חפצך אצלה. –

– אוה, אותה! – הוא פנה אל קייט בכעס: – בת-כלבה חסרת-חניכיים שכמותך! למה לא עשית כמו שבקשתיך? אמא האדוקה יכולה להזיז אותו בשבילך. ישו! – ומתוך יאוש: – ואיני יודע אם שלי הוא! –

– הוי, נד, נד! – בכתה קייט, – אתה יודע כי אין אחר בלעדיך.

– מה נואלת, קייט. לא היית צריכה… –

– את, הסי! – נשך נרקי. הוא הרים אגרופו, ושלח את סאלי נדהמת אל הכותל על ידי מהלומה בחזה. – חשבי על זה, בת-כלבה מתערבת שכמותך, וגם אנקם באותו ממזר שאת כל כך מכורה לו. כן יעזור לי… עדיין לא גמרתי חשבונותי אתו. אל תשכחי זאת.

מלבינה, אוחזת בידה המקום הכואב, הביטה ישר בפניו, ונסתה לחייך. היא הרימה ראשה.

– אני, – פתח. אז הפסיקה אותו מדבור מחשבה פתאומית. הוא החריש. אם ימאן לשאת את קייט, יהיה צו-פרנסה מבית המשפט שלא יתחשב עם העובדה שמלאכתו אין לסמוך עליה. אבל אם ישא את קייט יוכל לשלוח אותה לעבוד לאחר לדתה! היא היתה צייתנית, היתה כלה דבוקה בו; שכמותה תשמע בקולו לחלוטין; לא תהיה לה עזות-הפנים להרהר אחר צאתו ובואו, ולחקור – איך יבלה את זמנו ועם מי יבלה את זמנו. היא תהיה כולה נכנעת לפניו. הוא פנה אל סאלי: – אני אראה לך איזה מין אדם אנכי. אני אשא אותה. – ואל קייט: – שומעת את? – מתוך דחיפה פתאומית: – אשא אותך בסוף שבוע זה. ואל סאלי: – שומעת את. כלבה מתערבת?

– וכן אתה מחוייב לעשות. אין אתה עושה חסד עמה.

הוא רטן שבועה, סבב על עקביו והלך ברקיעת-רגלים אל מעונו, מטפח בלבו רגשות-חרון נגד סאלי, לארי וקייט. הוא כבר התחיל מתחרט על דברו. קייט עקבה צלו, חיוך של פחד חופף על פניה.

סאלי נאנחה, עמדה שם מביטה לתוך תוהו, ולבה רחב בשקלה את לארי לנגד נד.

עוד שבוע ימים והיא תנשא ללארי. סוף-סוף גברה על זהירותו. על אף אי-יכלתם לחסוך די כסף לקנות את רהיטיהם במזומנים. הפונטים המעטים שחסכו ניתנו לפקדון על חשבון שכירת רהיטים שהם ערכו בחנות. ועכשיו אין לו כלום. וגם לה אין. ועדיין הם חייבים עד כדי התשלום הראשון בעד הרהיטים. ובכן, היא תראה לו שאין האושר תלוי בכסף. היא תראה לו כמה מהר תסלקנה שכירותיה את החוב. היא תוכיח לו שלא צדק. התרוממות הרוח; תמונה מרהיבה מעצמם, יושבים בבית משלהם.

דלת נפתחה מנגד; קו מארך של אור-גז נקר עיניה ומשך את תשומת לבה. בחור לבוש-בלואים יצא וסגר את הדלת. הוא תחב ידיו לתוך כיסיו, כפף כתפיו, ושרך אל מספר 17 בגרירת-צעדים.

היא עקמה את פניה באי-רצון; שרבבה שפתיה, ושאלה עצמה מתוך תלונה, אם אשמתה היא זו שאביה והארי מובטלים, מכל מקום, הארי היה צריך לקחת משרה במשרד כשיצא את בית הספר; הוא לא חפץ לשמוע עצה. הוי, היא אינה יכלה לטעון את צרות כל העולם על כתפיה. כלום לא די לה בשלה? רגוזה הלכה אחרי הארי אל תוך הבית.

פרק ו

אדם פנוי

לאט לאט הדבר משיגך, כצעדי גניבה של מחלה אנושה שאין אתה חושד במציאותה.

אתה נופל לתוך הרגל של הילוך מרושל, של נתינת הידים בתוך הכיסים והנחתן שם; של הצצה אשמה בפני הבריות, כשאתה מתבייש בסופך, ואתה מתחיל סובר שהכל מביטים עליך בחשד. אתה יודע כי מלבושיך הבלואים מכריזים על מצבך, ואתה ראוה לכל. אתה מתפלל על ערבי החורף ועל החושך החנון. החושך, כסות של העניות. מכנסים לך טלואים וחוזרים ונטלאים מפנים ומאחור; טלאים על הברכים; טלאים על מרפקי הזרועות. האלהים! כולך טלאי-טלאים. יקחם אופל!

– האם זוכר אתה אותו יום כשאמך קנתה לך את העליונים החדשים? – מלמל אל לבו.

הוא עמד אין-מחשבה בפנת רחוב, הביט על לא-דבר, ראה עצמו כשהיה אז, צועד ברחובות, פניו נוהרים מגיל; מחודש, מלא בטחון ועוז; בלי בושה; מלא תקוה.

הוא התחצף. הלך אצל טראפורד פארק וכל שאר בתי-המכונות: – הזדמנות לעבודה, אדוני? –

– לא. –

– מקום פנוי, אחא?

בחריצת לשון: – צא מזה. לך-לך. פקח עיניך! –ובזקיפת אגודל כלפי השלט: – אין צורך בידים!

הליכה הביתה בפחי-נפש ועיפות. עמידה על גשר סטראפורד להשקיף על הספינות בתעלת-האניות.

ספינות! כפי-סלעים; נגהי-ערב על פני ימים שלוים; שחפים; שמים כחולים; עשבי-מור ודשאי-בר; בית קטן ומצובע לבן. “להשכיר”, בחצי-כתר לשבוע. הליכה הביתה עם הלן לאור הלבנה המֵהֵלָה.

הלן! הוא ראה את פניה במים המלוכלכים למטה, הרגיש מועקה בגרונו, נטה לדרכו להתגנב הביתה…הביתה! נפשו נמלאה גועל. עד כמה עוד? הוא לא יכול לסבול ללכת אל הלן לראותה. לא יכול להביט אל השאלה הנצחית בעיניה: – כבר השגת משרה? –

אין כסף. הרי היא כמותך, עיפה מכל זה:–הריני משתגעת. אקפוץ לתוך התעלה באחד הימים. –

היתה ריקנות של שעמום בעיניו בימים האלה. הוא נעשה אדיש, קשה-שמיעה; כשמישהו שאל אותו שאלה, ענה: – היא? –

הזמן כלא-כלום בעיניו; אין מה לבזבז; אין מה לעשות, לא היום ולא מחר; אין מה ללבוש; אי-אפשר לשאת אשה. בר-מינן חי; אחד מצבא המתים העצום, משלושת מיליון איש האבודים.

ידיו בכיסיו, כתפיו מעוגלות, היה מתגנב ברחובות הצדדיים אל אולם-הבילירדים, שמח להיות אי-שם רחוק מעין הצבור, באיזה מקום שאין הנערות רואות אותו שם בבגדו הבלה ועליוניו המטולאים; מתגנב אל תוך המקום כצל להתישב בפנה של אחד המושבים על יד הכותל ולהסתכל בצעירים האמידים שיש להם משרות ויש לאל ידם להשיג בילירדים, סיגרטות ובגדים טובים.

הסתכל-נא באותו בר-נש, הארי… הוא יזרוק את זנב-הסיגריה שלו בעוד רגע. הנה! התכופף באין רואים, עשה עצמך כאילו אתה קושר את שרוכי מגפיך. חטוף את זנב-הסיגריה עכשיו… אין איש מביט. א-אה! נשיפה ארוכה; מה טוב. אבל לא תמיד היה הדבר כל כך קל; יש שראו עיניו הצופיות את זנב הסיגרטה נזרק אל תוך כלי הרקיקה או נרמס תחת עקב-הרגל.

עתים היה מרגיש מעין הקאה לזכר אולם-הבילירדים. הוא היה מתהלך ברחובות ללא מטרה, בועט בקנקן-בדיל המונח על המרצפת, מרדף חתול-סמטאות: – פשש… צא מזה! – נוהם או שורק איזה נגון-ג’ז מטורף, עומד מוקסם בפנת רחוב, מוחו אפס. אז היה מתעורר לרעבון גדול לעישון, והיה משרך דרכו כמשפט אל אולם הבילירדים; או שהיה שוכח להיכן הוא הולך; נותן לבו למודעות של תיאטרוני הראינוע; נערות חצי-ערומות מחובקות בידי גברים בפראקי-ערב, והגברים שחורי שער. טרוף הדעת. לפעמים היו מודעות-המשטרה הדבוקות בחלונות-החנויות מענינות אותו: – אבוד, כלב שעשועים. חמשה פונטים הפרס. – חמשה פונטים בעד כלב-תערובת נבזה! לך בקשהו, הארי. אבל חמשה פונטים! – נדרש בשביל רצח. – בחור שהרג לבלר-באנק בשביל להשיג כסף. אין לך, הארי, אלא להתגנב אל תוך באנק, להרביץ ללבלר הרבצה יפה במוח, ולקחת כל-כמה שאתה רוצה.

– הוי, שגעון הוא. נשתגעתי! – קרא בקול. אשה עוברת הציצה בו והשתוממה. שוב קרא את מודעות הראינוע, נאק בתוך תוכו שאין לו שלוש האגורות הדרושות, לא שש אגורות, שלוש לעצמו ושלוש להלן.

יהיה להם לילה בפלקי פארלור, והוא יקנה לה מלוא-השילינג שוקולדה וקופסה של עשרים סיגרטות; חליפה חדשה לעצמו וחליפת-שמלות לה, ואז ישבו בתוך רכבת ויסעו לנסיעת כלולותיהם. משוגע! מה אני סח? חולם-בהקיץ חלומות מטורפים עד שראשך סחרחר. הוי, עד מתי עוד? מי יתנהו בסתיו, בליל אופל; הן יצור-אופל הוא עכשיו. שמש זו מביישת אותו; שרה היא על הכפים ועל עשבי-הבר. עצם הבתים מכאיב את עין-פנימיותו; מדברים הבתים על משפחות, על נשואין מוצלחים. הוא הביט עליהם מתוך רעבון, ראה עצמו שב מן העבודה, והלן, אורה ונקיה, מקבלת פניו אצל הדלת. בשם כל הכוחות הנסתרים! הגע בעצמך! שיהיה לך בית כולו שלך, אשר שם תוכל לאהוב את הלן ותהיה בטוח ששום איש לא יפריע את דודיכם! אין צורך עוד להתגנב אל גבעת דאוני או אל תוך מבוא בית אחורי. לעזאזל! אין אני חסר אלא משרה; אזי יכולנו לעשות את הדבר. משרה; כסף!

כסף.

– כמוני כאדם בבית-אסורים ארור. – פתאום עלה בדעתו שבאמת בבית-אסורים הוא. כתלי החנויות, הבתים ומקומות-התענוגים, אלה כתלי בית-האסורים שלו; מאין כסף לקנות לו דרך בעדן פנימה, היו כל הדלתות סגורות בפניו. הרי זה תפקידם של דלתות וכתלים; עשויים הם למנוע כניסה ממי שאין לו כסף. אסיר היה גם בהתהלכו בחוץ כרגע נצטמצמו גבולות העולם. הוא הרגיש התכווצות בתוך-תוכו, רטט עבר את לבו; פחדים לוטשי-עינים עברו על בהונות-רגליהם דרך מוחו. כתלים ודלתות בכל מקום נסגרים עליו; מתרוממים הם מסביב לו, לובשים צורות של נבואות-זעם. באשר ילך, יהיו שם כתלים ודלתות, והוא יהיה אנוס להשאר מחוצה להם. כתלים ודלתות מונעים ממנו את הדברים שהוא חומדם. אנה ילך איש שאין לו כסף? עולם רחב-רחב. תבל אין-גבולות. הוא עמד, עיניו פקוחות לרוחה ולטושות, כולו מרתת, ירא.

היו עוד דרכים לאבד זמן חוץ מהרהר הרהורים. דוד-הרתיחה אצל בית האריגה של מרלו. פי-האש היה פתוח לרחוב. ובוב רוסל, אשר דלת אחורית שלו פונה כנגד זו של דירת הארדקסל, עבד שם בתור מפטם. מקסים היה לעמוד שם ולהסתכל בו כשהוא עירום עד מתניו. גופו רחוץ בלהט הצהוב והנורא של פי האש; נהדר היה מראה תנועות-ידיו החזקות של בוב בזרקו מאכל-פחמים, מלוא-מגרפה אחר מלוא-מגרפה, אל לב האש. הארי יכול להרגיש את המרץ עולה בזרועותיו, רוטט תחת עורו: – הי, בוב-נער… תן לי לנסות פעם, הלא? – וכמבקש חסד: – עשה זאת. רק מלוא-מגרפה אחת או שנים. –

בוב גחך, משך מטלית-זעה מתוך מגורתו, ונגב את ערפו: – טוב מאד. הרי לך, – אמר. הארי, מגחך, התחלק וירד מעל הפחמים הצבורים ברצון, השליך מעילו הצדה והניף את המגרפה בעוד שבוב הסתכל בו בחיוך. לאחר שנים שלושה רגעים, עמד הארי מעבוד, חסר-נשימה, יגע, אין-אונים להמשיך. בוב צחק: – לא קם בך רוח עוד, הארי-נער. הנה, תן לי את המגרפה, כמעט-רגע וכבית את האש. – מתוך רגש-אשמה לבש הארי את מעילו והסתלק לו.

פחד זה מהתנונות דחף אותו לבקש את חברת השאר, דשק לינדסיי וחבריא שלו. מכיון שכולם תחת מזל אחד, הרי יש בכך מקצת נחמה.

סווינבורי פארק, מילים אחדים בערך מערבה מהאנקי פארק, מקום של כרי-דשא, עצים ופה ושם מעון-עשירים, היה מקום-טיול חביב עליהם ביותר. הכוח המושך היה הכביש החדש בדרך ליוֶרפול-מנטשסטר; מענין היה להסתכל בו תוך כדי עשיתו. כביש חדש בתכלית החידוש, אבן שואבת לאנשים מובטלים בני כל האומנויות, שעמדו שורות שורות לאורך החתך, או שכבו להם בעשב; לא מתוך תקוה להשיג עבודה, אלא כדי לבטל את הזמן באופן מענין. בני כל האומנויות, מהדקים, צַבעים, לַבָּנים, מהנדסים, חופָנים, כורים, ופועלים נודדים; כולם מסתכלים בקומץ אנשים עובדים. מסתכלים.

חלק זה של הכביש החדש עבר מתפתל דרך אדמת-גנים על גבולו של שדה-גולף. ההתקדמות ערתה עד היסוד אחדים ממעונות שרים-סוחרים בני מנטשסטר, שלחה קו דרך לב הגן, בולעת, מנפצת כל אשר למכשול לה.

ההתקדמות המודרנית; קומץ של אנשים עובדים; המוני מובטלים מסתכלים. הכביש גדל לעין. רכבת קלה קצרת-דרך, שורה של קרונות ומגרפת-קיטור הרסו מורדות והפכו גבעות לתוך עמקים עד שנתישרה הדרך והעקוב היה למישור.

נעשה מיגע לשמוע את הזקנים אומרים וחוזרים ואומרים: הביטו-נא שם, – כהורותם באצבעותיהם על מגרפת-הקיטור: – חי האמונה, מאה אנשים היו עומדים ועובדים כל חמישים אמה. אבל הביטו נא על מכונת-דמים זו, הריהי אוכלת את העבודה הארורה. לעזאזל, לעולם לא תהיה לנו עבודה כל עוד ישתמשו בדברים אלו. – השומעים נהקו והסתכלו במלתעות מגרפת-הקיטור כשהן נושכות טונים של עפר ועוקרות סדני-אילנות עתיקים כאילו פרחי-עשב הם.

לפרקים היו מהלכות ועוברות נערות בתי אריגה מובטלות, מחליפות דברי קנטור עם ארבעת הצעירים, ונפטרות בצווחת-צחוק כשתָּם הייר עשה כנגדן תנועה שיש בה רמז באצבעותיו, לאחר שהן מאנו לקבל את הזמנתו לשבת אצלו בעשב.

הוא רקק לתוך העשב לאחר שנפטרו הנערות: – כן, – אמר – כולן דומות זו לזו. כשאין לך כלום, אינן רוצות בך. אותה זונה, מאגי אֶלבס, אשר תלך עם כל אדם בעד שילינג, אמרה לי שלא בת-חוצות היא כשבקשתי ממנה דבר של מה-בכך. לעזאזל, שייכות הן לברית אחת, כולן. –

– חי המשיח, – רטן סם הארדי, הצעיר הקצר ארך-הזרועות, רב-השרירים, – חי המשיח, – אמר כהביטו אחר חבורת הנערות, – הייתי מאד רוצה שאותה שמנמנת תהיה אתי יחד במטה לחצי-שעה. –

תם הייר הראה את שניו הרקובות בגחוך. – חכו עד שאשיג משרה, – מלמל והֵצר עיניו: – אך אקבל משכורת שבוע ראשונה ואחזר אחרי הזונה הראשונה שאראה. – ובחום: – האלהים, הלואי ולקחו אותי אל הצבא. נד נרקי אומר: אך אלה הם החיים. אין להם דאגה כלל, ויש להם נערה חדשה בכל עת שירצו. טוב להם לאותם האנשים היכולים לקחת אשה על קצבתם. יכולים הם להתיחד עם נשותיהם אחר הצהרים. בשם השדים! אין פלא שאחדים מהם אינם רוצים בשום עבודה.

דשק לינדסיי גחך: – אם כן, אפוא, מדוע אין אתה נושא אשה? –

תם נאק ואמר לו שלא יהיה משוגע.

דשק גחך מחדש: – כולם עושים כך. נערות יוצאות לעבוד בשעה שה“זקן” שלהן יושב בית. – היא 2 העיף מבט אל תם, כשעיניו מתנוצצות: – כך יאה לך, תם. מטה, טבק, אשה, כולן רק לך. – ואל הארי: – ומה יהא עליך, הארי? אחותך ולארי מית מסתלקים להם. ואתה מתי?. –

הארי חייך: – כשתפקחנה עיני עורים, כפי הנראה, – ענה בשקט מעושה, והוא הוסיף חרש: – היינו עושים כך מכבר אילו מצאתי משרה. ולארי מית והנערה שלנו אינם כל כך בטוחים. הוא ספר כי המצב הולך ורע אצל מרלו. הוי, עיפתי מהיות לא-כלום בכיסי. –

– אין אתה יחיד בכך, – אמר סם הארדי, – ומה בדבר אותה בחינת-אמצעים שעליה דבר לארי מית. הוא אומר שיקחו מכולנו את הקצבה. אני מלאתי גליון-בקשה שלי מכל מקום. בשם המשיח, אם אמת דבריו, כי אז נהיה שבעי עמל כפלים. אה, הרבה יחזיק בי אבא אם לא אביא כלום הביתה! איני סבור כך, די רע לי עכשיו. תקחהו קללה.

– כן, כל דברי לארי שטות הם, – אמר תם: – הם לא יעיזו לעשות כן. הן תהיה מהפכה. –

ביל סימונס הביט עליהם מבט גנוב, ואמר: – שבֵעי עוני? כך הייתי גם אני, הו… עד ש… – הוא שם את ידו לתוך כיסו והוציא קופסה גדולה של סיגרטות. הוא גחך, מצמץ בעיניו דרך-סתר והגיש הקופסה לחבריו. – קחו אחת, – אמר, –יש הרבה עוד, במקום שמשם באו אלו. – הם קבלו מידו, בהביטם עליו מתוך שאלה. – מאין לך אלה? – שאל תם הייר.

– מאד רוצה אתה לדעת, הלא כן? – השיב ביל מתוך התחמקות.

שתיקה; הם הדליקו סיגרטות שלהם. דממה שיש בה משום מבוכה. ביל החליף מקומו ללא-נחת, הציץ עליהם וצחק באין רצון: – הוי, אמר, – אני אכניס אתכם בסודי. – בשמץ התאוננות והתפנקות: – עיפתי מהרים קצות-זנבות. – ובחמימות: יפה יפה נמאס עלי שלא יהיה כלום בכיסי. ילכו כולם לעזאזל, לא אכפת לי… –

– אבל מאין השגת אותם! – שסע אותו תם הייר בתאותנות: – לעזאזל, הגד לנו, הן תגיד! כבר ראה בדמיונו הילולה של סוף-שבוע נקנית על ידי ממכר החפצים הגנובים.

– בוא אתי מחר בלילה ואראה לך. – שתיקה קלה. – האם מעז אתה? –

– בודאי, – ענה תם בתמימות, אל דשק לינדסיי: ואתה? –

דשק העוה פניו. – לא. איני רוצה להגיע אל בית האסורים.

לרַוְחתו של הארי, מאן גם סם הארדי. הוא, הארי, לא היתה לו נטיה להרפתקאה כזו, ושמח להלָוות אל דשק וסם במיאונם.

– אה, – אמר תם בהעוית פנים: – אתה מחליא אותי. אז אל ביל בחשק: – כלום אין אנו יכולים ללכת עכשיו, ביל… בוא… אל תשים לב להם. –

– אל תהיה שוטה בן-דמים, – ענה ביל בכעס, כשהוא לוטש את עיניו אל השאר בעזות-פנים: – צריכים לחכות עד שהמקום נסגר. מחר בלילה, אמרתי. חכה לשעתך. –

המאורע הוליד אוירה של אי-מנוחה. הם קמו, ושמו פניהם הביתה, חמשה צעירים מדוכדכים צועדים להם בדממה.

הארי צפה את המחכה לו הערב. זה יהיה אותו הדבר. סעודת-תה דלה, שתיית מים מן הברז. ואז טיול ברחוב בלוית הלן. תועבה. היכן קסם קרבתה? גיל יום אתמול? היא נשתנתה. חברותה נעשית מדכאה. או האם אשמתו היא זאת? האם היה הוא הגורם לאדישותה? הרעיון שמחסורו בכסף הוא שהביא אותה לידי שנוי-לב, עורר בו שנאה אליה ומלא אותו רחמים גדולים על עצמו. ויבוא יום, חשב, והיא תאמר לי שמצאה מישהו אחר. זה הטריף את דעתו עליו. – אקפוץ בתעלה אם כן תעשה. –

בעצבות זכר את אשרו הקודם; השוה אותו עם נסיונותיו הנוכחים. הניגוד היה בולט ולחש לו חשד: – אז היה לך כסף, הארי. – הוי, אותם הימים בעת שעיניה חקרו את שלו ביראה; בעת ששפתיה דרשו ממנו וחזרו ודרשו אותות אהבה. מתוק עד לכאב. עכשיו אין עונג כזה.

לא היה להם במה לשוחח חוץ מאשר בדכאונם. ומן הנסיון למד כי שיחה בענין זה היא משחק באש, פתיחה לקטטה.

– אל תשימי אל לב, הלן, נרגיש בכי-טוב אך אשיג משרה. –

במרירות: – כן… מתי?

לעזאזל, מה יכול אדם לומר על זה? הוי, מי יתן לו חופן מלא כסף ומשרה קבועה. הוי, מי יתן לו חור להתכנס אליו, שם יוכל לבכות דמעות מרות, אולי ירוח לו.

מה תועלת יש בשיחות על בית, על נשואין. לעג הוא עד כדי גועל-נפש. המציאות הבלתי-זזה, המיגעת ואוסרת, עלתה לפני עיני רוחו ולגלגה עליו, עד שהרגיש עצמו שוטה לא-יוצלח.

הם היו צפים ותועים מטה מטה. זה הי ברור.

איזו התקלסות באהבה רומאנטית היתה עת-דודים זו שלהם. אילו היה מצבו הנוכחי נושא למחזה ראינוע, היתה זו שעת-כושר לו להציל מאיזו סכנה בן יחיד של איש עשיר, שהיה גומל לו כסף ומשרה טובה עקב אומץ-לבו. הוי, למַה הוא נותן את הרהוריו?

הוא רעד בפנימיותו כששבה דעתו להסתכל במה שיהיה הערב, כשהוא, לבוש בגדי עניותו הנצחיים, יפגוש אותה, לבושה בגדי עניותה הנצחיים שלה. ובעיניה תהיה אותה שאלה: – האם כבר מצאת משרה? –

– אה, כגהינום של דמים, כן, מצאתי, – קרא בקול רם מתוך יאוש.

דשק לינדסיי, שהיה מהלך בצדו, הוא עצמו שרוי במרה שחורה, הביט אליו ואמר: – אה? –

– לא כלום, – השיב הארי מבלי הבט אליו: – הייתי מדבר אל עצמי. –

אותה שאלה: – האם כבר מצאת משרה? – התרוממה כחומה בין שניהם.

הוא מצא שהוא תמים דעים למחצה עם תם הייר: – כשאין לך כלום, אין הן רוצות בך. – זהי כללו של דבר. הכסף הוא החוצץ בין שניהם. יש להם, הם יכולים להנשא; אין להם… הוי, אין הבעות-חבה, אין חבוקים, אין דודים עכשיו. לעזאזל, אי אפשר לו לאדם להרגיש אחרת. האם היה בחור סובל את כל ענויי היצר המיני, אילו היה מוצא דרך לספוקו? אף אסור היה לדבר בזה. – הוי, אין לכם, הגברים, ענין אחר בלתי אם זה! –

טיולים שאין להם סוף מסביב לרחובות בשתיקה, שניהם מהרהרים בעצב. לפעמים היה מתעורר לזכר הימים שבשעת טיולים היו נמשכים מבלי משים אל גבעת דאוני להתעלס. זה לא כבר היה הדבר; מוזר שיהא נפסק עכשיו. הוא זכר את הפעם האחרונה שישבו שם, זכר את המאורע אשר שמש הפסק בין ההווה לבין העבר, שפתח את המתיחות השוררת ביניהם היום. הם היו יושבים על הגבעה כשתקפה עליו הרגשה נוראה של בדידות נואשת, כשכל מַדויו קמו ונתלכדו יחד בדמות פסימיות אחת מבהילה. הוא פנה אליה למחסה, שם זרועו מסביב לה.

מגע ידו הפריע את הרהוריה העגומים. היא, בחשבה במרירות על הפרת כל חלומותיה, נתפסה על שיאו של גל אי-נחת. היא עותה פניה כמי שכואב לו, עשתה צל תנועה של התרחקות ממנו: – לא, – אמרה קטנות, כאילו פירשה את תנועתו כתביעה חשודה.

הוא קפא, נעלב, נדהם. זה היה כל כך בלתי צפוי. האם אפשר ש –? הוא לא נתכוון –. מורגז ממחשבתו, נאלם בחִיל ולא יכול לדבר. בדרך מיכאנית משך את זרועו בחזרה, והביט על פני הנוף דלוק-הפנסים הלום-קפאון.

עד אז היו להם רגעי-שילומים מעטים אשר בהם היו מתנערים מכל צרותיהם ואובדים בתוך אהבה. כמה יקרים נדמו להם אלה, לאחר שהלכו ללא-שוב. ועכשיו – כאילו הם נכנסים אל דרגת חיים חדשה מלאת ניגודים. חשדים לחשו לו, מלאו אותו פחדים עזים וחששים נוראים. שמא שנוי-פניה אליו, מקורו בזה שפגשה בבחור אחר! הוא זכר הרבה מקרים קטנים של קרירות מצדה המאשרים את הדבר. אימה!

הה, הוא אינו רוצה לראותה; תועבה וחלי לחשוב כיצד הם מתהלכים קדורנית ברחובות, כל אחד שומר לשונו, מהרהר פן ידברו ותפרוץ הקטטה המזומנת תמיד בלבם. ועכשיו שקמו בו חשדים, הוא צריך להיות זהיר מאד. הוא הרגיש שימות אם ישמע פטוריו מפיה.

לעזאזל, אילו אך השגתי משרה. לבו נתחמם למחשבה כמה שונה יהיה אז הכל. רוחו נתפתלה; הוא שאל עצמו מתוך יאוש אם אפשר להם לדברים להיות במצב יותר גרוע. לרגע שחק במחשבה, מה יהיה אם יפסיקו את הקצבה לגמרי על ידי “בחינת אמצעים” זו שכנגדה הזהירם לארי לפני הבחירות. לארי אמר, שאם תשוב אותה פרשה הנקראת “ממשלה לאומית” תקח זו את הקצבה לגמרי מהרבה אנשים. והנה שבה ממשלה לאומית זו, וחזירי-דמים אלה כבר קצצו את הקצבה משבעה עשר שילינג לחמשה עשר. הוי, למאי נפקא מינה, בכל אופן? מוחו הכהה סרב לחשוב עוד, יהיה מה שיהיה. – יקחו את הקצבה לגמרי. מה הם חמשה עשר שילינג. אני איני רואה כלום מהם. כיון שאני משיגם, אני מוכרח לתתם למשפחה. –

כסף! לרגע קט הלם אותו פירושו של זה וכוחו. השפעתו על החיים היתה כבירה! הוי, הלא זה הכל! הנה הוא מה שהוא מפני שאין לו כסף. הוא לא יכול לאמץ מחשבתו עוד, זו שאמרה לו כי משהו לגמרי לא-צודק במצב-דברים כזה.

חצוצרות בתי אריגה ובתי חרושת עוררוהו. חמש וחצי. הוא הביט סביבותיו. הוא היה לבדו. חבריו, כמנהגם, פרשו כל אחד לדרכו מבלי מלה; ואפשר אמרו “שלום” והוא לא שמע. הוא נטה אל תוך האנקי פארק, נסה לעשות עצמו בלתי-נראה לנערות העוברות על ידי הורידו את מצחית כובעו ולכתו סמוך לכתלים. מוטב שימהר, פן יפגוש בהלן. והיום היה אור; די-רע לפגוש אותה בלילה; אפילו אז אינו יכול להצפין את עניותו.

הוא ראה אותה עומדת בפנת רחוב הצפון. היא היתה לבדה. מבטה היה מכוון לעברו. הוא דחף כובעו כלפי מעלה, הסמיק כשלבו רגש בנבואה רעה. מה יש עכשיו, היא מעולם לא חכתה שם עד היום.

כן, הוא ידע. היא הרעה אשר ירא אותה. קרירותה אליו היתה ראיה לדבר. היא העבירה את חבתה לאיזה בחור אחר, ועכשיו היא עמדה כאן להגיד לו, להארי, שאין היא רוצה שום מגע-ומשא אתו עוד. ודאי, זהו הדבר. מה יש לו להגיש לה? שניהם הלכו הלוך ובגור, והוא לא ראה אף סימן פרנסה. הוא התפלא שהיא סבלה אותו אפילו עד היום.

הוא הרגיש עצמו המום, חלוש, חסר-אונים, ובודד באופן נורא; חפץ לברוח ולהסתתר בחור; חפץ להנצל מן העלבון הנורא לשמוע את הדברים יוצאים מפורש מפיה. מעולם לא ידע מקודם כמה גדולה אהבתו אליה; מעולם לא הופיעה לפניו כל כך מזהירה וחמודה; מעולם לא הרגיש את כל קטנותו במדה זו. ואך לפני רגע תמה אם אפשר למצבו להיות יותר גרוע; אמר לעצמו כי לא אכפת לו מה יהיה, בכל אופן!

הוא קרב אליה, ועמד לפניה, עיניו כלות, מוקסם. עצבנות שאין למעלה הימנה היתה שוררת בה, מן היסטריה כבושה; לחייה היו מאדימות ועיניה חגורות-אודם; סימני בכי עליהן. איש מהם לא דבר רגע, אז הרים הארי את גבותיו ולחש בהתאמצות:

– מה יש, הלן? –

פתאום תפשה זרועו, וענתה כהקפיאה אותו בלטישת-עינים נבהלת:

– ידעתי שזה יקרה… ידעתי שזה יקרה. –

הוא נתן עיניו בה בתמיה. – אֶה? – אמר.

– לא היינו צריכים לעשות זאת… שבוע-ימים הייתי מפחדת… לעת צהרים הלכתי אל רופא… הוא הגיד לי… שאני… אתה יודע. –

פיו נפער; הוא בלע בחזקה, מצמץ בעיניו.

בחרדה תפשה זרועו ביתר לחיצה, ואמרה בקול נמוך ונבהל: – מה נעשה, הארי…? –

הוא הרגיש מחנק, לטש עיניו לעומתה בחזרה, כשכפור זוחל ועולה בכל גופו. לא מצא לו מלים.

פרק ז

עַוְלה על פרשת הדרכים

מחוץ לבית-המכונות של מרלו, יושבים אצל הכותל הגבוה הגודר את המקום, או עומדים בכנופיות קטנות, מי מעשן, מי משוחח ומי מתוכח, בִלו מאות הפועלים את הרגעים המעטים המפסיקים בינם לבין השעה אחת ופתיחת העבודה מחדש.

שני צעירים התנגחו בחום בעניני פוליטיקה. הם היו מוקפים קהל, די מעונין בשביל לשמוע, ובתוכו טד מונטר, הוא האיש שצפה להיות לבלר-התחרויות.

באי-סבלנות מאחד, צעיר בנוי לעוז: – פתי בן-דמים אתה ותו לא. הנה אנחנו עובדים כמו בגיהנום עד שאנחנו בני עשרים ואחת. ומה יֵעָשה אז? הם מפטרים אותנו ולא אכפת להם מה יהא עלינו, אותם הממזרים ימח שמם. – ונוראות: – ישו! ואותן נשי-החברה, הקללה עליהן, מבזבזות יותר על כלבי-שעשועים שלהן משאנחנו מרויחים בשנה. ואז הן נוסעות אל הריוֵירה בת-הדמים עם שינוי מזג האויר. בשם המשיח! אני הייתי נותן להן ריוירה, אילו הייתי נוהג כחפצי.

טד מונטר הרים שפתו וסקר את המדבר דרך משקפיו העבים: – אל תדבר בשגעון, – אמר: – אתה היית עושה אותו הדבר אילו היית במקומם. –

הצעיר התנפל עליו בפראיות: – מה לך, רגב-עפר שמן שכמותך? – טד הביט, מופתע. – אתה סגור פיך, – הוסיף הצעיר בקול עבה: שבעתי אנשים שכמותך. תמיד מוכנים לזחול לפני מי שיכול לעשות להם טובה. נחש בן-דמים! צא מזה. לך לך! ולֵך הַלשן עלי לפני המפקח. – סנטרו של טד נפל, ואולם עצר בלשונו.

הצעיר השני, אשר אליו כוון המדבר עז-הגוף את דבריו, אמר: – כן, אבל אתה לא ענית לי. עדיין אני אומר כי אי-אפשר לעולם בלא רכוש. ואני מאשר את אלה מבעלי הרכוש היכולים למצוא לנו עבודה, כן, כל אותם הדברים על הסוציאליות הם שטות. – ובחום: - אתה עֲנה לי. האם אפשר לעולם בלא רכוש? ענה לי על זאת, פקח זקן שכמותך. –

הצעיר עז-הגוף גמגם חסר-דברים, פרץ מן הכנופיה, הביט לאורך שורת האנשים הנשענים אל הכותל. הוא פנה אל בר-פלוגתיה – אתה חכה כאן רגע, – והלך לו.

הוא עמד לפני לארי מית העומד אצל השערים מעשן סיגרטה. לארי חייך לקראת הצעיר, עד שלא פתח זה את פיו. אין אתה צריך לספר לי, דשים, – אמר: – אני יודע מה אתה רוצה לומר לי. – וכהשליכו את קצה-הסיגרטה שלו: – ובכן, לאיזו צרה הכניסך כעסך עכשיו? –

– הוי, בוא-נא, – אמר דשים: – שוב זה אותם הפתאים. משוגעים הם. – לארי שב אתו אל הכנופיה, באמרו: – עד מתי לא תשים לב אלי, דשים? אתה… –

– הוי, אני יודע. אבל אותם שוטים ארורים יכולים להביא כל אדם לידי יציאה מכליו.

– אמרתי לך מכבר, דשים, – ענה לארי חרש. – אם תלמד את הענין שלך כהוגן, לא יוציא אותך שום דבר מכליך. –

הם עמדו אצל הכנופיה. – הוא, – הראה דשים באצבעו כלפי בר-פלוגתיה. – הוא אומר שאי אפשר לנהוג בלא רכוש. – הוא לטש עיניו.

– אבל אין איש אומר לנהוג בלא זה, – אמר לארי בחיוך מרַצה. אין אנו אומרים אלא שלא מן הצדק הוא להשתמש ברכוש להרויח רוחים.

– אבל זו שטות, – אמר הצעיר: – הם מוכרחים להרויח, שאם לא כן, יסגר המקום.

– כן, ובית מרלו מרויחים כל כך מעט בימים אלה עד שאפשר וכולנו נהיה מחוסרי-משרה בעוד חודש ימים. אבל אין זה מוכיח שבית מרלו, או בית המכונות הזה, אינו יכול להמשיך פעולתו אך ורק מפני שבעלי המניות אינם מקבלים חלוקות-רוחים. המכונות שם, מוכנות לשימוש, וכולנו מוכנים להשתמש בהן, יש די חומר גלמי בעולם, ואנשים רוצים בדברים מעובדים. אם כן, מה מפסיקנו מעבוד זמן מלא?

– כל זה טוב. אבל מי ישקיע את כספו באין לו תקוה להוציא משהו מזה? –

– האם אתה יודע מהו כסף? – שאל לארי באורך-רוח.

– הַא! כמובן, אני יודע. –

– אם כן, מהו? –

– הוא… הוא… שאלה טפשית היא. הכל יודעים מהו כסף… –

– אין הוא יודע, רגב חסר-חניכים שכמותו, – אמר דשים.

– הס, דשים, – אמר לארי. הוא שלח ידו אל כיס עליוניו, הוציא חתיכת גיר, ופנה אל הכותל, עליו התוה את סמל כסף-המלוכה.

– אתה יודע מה פירושו של זה, – אמר: פונטים, שילינגים, אגורות. מה שאתה מקבל בתור משכורת. פונטים, אלה הדברים שהבריות מיחסים למיליונרים. והנה, כשאתה מקבל את משכורתך, אין אתה מניח אותה בצלחת, ואוכל אותה, כן?

– לעזאזל, לא. מוציאים את הכסף.

– ועל מה מוציאים אותו? –

– אם כן, – בפקפוק: – אתה יודע, על דברים שרוצים בהם.

– והדברים שאתה רוצה בהם, בשבילם אתה יוצא לעבודה? –

– כמדומני כך… כן. –

– נמצא שאתה אינך עובד באמת בשביל כסף, אלא בשביל הדברים שאתה רוצה בהם. –

– כן, אם נאה לפניך להתבטא כך. –

– אם כן, הכסף אינו מועיל כשהוא לעצמו. אי אפשר לאכול אותו או ללבוש אותו. אילו לא היו בעולם דברים שאתה יכול לקנותם בכסף, לא היה הכסף מועיל כלום.

– אילו לא היו… אבל ישנם. –

– אמת. אבל זכור, שלא היו נמצאים דברים כאלה, אלמלי היו אנשים שכמותי ושכמותך, פועלים, עושים אותם. הלא? –

– אי אפשר בלא רכוש, – התעקש הלה בקשיות-עורף.

– אַח, שוטה אתה, משוגע, מטורף, – קרא דשים בחרי-אף: – היכן מוחך המנופץ? –

– הס, דשים, הס, – השקיטו לארי. ואל העקשן: – שמע: אני מעולם לא אמרתי שאפשר בלא רכוש. רק השתדלתי להראות לך מהו. אתה אמרת שהוא כסף. ואתה הודית שהכסף – אלו דברים שבני-אדם רוצים בהם, הלא כן?

נהקה שאינה אומרת לא “הן” ולא “לאו”.

– ובכן, נקרא לדברים שאתה רוצה בהם “חפצים”, הוא פנה אל הכותל להוסיף לסימן הפונט את האות והמלה “=חפצים”. זכור נא, – אמר – שהמלה פירושה איזה דבר וכל דבר שבני אדם צריכים להם. אוכל, בגדים, בתים, מכוניות, נסיעות בספינות וברכבות. אתה מבין זאת? –

שוב נהקה.

– טוב מאד, – הוסיף לארי: – הנה, אתה יודע שיש רק מעמד אחד של בני אדם המספקים את כל אלה החפצים, הלא? ובני-אדם אלה אנחנו הם. אנחנו, אתה, אני, ושאר בני העם העובד. אנחנו האנשים החורשים את האדמה ומצמיחים לחם; אנחנו עושים את הבגדים והבתים והמכוניות והספינות והרכבות; ואנחנו מסיעים הספינות ונוהגים ברכבות. בקיצור, כוח-עמלנו הוא העושה כל אחד מן החפצים האלה וכולם יחד. לעולם אין אתה רואה איש עשיר עושה אחד מן הדברים האלה, הלא?

– כמובן, לא. להם יש הרכוש, כפי שאמרתי לו,–בהניעו אגודלו כלפי דשים: – ואילו היה לך רכוש לא היית עובד גם אתה. –

– לא הייתי צריך לעבוד, – אמר לארי בחיוך, – כי כסף פירושו חפצים, ואילו היה לי די כסף, כי אז היו לי די חפצים. נדַמה – בחיוך, – נדַמה שאני מיליונר. מה פירוש מיליון פונט שלי? שאני יכול לקנות חפצים ששוים כמיליון פונט. וזכור: לא אני העושה את החפצים, כי אם אתה וכל שאר האנשים העובדים. אתה רואה, איפוא, כי כסף פירושו חפצים, וחפצים עשויים משני דברים. – הוא פנה אל הכותל בשביל לכתוב: – חמרים גלמיים + כוח עבודה = חפצים, זו משמעותם של מיליוני הפונט של העשיר: הצטברות עבודתם של שכמותי ושכמותך.

– חמרים גלמיים ועמלם של אנשים עובדים. זַוֵג את שניהם יחד, והרי לך חפצים. הבה ואבאר זאת ביתר בהירות: דמה בנפשך עץ צומח בשדה. קרא לעץ “חומר גלמי” תחת “עץ”. והנה, אם יש מישהו – נאמר, מיליונר – רוצה שהעץ יֵעשה לשולחן, יכול הוא להניח מיליון כסף-מלכות לפניו גל אחד ולהגיד: “עשה עצמך שולחן”. אבל הוא לא ישיג את שולחנו למרות מיליון הפונטים שלו. מה שיצטרך לעשות הוא, לשכור אנשים פועלים: חוטב-עצים לקצץ את העץ, באה עגלה להסיעו למקום הנדרש, נַסָר לנסרו ונגר להפוך את הקרשים לשולחן. אז לא יהיה עוד העץ חומר גלמי; הוא יהיה חפץ, כי כוח עבודה הושקע בו. כסף פירושו חפצים, וחפצים פירושם חמרים גלמיים וכוח-עבודה. אם כן, כסף באמת פירושו פרי-עבודה. ואילו היינו בלא זה, כוח-עבודה, כי אז היינו כולנו גוועים ברעב. ומדי השתמשך במלה “רכוש” זכור כי פירושו רק חומר גלמי ביחד עם עבודת אנשים פועלים צבורה, חסוכה, גנוזה: אז תזכור גם שמיליונרים הם אנשים שיש להם עבודת אנשים פועלים בשָוְיָם של מיליוני פונטים. וממה הכסף עשוי? מעבודתך, מעבודת אבותינו ואבות אבותינו. עליך לשאול את עצמך: האם אפשר לחיות בלא זו? האם אתה חושב שאפשר? –

– אי אפשר בלא רכוש… –

יתר הוכוח אבד ביללת החצוצרה.

טד מונטר הביט על לארי ודשים עז-הגוף כששניהם עם שאר החבורה עשו דרכם אל השערים מתוך שיחה ומחלוקת. הוא צעד אחריהם במרחק פסיעות אחדות. – רגב-עפר גדול ושמן אני, כן? – אמר אל לבו: – נחש-דמים אנכי, כן? טוב מאד. אני אראה לבולשביקים בני-דמים שכמותכם מה אני יכול לעשות בשביל זה.

רעיונותיו נדדו: הוא שכח את כעסו נגד דשים במחשבה חדשה על התוצאות האפשריות, נאמר, של פיטורי ללארי. לעזאזל, כמה ישמח סם גרונדי. סם, אשר קלל כמו שד כשהוא, טד, ספר לו על הנשואין העתידים של סאלי הארדקסל ללארי מית. איך הוא, טד, צהל חרש על צערו של סם. כמובן, אין לו די השפעה להסב את פטוריו של לארי. אילו הניחו את הדבר בידו. – הוי, הייתי מכריח את סם גרונדי לשלם. כן – והוא היה משלם אילו היתה לו הזדמנות לשים ידיו על אותה נערה. –חבל שיש לאל-ידו רק להלשין על פעולה פוליטית גנובה – העדות כתובה בגיר על הכותל – ולקוות שיזכרו זאת כשיגיע זמן לפטר פועלים מחדש, והזמן לא רחוק הוא, אם אפשר לסמוך על העתונים.

הכל ידעו את השמועות האלה; אך אתמול אושרו על ידי העתונים. אכן, טד שמר את הקטע בכיסו. הוא כבר הפחיד את אשתו על ידי קריאת הקטע בקול לפניה בתוספת הטעמה ומבטים כאלה המרמזים שאין הסעיף הנקרא מתכוון אלא לעצמו. אפשר לנסות את הגורל בשעה שיש לאדם משרת שומר-שעון ומשרתו בטוחה פחות או יותר. הוא הביא את הקטע אל מקום עבודתו לקרוא אותו בקול של שותף בצער ורחמן, לפני אלה שמשרתם אינה כל כך בטוחה כמו שלו.

והיה נעים מאד לראות בעיני הדמיון כיצד הוא משוחח הערב עם סם גרונדי. טד קודם יספר איך הלשין על מעשי לארי במקום הנכון, אז יקרוץ עין, ובלי מלה נוספת, ישים את הקטע לפני עיני סם:

– בשיחה היום, באר מנהל בית-האדונים מרלו בערבון מוגבל לפני בא-כוח שלנו את התוצאות האפשריות מן המכשולים שהממשלה מניחה בדרך המסחר עם רוסיה. יש לנו הרבה מלאכה בעד רוסיה, וזו בהדרגה מגיעה אל קצה מחמת יחס הממשלה. חוסר קו-אופרציה אתנו מצדה, פירושו שנצטרך לפטר הרבה מפועלינו. אפשר נצטרך לסגור את בתי המכונות שלנו לגמרי, כי ספרי-ההזמנה שלנו ריקים חוץ מחוזינו עם רוסיה. –

טד העביר ידו על פיו והֵצר עיניו. זה יספיק, ודאי, להביא את סם גרונדי לידי העֲנָקות שתי לגימות יי"ש סקוט לטד.

אותו ערב, בעבור לארי על פני הכותל בעת לכתו הביתה, חייך לראות מודעה דבוקה על גבי כתובי-הגיר שלו:

– מי שימָצא כותב בגיר על הכתלים האלה או מלכלכם בדרך אחרת, יהיה נענש קשה. –

– ראה-נא, דשים,–אמר אל הצעיר הבנוי לעוז המלוה אותו.

– אח, – ענה דשים בקדרות-פנים: – אתה יודע מי עשה זאת… הצפרדע השמנה בת-הדמים. –

פרק ח

זה מביא אותו לידי שגעון

לארי מית משך בכתפיו והביט מתוך עצבות על רצפת-החול של בית-היציקה. המפקח, שעבר עליו, נתן עין בו בסקרנות – אם כן,– אמר המפקח, – אם כן, אולי תלמד מזה לסגור פיך לעתיד. כן. היית שד שוטה, לארי. – ברקיקה: חבורת שדים מוכת-כִּנים זו, כלום חושב אתה שהם נותנים אמירת-קללה בעד כל דבריך? – הפסקה: הוא הוסיף בקול אחר: –אני מוכרח לומר, כי אתה מתיחס אל החדשה שלא כרובם. אמור מה שתאמר: המצב הוא רע מאד כשמובהקים כמונו מפוטרים. לעזאזל ובשם כל השדים, להיכן הולך העולם? זו פעם ראשונה שקרה כזאת מעודי. – שוב הפסקה: –היית צריך לראות את נד נרקי והשאר בעת שהגדתי להם. כן, ונד זה אך נשא אשה. אין זה כל כך רע לך, איש רוָק, אבל אנחנו הנשואים, עלינו נתכה הרעה. –

– עמדתי להנשא בעוד שבוע, – השיב לארי ברפיון, ומתוך הרהור הוסיף: – אינני יודע מה אעשה. – ובקוצר-רוח פתאומי: אח, מי שיש לו עינים בראשו, היה יכול לנבא על כך מלפני כמה שבועות. –

המפקח הרים גבות-עיניו ונד בראשו: – אה, צר לי, בחור, – אמר בהשתתפות וברגש: – אבל שמח שעדיין אתה רוק. – ברוגז: – מה נעשה אנחנו? מה אעשה אנכי? בשם המשיח, גם עתה די קשה לנו להתפרנס משכירותי. אבל כשאני חושב על שבעתנו בבית, והאם שלה הדרה אתנו, כולנו חיים על מה שיתנו לי בתור קצבה… כן! והשקרנים בני-הדמים בשעת הבחירות הבטיחו לנו שהכל יהיה כצפיחית בדבש אם תזכה “הממשלה הלאומית”. אם כן, איפה אנו עומדים עכשיו?

לארי הדק אגרופיו, והאדים: – אנו עומדים במקום שאנו ראויים לעמוד, – ענה כשעיניו נוצצות: – ואני אומר לך, שוב, עוד יהיה גרוע לנו שבעתים, – בבוז: – “ממשלה לאומית”! אח! הם אמרו לנו מה שיעשו אם הם ישובו לשלטון: קציצה בשכירות, וכל השאר. אבל הכל היו יותר מדי עסוקים במרוצי הסוסים האיריים שלהם, וכל זה. אני מרגיש כאילו לעזוב את הכל… – הוא הזיע מתוך רגש של יאוש וחוסר-אונים לעומת אי-התועלת שבכל מעשה. – אני אומר לך, בוב, זה מביא אותי לידי שגעון שאני צריך לחיות בין טיפשים כאלה. אין סוף לקוצר דעתם: לא יחשבו בכוח עצמם, לא יעשו כלום לטובת עצמם, ו… אוּה, תראה אילך יתעוררו כשיהיו מוכים על ערפם על ידי אותה בחינת-אמצעים. תשמע צוחות שיצוחו אז. – הוא השליך את מטלית הכותנה הפסולה אשר בה נגב את ידיו: – אבל אתה ואנכי מוכרחים לסבול עם השאר… – הוא זכר את סאלי, מה יעשה? איך יספר לה זאת? בתנועת-יאוש אחרונה, פנה והלך אל משרד-השעות, בהניחו את המפקח משתומם מאחוריו.

– … ממאנת בי. בי, ובכל מה שאני יכול לתת לך. ממאנת בי למענו. כן, מטורפת את. – סם גרונדי, לבלר-ההתחרויות השמן הביט על סאל בהבעה של בדיחות-דעת מעושה, כשעמד, אגודליו בתוך חורי-ידים של חזיָתו, מגבעתו מאחורי ראשו, מפסיקה בדרכה בפנת רחוב הצפון סמוך לדלתות “הדוכס מגלאוססטר”. היא הבריקה לו מבט של בוז. – פַּנה דרכי, אתה,– חרצה לשון: – איני רוצה אפילו לדבר עם שכמותך. אתה ונרקי מחליאים אותי. היה יותר יאה לכם לבלות שעתכם עם נשותיכם מאשר להטריד נערות המואסות מנַגֵב רגליהן עליכם. – באיום: – השמר לך, אם לא תניח לי… –

– הוי, לא, סאל. לא כך מדברים אל רֵע הרוצה להיות בעוזריך. – בהשתתפות-צער: – האם שוב הטריד אותך אותו נרקי? –

בו ברגע יצא נד נרקי מבית המרזח, כשהוא מקנח פיו באחורי-ידו. הוא הביט זעומות כששמע את שאלת סם. הוא הפשיל חגורתו, הבליט סנטרו וצעד ועבר מלוא-הצעד המפריד בינו לבין סם וסאלי. – אה? – אמר, כלטשו עינים אל סם: – אה? מה זאת? מה אמרת על אודותי? –

– אוּך! – קראה סאלי בתנופת ראש: – אוּך, תנו לי לעבור. – היא נדחקה ועברה על פני סם גרונדי וצעדה לאורך הרחוב בוערת בחרי-אף.

ריקנות-כיסו של נד נִכרה במזג-רוחו. בעל בית המרזח “הדוכס מגלאוססטר” זה אך הודיע לו בצער אבל בדברים ברורים שאי אפשר לתת לו עוד בהקפה: – תצטרך למעט קצת בתכניתך, נד. – ובראותו את הזעם מופיע בפניו של נד, הוסיף: – כמובן, הכל יהיה טוב שוב כשתחזור לעבודה. –

נד רטן אָלה, הרים כוסו והריקה: – כולכם דומים זה לזה, כל חבורתכם יחד. אין קבלת-פנים לאדם אלא אם כיסו מלא… אבל אני אזכור. –

– הנה, הנה, נד. אני רק חושב על סוף השבוע, כשנצטרך ליַשב את החשבונות. הן אינך רוק עוד, אתה יודע. –

נד קלל. פנה עורף ויצא ברמיסה מבית המרזח, אך לשמוע את סם גרונדי אומר אל סאל הארדקסל… –אותו נרקי? –

– אה? מה זאת? – נשך ואמר, כלטשו עין אל סם. – מה אמרת על אודותי? – הוא הסתכל בגרונדי במשטמה; לא שמע מה שאמרה סאלי ולא שם לב אליה.

כרגע תפס את הצלחתו של גרונדי, את מקורה הקל, שביעת-רצונו של האיש מעצמו, עשירותו, השפעתו ויכלתו למלא כל חפץ טמא. השואת כל זה עם חסרון-כיסו העקר, עשתה את עניותו כפלים ממאירה. שנאה עורת וקנאה עברוהו; תשוקתו היתה ללפות את צוארו של גרונדי, להפיל אותו לארץ ולשפוך את מוחו, כשם שעשה לנערים הגרמנים, אשר, צרוב פחדם, נפלו אצלו בשבי בתוך מבוא צר, מעשה-גבורה שהסב לו מידליון והערות של שבח מפי המצביא. הוא הרגיש בעליל זרם של מרץ שוטף וממלא את זרועותיו ומחלחל בראשי-אצבעותיו.

לשונו של גרונדי הציצה מאליה מבין שפתיו שיבשו פתאומית. הלך-נפשו המכוער של נרקי היה נאמן. הוא העיף מבט מהיר כה וכה לאורך הרחוב לראות אולי יש שוטר בסביבה. לא היה כזה.

שוטרים!

נצנץ בו רעיון. הוא שם עיניו בנרקי וחייך מתוך הרחבת-דעת נאצלה: – הבט-נא הֵנה, נד, נער, – אמר מתוך אבהות וטוב-לב, כהרימו ידו אל כתפו של נד. נד הכה ודחף אותה בפראיות: – אל תבוא עלי בדבשך, – חרץ: – מה אמרת לה על אודותי, אה? – הוא הקריב את פניו אל הלז.

סם נאנח ביאוש מעושה: – ואילו הגדתי לך כי אך לטובתך דברתי, אה? אילו הגדתי לך כי ידעתי כי חסר-עבודה אתה וכי אני יכול להשיג לך משרה טובה… אם אך תעשה מה שאתה מצֻוה לעשות. – ובהתחממו לעניָנו כיון שראה את הרושם שדבריו עשו על נד: – אילו אמרתי לך כי יש לך אפשרות כמו של חתול בגיהנום להשיג המשרה בדרך שאתה נרגש בנוגע לכל שמלה הנושאת חן לפניך. – בתוכחה רכה: – אה, נד, נער, ואתה איש נשוי. –

– ומה בדבר עצמך? – השיב נד כנגדו, רוגז, נבוך, לגבי כונותיו של גרונדי. עדיין היה חושד.

– אל תתן דעתך עלי. אני איני זקוק למשרה. –בחמימות: – אבל אתה… הא! היית שוטה, באמת, אילו נתת לאיזו שמלה להשחית את הזדמנותך להעשות שוטר. – בקריצת עין ובטפיחה על חזהו של נד באחורי ידו: שלושה ועשרה לשבוע, דירה, בגדי שרד ומגפים, ותשלומים בעד כל חגיך הארורים… וכל זה רק בעד התהלכך ברחובות שמונה שעות ליום.

נד מצמץ בעיניו; אגרופיו פֻתחו; שריריו המתוחים נתרַפו: – אני? אתה יכול למצוא לי מקום בתור שוטר…? – מלמל בהביטו אל גרונדי בפנים תוהים.

סם תחב את אגודליו אל תוך חורי-זרועות אשר לחזיתו, חייך וקרץ עין: – יש לי קצת השפעה, – אמר כלאחר יד.

נד הביט עליו בלטישת-עין, כולו ספק. הוא רטן בחשד: – אבל מה סודך, גרונדי? איך זה נודע לך אך היום כי אני חי? –

– אך היום, אה? הֶא! זה מוצא חן בעיני, – הוא הגיש את ידו לצד פיו, קרב ולחש באזנו של נד: – מישהו בקש אותי להמליץ על נער הגון אחד או שנים. אתה חייל ישן ויש לך מידליון צבאי. אני יכול לדאוג לכך ששמך יכנס ראשון… אבל עליך להניח את השמלה. אם לא, זה ישים קץ לסיכוייך. אין הם מקבלים כל אדם, אתה יודע. – כשובו אל עמידתו הקודמת וכהציצו בערמה על נד: – אבל, חשוב על זה, נד. איך קבלת משרתך, אין זה עסקו של שום אדם. יד לפה. וראה שאין אתה מועל בי. – הוא משש בכיסו להשיג סיגרה.

נד לקק שפתיו. שבעים שילינג לשבוע בקביעות; חגים בתשלומים ובגדים בחנם. יותר טוב מאשר להיות בצבא, כי כאן, לאחר שמונה שעות של עבודה, אדם נהפך לאזרח רגיל לשאר היום: – ומתי אני מתחיל, סם? – מלמל, בחשק כבוש.

סם דפק לו על שכמו, רמז באגודלו כלפי הדלת הפתוחה של “הדוכס מגלאוססטר”. – בוא ושתה שתים עמדי, ואני אבאר לך, – אמר.

נד נכנס ראשונה, סם בעקבותיו, עשן הסיגריה שלו מסתלסל בחן מעל כתפו כקצות-גלימתו של קושר קשר.

פרק ט

דעתו נטרפת עליו

– יבוא, – אמר לארי, מן המטבח האחורי, כשנשמעה דפיקה על הדלת הקדומנית של דירתו. על פי רוב, היה לבדו בבית, כי משרת בעל-הבית ובעלת-הבית שלו – הם היו שוערים ושומרים בחדרי קלוב הפועלים – מנעה אותם מביתם רובו של יום. הוא עמד תוך כדי התגלחו להקשיב.

סאלי נכנסה בחיוך והודיעה על עצמה. הוא בקש אותה לשבת עד שיגמור התגלחותו.

היא צייתה לו, נאנחה מתוך שביעות רצון, ושבה לשתיקתה כשמבטיה שוטטו מסביב לחדר שלו. חדר קדומני הדומה בעינו לזה שבמספר 17, אבל כמה שונה. גם החדר וגם רהיטיו יש להם מריח שמו. ספרים מסודרים על אצטבאות משני צדי האח. מראה מנחם; סדר כל כך יוצא מן הרגיל בחדר קדומני ברחוב הצפון. הספרים ממקומם רוממו, אצלו מכבודם על הרהיטים הרעועים שנִתנו מידי בעלת הבית.

שוב נאנחה; הרגישה דמה רץ יותר מהר בעורקיה כשראתה עצמה, בעוד שבוע, מאבקת את הספרים מתוך השגחה של חבה, בתוך בית משלהם. הלילה היו צריכים לשאול בנוגע לשכירת דירה ברחוב הסמוך. אז – עופה, הזמן!

בחדר שמאחור עמד לארי מביט אל אבן-הכבסים, כשהוא מנגב את כלי גילוחו במיכאניות. מוחו היגע התרוצץ בלי מחשבה ברורה, מתוך עיפות, למצוא מוצא מן המצוקה שהוא נתון בה. יש אך פתרון אחד: – כמחט מגניטי השב אל הציר, כן בהכרח שבו מחשבותיו אל הפתרון הזה: – אצטרך להגיד לסאל כי אנוסים אנו לדחות את החתונה. – להנשא על הכסף שהוא יקבל בתור קצבה, זו תהיה שטות שאין למעלה הימנה. שבעה עשר שילינג לשבוע – מצער הוא שאינו מאפשר את החיים. לא, אפילו שבעה עשר שילינג לא יהיו. בשם החסכון הלאומי הורידו את זה עד לחמישה עשר שילינג.

האם היה כל זה חלום? האם באמת החיים כל כך קשים ואכזריים? הוא עמד, מביט באבן-הכבסים כשהוא מנגב את כלי-גילוחו.

אתה מפוטר, ובחדר השני יש נערה שהבטחת לה לקחתה לאשה. מוחו הטרוד הלך סחרחר. אז הרגיש רגש מחנק; הרגיש עצמו דחוק, לחוץ, חנוק, אין-כוח. נשימתו נעצרה בגרונו ובין-רגע תקף אותו שעול עז.

מיד הופיעה סאלי בפתח הדלת, כולה דאגה. לבה פעם בנבואת-פחד כעמדה מסתכלת, מוקסמת, נאלמת, נפחדת. שמא הקדימה קצת בדונה לחובה את הערת מרת בול על בריאותו של לארי. – הבחור שלך דורש טפול מיוחד. אין שעולו שעול רגיל והוא צריך לרופא, אם אני מבינה משהו בענינים אלה. שימי עין להליכותיו, נערה. הגברים תמיד מזניחים עצמם, תמיד. – סאלי דחתה את הרעיון. למי אין שעול בתקופה זו של השנה בהאנקי פארק? היא עצמה אך נפטרה מן השעול.

אף-על-פי-כן, זעזעו את לבה נבואות-חרדה, בעת שלארי יִשר קומתו. עיניו היו מלאות-דמע, לחייו בערו, הוא נשם בכבדות, ונשען אל השולחן כדי להחזיק מעמד. – השלום לך, לארי? – מלמלה בהתגנבה אל צדו.

הוא נד בראשו, הרים האלונטית שהחזיק לעיניו ולמצחו המזיע. – אך מגע-שעול היה זה, סאל, – אמר! – שלום לי עכשיו. –

היא זקפה עינים עליו דרך שאלה, נבוכה וחסרת-החלטה. פתאום קראה בהאשמה: – היית צריך לבקר את הרופא קודם לכן, – והיא הוסיפה בחום: – ואנחנו עומדים להנשא! אין זה מן היושר לא לך ולא לי…

דבריה האחרונים הקפיאו אותו. דפקוֹ נעשה נמהר; הרגיש פחד וחרדה. הוא הניח כלי גילוחו הצדה, הסתכל בה, ומלמל, בקול לא מעולם זה: – נצטרך לדחות, סאלי… אין לי עבודה. – הוא הסמיק; שפתיו היבשות נפשקו קמעא. כנער המחכה בכליון עינים לפציץ-אש שיתפוצץ, כן עצר בנשימתו כשחכה לתשובתה.

היא זקפה גבותיה; עיניה נתרחבו, פיה נפתח מעט, וידיה נפלו לצדדים ברפיון: – לדחות?… אבל… –

– אך אמצא עבודה, מיד ננשא, – אמר.

היא זכרה את אחיה. הלן הוקינס התודתה לפניה כי גם אחיה הבטיח לה כדומה לכך: חתונתם הם היתה רחוקה בתכלית הריחוק. אם ימצא לארי עבודה, הרי משכורתו לששה חדשים, לפחות, תוצא לחדש את בגדיו הבלואים. הוא היה מהלך הילוך שיש בו משום בזיון. היא האדימה. האם תעבור גם עליה מנת-כוסה של הלן הוקינס? נשימותיה אצו: – למה אין אנו יכולים להנשא כדרך שסדרנו? – שאלה בקוצר רוח. היא דחתה הצדה את נסיונו לשסעה בדבורה, והוסיפה:

– אין מה שיפסיק אותנו. אתה תקבל קצבה שלך, ואני עובדת. –

תמונה משפילה, כיצד הוא חי בסדרים כאלה, נצנצה במוחו. ריח רע נדף ממנה. הרי זו האנקי פארק בצורתה היותר גרועה. הוא הרגיש עצמו חלש, אין-אונים, אין כוח להתנגדות. אז הרגיש כי זרועות-טרף אשר לשכונה ממששות בו כדי למצוא מקום-אחיזה, מקום-תורפה על מנת לסחבו מטה: – לא, – אמר בחריפות, מתוך תחיה פתאומית: – לא, לא, סאל. אינני יכול לעשות כן. –

– אינך רוצה לעשות כן, – הבריקה אליו בתור תשובה, כשעיניה לטושות. הבעת מרירות עכרה את פניה.

– אני, – ענה בחום; אז הפסיק עצמו. איזה חלק נבהל בתוכו אסר עליו את הדבור, אסר עליו לסכן את ידידותה שאין לה תמורה על ידי מלים סוערות. הוא לא העיז, לא יכול לאבד אותה. האם יכנע סוף-סוף? מה עוד נשאר לה לסאלי חוץ מיחסה הנוכחי, בפני אכזבה כל כך מכאיבה? הוא יִשב את דעתו בהתאמצות: – שמעי, סאל, – אמר,: – הדבר קשה עלי כשם שהוא קשה עליך… ואין את חושבת שאני מאוכזב כמותך? בקרוב אמצא משרה אחרת… – הפסקה; הוא הדק את שפתיו כדי למנוע רטט עצבני שלהן; אז, ברגע נמהר, כראותו כי הבעת מרירות שלה לא פגה: – אה, לא הייתי צריך לעודד תקותך לכתחלה. –

בחום: – אם כן, הוי, למה עשית זאת? –

בעיפות: – למה! למה? הן עודדתי אותך, הלא? עדיין אני אוהב אותך. –

בקפול שפתיה: – דרך יפה היא זו להראות אהבתך. –

הוא הביט אליה בתחנונים: – כלום אין את יכולה להבין, סאל? – הוא הרגיש עצמו מטורד, מעונה על ידי צורך זה לבאורים תמידיים; הרגיש את סבלנותו וישוב-דעתו מתפוררים. האם הוא זה שהוציא מפיו: – אני עיף מכל זה, חולה ועיף מן הכל. בשם השטן, איך, לפי סברתך, נוכל לחיות על חמשה עשר שילינג לשבוע?… – הוא הפסיק בדבורו. שלא בעתה, צמחה במוחו הרגשה ברורה ממצבו. ההווה, הלא הוא חלום-הנעורים היפה, מה שהיה צריך להיות מרום-האושר של אוהבים, נתערער באכזריות על ידי חוסר-כסף. איזו תרופה ישנה? – בבקשה, אדוני, האם יש מקום פנוי? – – בבקשה, אדוני, אנא, תן לי לחיות. – – בבקשה, אדוני. בשם אלוהים, תן לי עבודה. – הוא ראה עצמו באלה הלילות האחרונים מתוֶה בגיר על מרצפות וכתלים את הכתובת: – יום ה' הבא, 10:30 בבוקר, הפגנת מובטלים, תהלוכת-מחאה המונית אל עירית שתי הערים. –

במה הוא מהרהר עכשיו? האם מתפוצץ מוחו לגמרי? – הוא אסף את עשתונותיו ואמר כהעמידו עיניו בה: – אין מקום לוכוח, סאלי. רק שגעון יהיה לעשות כך. – כן! חמשה עשר שילינג לשבוע. וכי סוברת את שאֵעשה טפיל לך? וכי מי, את חושבת הנני?

– אל תדבר ככה… – צעקה קול מצפצף, – אל תדבר ככה! – קולה התרומם; היסטריה עקמה את פניה: – נלאיתי שמוע אליך, אותם פקידי הפועלים המשתמשים בך תמיד, למה אין הם מוצאים לך משרה? טוב להם ויפה להם; אין הם נוקפים אצבע בעדנו. כולם השיגו לעצמם משרות טובות. ו – הוי, אני–אני–אני שונאת אותך! – היא הסבה פניה, ורצה בבכי אל הדלת הקדומנית, וכבשה פניה בתוך מעיל ישן שלו שהיה תלוי שם.

הוא עמד מביט ברצפה; הרגיש עצמו מתמעט בקומתו; הרגיש שהוא פתי אין-אונים, כולו מוזנח.

לאחר רגע או שנים שככה הסערה במוחה. היא התחילה שונאת את עצמה. מה היא בעיניו עכשיו? בעקשנות אמרה בלבה שלא אכפת לה מה היא בעיניו? עקץ אותה מוסר-כליות. דומה כאילו כפתה אותו בדרך לא כשרה. היא סבבה למחצה, נשפה, עמדה, פסעה פסיעה של הסוס, ועמדה שוב. בראש כפוף שמה פעמיה בחזרה אל החדר מאחור.

איזו טפשית היתה בהתפרצותה; הנה היא מצערת את מי שהיא מתאמרת לאהוב. עושה את המצב ללא-סבול בשעה שהוא צריך לחסדה ביותר. הביטי נא על דוגמת הלן הוקינס. היא, סאל הארדקסל, איננה האשה האחת בעולם שאוכזבה.

בהתקפה פתאומית של חרטה וחבה, רצה אליו, זרקה זרועותיה מסביבו: – צר לי, לארי. צר לי– היא כבשה את ראשה בחזהו.

הוא שם זרועותיו סביבה, עצם עיניו, והניח לחיו על שערה הרך. הוי, הנחמה הגמורה, השלֵמה, השמימית! הוא הרגיש לחץ בגרונו, לא דבר, חבק אותה בעָצמה, בקנאה.

פרק י

ספּוּר היסטוֹרי

הארי הארדקסל היה המום: – אתה מה? מה אמרת? –שאל בלטשו עינים בלי אמונה אל הלבלר בלשכת המובטלים, היושב מעבר לשולחן.

– כלום חרש אתה? – ענה הלבלר בהתפנקות. ובחריצות-לשון: – אין כלום בעדך. לקחו ממך את הקצבה. הרשם ביום ג' אם אתה רוצה בול-אחריות לבריאות. תורו של מי עכשיו? –

האיש שמאחורי הארי דחף אותו הצדה בכתפו. כמו מתוך חלום פנה ועמד, ממשש בכרטיס המובטלים הצהוב שבידו. זה היה אסון. ודאי, הלבלר משטה בו. יש כאן איזו שגיאה. הוא לא שאל את הלבלר לשם מה חדלו לשלם לו את תמיכת המובטלים:– בשם אלהים, – מלל, – מה אעשה? – אז זכר פתאום את הלן. האנשים כאן לא השיגו, לא ידעו שהוא מוכרח לשאת אותה. רק שניהם וסאלי ידעו שהיא עתידה להיות אם. הוא לקק שפתיו, ונדהם. פנה אל השולחן לשאול שאלתו, והנה שמע את תשובתו הוא נתנת לאיש אחר. האיש שבא אחריו בכעס בקש באור מן הלבלר. אלה שבשורה מאחור הקשיבו הקשבה מעולה. מה שנעשה שם, נוגע לכולם.

שוטר על יד הדלת, ששמע את קול-הרוגז של האיש, התקרב חרש. האיש אדם שָׂב-שער בשנות-העמידה, קצר-קומה, לבוש קוּרדוֹרוֹי ומגפים מטויטים קשורים ברצועה מסביב לברכיו, קרא: – אבל אני אין לי עבודה, הלא כן? מה כונתך באמרך כי אין כלום בשבילי? –

הלבלר הניח את עטו הצדה ונאנח בעיפות: – אל תתוכח אתי, – התחנן: – אין זאת אשמתי. אם אתה רוצה לדעת מדוע, לך אל המנהל. לעזאזל, אתם מביאים אותי לידי שגעון הבוקר. –

– המנהל, אה? – חרץ האיש: – ודאי אראה את המנהל! – איהו? – הלבלר זקף אצבעו כלפי קצה-השולחן הרחוק. – שאל שם במקום שכתוב “שאלות”? מי בא עכשיו? –

הארי הלך אחרי האיש. המנהל צוה על לבלר לבקש את הפרטים על האיש; הלבלר מסר תעודות אחדות אחרי חפשו זמן-מה. אדוניו, אחרי שקרא הרשימות בתעודות, הביט אל השואל ואמר: – יש לך שני בנים הגרים אתך והם עובדים, הלא כן? –

– כן, ענה האיש. – אחד מרויח עשרים וחמשה שילינג והשני שני פונטים, כשהם עובדים שבוע מלא. והבכור! . –

– בהתחשב עם זה, – שסעו המנהל, – פסק ועד התמיכה הצבורית שהכנסותיכם המאוחדות מספיקות לצרכיכם; על כן אין דרישתך לסיוע ארעי מתקבלת. הוא נטה מן האיש להביט בסימן-השאלה אל הארי.

האיש האדים. – החזירים, – קרא: – הבכור שלי נושא אשה. האם הוא צריך לפרנס אותי ואת הזקנה? – וכהרימו אגרוף: – אני. – אבל השוטר המוכן לשירות, החזיקו בצוארונו ודחפו החוצה בגסות, מבלי התחשב עם מחאותיו הקולניות.

הארי למד כי לפי דעת ועד התמיכה הצבורית מספיקות קצבת אביו ומשכורת סאלי לפרנס גם אותו. הוא לא יקבל עוד תמיכה. וכששאל את המנהל אם אפשר לו להגיש בקשה שניה, אמר לו זה כי אין לשנות. הוא לא התוכח, יצא החוצה הלום.

אוירה לגמרי שונה מן הרגילה החיתה את הרחובות הסמוכים. שוטרים היו נראים בכל מקום. כנופיות של אנשים עמדו על פרשות-דרכים מקשיבים וקוראים קריאות בשעה שדַבָּרים שונים השמיעו בקורת קשה נגד מעשה חסכון אחרון זה של “הממשלה הלאומית”. לפרקים אבדו דברי הנואם בתוך זרמי קללות וחרמות היוצאים בערבוביה מפי השומעים. מלשכת-הפועלים יצאו אנשים שונים, איש איש הבעת פניו לפי מזגו הפרטי. אנשים מסוגו של הארי כבשו פניהם בקרקע, הלומים, מוכי-מסתורין. אנשים בעלי מזג יותר חם האדימו מכעס, שפתותיהם רעדו, עיניהם בערו מחרון. הם נספחו אל הכנופיות, מוצאים נחמה עצובה בדעתם כי כל האנשים כאן, צרתם אחת היא. רוב אלה שתמיכתם נשארה בעינה, נתפנו לביתם, מאמצים מזלם הטוב אל לבם, ואומרים לעצמם שמה שנעשה פה לא מענינם הוא.

מחשבותיו של הארי, בכלל, היו דוגמא הגונה ממה שנעשה בלב חבריו. כשפך מים קרים היתה להם הפסקה לא-צפויה זו של תמיכתם הזעומה. לא צפויה. כמובן, הכל ידעו כי משהו מתרחש. כולם קבלו את הניירות הרשמיים אשר חקרו לפרטי-פרטים באמצעיהם. אבל איש מהם לא האמין כי הוא הוא יהיה הקרבן. לכולם היה נראה כאילו הדבר נוגע לאחרים ולא לעצמם; כל אחד מצא טעם מספיק למה תתקיים תמיכתו הוא בה-בשעה שכל אחד בחר במישהו זולתו לחשוב עליו שהוא לא יסבול מצוקה אם יפסיקו את תשלום-המובטלים שלו. – הא? בחינת-אמצעים, אה? אין הם יכולים לקצץ אותי, בשם השדים. גם כך די קשה לנו להתקיים. אבל השכן בבית הסמוך. אני יכול להבין למה יקצצו אותו. יש לו הכנסה יותר גדולה משלי. כן, הם לא יגעו באחד שכמותי. לא יעיזו. יהיה מרד-דמים.

כשטף-מים קר בלתי-צפוי. ויאושם גדל פי כמה בשימם אל לב כי חסרי-אונים הם. מה הם יכולים לעשות בנוגע לזה? מה?

המוני אנשים לבושים בלואים, המונים על המוניהם, אשר כלתה אליהם הרעה.

פתאום נתאחדו ההמונים לקהל אחד גדול, בעת שאיש צעיר לימים, שצוארון-כותנתו פתוח, נשא על כתפים: – חברים, – קרא בהתלהבות, ופתח בנאום מצית אשר הפעים את לבבות שומעיו. בסוף דבורו, הזמין אותם ללכת אחריו אל מקום שמאות מובטלים כבר היו מוקהלים בכונה ללכת אל בית העיריה, בתור מחאה נגד בחינת האמצעים. הם הלכו אחריו כאיש אחד, מהם מתוכחים בקול, מהם שותקים זעומי-פנים, מהם מגחכים או צוחקים ורואים את כל הענין בחינת הלצה; ועל כולם דריכה מבולבלת של המוני רגלים.

הרחק כזריקת אבן, היה המקום המיועד לאספה. חלקת-אדמה שוממה אשר עליה ירדה בלי רחמים הרוח הצפונית-מזרחית הנשכנית. מימין נתרוממו דודי גז ענקיים, משמאל ישבה כל שכונת העניים. המקום היה שחור מגברים וצעירים, שמספרם גדל עם בוא כנופיות חדשות. גברים ירודים, צעירים, רזים חובשים על פי רוב כובעים, סודרים ועליונים, משתעלים ויורקים, אלה שבקצות ההמון רוקעים ברגליהם וטופחים בידיהם על צדם. נשים נפוחות-בשר, שערן המדולדל מנשב לתוך פניהן, עמדו בכנופיות גדולות בפנות-הרחוב מנגד, זרועותיהן וידיהן עטופות בתוך סינריהן למחסה מן הרוח הממית. בטויים מרים עוו את שפתותיהן בדונן לחובה, קול רם, את בחינת האמצעים ואת נוכחותם של הרבה שוטרים לובשי בגדי-שרד ולובשי בגדי-אזרחים, האחרונים מתערבים עם קהל האנשים הגדול שמנגד, מהם רושמים בגנבה רשימות מכתב-מקוצר מן הנאמר בנאומים, והראשונים נצבים לאורך המרצפות, איש לאמה, רובם פניהם כפני נד נרקי, שגם הוא עמד על משמרתו, צופה על הנעשה בבדיחות-דעת סבלנית.

אצל כתלי מכוני-הגז נחו מודעות אחדות, עשויות יד לא-מומחית, מחוברות למקלות דקים, ודגל גדול ושחור, נתון בין שני מקלות, ועליו מצוירת גולגולת עם שתי עצמות משולבות. בצדו של דגל זה עמד תוף גדול, ובר-נש אחד גוץ וחצוף עמד למשמר עליו.

ים הפנים החורים נהפך לבמה אחת אשר עליה נשא מדברותיו בחור קצר-קומה, סמור-שֵֹער ובהברה סקוטית חזקה מחה עזות נגד הממשלה ועודד את הכל להתנגד, באלמות אם יש צורך בכך, לאיום זה על דרגת-חייהם. דבריו נתקבלו בשאגה של אשור, ובהיותו מחוזק-ידים על ידי כך, חתך את האויר בזרועותיו לעבר השוטרים לבושי בגדי-אזרח שהיו נכרים בגדלם בתוך ההמון. הוא דן אותם לחרמות על היותם בוגדים למעמדם, אויבים לפועלים, עבדים למעמד האדונים. הוא סיים בניגון של איום, כלטשו עינים אל השוטרים. אז ירד ואבד בתוך ההמון שהתפרץ במחיאת-כפים אדירה.

נד נרקי, גופו הנהדר מוצג לראוה בבגדי-שרד חדשים לו, קרץ עין אל בן-אומנותו לבוש-הכחול היותר קרוב לו, ומלמל מתוך קצה פיו: – אני מקוה, בשם המשיח, שהממזרים יתחילו בדבר-מה. אני… – הוא פסק והביט. דפיקות אחדות בתוף הגדול בשרו את עלית הנואם הבא.

לארי מית הופיע על הבמה, נקה גרונו, והשקיף על פני ההמון בנגבו את מצחו הרטוב במטפחתו. הוא היה רוצה שהכל יעבור כבר, כדי שיוכל לשוב הביתה ולשכב במטה. מיחוש זה שלו, צננת קשה זו, היתה למורת-רוחו; הניחה אותו עיף ויגע. שטות מצדו שהוא בא.

עיני נד צרו; הוא אמץ אזניו לתפוס מה שאמר לארי, בלבו מקלל את התנועה הרעשנית, ונערי-האפנים המצלצלים בפעמוניהם כאוצם בשליחויותיהם, וכעברם, עמדו רגע לדעת בשלמה כל המהומה.

לארי פתח בדחית דברי הקודם לו; בקש את הקהל שלו לשים לב להכנות שאלו השוטרים המקיפים אותם, שנעשו בצפיה לאיזה אי-סדר שהוא; הזכיר לקהל שסבת מחאתם בידי עצמם נעשתה; הזכיר את בהלתם ותגובתם בעת הבחירות הכללויות. פריצת-שעול הפסיקה אותו; הוא התעודד והמשיך, הַטעם את הצורך בארגון מעמד הפועלים. שוב ניטל כוח דבורו. הפעם ירד, נגש אל הכותל, סמך יד כנגדו לסַעד לו, בעת שהשעול ענה אותו וריחץ אותו בזיעה.

צעיר, בעל פנים עדינים ושער ארוך, לקח מקומו על הבמה, ותיכף קנה את לב הקהל בהרביצו קללות בכל מי שאינו בן-מינו בסולם החברותי.

הארי, כראותו את לארי, דחק עצמו קדימה ועכשיו עמד אצלו, ועל פניו הבעת-התלהבות. כמו כל ההמון, אף הוא מבוכתו וכעסו נעלמו לרגע בחשבו על התוצאות העלולות להוָלד מדברי הנואמים. איש איש שאב אומץ מנוכחות חברו; המחאה, הודות לעוצם מספרם, ודאי תעשה רושם. האוירה כולה היתה רוויה צִפִּיה.

איש אחד נגש אל לארי. הארי שמע אותו באמרו:–אתה במשלחת, הלא כן? ששה אנחנו. מוטב שנלך בראש התהלוכה, אז נוכל להכנס אל בית העיריה מבלי שנצטרך לחפש איש את אחיו. –

לארי נד בראשו: – הלואי וכבר גמרנו. אני מרגיש עצמי חלש כמו חתלתול… צננת היא, כנראה. –

האיש הביט עליו בדאגה: – אם כן מדוע אינך נפנה הביתה. אגיד להם שאין אתה מרגיש בטוב. –

– לא, ייטב לי עוד מעט. באיזו שעה מצפה לנו ראש העיריה? –

– בעוד חצי-שעה בערך, – ענה הלז, בהביטו אל שעונו.

– האם לא טוב שנסתדר לתהלוכה? יארך לנו כל אותו הזמן עד שנגיע, אם אנו רוצים לדייק. איזה-הדרך נלך? –

– מסביב ללשכת הפועלים, ואז דרך סמטת קרוסטרי ורחוב קונסורט. –

– לא נספיק בחצי-שעה, – אמר לארי: – אף-על-פי-כן, סַדרו השורות… מי המשגיח? –

האיש רמז בראשו לעבר הצעיר עדין-הפנים הנואם לפני הקהל.

– לארי הביט זעומות. – האם לא טוב שתודיע לו מה השעה? –

– אמרתי לו פעם אחת. – הוא הלך לשסע לנואם שנית, והלה לא השגיח בו והמשיך נאומו עוד עשרה רגעים. כשירד, שערותיו פרועות, עיניו בוערות בקנאות, נגש אליו לארי ואמר, בקצת קוצר-אפים: – האם יודע אתה מהי השעה? נצטרך לשבת בטראם כדי להגיע בזמן המיועד. –

המאַרגן הביט אל לארי בתערובת הפתעה עם כעס: – אה? – אמר, אז הוסיף בחום: – הם יחכו לעת-רצוננו אנו. אין אנחנו מחניפים להם, – בנחירים מורחבות ועינים לטושות:– אנחנו ננהַג בתהלוכה. ואם אין הסדרים מוצאים חן בעיניך, אתה יכול להשמט. –

– טוב מאד, טוב מאד, – ענה לארי בכעס, – אתה המשגיח. לא אשמתי תהיה זו אם ימאנו לקבל את המשלחת. הם לא יפסיקו את עסקיהם לזמן בלתי-מוגבל. –

– אין עסקים יותר חשובים מן הפרולטאריאט הרעב – ענה המארגן, כועס כמו לארי.

– הוי, אל תדבר בשגעון, בן-אדם. פעל משהו, בשם אלוהים. – הוא הסב ראשו בגועל-נפש, הכיר את הארי, חטף מודעה ודחף אותה לתוך ידו: הנה, הארי, הרם את זה כלפי מעלה. עמוד במקומך. – ואל המתופף החצוף: – מעט מוסיקה, בבקשה. – האיש הגיב, העמיד עצמו אצל הארי והכה קול גדול בתוף. לארי בקש אחדים משכניו הקרובים שיסתדרו טורים טורים, ארבעה הטור, מאחורי הארי. הם עשו כדברו מתוך צייתנות. הדגל הגדול והשחור, כפול-המקלות, נתגולל ונפתח, והועמד לפני המתופף; קדם לו איש נושא דגל אדום. המרכז נסתדר, והשאר נעשה מאליו. אנשים נפרדו מעל גוש ההמון והסתדרו מאחורי אלה העומדים בטור.

זה נעשה כל כך מהר, עד שהמארגן לרגע נתבלבל. אז, רוגז, מצא קולו וקרב לצדו של לארי, מתוך כעס צודק על שהלה הוציא ההשגחה מתחת ידו.

– הנה… – מחה. לארי הרים מיגפון (מגביר קול) מאצל הבמה, מסר לו ואמר: – הרי חפצת שההמון יתארגן, הלא? מה עוד אתה רוצה שאעשה? האם אפיץ את שאר המודעות לאורך השורה? –בקשתו שיצוו עליו, הניחה את דעתו של המארגן, אשר ברטון, נד ראשו, עלה על הבמה, וקרא אל ההמון דרך המיגאפון.

זמזום-קולות, דחיפות, דחיות. לארי הרגיש שחולשה משונה עוברת אותו. הוא נגש אל הכותל, נשען עליו, ראשו סחרחר, רגש של אי-תועלת בכל אברי גופו. הוא עצם עיניו; זיעה קרה כסתהו. בשם אלהים, מעולם לא הרגיש כך מקודם. אכן, זו היתה צננת קשה. אמנם, עוד מעט יהיה פנוי לשוב הביתה ולעלות למטה. המטה! מי יתן והיה בה עכשיו. יומַים במטה, וסאלי יושבת על ידו ערבית, והוא מתחלה כדי שהיא תפנק אותו ביותר.

הסכוי הנחמד השיב אליו את רוחו. הוא פקח עיניו, נגב את הזיעה מעל פניו, ורעד. הוא פִּתח כפתורי מעילו והכניס את חגורתו כדי נקבים אחדים. עכשיו חם לו יותר.

הוא הביט אל שורת הגברים המתפתלת ארוכה, ארוכה. רובם הראו אותות אימת-צבור בפניהם; רמיזות מובהקות, הרבה דִבור, מבטים גנובים אל המוני המסתכלים המתרבים משני עברי המרצפת; הזמנות קצרות וקולניות לכל שיסתפחו; התיחסות שאינה מתאימה כלל לגבורה המלכותית הקוראת מעל המודעות: אל לחַסר פרוטה מן הקצבה! – – אַל לשלוח יד אל לחמם של הבריות! – מפקח המשטרה עבר בין השוטרים נותן צווייו; צלמים מן העתונים הופיעו. נערים, אי-מזה, נכנסו ועברו רצוא ושוב בין ההמון, מכריזים על עתוני-הצהרים הנותנים תוצאות המרוצים, עומדים על יד הנשים הרחבות, המפשפשות בחזיהן למצוא ארנקיהן.

התהלוכה זזה, ולפניה מפקח-המשטרה וארבעה שוטרים אלימים. יתר השוטרים הלכו לצדי התהלוכה, זוג אחד מזה ואחד מזה, לכל שש אמות בערך. מסתכלים מגחכים, צעירים על פי רוב, הלכו במרצפת עם תנועת השורות ואלה שבשורות לעגו להם, על שאין הם מסתפחים מאחור.

הלגלוגים גברו. אחדים מהולכי-המרצפת נכנסו לשורות מתוך בושה.

לפרקים נשתתק התוף החד-קולי ופעמון-יד לקח מקומו ברעשנות; ויש שבִּמבמו וצלצלו ביחד, מושכים את תשומת-לבם של כל השומעים אשר יגיע אליהם הקול.

ללא-צפיה, פגעו במפגינים חִיל ונבואה רעה.

דרכם המותוית לפניהם היתה צריכה להעבירם את לשכת הפועלים, אבל כשנטה מנהיג התהלוכה ימינה כלפי רחוב צדדי, הפכו השוטרים הקודמים להם פניהם והסתדרו בטור.

העמוד נעצר: נשתתקו תוף ופעמון.

המארגן צעד קדימה לדרוש ביאור; המפקח לא הִדר פניו, אלא הראה במקלו לאורך הרחוב, וכהביטו באויר, לא אל האיש שאיליו הוא מדבר, אמר: לך ישר!

המארגן מחה בכעס.

לארי נגע בזרועו: – מוטב שנעשה כפי שאנו מצווים, – אמר: – אין הועיל להתוכח עם האנשים האלה. –

האיש עדין-הפנים לא השגיח בו. בעינים לוהטות בקש הוראות מן המפגינים. מה יעשו, יצייתו למשטרה או יקיימו את החלטתם הראשונה לעבור על פני לשכת הפועלים? רוח חדשה עברה על המהלכים: זה היה כאילו חרף מישהו את כוחם; נראו פנים לובשי הבעה של התכוננות לקרב. גדלה המולה מעורבת; החלק הקדום של התהלוכה שבר טוריו ונדחק גוש אחד קדימה, נותנים עיני-איום בטור השוטרים. השוטרים לאורך העמוד מאחרו נהגו אִיסְטְרֶטַגְיָה; הם שברו את העמוד לחלקים קטנים, ומנעו את התרבות ההמון על ידי סגרם את הרחוב בפני אנשים נוספים.

חוֵר, קמוץ-שפתים נטל המארגן על עצמו לצעוד קדימה ולרמז להמון לפרוץ דרך הטור, קומץ אנשים נגחו בחזקה, מהם פרצו אל תוך חלקת הרחוב השוממה שמעבר לטור, משם הביטו בהבעה טפשית על גבות השוטרים ועל חבריהם הנדחפים אחור בגסות.

לארי, לבו רוטט בחרדה לבאות, רועד ולא מאמין למראה-עיניו, שם פניו אל חלק מן ההמון, נשא זרועותיו וצוה אותם להסתדר מחדש. זועפים ורוטנים, זורקים מבטי איבה אל השוטרים, הקשיבו לו אחדים. אחרים עשו כמוהם. התהלוכה נסתדרה שוב. מפקח המשטרה צוה לאנשיו ללכת בראש התהלוכה. נד נרקי ירק לארץ, והביט בנצחון על לארי בעברו.

הרוח החדשה הראתה עצמה תיכף כזוז התהלוכה מחדש. דרך כל העמוד הארוך ועל המרצפות, עברה שמועת המאורע, והאנשים דנו בה ונתנו לה פירושים שונים. אלה שהשתתפו במאורע, הֵזֵלו עצמם בהיותם מתגאים מדעת; מבטי-משטמה נזרקו אל השוטרים, ובכלל, אפפה את המפגינים אוירה של צפיה חיה. מישהו הוציא הרמוניקה של-פה והתחיל מנגן את “הדגל האדום”. אלה שלא ידעו את המלים, שרו את הניגון בלא-לא-לא.

ההמונים הלכו הלוך והצטופף במדה שהתהלוכה קרבה אל מחוז-חפצה, ובזמן שהגיעו אל הדרך העיקרית המוליכה אל בית העיריה, היו כל המרצפות והדרכים נהר-אדם שוטף, שאינו נותן מעבר לתנועת-הרכב מצד מנטשסטר. בכל פנת רחוב, זרם פלג של באים חדשים אל תוך הנהר העיקרי, רובם אנשים מסתכלים מתוך סקרנות.

נשים דוחפות רכבי-תינוקות או נושאות תינוקות על זרועותיהן; צעירים וצעירות מובטלים, מושכים עליהם מהרה את מעיליהם או מישרים כובעיהם ועטיפת-צוארים, בודאי זה אך יצאו מבתיהם; זקנים וזקנות כושלים, שנרגזו ממאורותיהם בשכונות-העניים הקרובות על ידי הרעש. שורות של חלונות-מחסנים שמשו עכשיו כסאות-צופים למשרתים וללבלרים. שמועה בת-כנפים רצה לפניהם, מגזימה ומגבירה את ענין ההתנגשות מלפני שעה קלה. כבר היו המונים מצפים חוסמים את המרצפות אצל בית העיריה, נוטים צואר ומחכים כאילו לקראת עבוֹר מלכוֹת.

טעם אי-סבלנותה של המשטרה עודנו בזכרונו, ירא לארי לתוצאות ההפגנה. ההמון נעשה עצום מאד.

במרחק עשרים אמה בערך, לפני המבוא אל מגרש בית העיריה, ראה חזית שוטרים חזקה. הוא פנה אל המארגן מתוך מבוכה: – אני אומר, – סח, – הבנתי כי ירשו לנו להכנס אל המגרש. – המגרש, מכלא לא-גדול ביותר, הצופה אל פני בית העיריה, היה מקודם-ועד לכל מי שמתענין בתוצאות-בחירות בעתן; נקודת-פגישה מאז ומקדם.

הצעיר עדין-הפנים לא ענה. גם הוא נראה נבוך כמו לארי, שהשתעל עכשיו בחזקה בלכתו. כשעמדה התהלוכה מחוץ למגרש, היה חוטף נשימתו בעיפות. עם יתר חמשת הצירים נגש אל החזית. הוא ישמח להכנס אל בית העיריה על מנת לשבת. אולי טוב לו לבקש סליחה לאחר שיקבל אותם ראש העיריה; יעלה בקרון-טראם וישוב הביתה לישון.

פקיד-משטרה, לבוש בגדי-שרד, הדור בסרטי-זהב, פגש את ששת הצירים: – הנה, – קרא בקוצר-רוח – ראו שיסור ההמון הזה, ומהרו בכך! –

– אבל–הנה–אני – מחה המארגן.

פקיד המשטרה פנה ורמז לארבעת השוטרים והמפקח שהיו בראש התהלוכה, הפך עורף למשלחת, ושם פניו אל אנשיו אשר במגרש. הועברו פקודות. שוטרים רוכבי סוסים הופיעו בדהרה, ופתאום צף ועלה מלא-מקום נחיל שוטרים בבגדי-אזרחים שהחלו לחטוף את המודעות מידי המפגינים, זורקים את הגליונות לארץ ורומסים אותם ברגליהם. תמהים, לא מאמינים למראה-עיניהם, עמדו רואי המאורע הזה קפואים עד לידי אפס-מעשה.

עלתה המולה, גדלה וגברה עד לשאגת-מחאה: פנו אנשים לדון עם אנשי בגדי-האזרחים; מטרת התהלוכה נשכחה כרגע: זרועות התנועעו באויר, עינים הבריקו בכעס. השוטרים צעדו קדימה והתחילו לדחוף את ההמון לאחור: מיתרי-רוח, מתוחים לכתחילה, נתקו. האיש חצוף-הפנים הממונה על התוף, נרגז עד כדי אפס-סבלנות על ידי דחיפות ודקירות שוטר מאחוריו, ולאחר שכמעט כשל מדחיפה אחת חזקה, איים על השוטר באחד ממכושיו. מיד נאסר; התוף נלקח ממנו ונזרק לארץ; מישהו הצילו ממרמס ולקח אותו משם מהרה.

נערם רכב מאחורי ההמון הגועש: שורות של קרונות-טראם, עגלות-מוטור ומרכבות נוסעות ממנטשסטר או הולכות אליה. צלצול פעמוני טראם ותקיעת חצוצרות מוטור; פנים לחוצים אל הזגוגיות בדיוטה העליונה של טראמים; אנשי העתונים מוציאים ראשיהם החוצה, וצלמניות בידיהם.

בגיחה, וכאילו על פי צו, פשט חיל שוטרים חדש, אלותיהם שלופים, על ההמון.

הארי, מטולטל הנה והנה, מתחמק ממהלומות, לקחו עיניו לרגע את הצעיר עדין-הפנים כששני פקידי-משטרה מתנפלים עליו, מפילים אותו בפראיות, ושלושה שוטרים אדירים מוליכים אותו משם אסיר-זרועות.

גוו הענקי של נד היה ניכר יפה, כשהוא מרביץ על ימין ועל שמאל, לא-דואג ולא-מבחין. אשה אחת, שהוא הכה אותה באלתו על חזה, צוחה; חברותיה, צועקות מחאה, קללוהו וירקו עליו; אחת מהן, בהבעת חיה רעה, הושיטה יד ושרטה את לחיו של נד עד שנזל הדם. הארי קרא “הידד” בהתלהבות, ובעוד רגע ראה את נד נסחף על ידי קבוצת אנשים שנתפרצה לעשות מלחמה אין-הועיל עם השוטרים.

מוקסם, נפחד, פקח הארי עינים מרווחות למראה קובעי-מתכת מתגוללים על גבות, אלות יורדות על ראשים בקול-דפיקה מחליא; אנשים נופלים, ונסחבים, בלא צירימוניות אל תאי בית האסורים.

אז נשף, האדים, ופתאום הרים שתי ידיו בדמות גביע על פיו וצעק: – לארי! לארי! הזהר! –

הוא ראה את לארי עומד באמצע התגרה, הבעה של חיל ומבוכה בפניו. הוא ראה ידו של שוטר אוחזת בצוארונו, אַלה הולמת שלוש פעמים, פעמיים על גבו של לארי ופעם על ראשו. הוא כרע על ברכיו, ראשו מוטה לפניו. שני פקידי-משטרה אחזוהו מתחת בתי-שחיו ומשכו אותו אל התאים, כשרגליו נגררות מאחוריו.

בלא דבור, הביט הארי לרגע. הוא בלע אויר, עט אל כובעו של לארי, אז, המום, היסטרי, מוחו ערבוביה ומבוכה, הוא מאמץ את כובע-לארי המקומט, דחק לו דרך לתוך ההמון שעל המרצפת ואבד בגושי-האדם הסוערים.

פרק יא

הפיכת הקערה ברחוב בצפון

נושם חטופות, אור פראי בעיניו הלטושות, רץ הארי אל תוך רחוב הצפון.

היה צהרים; בתי-האריגה פלטו פועליהם. הוא צפה למצוא את הרחוב שקט, שִוה בנפשו שהוא יהיה כזורק פצצה בהביאו את ספור הקורות שהוא היה עד להן והוא יקים רעש בשכונה. להפתעתו מצא המון שכנים נקהלים מחוץ לביתו של ביל סימונס, שוטר נפטר ללכת משם.

הארי הֵאֵט את צעדיו בעברו את השוטר, והציץ עליו בגנבה, לבו חרד בו בזכרו את אשמתו בהיותו משתתף בהפגנה.

הלן וסאלי נפרדו מעל כנופית שכנים וקרבו לקראתו. שתיהן היו עוטות דאגה. הוא לקק את שפתיו. – כבר שמעתן?–שאל.

– כן, – אמרה סאלי: – האם היית אחד מהם? –

הוא הניע בראשו לאות “הן”, ואז הסמיק: – אבל לא היה להם רשות לעשות מה שעשו! –

סאלי כִּוצה גבות עיניה, והביטה עליו דרך שאלה. הלן תפסה את זרועו: – אבל אתה לא שלחת ידך בגנבה, הלא, הארי? –

– בגנבה? – הוא הביט בה בתמהון:–על מה את סחה? –

– הלא הסיגרטות הן, יודע אתה, הלא כן? ביל סימונס ותם הייר? הם נתפסו כשהם גונבים מתוך חנות… –

הארי העביר אצבע מסביב לעטיפת צוארו; הוא לא יכול להסיר מבטו ממבטה של הלן; הוא התחיל טופח בכובעו של לארי על רגלו. ביל ותם נאסרו! והם הן הזמינו גם אותו להלוות אליהם בפשעם.

הוא הרגיש משיכה בידו: חרֵד שמע את קול סאלי: –של מי הכובע הזה? איפה השגת אותו? – היא נתנה עיניה חליפות פעם בכובע ופעם בו: היכן השגת אותו? –

כנופית השכנים, כראותם את הארי וכחשבם כי איך שהוא יש קשר בינו ובין פשעם של ביל ותם, קשקשו ובאו אליו, סקרנים. הארי ראה את השאלה הלא הגויה בעיני אמו; הוא הרגיע אותה, ואז, בפנותו אל סאלי, נשם נשימה עמוקה וספר את ענין ההתנגשות עם המשטרה. כל העת מרגיש בכל קרביו את הרושם שספורו עושה על שומעיו.

…ובמקום הקצבה אמרו לנו, שזו לוקחה מכולנו; הלכנו, איפוא אל בית העיריה, והם התנפלו עלינו באלותיהם. ושוטר אחז בצוארונו של לארי, והשכיבו לארץ… ועוד שני שוטרים סחבו אותו אל בית האסורים. והוא מתעלף, גם כן. ואז ראיתי אותם, אני אומר לכם, מכים אנשים עד שהם נופלים בלי כוח לכל צד… הוא היה מתעלף. אני אומר לכם, וגם לא עשה כלום. אף אחד מאתנו לא פשע. וגם בנשים הכו… אלפי אלפי אנשים שם… כן, והשוטרים הלכו אתנו עד לבית העיריה. הם היו יכולים להפסיקנו לכתחילה, אלמלא חפצו שנלך… –

סמוך לגמר-ספורו, התחילו שומעיו מחליפים מבטים של ניחושים משונים; אז, כמו בדעה אחת, שטפו אותו בשאלות.

– האם היה דיק שלנו שם, הארי? –

– הוי, אלוהים! ידעתי שמשהו קרה. בעלי מעולם לא אחר כך לבוא מן הקצבה. הייתי עומדת כעל גחלים כל השעה הזאת… ואני דמיתי שהוא הפר את שבועת הפכחון. –

– האם ראית את דשק שלנו, הארי? –

– כן, אני אהרוג את אלברט שלנו אם היה ביניהם… –

בבל זה של קולות נהפך להמולה בלתי-מובנת באזני סאלי. לשעה קלה עמדה נדהמת, אוחזת ברפיון בכובעו של לארי. אז געש חזה; נשימותיה נמהרו כשציירה לעצמה בקוים חדים את ספורו של הארי בנוגע להתקפה על לארי. היא הביטה מסביב לה בפראיות; עיניה המבריקות נפלו על קייט, אשת נד, ובשפיכת חימה קראה: – אני אהרוג את החזיר שהוא בעלך אם יש לו יד בזה. כך אעשה, כן יתן לי וכן יוסיף… העכברים… כלבי-הדמים המלוכלכים… אני… הוי, צאו מדרכי. – בבכיה, מבלי שוב הביתה לקחת מטפחתה, הבקיעה לה דרך תוך הכנופיה וברחה לה. קייט, מתכווצת, פותחת וסופקת כפיה חליפות מתוך עצבנות, הביטה עליה כלכתה.

מרת בול נהמה: – ובכן, האם שמעת מימיך דבר אשר כזה? – אל מרת הארדקסל אשר עמדה שם, בוכה בחשאי בלי החלטה, מבלי לדעת את אשר עליה לעשות. היא היתה מצטערת על שארוחת-צהרים של סאלי מתקררת, ודואגת אם תספיק לשוב לרגע המדויק לבית האריגה. מרת בול הקדירה פנים לעומתה:– אם כן, – חרצה לשון, – מה את עומדת שם מקעקעת? למה אין את לוקחת את פנקס שכר-הדירה שלך והולכת אחרי בתך. תצטרכי לזה כדי לפדות את לארי מבית האסורים. –

עצתה שלחה את רוב בנות-הכנופיה, אשר, עד כמה שידעו, היו בניהן ובעליהן בבית האסורים באותו רגע, הביתה, בקשקוש רגלים, לבקש את פנקסי שכר-הדירה שלהן.

אשה אחת עמדה בחצי דרכה מעבר לרחוב וקראה: – האם יש בכך כלום אם פנקס שכר-הדירה שלי חייב? לא שלמתי שכר-דירה זה שלושה שבועות. –

– קחי אותו, ותראי, – הציעה מרת דשאיק, והוסיפה בצחוק-לעג: – לא שלמתי את שלי זה שני חדשים, ואין תועלת אם אקח את שלי. –

– ואני אלך לבית-האסורים לשבעה ימים, עד שיקבל עוד פרוטה ממני, – אמרה מרת בול: – עשיתי חשבון, כלומר, לארי עשה החשבון בשבילי. ארבעים שנה אני דרה פה ושלמתי חמשה שילינגים לשבוע ויותר, והסך עולה ליותר מחמש מאות פונטים, יכסהו עפר! אילו ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו, היה מקונן על כספו מכבר. הא, מה איכפת לי אם אלך לבית-הכלא? זה ילַמד לדשק בול הזקן מהו שאנשים ישתטחו לפניו על ידיהם ורגליהם כאילו היה הוא הליצן של שר העיר. אפשר ילמד להבין מה קשה לאדם להיות מפרנס את עצמו. –

לאחר שהלכו, פנה הארי באנחה אל הלן. כרגע נבלה רוחו בראותו את הבעתה; זו אמרה כי איך-שהוא העליב אותה. היא היתה משרבבת שפתיה, מביטה ממנו והלאה.

היא מצאה שהיא כועסת על שהוא מבלה זמנו על עסקים כמו הללו של הבוקר. מה לו ולענין זה כי יתערב בו? לפי דעתה, היה הדוחק שהם מצויים בו עכשיו די חשוב שיתמכר לו בכל מאודו. ועצם היותו נלהב, כמו שהוא היה לפני רגע, כולו בלוע בספור מאורע שמעולם לא היה צריך להיות שותף לו, גלה שיש דברים בעולם שהם יכולים להשכיחה מלבו לגמרי. וזאת, בדעתו את מצבה. היא עמדה שם משרבבת שפתיה בדממה קודרת.

– מה יש הלן? – שאל זועף על הלך-נפשה: – מה לך? וכי מה עשיתי עתה? – היא סבבה על עקבה וצעדה הביתה לאט לאט, כשהוא הולך ומביט אחריה, גבות עיניו מורמות. – לא כלום, – אמרה. בתוגה תחב ידיו לתוך כיסיו וכבש מבטיו במרצפת, מִתַּמֵהַ אם עלה בדעתה שהוא צריך למעט רחמנות. הלא אפשר שגם הוא היה קרבן להתקפת השוטרים. כלום אין היא צריכה לשמוח שיצא בלי נזק. לעזאזל, והנה אך התפאר באומץ-לבו. הוי, הנערות! תמיד הן שונות מכפי צפיתך: – אני הולך הביתה, – מלמל, כשעמדו על יד ביתה. היא לא ענתה, נכנסה אל הבית: הוא צעד מעבר לכביש, מדוכדך.

– ובכן, – אמרה מרת בול, כהביטה אל מרת נטל, מרת דשאיק ומרת דורבל, אלה הנותרות מן הכנופיה. – ובכן, הוא הוא. מה יבוא עכשו, אני תמהה. –

מרת דורבל הרימה יד צהובה, דומה לכף-חתול, לשערותיה, והתגרדה: – תודה לאל, – אמרה כהצטלבה: – תודה לאל שאלמנה אנכי, וכל ילדי גדולים הם ורחקו מעיני. ילכו לעזאזל אף אחד, מהם לא בא לראותני. כן! לא הייתי מקבלת עלי דאגתם שוב אפילו בעד הון-מלך. לאחר שנסתלקו, אפשר לי לשתות גמיעה מבלי לבקש רשות ממי שהוא… –

– והוא אם יש לך שלוש אגורות, – אמרה מרת דשאיק.

מרת דורבל חפשה בחיקה, הוציאה את הארנק והציצה בפנים. היו שם הרבה כרטיסי-הלואה, והיו שם חמשה חצאי-אגורות ואגורה.

שלוש אגורות בעד גמיעה, ותשאר לה רק מחצית האגורה. והביצה שהיא צריכה לארוחה, תעלה באגורה. אלא אם כן תמצא אחת מבוקעת במלוי של מר הולקינגטון, וזו תעלה לה רק בחצי המחיר: – איני רואה למה לא אמצא, – אמרה אל לבה, וציירה לעצמה כיצד היא מבקעת בגנבה אחת מן הביצים היותר נבחרות שבחנות מר הולקינגטון, במפתח הנוצץ שבכיסה. היא הביטה אל מרת נטל מתוך כונה ואמרה: אבוא אחרי-כן בעוד שעה קלה, יש לי איזה קניות לעשות. – החבורה נתפרדה, מרת בול ומרת דשאיק הלכו אחרי מרת נטל אל ביתה, מרת דורבל שפשפה דרכה אל חנות מר הולקינגטון, כשוחחה עם עצמה בלכתה.

פרק יב

העגלה המחֻפָּה

מן המסדרון הראשי של בית החולים “אֶספֶּרַנס” אתם יכולים לקבל מושג מגודל המקום כולו.

עירום ונשוב-רוחות, חד-קולי כתפלת שומר-לילה, וזקנים הבאים לבקר קרוביהם מתיגעים מן ההליכה אם הם צריכים לעבור המקום מן הקצה אל הקצה.

רצפת-המלט הבלתי-מכוסה מטעימה כל צעד, זורקת את הקולות הגדולים כלפי התקרה האפלה שמשם הם חוזרים הדים חלולים.

עתים תופיע אומנת לבושה בגדי שרד מאחר הקמרונים הדומים לנקָבות, תעבור מתוך רשרוש עמילני של סינר ושמלה, ותעלם בפי נקבה אחרת מרוחקת משם. מעבר כזה הוא ציור של ניגודי לובן ואפר: כשהיא עוברת על פני החלונות, היא אומנת לבושה לובן מבריק, אבל באפלולית בין חלון לחלון היתה נחשבת לרוח אפורה, אילולי פעמיה הנותנים הדיהם.

קמרוני הנקָבות נפתחו למעלות עשויות מדרגות אבן שחוקות המוליכות אל דיוטות עליונות; לצדיהם היו דלתות המחלקות של הדיוטה התחתונה, מראות, כהפתחן, שורות על שורות של מטות ברזל, מהן מכוסות על ידי מחיצות אדומות, סימן לחולה מת או גווע. לאחר שמתו, היו נשארים מכוסים מן העין, עד שעת חצות, אז היו באים שני סבלים, דוחפים קרון ארוך המחופה כעגלות המחופות של החלוצים האמריקאים, ומעבירים את הגויה אל חדר-המתים.

ביום הבא היו צריכים שוכבי המיטות הסמוכות למטת המת מזה ומזה, להתרגל אל אורח חדש, אשר, על פי רוב, היה צריך לסבול ספורי-זכרונות לא-פוסקים משני הצדדים על אודות סגולות ממלא-המטה הקודם ואופן-מיתתו.

אצל אחד מפיות-הנקבות בחצי-המסדרון, עמדה אשה לבושה נעלי-כובד ומטפחת. מדי רגע ברגע הציצה לתוך הנקבה ואל תוך המחלקה. אך לא ראתה סימן לסאלי. היא דאגה ורגזה, ועבָרוה חיל וזעף על שסאלי הביאה אותה לידי אי-נעימות זו. מדוע לא תבוא הביתה? יום ולילה, מעת לעת, ישבה על יד מטתו של לארי. כאילו שבתה כאן מועיל להחיש רפואה ללארי. הן יודעת היא את התנאים בבית; צריכה היא לדעת את החורבן שיגרום חוסר-משכורתה בתקציב הבית בסוף שבוע זה. כמובן, מדרך-הטבע הוא שתהא מצטערת על גורלו של לארי; ואף-על-פי שחבל מאד על דרך שנהגו בו השוטרים, התמכרות מופלגת זו של סאלי, אין צורך בה. היתה שם אומנת מומחית לשרת לו; אין טעם שלא תבוא סאלי לבלות ערביה כאן לאחר עבודתה. אבל התנהגותה זו, אין תרוץ לה; זה מזיק לבריאותה; אין טבע האדם יכול לעמוד בכך. מרת הארדקסל נאנחה שיש לה בת הולכת כל כך בשרירות לבה.

היא הביטה מתוך תחנונים על כל אומנת העוברת; מצאה עצמה כמעט פותחת פיה לדבר, ולא קם בה רוח; והאומנות היו נעלמות כהרף-עין.

סוף-סוף גברו קוצר-רוחה ועיפותה על פחדנותה. היא הפסיקה זקן אחד בעל עינים חולות לבוש חליפת כחול-בית-חולים, מידות אחדות גדולות מכפי הצורך. הוא גרד אחורי-אזנו, קמט מצחו והביט לרצפה: – אה – אמר, כהרימו עיניו: – את מתכונת לאותה נערה היושבת עם אותו נער שיש לו דלקת-הריאה? – הוא הבליט את שפתיו והניע בראשו לאט: – כן, כן, או! ובכן, בחורה, אם בתך היא זו, לא תצטרך לשבת עוד זמן רב. כי אותו נער גווע. אני יודע. ראיתים נלקחים ממחלקה זו לעשרותיהם. הייתי כאן שמונה חדשים אני הייתי, מאז מתה היא, שלום לעפרה. אף אחד מבָני לא חפץ בי, על כן באתי אל בית החולים, הואיל ויש לי רבמטיז קשה, כן אמרו. כן אמרו ילדי, שימי זאת על לבך, הגם שמעולם לא חשבו על כך קודם נשואיהם ובעת שאני הבאתי הביתה את שכירותי לפרנס את כולם… לעולם לא אסלח להם… אין אחד מהם בא לראותני, לשאול אותי אם יש לי מלוא-מקטורת טבקה. זה שלושה ימים שאין לי נשיפה אחת. הם לוקחים ממך את הפנסיה שלך כשאתה נכנס לכאן. והמאכלים שהם נותנים – סם מות. –

מרת הארדקסל חמלה עליו, אבל רצתה מאד שיודיע לסאלי שהיא עומדת פה במסדרון הקר. אולי, אם… היא הוציאה ארנקה אשר בו, לפי ידיעתה, פרוטות נחושת אחדות. היא נתנה שתים מהן לזקן באמרה: – זה כל מה שיש לי. אולי תוכל להשיג מלוא-המקטורת טבקה בשביל זה. – היא הוסיפה, כעטפה מחדש את מטפחתה מסביב לגופה: – האם תגיד לבתי שאני כאן בבקשה, אדוני? –

הוא לקח את המטבעות, ובהבעה של הבנת-פתאום אמר: – כן, כן, אותה נערה שלך, מוטב שתלכי אתי, ואקחך אליה. – הוא שפשף רגליו עד לדלת של חדר-מבוא כדי להשיג רשותה של האחות. עבר רגע, ומרת הארדקסל, מטפחתה עוטפת פניה, פסעה על בהונות-רגליה אחרי הזקן, רועדת מעצבנות ומבושה על הרעש המוקם על ידי נעלי-הכובד שלה על קרשי המחלקה הערומים. היא נבהלה, גם כן, על ידי נאקות לא-מארץ של איש גווע, ללא השגחה, באיזו פנה רחוקה שבמחלקה; ועל ידי דמדומיו של עוד חולה אשר זה שבה רוחו אליו מסם-שינה שניתן לו. שום איש אחר לא שם לב אל הקולות. אדרבה, ארבעה אנשים היו משחקים בקלפים אל המטה הסמוכה למחיצת-הבד אשר אצלה עמד הזקן. מעבר למחיצה נשמע קול-מלמול נמוך וממושך.

הזקן פתח אחד מדפי-המחיצה, אז, כראותו את פקפוקה של מרת הארדקסל, אמר במנוד-ראש: – הכנסי, הכנסי, נערה. – היא שמעה בקולו.

היא לטשה עיניה בחיל בראותה את לארי. החיוך שלבשה לכבודו פג ברגע שנפל מבטה עליו. כתונת-פְלַנֵילָה אדומה לדלקת הריאה שהיה לבוש, הגזימה את חורון-פניו העצום, ופניו צמקו עד לאפס. פיו, ששפתיו יבשות והן פתוחות קמעא, נעו כשמלמל דברים לא-מובנים מתוך בלבול-הדעת: נשימתו המעומלת, מהירה וקשה, היתה מכאיבה לשמוע: עיניו, פקוחות לרוחה, היו גדולות כפלים מן הרגיל; הן בערו באור פראי, מרַדף. המכסה הורוד התוה את גזרתו כאיזה דבר לח ודביק. סאלי, היושבת על כסא על יד המטה, לא נשאה עיניה בהכנס אמה; היא היתה מנמנמת, סנטרה מורד על חָזָה.

לרגע לא יכלה מרת הארדקסל להסיר מבטה המוקסם מעל לארי. תיכף ידעה כי שליחותה לשוא, סאלי לא תואיל ללכת. ואף היא, מרת הארדקסל, אינה רוצה שהיא תלך, עתה שהיא יודעת מה אנושה מחלת לארי. הם יצטרכו לחיות, איך שהוא, בלי שכירותיה של סאלי. אבל איך יעשו זאת, מאחר שקצבת הארי נפסקה, זה לא סבל מחשבה. היא שכחה על כך בעמדה מסתכלת בלארי, חמלה גדולה עליו מפכה בלבה, ובעקבות החמלה – פחד מפני תולדות הענין לסאלי. מרת הארדקסל לקקה שפתיה.

היא התחילה להרגיש כאב המום ברגליה. לא יזיק אם תשב בקצה המטה. בזהירות ישבה לה, מזועזעת-פחד כעורר תנועתה את סאלי, אשר, מתוך נשימת אנחה, נשאה עיניה. מרת הארדקסל כבשה עיניה בלארי; לא רצתה לפגוש את עיני סאלי.

צלצל הכסף, כשארבעת משחקי הקלפים זרקו חצאי-הפרוטות של התערבותם על טבלה לפניהם; האיש, אשר שבה אליו רוחו מסם השינה, צחק לו; נאקות באו מן האיש הגווע שבקצה המחלקה.

סאלי החליקה רכות בידה החפשית על מצח לארי. נדמה שלא ראה את ידה, כי עיניו הלטושות לא נדנדו עפעף. הוא לא מלמל עוד; מן קַעֲקוע בא בנשמתו. שתי הנשים צפו ושמרו.

פרק יג

דרוש שטר בן חמשה

– אני חושבת, – אמרה מרת בול בחום, – אני חושבת חטא וחרפה היא, חי-נפשי. – היא פנתה אל חברותיה העומדות אצל הדלת הפתוחה של הבית אשר בו הושכב לארי. סוס ועגלה קרבו ועמדו על די המדרכה, אשר עליה ומסביב לה שחקו המוני ילדי השכונה ברעש. בתוך הבית היו שני אנשים מעבירים תחת ידיהם את כל נכסי לארי. סאלי היתה נצבת בפתח-הדלת, מבט כהה בעיניה.

– אני חושבת הדבר לחרפה וחטא, – אמרה מרת בול, – הו. – שדיה העצומים התנדנדו כנקניקים ענקיים בקראה: – הו! רק חמשה קוויד (פונט), שימו אל לבכם! רק חמשה קוויד בשביל כל נכסי הנער. גזלה בעצם הצהרים, כן הדבר בעיני. – ממכר, – אמרה מרת דורבל בעקימת-פה, – ממכר אינו מקח. אני זוכרת אותו הארמוניום שהיה שייך לדיירי טרם מותו… הוא שלם עשרה פונט ועשר בעדו. כן, וזה היה רהיט יפה באמת. הגם כי לא יכול לנגן עליו, היה מחזיקו תחת מנעול שלא יוכל איש אחר לנסות. מעולם לא נגן עליו איש מעת הכנס הכלי עד צאתו. היה חדש בצאתו כמו בכניסתו. הוא עצמו היה מאבקו, לא נתן לשום בריה לגשת אליו. חמשה עשר וְטַנֶר נתנו לי בעד זה, לאחר שמת. חמשה עשר וטנר, שימו אל לבכם, ואיש לא נגן עליו מעולם. כן, זה היה הופכו בקברו, ישמרוהו הקדושים, – היא הצטלבה: – הוא היה הדייר היותר טוב שהיה לי מימי. – הוא 3נשפה. טפת-הטל נעלמה מקצה-חטמה, ולאט לאט גדלה מחדש.

מרת בול נהמה. אז העיפה עין אל מרת נאטל: – הן תחזרי אצל כל השכנים לקנות זר-פרחים לנער, הלא כן, סייר אן.

– כן, כמדומה לי, כך, – ענתה מרת נאטל, כהוסיפה במנוד ראש: – אף-על-פי שאיני בטוחה שיש לקבץ הרבה. המצב רע יותר מדי. הדברים מגיעים לקצם. אני אנסה לומר כך, מאחר שאני רואה שאפילו בתי-מלוים פושטים את הרגל. שמעת על אותו שברחוב וויליאם? הכל עובטים, ואין איש מוציא. וראיתי את הבייליפים מעבירים ולוקחים את כל העבוטים בעגלה. “תודה לאל”, אומרת אני לעצמי, “תודה לאל שכל העבוטים של לקוחותי הם אצל פרייס ודשונס”. זה היוצא מן ההליכה אל מקומות בלתי הגונים. –

עד שגמרה מרת נאטל לדבר, פנתה מרת בול, שלא היתה מקשיבה לה כלל, אל סאלי, ואמרה: – איפה את קוברת את הנער, סאל? –

– הוא לא יקבר – ענתה סאלי ברפיון-קול.

– אֶה? – אמרה מרת בול באי-אמונה? – אה? אין קוברים אותו…? – הכל הביטו על סאל בתמהון.

מבלי הבט אל אחת מהן, ענתה סאלי באותו הקול הרפה: אתן אותו להיות נשרף! הוא תמיד היה אומר כי זו הדרך הנכונה.

– להיות נשרף! – אמרה מרת בול: – הראיתם מימיכם? – אל השאר: – זו תהיה פעם ראשונה שיקרה כזאת בהאנקי פארק. – בלי אמונה: – מה דעתכן על זה? –

– תנו לי קבר כדת וכיאה לנוצרים, – אמרה מרת דורבל: – אני גודלתי לקרוא את הספר הקדוש, גודלתי אנכי.

מרת דשאיק הקטנה רעדה; הציקה לה המחשבה, מה יהא עליו על לארי ביום תחים המתים; ביחוד היתה דואגת ל“רוחו”; התוצאות היו כל כך מסובכות עד שלא מצאה מלים להביע את דעתה המבולבלת. היא לקקה שפתיה ונתנה עיני-פחד בסאלי.

– נַא, – אמרה מרת נאטל, בשרבבה שפתיה ונענעה בראשה: – לא תמיד הייתי מה שאני צריכה להיות, אבל אם זאת היא אמונתם של אותם בחורים סוציאליסטיים, לא אצביע אנכי בעדם לעולם. הו! איש לא ישרוף אותי, אם לא ישאלו את דעתי אני.

דממה מלאת הרהורים.

מרת בול צמצמה גבותיה והביטה אל סאלי: – זה יעלה לך בפרוטה הגונה, הלא כן, סאלי? –

מרת דורבל זקפה אזניה: היא אמרה בחשק: – בכמה היה מבוטח? – היא נתכוונה לדמי-אחריות שלו, אם יש לו כאלה.

סאלי ענתה למרת דורבל: – לא היה מבוטח בלא-כלום. לא האמין בכך. –

מרת דורבל פקחה עיניה לרוחה: –לא האמין באחריות…? –

פי מרת נאטל נפתח; היא אמרה, בקולות שהביעו מפורש שאין להעלות על הדעת שבן-אדם לא יאמין באחריות: – אם כן – מה – מי – מי, חשב הוא, ישלם בעד לויתו? – היא היתה כועסת כאילו נשלח חשבון דמי-הלויה אליה.

– אח, – חרצה סאלי בהתעוררות פתאומית: – מה הועיל בדברו אל טפשים זקנים שכמותכם? ובהרמת קול: – לא היה אכפת לו מה יהא עליו. וגם אני כך! – כשאמות: הוא הלוּך. עתה, הוא הלוּך, אתן שומעו? – עיניה להטו; היא הביטה מבט נוקב אל מרת נאטל.

– הו, – אמרה מרת נאטל, כחבקה זרועותיה וזקפה ראשה: – הו, אם את תתנהגי כך כנגד אלה שרוצים להיות שותפים בצערך, מוטב שתשארי לבדך. – אל מרת דורבל: – בואי, נאנסי, – וכהוסיפה אל מרת דורבל, בעת ששתיהן צעדו ונפטרו משם: – גברת כפוית-טובה. – מרת דשאיק מלמלה איזה תירוץ ומהרה אחרי שתי חברותיה.

– סאלי, – אמרה מרת בול לאחר שהלכו, – אל תשימי לב אליהן, נערה. הרבה שוחחתי עם הבחור שלך על דא ועל הא, והוא דבר דברים של טעם. יותר מדי ראיתי בחיי בשביל שאבלע דברים שהכומר היה רוצה להלעיטנו. לא היה לי שום חנוך, אבל זאת אני יודעת: לא היה מעולם כומר שהטיף על תחית המתים מתוך בטן ריקה, ושלי היתה ריקה כמה וכמה פעמים. קל להם לאלה המקבלים בית ומאור בחנם, חוץ מהכנסה קבועה… ינסו-נא הם לרעוב כמו שכמותנו צריכים לעשות כל יום מימי-חיינו. ישלמו להם מה שמשלמים לנו בתור קצבה, ותראי כי הרבה משרות-כומר תתפנינה. כן. מה תועלת לטפל בנו לאחר שאנו נופחים רוחנו? מוטב שיעשו עמנו מעט חסד בעוד אנו חיים. – הפסקה. – ובנוגע לאותו נער שלך, סאל, אל תחפצי שיהיה חי. כל הימים שחייתי, נערה, הייתי מחכה למשהו שלא בא. אינני רוצה יום אחד שיהא חוזר ונשנה. שכמותנו, אין להם בשביל מה לחיות, סאל. אין כלום. הדת? פַּה. איני סובלת זאת…

– ואף אני לא, – מלמלה סאלי, כהוסיפה במרירות: איני סובלת שום דבר ושום איש עכשיו.

דממה. אז הביטה מרת בול על סאלי בתמיהה: – אבל אמרי לי, נערה, איך תשלמי את דמי ההלויה, אם אין לך אלא חמשת הפונטים שהם נותנים לך בעד חפציו?

סאלי נאנחה בעיפות ושמה עיניה ברחוב. – אלהים יודע, אמרה: – פוגלי הזקן אמר שזה יעלה לי בכפלים ממה שיש לי. הצעתי לפניו שאשלם לו כך וכך לשבוע, אבל הוא מאן, והאנשים שעמדנו לקנות מהם רהיטים, אינם רוצים להחזיר את דמי הפקדון. הם אומרים כי כתוב בניירות שלהם, כי לארי חתם שאנו מאבדים מה ששלמנו אם לא נקח את הרהיטים… – ואל לבה: – או, מי יתן והכרתי מישהו שילוה לי זאת… –

– חמשה פונטים, זה הרבה כסף, – מלמלה מרת בול מתוך מחשבה, מרימה לאט לאט את קצה-סינרה וקונחת בו את חטמה: – חמשה פונטים… אני תמהה עכשו… – היא שלחה מבט חד אל סאלי: – מה בדבר סם גרונדי, אה, סאל? אין הוא בחור רע-לב, את יודעת. בשבילך יעשה זאת. –

סאלי משכה בכתפיה. – יודעת אני שיעשה בשביל מה שיחפוץ לקבל ממני. –

מרת בול נהמה: – זה מומם של כל הגברים. אך לא תמיד הם משיגים מה שהם רוצים. אף-על-פי-כן, סאל, הייתי מעיינת בדבר, אילו הייתי במקומך, – כהביטה לאורך הרחוב: – הוי, אני צריכה להסתלק, סאל. יש לי ערמת כבסים יוצאת מן הכלל לגהץ הלילה. נפש מסכנה, הגרה ברחוב הסמוך, ילדה שוב. במכבסה היו לוקחים ממנה עשרה שילינגים בעד הכביסה, אילו שלחה הדברים אליהם. קצרה ידיה לשלם לי אפילו בעד ההשגחה בעת לידתה, והוא עובד גם כן! לעזאזל, איזה חיים, איזה חיים! – היא נענעה בראשה ועשתה תנועה כאילו היא הולכת, אז עצרה בלכתה והוסיפה: – אלך אתך אל הלויה, סאל, אם רצונך כך. תמיד חפצתי לראות איך הם עושים זאת. – היא סחבה עצמה משם על מנת לשאול מגהץ ממרת קראנפורד, שכנתה הקרובה.

אחד מהאנשים סוחרי הרהיטים, והוא בעל קומה ודק, ושפם עשיר לו ועינים בולטות, ובגדיו דבוקים לעורו, נגש אל דלת הבית, נושא בידו חבילת ספרי לארי, קשורים בחבל. הוא נדחק מעבר לסאלי, אז זרק הספרים על המרצפת, כהביטו משתאה אל המחזה לפניו.

ילדים בכל מקום. רוחשים ומרקדים בקרקעית העגלה, מתנדנדים על הכלונסאות, שוכבים על הצירים, שני נערים רכובים על הסוס האדיש, משתדלים בלא-הצלחה להזיזו ממקומו; עוד אחד מראה אומץ לבו על ידי הניפו רגל קדומה אחת של הבהמה; אחד מפתח המושכות, שוב אחד מחליש כל הדק שהוא מוצא; חבורה לפני ראש הסוס מאכילתהו מלוא הקומץ מספוא גנוב שלקחו מדלי המתנדנד מוָו שעל אחד הכלונסאות; לבסוף, שני נערים קטנים, אשר בראותם את העששיות, התחרו לראות מי יכול להגדיל הלהב יותר בסובבם את הפתילים מעלה מעלה שהעלו הלהבות קווצות עשן שחור.

האיש כחזקו את כובעו החום לאחורי ראשו, הביט המום. אז, כשמשטמתו העזה לכל עולם התינוקות מבעירה את פניו, צעק, קולו מוגבר על ידי כעסו: – הוי! –

שתיקה פתאומית מעל העגלה ומתחתה. הכל הביטו עליו בחוצפה; אף אחד לא הראה התכוננות לזוז. זה היה יכול להביא אדם לידי שגעון. האיש רץ פתאום לעברם. – לכו מכאן, שדים קטנים, לכו, – שאג: – בשם השטן העוֵר, אני אשבור את ערפי-הדמים שלכם… ובראותו את העשן: לעזאזל, הם הציתו את העגלה באש. – הוא מהר וגחן מתחת לעגלה לכבות את העששיות: – הוי, אלהים, לעזאזל… הם היו גונבים את הסוס אילולא יצאתי. הוי, ג’ורג'! – חברו הופיע, איש גוץ, קטן-חוטם, עגול-בטן, לובש מעיל-תשבץ, כובע-נערים והבעת שאלה: – מה יש, ביל? – שאל.

– מה יש, מה? שאל, מה אין. ילדי-דמים. כקופי-דמים הם, – כהרימו את גבות-עיניו לעילא ולמעלה: – אפילו את הסוס פתחו. פלא שסם הזקן לא דהר-הלך לו והזיק למישהו. –

ג’ורג' לגלג: – הוא לא דהר מזמן שנפטר מחבורת-המכבים. – אז לבש מראה-אימה שלא התאים לרשמי-פניו האומרים הומור, ופנה אל הילדים העומדים למרחוק לשם בטחון ובחצי-עיגול: – לכו לכם, ואם לא, תהיה רצועה על אחוריכם. – הוא התכופף, הרים את הספרים שזרק ג’ורג', והשליכם לתוך קרקעית העגלה, שם נפלו בקול-דפיקה עמום.

סאלי הפכה ראשה; זה היה מכאיב. כמעט שלא יכלה להאמין במאורעות הנעשים לעיניה; אי-אמונתה החלישה את הדברים, שִותה להם מראה-חלום; אם נסתה להוכיח לעצמה כי יש ממש בהם, אך מצאה קפאון תוקף את מוחה. מה רחוק מן הדעת שלא תראה עוד את לארי, לעולם לא. לעולם? זה המם אותה. היא נאנחה בעיפות, בהתאוננות, הרגישה עצמה קצוצת-כנף, עריֶה פראית, תשוקה, מחסור מלא את לבה. לא היה מקום שהיא חפצה ללכת לשם, דבר שהיא חפצה לראות או לעשות. הרחובות החניקו אותה, הכתלים המקיפים לחצו אותה. הרגישה עצמה חסרת-אחריות, נואשת, מרדנית. היא לטשה עינים מסביבותיה בפראיות – אז שפכו רגשותיה, ושוב הרגישה עצמה עיפה, זכרה זכרון עמום שהיא צריכה להשיג חמשה פונטים אי-שהוא.

היא מצאה עצמה מתיצבת על יד הדלתות הפתוחות של “הדוכס מגלאוססטר”. רכב המוטור של סם גרונדי עמד סמוך למדרכה; היא שמעה את צחוקו המקרקר מתוך בית המרזח.

– חמישה פונטים, – נחזר במוחה בלי הפסק.

סוף-סוף, למה לא תבקש ממנו את החסד הזה? למה? מה שאלה היא זו? כלום יש לה ברירה אחרת? מי עוד בהאנקי פארק יש לו סכום כסף שכזה! ואם יש לו, האם ילוה לה זאת, בדעתו את הנעשה אצלה? הוי, כסף, כסף כסף. חוסר-אונים הדהים אותה; היא הרגישה כאילו היא קנה-קש מִטלטל על ידי מים גועשים. אז תקף אותה כעס פתאומי, עורר אותה מעיפות-מוחין שלה. היא צריכה לכסף: לסם גרונדי ישנו. בעינים נצתות ולחיים מאדימות, שאלה עצמה למה היא נמנעת.

כהכנסה במחיצה החיצונית, זקף עליה בעל הבית עיניו מעל מגנון-הבירה שלו. מראיה היה מפליא; שער שחור נשוב מסביב לפניה, עינים נוצצות שהוגבר אורן, בעת שהביטה מעבר לכתפו של בעל-הבית ותפשה במבטה את נד נרקי, היושב בבגדי אזרח בחדר-השתיה, ואתו עוד אנשים אחדים, ביניהם גם סם גרונדי. עיניה נפגשו בעיני נד. הלה גחך, זע במקומו, וירק על הרצפה המכוסה חרג. נחיריה רחבו; היא העבירה יד על שערה והביטה עליו מבט רחב עין ומרוכז. מבטו פקפק, והורד לארץ; הוא העביר יד על פיו, ופנה לדבר אל חברו הסמוך לו.

– אמור לסם גרונדי שאני רוצה לדבר אליו, – מלמלה אל בעל הבית, מבלי הסיר עיניה מעל נד. אז פנתה ויצאה לעמוד על המדרכה, שקועה בהרהורים. היא לא ראתה את סם בגשתו; לא ידעה כי הזמנתה הבלתי צפויה טמטמה אותו כל כך, עד שהניח הצדה את הסיגארה שזה אך הדליק ולא נגע ב“סקוטי הכפול” שזה אך נמזג לו; שני אלה נעלמו באורח פלא, ואיש לא ידע על ידי מי; הגם כי טד מונטר יצא במוקדם מן הרגיל.

מבוכתו של סם היתה גלויה לעין; הוא הרטיב את שפתיו, השתעל מתוך עצבנות, עיניו הזגוגוניות היו לטושות: הוא היה אין-עצות לבאר בשלמה ההזמנה הפתאומית הזאת? – מה יש, סאל? – שאל בדאגה: – מה יש, סאל? מה את חפצה? –

היא הסתכלה בו רגע, שפתיה מתקפלות: – באתי לבקשך להלוות לי חמשה פונטים, – אמרה. היא שתקה, והביטה בו, כשהבעת רוָחה עמוקה השתלטה ברשמי-פניו, והוא נשם נשימה עמוקה והיה מוכן להשיב לה “הן” מתוך תנועת יד רחבה ונדבנית. היא שסעה אותו: – אבל איני בטוחה שאני רוצה בעזר ממך, עכשיו. –

הוא הרים גבות עיניו, ואמר בקול כואב: – אבל, סאל, מה כונתך? –

– אַ אַ ח. לא רצויה בעיני החברה שאתה מתרועע אתה.

– החברה שאני… – למי את מתכונת? –

נשימתה נעשית יותר חטופה; היא הסבה את ראשה כלפי “הדוכס מגלאוססטר”: – יודע אתה למי אני מתכונת. – בעינים מבריקות.– להלז, נד נרקי, החבר שלך. –

פי סם נתעוה: – הלז. כן. הוא אינו חבר שלי, לא הוא ולא שכמותו, גם כן.

הוא הביט 4עליו בחשד: – היית נראה כאילו אתה נהנה מחברתו.

– אה, – ענה, ובקולו גם תלונה וגם תחנונים: – מוכרח אדם להיות מנומס לגביה. שוטר הוא. והם יכולים להזיק. אך בשבוע שעבר רשמו שנים מאנשי, וזה עלה לי בעשרה פונטים בקנסים. כן! הוא אינו חבר שלי. איך הגיע למדרגת שוטר, איני יודע. – שתיקה. אז מתוך חשק עצור ובמבט עצבני כלפי דלת בית המרזח: – בואי-נא, סאל. בואי לסבוב קצר במכוניתי. הן אין רצונך לשוחח בעסקך במקום שהכל שומעים. –

היא זעמה, ובתנועת-יד חדה ענתה: – אני רוצה ללוות חמשה פונטים. אינני רוצה נסיעה במכוניות. ואיני יראה אם ישמע איש. – וכהביטה אליו בגלוי-לב: – האם תלוה לי? אני אשיב לך כשיתחיל בית האריגה לפעול זמן מלא שוב… –

תיכף פשפש בכיסו כלאחר-יד. הוא הוציא חבילה של שטרות בית-האוצר בני פונט אחד ומסר לידה מספר מהם: – הנה, סאל, – אמר בחשק רב: – הנה, סאל, האם יספיק לך? – והוסיף כקחתה את הכסף: אין את צריכה לשלם לי בחזרה. – עיניו נוצצו כשהביט על השטרות בידה; עור-פניו הבשל יותר מדי, לבש שזיפה יתרה; הוא הרגיש עצמו, בלא לדעת למה, עצבני וגם מאד מרוצה מגופו.

מרת דורבל שעברה בשפשוף רגלים, בלעה אויר ולטשה עינים בראותה את סאלי מונה חמשה מן השטרות ומשיבה את השאר לסם במבט של גערה: לא הייתי באה אליך, אילו יכולתי ללוות ממישהו אחר, – אמרה בגלוי-לב: – ושלם אשלם לך בחזרה. – מרת דורבל נשפה והלכה לדרכה כששפתיה הדוקות היטב.

– אה, סאל, מה לך? מה חטאתי נגדך? – ובסרוב: – אינני רוצה שתשלמי לי בחזרה. אני רק שמח שיש לאל ידי לעשות עמך טובה. קחי זאת… קחי כל זאת, ואחר, אם את רוצה בכך. – היא לא ענתה, דחקה אל ידו את העודף: – הוי, אל-נא, סאל, קחי זאת, ואל תהיי מטורפת. – היא תחבה את השטרות בכיס חזיתו: הוא האדים למגע ידה, מצמץ בעיניו. הכרתו הפתאומית את נעוריה הבלתי-מקולקלים, דקרה בתוכחה חדה את זקנתו ורבוי חטאיו. היא טרפה דעתו עליו: – האלהים, סאל, – מלמל בחום, – אין את מבינה לי. אינני מנסה תעלולים עליך… – בהיסוס ביישני: – אני… אני… הוי, הייתי רוצה שתהיי ידידה שלי, ותו לא. – ובשידול: – ודאי, את עיפה מחוסר מלבושים, וקימוץ וחרדה על פרוטה שבוע אחרי שבוע… לעזאזל. ואת הן יכולת לקבל כל מה שאת רוצה… הכל סאל, הכל, אך לבקשתך. –

היא סבבה על עקבה והלכה לה, כשעיניו הנטויות של סם בולעות אותה עד הכנסה אל דלתה. עדין הביט לשם, חיוך קל פשט על שפתיו, הרגשה של צפיה, של אושר קרוב, ממלאת את לבו. אז הרגיש צורך גדול לחוֹג סיכוייו למפרע, ובהתעוררות פתאומית קפץ לתוך מכוניתו ונסע לו.

עגלת סוחר הרהיטים יצאה את הרחוב מאחוריו.

פרק יד

הקול המתהלך בגן העדן

הארדקסל הסתכל בבנו המסמיק ופניו הלכו הלוך וקשה, עד שגמר הארי, מתוך הסוס את ספורו: –… אם כן, איפוא, אבא, אתה רואה, אני מוכרח לשאת את הלן. וחשבתי, שמא נוכל לבוא לגור כאן ולהכניס מטה בחדר האחורי, ואני עם סאל… עד שאני משיג משרה… – הוא לקק את שפתיו והעמיד עיניו על אביו.

אצבעות אמו שחקו בשולי סינרה כאילו היתה מעבירה בהם חוט במחט גדול; היא נתנה עיניה ברצפה.

הארדקסל משך בכתפיו בזעזועים; הוא הביט על הארי בבוז: – הו – אמר, – בענין יפה הכנסת את עצמך, שוטה בן-דמים,– הפסקה; הוא הוסיף: – אתה נושא אשה. הו. וכי מי, בשם השדים, אתה סובר, יפרנסך?

– חשבתי… שמא… – מלמל הארי, כהסיבו את עיניו.

– חשבת. כן, שוטה ארור. כלום אינך חושב שיש כאן די צרות מבלי שתוסיף עליהן? – ובהדגשה: – אם כן, שום סוררת כמותה לא תבוא לגור כאן, אתה שומע?… –

הארי הביט להבות אל אביו: – הוי, – אמר בחום: – לא ארשה לך לקרוא לה סוררת, אתה שומע? אל תזכיר את שמה בענין זה. – הוא הדק אגרופיו.

הארדקסל קם למחצה: – האם עלי אתה מאיים? – דרש.

– כן, כך אני עושה, אם אתה קורא לה שמות… אין אני מבקש ממך כלום. אני אינני האחד שהוא מחוסר-עבודה בבית זה. כן, אתה נוהג בי כאילו אני ילד, רק מפני שאין לי כלום ואני מחוסר עבודה… לא דברת אלי כך כשנתתי לכם חלק מזכיונותי, הלא? הוי, אך אשיג כסף שוב, ולא אפרד לעולם מעל מטבע חומה… אני כבר נחשב לגבר, אני… הנה, הבט עלי! – הוא הושיט ידיו. דמעות נוצצו בעיניו.

– אין אתה מביא אשה לכאן, אתה מבין? – קרא אביו, – הצעת לך מטה בניאופיך, לך שכב בה. לך וגור עם משפחתה היא, בני חיי-שפל שכמותם… –

– חדל! – קרא הארי, כשקולו עולה בשריקה: – חדל! – ואז בחימה: – אינני רוצה לגור כאן. אתה שומע? לא הייתי גר עמך אפילו אילו התחננו לפני. לך לעזאזל. אני יוצא מכאן… הוא פנה והלך, לא מקשיב לאמו שקראה שמו בבכיה.

הוא צעד אל הרחוב וסגר הדלת מאחוריו בכוח עד שרעשו החלונות. ידיו בכיסיו, עיניו בוערות נתונות במרצפת, נשימותיו קצרות וחדות, פסע גסות להלָוות אל הלן, המחכה לו בפנת הרחוב. היא יצאה לקראתו, פחד-הבאות בעיניה: – מה אמר, הארי? האם… –

– לא, – אמר הארי בפראות: – ואני יצאתי את הבית. – כהסבו עיניו: – הוא אך יכול להגיד ששוטים אנחנו והצענו מטתנו… הוי, את יודעת את הדברים היגעים, – כתִתו עיניו בה וכהרימו את גבותיו: – הוא אמר שלא יחזיק בנו. הוא, שערי בנפשך. הוא, שהוא חי על חשבונה של סאל שלנו… – בתנועת יאוש: – הוי, בואי, וכי מי היה רוצה לגור שם, בכל אופן? זמן רב יעבור עד שיראני שוב. –

היא צעדה על ידו, עיניה החרדות תרות את פניו מן הצד. אבל מי יכניסנו, הארי, שאלה בלחש-פחדים: – אין לנו כלום מלבד מה שאני משתכרת… ואני אהיה שכובה למטה בקרוב. אתה אבדת קצבתך, ובביתנו אין מקום.– הפסקה: הפחד גבר בפניה: היא חזרה בקול שלאזניו האשמות גדל מלחש לצעקה מרגיזה: – מה יהא עלינו? אילו אך ידעתי שזה יקרה… – הוא הביט סביבותיו, פניו אדומים. הוא פנה אליה: – אה, הלן, הרגעי, בבקשה. עוד מעט וכל הבריות יביטו עלינו… – ובפיוס: – רק הניחי את הענין לי. הכל יצא בשלום – אמצא איזה מקום. אני… בחום: – אני אסתפח לצבא בטרם אכנע. בשם אלהים, אם לא אעשה כך. –

או שלא שמעה לו, או שבהיסטריה קלה שלה לא חפצה להתפייס. היא המשיכה להתלונן אל לבה בקולות-בכיה, בעת שהארי הוסיף, כולו מתחמם כנגד הצדדים האורים שבתמונה: – מלבד זה, כשנהיה נשואים, יהיו מוכרחים לתת לנו כסף בבית הפועלים… תהיה לי אפשרות יותר גדולה להשיג משרה לאחר הנשואין. נותנים הזדמנות קודמת לבעלי-אשה כל מקום שבאים… הרוקים אינם מריחים ריח משרה… – בחשק: – כלום אין את רואה, הלן? אני אהיה עובד בזמן קצר מאד… את רואה, ועד שתגמרי עבודתך היום, אמצא מקום לשנינו, באמת אמצא. אבוא ואפגשך הלילה על יד בית האריגה. – הוא שם ידו על כתפה ואמר בקול מרגיע: – אל תרגזי, הלן. אני שמח שכן קרה היום. מכל מקום, נהיה יחד, וזה מה שחפצתי תמיד. – ובחמימות והתעוררות: – הוי, אך אשיג משרה ואראה לך. את לא תחסרי כלום, כן יעזור לי אלהים! –

לאט נרגעה מהתרגזותה. היא מלמלה: – אילו אך מצאת משרה, הארי. לא הייתי שמה לב לשום איש ושום דבר. –

– הוי, זה יבוא, תראי אם לא יבוא. – בחמימות: – אין את יודעת את הצפוי לנו… הגעי בעצמך, הלן… איני צריך אלא להשיג משרה, ואז… – ביראת הכבוד: – הוי, משרה! התוצאות הגדולות הכרוכות בזו, הפליאו אותו, השכיחוהו הכל מלבד עצמן; לרגע היה נדהם על ידי פירושה המלא של זו. אף היא הרגישה כך.

הם המשיכו דרכם, זוג עני וחדל-ערך, מוסיפים את כמותם הזעירה לרעש-געש של הרחוב הראשי; שני אנשים צעירים, יותר מדי שקועים במחשבה, יותר מדי מלאים צרותיהם ותקוותיהם, בשביל לחשוב שיש רגשות כאלה גם בלב שאר העוברים-ושבים.

הם עמדו אצל בית הפועלים והביטו זה על זו בהבעה של אשמה וביישנות. הלן הוציאה שטר בן עשרה שילינג מכיסה, דל-מראה מהיותו אחוז בחזקה בידה המזיעה. היא הושיטה אותו להארי. הנהו, הארי. לויתי אותו מנערה בבית-האריגה. היא אומרת שאנחנו יכולים להשיב לה כשתהיה לנו עבודה.

הוא לקח השטר ושם אותו בכיס מעילו, ואז מתוך כעכוע עצבני, לקק שפתיו, העביר יד מסביב לעטיפת צוארו המוחלשת, מצמץ עינים לעומתה, ואמר: – בואי, הלן. נגמור את הענין. – הוא הלך לפניה, והיא אחריו, כשעלו שניהם, מסמיקים בחום, על מדרגות-מבוא המוליכות אל דלת אשר עליה כתוב:

משרד המזכיר

החבל המזרחי

מרת דורבל, מטפחתה הבלה מעוטפת מסביב לראשה וכתפיה השלדיות. שפשפה רגליה לתוך רחוב הצפון, רוטנת לעצמה בקול. ידיה החבויות היו אוחזות, זו ארנקה ומפתח-דלתה, וזו שמתחת לסנטרה, קומץ מקפולי המטפחת מתוחים ומהודקים כתחבושת לפניה. מדי רגע ברגע קפצו נחירי חטמה החרום קפיצה למעלה כנשפה בחשק. כעמדה מחוץ לדלת הפתוחה של מרת נאטל, גמרה שיחתה בינה לבין עצמה במלים: – הרבה חפצו בעד כספם, ואני אלמנה עניה, באין קרוב וגואל. אבל אני ערה, כן אני, איש לא יהיה משתכר על חשבוני. היא הביטה אל כף המנעול לרגע והוסיפה: –אינני רואה למה לא אעשה זאת. – היא כאילו השתחוה מעט לפני הדלת הפתוחה, וכשעיניה כבדות-העפעפים נתונות לכף המנעול השחורה והפגומה, שאלה…

מרת נאטל בפנים, זקפה אזניה כשמעה את הצעדים המשפשפים פוסקים מחוץ לדלת. מהרה שתתה את הכוס שהיתה עומדת על השולחן הזרוע שיירי ארוחת הבוקר, אז הצפינה כוס עם בקבוק יחד, תחת שולי שמלתה הרחבה. אחרי כן יישבה ידיה מעל בטנה, לבשה פנים תמימים וחכתה שעה ארוכה, כפי שנדמה לה, עד שנשמע קול ידוע ששאל: – האם את שם, גברת? –

מרת דורבל, כשנענתה להזמנה, נכנסה: – זה אך הייתי,– פתחה ואמרה: – זה אך הייתי שם להוציא את פנסית-הזקנה שלי. אשב לרגע, אם כן נאה לפניך. היא עשתת 5כך, ובנאקה ארוכה-ממושכת שהשתמשה בכל התנועות שבשפה: – אַ אֶ אַ י וֹ א ו, אין אני מרגישה עצמי בכי-טוב הבוקר. –

מרת נאטל הביעה רחמיה במבט-עין ובנענועי-ראש מרובים:– אולי, – הציעה: – אולי תהיה גמיעה קטנה קטנה לטובתך. –

מרת דורבל הוציאה ארנקה, הניחה שטר חדש בן עשרה שילינג – זו הפנסיה שלה – על השולחן ואמרה: – בשלוש אגורות, סייר אן. –

הופיעו הבקבוק והכוס; המשקה נמזג בזהירות. מרת נאטל מסרה הכוס לידידתה, הרימה את השטר בן-העשרה, וכלחצה את הבקבוק אל לבה, כאילו היה זה תינוק, לקחה אותו אתה בדי שלא להביא את מרת דורבל לידי נסיון, וכעברה בעד פתח הדלת אל החדר האחורי, אמרה: – אצטרך לתת לך עודף, נאנסי.

דממה רבה השתררה בחדר. מרת דורבל אמצה את אזניה בתקותה ללמוד אי-זה המקום ששם מצפינה מרת נאטל את “זה”. מרת נאטל, כפי שידעה מרת דורבל, לא האמינה בבאנקים, וכיון שעסקיה מרובים, ודאי יש לה סכום הגון באיזה מקום בבית. ההתמדה שבה חלמה וחזרה וחלמה מרת דורבל חזיונה בהיר, כיצד היא מוצאת את מרת נאטל מתה לבדה בבית, היתה יאה ליורש על פי דין. הרעיון, שבתנאים כאלה יזדמן לה “זה”, נסך עליה שכרון.

ואולם מרת נאטל חשדיה אתה. וכן תבואר העובדה שבכל יום-פנסיה היתה מכינה על ארגז-המגרות למעלה, סכום מטבעות כסף ונחושת לצרכי עודף. כך היתה יכולה, כהכנסה לחדר האחורי, לתחוב את השטר לתוך כד, להרים בלי רעש את העודף, תשעה שילינגים ותשע פרוטות, ולעמוד שם, הבקבוק בזרועה, מקשיבה להקשבתה של מרת דורבל, ומתברכת בלבה על בלבול-הדעת והאכזבה שגרמה שתיקתה לנאנסי.

קול קשקוש נעלי-כובד, ערב קולות אדם ברחוב, עוררו שעולים תכופים בגרונה של מרת נאטל. היא שפשפה ברגליה באילו שבה מאיזו פנה יותר רחוקה. אז שבה אל החדר הקדומני: – תשעה ותשעה עודף, נאנסי, – אמרה כמסרה לה את הכסף. ובנוגע לצעדים המתקרבים: – נשמע כאילו מרת בול ומרת דשאיק הן. – ואף על פי שנחשה מי הן אורחותיה הבאות, הצפינה את הבקבוק תחת שולי שמלתה, יישבה ידיה במקום הרגיל, והצטדקה על זהירותה באמרה: – כדאי להיות זהירה, נאנסי, כשאין לך רשיון למכור משקה חריף. העלימי כוסך, נערה. לעולם אין את יודעת מי המתגנב אליך. ילכו לעזאזל! –

– אני נכנסת, – אמר קולה של מרת בול מן הדלת. היא נכנסה, הביטה אל מרת נאטל ומרת דורבל הנוהמות “שלום”. מרת דשאיק, מחייכת ולובשת לראשה את כובע בעלה, נכנסה אחריה. – שלום, מרת נאקל, אמרה – במאור-פנים, אז פנתה אל מרת דורבל: – אה, גם את שם, מרת דורבל. מה שלום שעולך העתיק, חביבתי. – היא פשפשה בחיקה, והוציאה קופסת-טבקה שלה, קודם מגישה לחברותיה ואז מניחה קומצה מאחורי ידה ונושפת אותה בחזקה. היא התישבה על יד מרת דורבל על גבי הספה. – מה שלום שעולך, חביבה? – שאלה את מרת דורבל שנית.

– כרגיל, – ענתה מרת דורבל במבט של עצב: – אין זה מועיל לי, תודה לך. –

מרת בול חפצה להגיד מה, אך מרת דורבל הפסיקתה באמרה אל החבריה כולה:

– חדרי הפנוי לֻקח, תודה לאל. – והיא הוסיפה לאחר שתיקה קלה: – מרוהט, – היא נשפה והביטה אל התמונה של המלכה ויקטוריה שעל הכותל.

מרת דשאיק נרתעה בפה פעור, חבקה זרועותיה בחזקה, ובהביטה אל הפנים המוקיוניים אשר למרת דורבל, אמרה בקול מאד מופתע: – כך את אומרת! הראיתן מימיכן! –

מרת בול לגלגה: – מרוהט, – גנתה: – מרוהט! פשפשים וכולי. –

מרת נאטל, בהריחה את האפשרות של שכנה חדשה אשר אולי תוכל היא לעשות לה “טובות”, הביטה על מרת דורבל בענין רב: – מי הם? – שאלה: – אנשים ידועים לנו? –

– זהו, – ענתה מרת דורבל: – זהו שהכניס אותה הנערה של הוקינס בצרה. בנו של הארדקסל. אביו לא הניח לו להביא אשה הביתה בעוד אין לו עבודה. הם נישאו זה לזו במשרד המזכיר, והיא מצפה למשהו בקרוב… – אל מרת דשאיק, כאילו היתה מזהרת אותה: – וזה היוצא משֶבת עם נערים על גבעת דאוני וללכת אתם לנסיעות חג. הייתי רוצה לראות בחור שיניע אותי לשבת אתו שם. – היא זרקה מטפחתה לאחור, וגרדה בשערותיה המלוכלכות.

– כן! – הגיבה מרת דשאיק באפס נשימה, – כך היה מעשה! – אל מרת בול שהיא צוחקת לה ומניחה שלוש אגורות על השולחן: – זה יהיה עסק בשבילך, חביבה, כשהנערה יולדת. – באנחה: – הה, מקרי-אסון יקרו. וזוהי דרך אחת להשיג בחור שאת רוצה בו. –

מרת בול, שהיא עדיין מצטחקת, קבלה את הכוס מיד מרת נאטל. היא גמעה ואז, כחדלה מצחוקה, הביטה על מרת דורבל בחשד: – האם לא אמרת כי נפסקה קצבתו של הארי הצעיר? –

מרת דורבל נדה בראשה ולבשה עצבות: – הם ספרו לי את כל פרטיהם. היא משתכרת שמונה עשר שילינג בבית האריגה כשיש לה שבוע מלא. –

– ומה בדבר זמן לדתה? – שאלה מרת דשאיק: – היא לא תוכל לעבוד אז. איך ישלמו לך שכר-הדירה?

– אני סבורה, – אמרה מרת נאטל בקפלה שפתה וזקפה ראשה לאחור: – אני סבורה שהם יחזיקו בסאלי ויבקשו אותה שהיא תבקש מעט עזרה מסם גרונדי. – וכפקחה את עיניה לרוחה גדולה: – שמעתי מפי מישהו שעבר על פני “הדוכס מגלאוססטר” לפני עת לא רבה ביותר, והוא ראה עסק קטן הנעשה בינה לבינו. נתן לה חבילת-שטרות. כן עשה. נאה מאד, אני מוכרחת להגיד. ובעצם הצהרים, גם כן! – וכהצרה עיניה ונודה בראשה בהבנה יתרה: – “אשלם לך בחזרה”, אמרה לו, כשראתה אותו “מישהו” עובר. הוי, כאילו אין אנו יודעות איך תשלם לו בחזרה. מעשים נאים הולכים ונעשים בין שכנינו, אני מוכרחת להגיד. נאה מאד, באמת. והאיש שהיתה צריכה להנשא לו איננו בקברו אפילו חודש אחד. –

– כן, – חרצה מרת בול, – הניחי לה לנערה. אני היא שיעצתי לה לשאול את סם גרונדי. ואם אין את יכולה לעדור באשפתך, אגיד לך לשם מה היתה צריכה בכסף. זה היה בשביל לשלם את דמי-הלויה של לארי מית. עכשיו, המרוצה את? –

– מכל מקום, – מלמלה מרת נאטל אשר, כפי הנראה, לא היתה מרוצה: – מכל מקום, היא וסם גרונדי מתקרבים קרבה רבה. תמיד אני רואה בימים אלה את רכב-המוטור שלו מסתובב סמוך לפנת הרחוב. – בחום: – הוא ישיג ממנה את חפצו… –

– יישר כוחה של הנערה אם כן יעשה, – הגיבה מרת בול: – כל מה שאני מרבה להסתכל בגברים ובנשואיהם עם שכמותנו, יותר אני–הוי, מהו, לכל הדעות, להיות מנקרת וחוסכת שבוע אחר שבוע; ממיתה עצמך בלידת ילדים שאין לאל-ידך לפרנסם… כן, ואין יציאה בשביתה לנו הנשים. הזניחי את ילדיך וימשכו אותך בחטמך… בשם אלהים, כלום חושבים הם שבעלות-כשפים אנו, ואיני בטוחה, אם באמת איננו כן… מכל מקום, אם נערה כמו סאל הארדקסל מוצאת שעת-כושר לראות חיים אחרים ולשים פונטים אחדים בכיסה, יישר כוחה… אף-על-פי שאין זה נמשך לעולם, הן ראה תראה משהו שונה. איני יכולה להעיד כזאת על עצמי. – היא שלחה מבט למרת דורבל והביאה את זו לידי זקיפת-גבותיה באמרה: – ואל תקשבנה למרת דורבל. אין היא הבריה שתחסר דבר. בטחו בה. עד שהיא תגמור לקחה עם הארי הצעיר, יהיו נהירים לו כל שבילי העסק. –

נאנסי נראתה כאובה וכועסת: – הם מוכרחים לתת להם שכר-דירתם בבית הפועלים, – מחתה, – אין נפקא מיניה מה שנעשה בענינים אחרים. – כהוסיפה בחום: – ואיני רואה על מה ולמה אשה אלמנה, עניה ובודדת, תאבד את שלה בשל גאותו של איש צעיר. – בהטעמה: – חי נפשכם! אני אחכימהו. יותר מדי האריכה נאנסי דורבל ימים שהיא תדע מחסור בדבר. הו!

מרת דשאיק, שברגעים האחרונים היתה מקשיבה למה שנדמה לה כקול נערי העתונים המתקרבים, קראה פתאום: – האזינו! האם אין זה עתון השעה האחת? – היא קמה ומהרה לדלת, כשאחד מן הנערים אץ לאורף הרחוב: – הַי, הנה, בני! – קראה וכתִתה לו את הפרוטה חלף הגליון, שאלה בחשק: – את מי הם משבחים? מה אתה יודע? –

– “מרבד-אבק” בעתון של שתים וחצי, – ובלעג: –יצטרכו לנצחו. – והוא רץ בחפזון, מכריז על עתוניו תוך כדי ריצתו ומוציא אנשים אל דלתות-בתיהם, הפרוטות בידיהם. מרת דשאיק מלמלה משהו ושבה אל חברותיה לדון ולהועץ בנבואות העתונאים יודעי מרוץ.

פרק ט"ו

הטיה

לעת קצרה היה הארי נבוך על ידי מצבו החדש. כשנתעורר במטה זרה ורעועה בחדר זר ועירום, ומצא את הלן לצדו, חש צנה ובהלה. היה שוכב שם, מביט אל התקרה המלוכלכת או אל הכתלים שפג צבעם והטחב עשה בהם טלאים; היה מסתכל בהם ומרגיש עצמו אדם זר בעיר זרה. אז, לנוס מן הרגשות שענוהו, היה שם זרוע מסביב להלן והיה מתקרב אליה למצוא הנוחם והגמול שאפשר לו למצוא בנוכחותה הידידותית, משתדל לברוח מן הזכרונות אשר זה אחר זה טלטלו אותו טלטולים מזעזעי-לב.

הוא היה קצוץ עכשיו מדרך-חייו הישנה, בביתו. אם, אב ואחות נחשבו עתה לזרים. הוא חי נבדל מהם! עוד מעט יהיה הוא עצמו אב. הרעיון הפחיד אותו, האשים אותו. הוא התפלא על שויון-רוחה של הלן. היא לא היתה נראית רגוזה כלל, עתה מכשנכנסו בברית הנשואין. אבל שהוא יהיה אב! הוא, נער פתי ולא-יוצלח, לבוש בבגדי-גבר שאינם הולמים אותו. – אב! אני, אב; – עתים לא יכול לעמוד על פשר הדבר. ודאי, ישנו מי שימצא את סודו שהוא אינו בוגר בעיני עצמו. הוא ירא להראות בחוץ מפני אצבעות מורות עליו ופיות מרננים אחריו.

אז היה נמלא סקרנות נבהלת, צפיה מתגרה בו, קוצר-רוח בישני לדעת ולראות את התינוק. זה לא היה לגמרי בלתי נעים. סוף סוף למה יתבייש? יתבייש? לא, הוא התגאה. אכן, זה היה מגוחך. בעיניו, מלאו אבות אחרים יפה את תפקידם. האם היה פגום או רק מפחד מפני עצמו? הוא לא יכול להחליט; אך יכול היה לפסוח בין פחדים מנבאי רעה ובין צפיות-סתר. הוא היה אסיר-תודה על שהלן לא הרגישה, כפי הנראה, במצב-נפשו המזועזע. אף על פי שלא העיז להעמיק חקור באפשרות שגם היא נתונה לעריצות כזו; בחר לחשוב שהיא נעלה מזה; שיש לה העוז לכפר על חולשתו.

במשך הזמן נתרגל למצבו החדש; זכרונות מחייו הקודמים נסוגו אחור, נהפכו לעבר. סוף-סוף, אם ירצה לראות את ביתו הקודם, הרי אין זה אלא במרחק דלתות אחדות. ומוזר, כשקם בו רוח לבקר את הוריו, מצא שאין לו תשוקה לשוב. המקום, באיזה אורח-מסתורין לא היה עוד כמשפטו, אם כי הכל היה שם עדיין. הן תנאיו החדשים היו טובים עד לאין-סוף מבחינה אחת. הם היו מציקים לפעמים, בלי ספק, אך כנגד זה, היו בהם שלומים. הנה, היתה שיבתה של הלן לעת ערב, מקור לתענוג הולך וגדל. וההכנות לשיבתה היו מזעזעים אותו בנועם – הגם כי זה היה סודו שלו; מעולם לא הגיד להלן כמה צפה לבואה ולהֵראותה, אחרי יום-עבודתה. עשותו את המקום נוח לעין; שימו עתון חדש על השולחן; הסיקו את האש בפחמים שהוציא מתוך גל האשפה הגדול על יד בור איג’קרופט ששם עבד אביו ועכשו המקום סגור לנצח; שימו את הקומקום בלהבה וחתכו את הלחם ושומן החזיר. נסיונות לגמרי חדשים, אף-על-פי שלפעמים היה תענוגו מורעל על ידי זכרו את קול דשק לינדסיי, כדברו אז בעת שבתם יחד בסווינבורי פארק והתוכחם בענין הנשואין: – למה אינך לוקח אשה. כולם עושים כך. הנערות יוצאות לעבוד בימים אלה, בשעה שה“זקן” יושב בבית… – זה נסך עליו רוח של שפלות, טפילות, חוסר אחריות, והתפתל כולו מתוך תשוקה נאמנה ועזה לעבודה. – מעולם לא חשבתי כי אהיה אחד מאותם האנשים שנשותיהם יוצאות לעבודה, – מלמל אל השולחן. אף-על-פי-כן, היו רגעים כאלה חולפים ועוברים שם שיבת הלן הביתה. היה בכך משום נשמת-חג שנתן טעם לארוחתם הדלה. לרגעי-קסם קצרים, כשיצאה מרת דורבל לאחת משליחויותיה המסתוריות, והם היו לבדם בבית, היו מבלים רגעי-אושר זה בזרועות זו, רוהטים את המקום לפי רצונם ומוצאים בחזיונותיהם רוחה מועטת מן המציאות הקשה. חדות הרגעים האלה דחפה אותו להתאמצויות מחודשות בחפוש עבודה. אבל אין חדש. כאוב-רגל, עיף ורפה-ידים היה שב, טרף לפסימיות מכרסמת.

העולם נשתנה. הנערים של יום-אתמול – היכן היו? ביל סימונס, דשק לינדסיי, סם הארדי ותם הייר. שנים בבית האסורים. סם הארדי – אותו לא ראה זה שבועים בערך. דשק לינדסיי, שזה לא כבר היה נפש עליזה. לא הרבה עליצות באופיו עכשיו. תחת זה, ראה הארי צעיר מדוכדך, מעציב, משפשף ברגליו בחוצות מתוך הילוך רשלני במגפים קרועים וחליפה בלויה, ובפניו – הבעת-אבדה והרהורי דאגה.

– כן, כן, דשק… –

– כן, כן, הארי. האם יש סמנים כבר (לעבודה)?

אין תשובה, היא היא התשובה. הם עמדו מתוך שתיקה, נשענים אל חלונו של מר הולקינגטון, בעל חנות המכולת.

לאט נתפתח במוחו של הארי מחזה המקום הזה גופא מלפני שנים רבות; מקום פגישת הנערים והנערות של השכונה. ימי ארגמן! כסף בכיס, ופלֶקי פארלור במוצאי יום השביעי. ומשרה ללכת אליה ביום השני. הכל הלוך. שני נערים בבית האסורים, וסם הארדי…

– הי, דשק, – קרא פתאום: –מה עלתה לו לסם בימים אלה? –

דשק נשא עיניו: – כלום לא שמעת? הוא נסתפח לצבא מפני שהיה מוכרח. –

– מוכרח? – שנה הארי.

– כן, מוכרח על פי שדים. אביו גרש אותו מן הבית כשנפסקה קצבתו. אמר לו שיצא ויסתפח לצבא מפני שהוא לא יחזיק בו. הוא גר בבית יחפים בגארדן פלייס. בן-שטנים מסכן זה לא יכול להשיג משרה. ארך לו כל זמנו למצוא הכסף בשביל הטָיָה בשתי פרוטות.

הארי הביט על דשק מתוך תהיה: – הטיה בשתי פרוטות, מה כונתך? –

דשק משך בכתפיו: – עליך ללכת ולתת עיניך בזו. היא עשויה בשביל מחוסרי-כל שאין ידם משגת מחיר-מטה. הם משלמים שתי פרוטות בעד הזכות להשען על חבל כל הלילה. לעזאזל, היית צריך לראותם. כארבעים איש יושבים על מקומותיהם בטור אחד ונשענים על חבל… מרפק אצל מרפק, כולם מתנדנדים מתוך שינה עמוקה, חוץ מן הממזרים הזקנים שהם גוועים ואין הם יכולים לישון משום שהם רוקקים ומכעכעים בני-מעיהם החוצה… כן, וסם היתה ידו קצרה גם מזה, אילולא הלך לקבץ נדבות… ישו! הרי לך עבודה אם אתה חפץ בה… לרוץ רצוא ושוב ברחובות, מזמר בקור הנורא. ויש שאין איש נותן לך אפילו חצי-פרוטה. מכל מקום, הוא הלך ונסתפח לצבא. – שתיקה, ואז בפראיות: – ישו, הרי לכך מוליכה הכֵּנות את האדם. כן, הסתכל בי, מוכר בני-דמים בני-כִּנים אלה, – הוא הוציא צרורות אחדים של מונעי-לידה זלים וחבילה של גלויות גסות: – הסתכל נא בביל סימונס ותם הייר…

– וכי מה? – אמר הארי בהתענינות: – מה קרה להם? –

– הנה ביל בא, – שסעו דשק: – שאל אותו. – הוא שב לשתיקתו, השיב הגלויות ומונעי-הלידה לתוך כיסו, וכבש עיניו מתוך עצבות במגפיו הקרועים.

הארי הפנה ראשו לחייך קבלת-פנים לביל סימונס אשר נגש בצעדים מהירים. זו היתה ידיעתו הראשונה שביל הוצא לחפשי, והיה משתומם לראות את בטחון-עצמו של ביל ואת מראהו האמיד. היה הדבר כחידה בעיניו. היה קרוב לדמות שביל יהיה מלא בושה, מבוכה וחרטה. והנה הִפוך הדברים.

– כן, כן, הארי. הו, הו, דשק, – קרא באוריריות, כשהוא העמיד עצמו לפניהם, מגחך ומשפשף יד ביד. – מה נשמע? –

– כנראה, הכל בסדר אצלך, בכל אופן, ביל. – ענה הארי, כהביטו אל ביל בתשומת-לב.

– אצלי? הא! ודאי כך. אני עובד, להוי ידוע לכם. – גחוכו התפשט על פניו; הוא משש בכיסו והוציא חבילה נוצצת של סיגרטות: – רוצים אתם באחת? – עינני הארי נתרחבו עוד יותר. עושר כזה! הוא קבל סיגרטה מבלי אומר, וכמותו כן דשק. הארי הביט על ביל בתמיה, כמעט בחשד. ביל צחק: – אה, הכל טוב, הארי, – אמר: – לא גנבתי את אלה. קנה קניתי אותם בעצם כספי. –

– היכן אתה עובד? – שאל הארי בקנאה.

ביל קרץ עין: – אצל האוטובוסים של עיר המזרח, – הוא הדליק סיגרטה ונשף בחזקה, ובחיוך של אדם מרוצה מעצמו: חמשים שילינג לשבוע, בלא עבודה לאחר השעות הקבועות, וכל הבגדים ניתנים. אי-אפשר לך להיטיב מזה, נער. אי אפשר – להיטיב – מזה. –

– כן, גם לי נדמה כך, – השיב הארי במונוטון, והוסיף מתוך תמיה: – אבל איך השגת זאת? –

– אה, – גחך ביל, בהבעה של הצנעה מעושה, ואז מתוך לגלוג: – אינך צריך אלא להיות נאסר, להיות כלוא בבית האסורים, לעבוד זמנך, וכשאתה יוצא, יעשה פקיד-המבחן או שליח בית-הדין את השאר. זוהי הדרך האחת שאפשר להשיג על ידה משרה בימים אלה, – שתיקה; ביל הוסיף בגבות מורמות: האם לא היה אחד משניכם אצל משרדי האוטובוסים לנסות אולי יקבלוכם? –

דשק העוה פניו: – הייתי שם. כן. נלאיתי מרדת וממלא שאלונים. מה תועלת בכך שיש להם שלט-דמים גדול דבוק בקיר: “אין מקומות פנויים”? – בחום: – בשם המשיח, זה מחליאני, כן זה עושה. כחתול בגיהנום, כן יקבלוך אלא אם כן יש מי שימליץ עליך. אם אין לך יועץ-עיריה או מישהו בעל-השפעה, הרי אתה… אה, – בגועל נפש: – קצתי בחיי מפני כל המחזה המסנוֵר הזה… – ופתאום פנה והלך לו, ידיו בכיסיו, כתפיו מעוגלות, בליטה בכיס-מעילו, במקום שנטמנו הגלויות הטמאות וצרורות מונעי-הלידה הזלים.

ביל הבליט את שפתו והרים גבות-עיניו. אז משך בכתפיו ונגע בכובעו לקראת הארי לאות-כבוד של לצון: – אם כן, הארי, אני הולך לי למשחק גלולות (ביליארדים). עוד אראה אותך. שלום. –

– שלום, – מלמל הארי, דקור עד לבו מקנאה.

הוא עמד שם נשען אל החלון, אבוד במחשבותיו ומקלל את זהירותו ופחדו שמנעו אותו מהיות בין חברי ביל כשאסרו אותו.

אז נדחו החדשים והצעירים במובטלי השכונה למקום שעמד. בשם השדים, האם הוא בעיניהם, כמו שביל היגס היה בעיניו הוא? הוא סקר אותם בשממון, ונפנה מדרכם.

פרק טז

ילד יולד לנו

אחר הצהרים במאוחר.

הם, מרת דורבל והארי, זה אך שבו משליחות שהיתה חדשה ויוצאת מגדר הרגיל בעיניו. הם נכנסו יחד אל הבית, כשהארי נושא חבילה מכוסה נייר חום, והוא הניח את החבילה על השולחן.

הוא היה עובר על גדותיו ברגשי תודה לאשה הזקנה. בלעדיה, לא היה מוצא עוז בנפשו לעשות את אשר עשה. חוץ מזה, מעולם לא שמע עד היום הזה בדבר “השליחות בשביל העניים החשובים והמהוגנים”. זה המוסד אשר קבל ממנו חבילת צרכי תינוק והזמנה למכולת בחצי-כתר, ועל הכרטיס ההזמנה מאחור היתה נדפסת רשימה של “מותרות” שהחנווני מצווה עליהן שלא יתן מהן. ואשר לבית הפועלים, עד שהכניסה אותו מרת דורבל בסוד, לא ידע דרך-ההצלחה לבקש סיוע. הוא חשב עצמו נבזה כמעט שהוא מתבייש להיות נראה כלכתו בלוית זקנה מלוכלכת כזו, לאחר שהיא טרחה כל כך הרבה לטובתו ולטובת הלן.

– יפה מצדך שהורית לי מה לעשות, מרת דורבל, – אמר, כהניחו את החבילה על השולחן: – מאֵלי, לא הייתי מעיז ללכת. –

– כן, רכרוכי שכמותך, – ענתה: – תחיה ותלמד. אין כלום מושג בעולם הזה מבלי מעט עזות-פנים. חוץ מזה, הן חלקך השייך לך על פי דין, – אנחה: אֶה, עיפה אני מכל ההליכה הזאת, – היא הפילה עצמה לתוך כסא, והוסיפה: – אתן מנוחה לרגלי הזקנות לרגע. – מבטה העצוב נח לרגע על החבילה בנייר החום: היא אמרה: – אקחנו אל בית-המלוים בשבילך אם ברצונך בכך. –

– תקחי מה? – ענה הארי, בפנותו אליה בתמיה.

– הרי הדבר שנתנה לך אותה בת-מטאטא ב“שליחות”. כלבה היא, אם יש כזו בעולם. תלך לעזאזל. השאלות שהיא שואלת! פו! –

הארי הרים גבותיו: – אך איני רוצה לתת החבילה בעבוט. אין היא שלי. של הלן והתינוק היא. –

– כן, רכרוכי. למה לו לתינוק דברים כאלה? הוא אך ישתין על כולם ואז יהיו מקולקלים. כן, אין איש בסביבה משתמש בהם. תמיד הם משיגים אותם בשביל בית-המלוים. – באזהרה: – תצטרך לכל הכסף שתוכל להשיג בעת לדתה, נער. –

הארי נד בראשו: הוא לא חפץ לעלוב את מרת דורבל, וגם לא לגזול מעצמו הזדמנות זו להפתיע את הלן. הוא נד בראשו: – אה, אין אני שולחה לעבוט, אין היא שלי שאשלחנה. –

היא הביטה עליו ברחמנות: כן, נער, הרבה יש לך ללמוד, – אמרה, והוסיפה בתוכחה: ולאחר כל הטורח שטרחתי, באמת, חשבתי כי גם לי יהיה מחיר שתיה אחת מזה… –

הארי לקק שפתיו במבוכה: – צר לי, אמא, – אמר, – אבל לא יהיה לי כסף עד יום הששי, כשיתנו לי מעט בבית הפועלים. –

– מה בדבר אותו כרטיס למכולת בחצי-כתר? מרת נאקל נותנת אחד ושלוש אגורות בעד אחד מהם. תנהו לי. שלושת האגורות תהינה לי לשתיה, ואת השילינג אביא אליך. –

הוא אחז בהזמנה ללא-החלטה; לא יכול, מתוך בושה, לאכזב אותה. הוא הושיט אותה מבלי דבר. היא לקחה אותו באין אומר, חזקה המטפחת שוב לגופה, והלכה ישר אל מרת נטאל, כרטנה לעצמה בקול: – אם הוא סובר שהוא יקבל עודף מזה לאחר כל הטרחה שטרחתי, אין הוא אלא טועה, מא–ד טועה. ואני בטוחה בשכר-דירתי מעכשיו שהוא מתחיל ללכת אל בית-הפועלים. – ובבוז, בנוגע למאונו של הארי לתת את החבילה בעבוט: – “אין היא שלי. שלה ושל התינוק היא”. כן, איני יודעת מה יהא על הצעירים… –

בבית פנימה, היה הארי מסתכל בחבילה שבנייר החום, קלוע בין תשוקה לפתחה ובין המחשבה שזו תהיה זכותה של הלן.

הוא נשא את עיניו כשנשמעה דפיקה משונה על הדלת. משתומם, הלך אל הדלת ופתח אותה.

זו היתה הלן, פניה חורים ומתוחים: היא אחזה במזוזת הדלת לסעד לה: – מה יש… מה… – גמגם. אז החזיק בה במתניה ועזר לה להכנס אל הבית, כשראשו סחרחר במבוכה ופחד.

– לך קרא למרת בול, – אמרה הלן מתוך חולשה: – ולך לבית האריגה בשעה חמש להשיג משכורתי. מספרי הוא 215.

– אבל… – גמגם.

– הנח לי… אתה לך לקרוא למרת בול. אעלה למעלה לבדי, – היא נשתחררה ממנו בעקשנות של חולשה, וצעדה מתוך קושי אל סף הדלת החוצצת בין שני החדרים. הוא שמע אותה מטפסת במדרגות, כל מדרגה לחוד.

בהלה תקפתהו: בעינים לטושות פרץ אל הרחוב ונדחף אל ביתה של מרת בול. – מרת בול, מרת בול, – נשם, מתוך תנועות-יד פראיות: – בואי מהר. הלן היא. רע לה. מהרי, בבקשה, מהרי… –

– כן נער, אמהר, – ענתה מרת בול. היא ישבה אצל השולחן, מגהצת כבסים. היא הניחה המגהץ הצדה, ואחזה בקצה-השולחן להשען עליו בקומה על רגליה. היא היתה אטית עד כדי להכעיס. היא זרקה לו מבט: – האם העמדת את הקומקום? –

– לא – כלום הייתי צריך? –

– ודאי היית צריך. רוץ לך. העמד את הקומקום, וראה שתמהר קצת בעצמך. –

הוא אץ החוצה כשדמעותיו פורצות, עמד באמצע הרחוב, ושב: – אין לנו אש, – דמדם.

–אני אבוא ואעשה אותה בשבילך, שוטה, – אמרה בקוצר-רוח. – שלי קטנה יותר מדי… לך ושאל ממי שיש לו. – שוב אץ ויצא, רץ עד בית מרת קראנפורד בסמוך. עמד תוך כדי ריצתו על יד הדלת, וצעד פנימה עצבני, מרוגז.

שני ילדים קטנים ישבו על קרשי הרצפה החשופים, מושכים ומותחים וגוזרים במספרים חתיכות עור-זֶמר, שבהם היו זרועים השולחן ומכונת התפירה, אלה הרהיטים היחידים שבבית. ערימה של קרעי עור כאלה היתה מונחת על יד הילדים. אחד משך ומתח, השני גזר ושם את החתיכה העשויה הצדה בשביל מלאכתה של מרת קראנפורד שהיתה תופרת שלושים חתיכות ביחד לעשות כסוי חלונות. עוד ילדה קטנה, עומדת על סף הדלת החוצצת בין שני החדרים ומבטת אל אמה בחדר האחורי שהיא עורכת שם השולחן, הורתה בידה הזעירה אל מכונת התפירה מתחת לחלון אשר על גבה עומד עכבר גדול וגורס קרע של עור-זמר: אמא, – אמרה התינוקת, – אמא, שוב החתול הגדול. –

הארי שם עיניו במקום שהראתה הילדה; לבו נזדעדע; הוא שנא את היצורים הללו. הוא הביט סביבותיו מתוך פראיות למצוא דבר-קלע. ראה תחת השולחן זוג של נעלי-כובד השייכים לדשק קראנפורד, השתוחח וחטף אחת מהן, ובצעקה גדולה: – גש הלאה, רגב-עפר שכמותך! – הבהיל את העכבר. זה קפץ לארץ, והוא זרק עליו את הנעל כברחו מסביב לרגליו ובעד הדלת הקדומנית. הוא רדף אחריו והספיק לראותו נטרף בידי חתול כחוש-רעב שביללות רבות סחב את הפגר משם והלאה.

המאורע השיב להארי את פכחונו. לרגע שכח את הלן. הוא שב אל בית קראנפורד בזריזות. מרת קראנפורד, אשה עיפה עינים טרוטות מרוב תפירה, גזרה עכורה על ידי רבוי לדת, באה בכבדות אל החדר הקדומני לדעת פשר הרעש.

הארי הגיד דבר שליחותו בגמגום, אז, לאחר שהיא רצתה בקשתו, ספר על דבר העכבר. הוי, קצתי בחיי מפני היצורים האלה, – אמרה: – איני יכולה להניח פרור של מאכל לרגע מבלי השגחה. הנה, הארי, נער. קח מה שאתה רוצה מתוך הקומקום. השתמש בקערה שעל אבן-הכובסים. אכנס אליך בעוד רגע לראות אם אני יכולה להיות לעזר כל-שהוא. –

שכנה שעמדה על סף-דלתה, כיון שראתה את ריצתו הנרגשת של הארי רצוא ושוב, ואת מרת בול מנענעת עצמה בכבדות אל בית מרת דורבל, מיד ניחשה האמת. וכשיצא הארי מבית מרת קראנפורד, נושא בידו קערה מצופה מלאה מים רותחים, נתאשר ניחושה. עוד רגע, ורובו של הרחוב ידע את הבשורה, וברגע שני כבר עמדה כנופיה של נשים על יד הדלת הקדומנית, משוחחת אשה אשה במשפט לדתה בשעתה.

מרת דורבל, היושבת על ספתה של מרת נאטל, כוס בידה האחת ובשניה שילינג לעודף, נשאה עיניה, כשמרת נאטל זקפה אזניה ושאלה: – בשלמה כל הרעש ברחוב, נאנסי? – היא קבלה את ההזמנה למכולת בחצי-כתר, שזה אך פרטה בשביל מרת דורבל ושמה אותה בזהירות לתוך ארנקה.

מרת דורבל דרכה אל הדלת לראות מה יש. היא שבה, עיניה יוצאות מחוריהן ופיה פעור, הריקה כוסה, וצעקה: – כולן לפני דלת ביתי אנכי! – היא אספה שולי שמלתה, יצאה החוצה ונסתה נסיון מגוחך: לרוץ. מרת נאטל פקקה את הבקבוק, אמרה אל חתול שילל כדָרכה על זנבו בחפזה להצפין את הבקבוק: – הסתלק מן הדרך, איפוא, – לקחה מפתחה, יצאה, סגרה הדלת בחזקה ורצה בעקבות מרת דורבל אל מקום הרעש.

– הנה, הנה, מה הענין כאן? – חקרה מרת דורבל בחום את שכנותיה: – הן אין זה אולם-החירות! –

– אותה נערה יולדת, – אמרה מרת דשאיק, – ילדה מסכנה. –

מרת דורבל לא שהתה לשמוע עוד. היא נכנסה אל דירתה נושפת וזועפת. מרת נאטל, בהופיעה, נפסקה על ידי שתי שכנות שניו עומדות ומתוכחות עד כה. אמרה האחת אל מרת נאטל:– האם זה כולל גם מיתה בשעת לידה, כשיש לך אחריות אצל העתון, מרת נאטל. – שאלתה היתה מובעת בקול של ניגוד, כאילו חפצה שהתשובה תהיה “לאו”.

– אני לא יודעת ולא שמה אל לב, – חרצה מרת נאטל, והסתלקי לך מדרכי. –

– בת-מטאטא, סוררת, כלבה, – זרקה אחריה האשה. ואל בת-פלוגתא שלה בוכוח: – אה, סוררת זקנה היא, אם רצונך לדעת זאת. היא היתה מרויחה כסף אפילו מן האלהים כל-יכול בעצמו, אילו ניתנה לה שעת-הכושר. – האשה השניה נדה לאות הסכמה, ופתחה בוכוח: – אף-על-פי שאני בטוחה, ובהחלט יודעת, כי העתונים משלמים לך כשאת מתה בשעת לידה. – המחלוקת קמה מחדש.

מרת דשאיק, בשיחה עם שלוש נשים אחרות, פתאום הפסיקה עצמה ואמרה: – יודעת אני מה שאעשה, אכין קערת-נזיד לנערה… לא אשהה יותר מרגע, נערות… – היא צעדה אל חנות מר הולקינגטון להשיג בהקפה על חשבונה קוביה של תמצית-בשר באגורה אחת.

בתוך הבית, קבלה מרת בול, ששרווליה מופשלים למעלה ממרפקיה, את הקערה מידי הארי. מרת נאטל עמדה אצל השולחן הרעוע בחדר הקדומני, שפתיה מקופלות בלגלוג, כפתחה את חבילת-הלבדים ובדקה כל דבר בפני עצמו.

– לא חפץ בשום אופן לתתה בעבוט, סייר אן, – אמרה מרת דורבל.

מרת בול אמרה אל הארי: – ועתה נער, הסתלק לך. אין אתה רצוי בכאן לחצי-שעה, ואך תהיה לנו למכשול, לך לך. צא לטייל. –

מפחד, עלוב במקצת, שמע בקולה, חבש כובעו ויצא לרחוב, בו ברגע שהמחלוקת עמדה בעצם תקפה, אם אחריות-עתונים חלה על מיתות בשעת לידה אם לאו.

שהלן תמות! הרעיון המבהיל הקפיא את מוחו. עד כאן, לא עלתה אפשרות כזאת על דעתו. צמרמורת קרה חלפה בחוט השדרה שלו וזחלה מתחת לעור-גולגלתו: הוא לקק את שפתיו ברעדה; המום, הלום, יותר מדי נדהם בשביל לחשוב. הוא נע בהילוך חסר-מטרה, לא יכול להבין דבר מיתתה של הלן. אז, בבינה פתאומית המאירה לו, הבין איך פעל אבדן לארי על סאלי. משהו מבדידותה השוממת עבר את רוחו המתכווצת; הוא השתומם על כוח-סבלונה. אילו ישיג אותו גורל שכזה. – אלהים! – מלמל, – מעולם לא עלה הדבר בדעתי, אלהים! אם הלן… –

כזכרו את סאלי, זכר גם את הוראותיה של הלן שילך אל בית האריגה להשיג את משכורתה. הוא נאחז בהזדמנות זו מתוך רגש-תודה, כי בזאת ימלא את מוחו בענין אחר, ולא באותה אפשרות איומה. הוא יפגוש את סאלי, גם כן; היא תחפוץ לשמוע החדשה.

הוא רץ הלאה בחשק.

פרק יז

עדיין הרשע ברודפיה

בעומק-הרהוריו עבר, מבלי הבט מבט של הכרה, את מכונית סם גרונדי העומדת בקצה הרחוב סמוך לבית האריגה. וגם בעל המכונית השמן, הסרוח ללא-חן על המרפדת הרכה שבמכונה, לא הרגיש בצעיר לבוש-הבלואים שעבר על פניו.

חצוצרות בתי האריגה ובתי החרושת שרקו ונהמו סופו של יום עד שבא לארי אל שערי בית האריגה, הוא מצא את החצר מלאה שורות של פועלות קולניות; זרמים חדשים של פועלות נהרו מסוכות-האריגה הרחוקות יותר, מעבר לאבני-המרצפת של החצר הגדולה, בקול קשקוש רם של נעלים ונעלי-כובד. אי-אפשר למצוא את סאלי מתוך דוחק כזה; גם בלאו הכי, היה מפקפק בלבו אם היה מרהיב עוז להציג עצמו לראוה לפני המוני-נשים. הוא העתיק עצמו לתוך פנה בודדת לחכות ולחפש בעיניו את סאלי מבין שטף זה של נשים ונערות, שמטפחותיהן פרועות כצאתן אל הרחובות, והן מונות שילינגים ואגורות שלהן. הוא לא ראה אותה.

אחרי כן, כשנתמעט מספרן, נכנס אל החצר וחכה להזדמנות לגשת אל חלון הסוכה אשר שם עמד לבלר-השכירות בלא-עבודה.

הוא הרגיש עצמו שוטה גמור לאחר שאמר שהוא בא לקחת את “משכורתה של הלן”. הלבלר חפץ לדעת מי היא “הלן”. – אשתי היא, – מלמל הארי, אדום בפניו. – שנים חמשה עשר מספרה. היא חלתה פתאום אחר הצהרים ואמרה לי לבוא לקבל משכורתה. – הלבלר שאל אותו אם יש לו ראיה לזהותו. הארי שָלה מכיסו את כרטיס-המובטלים שלו, עכשיו מזכרת לימים יותר טובים: – אחותי סאלי עובדת פה. סאלי הארדקסל,–אמר, בקבעו עיניו בלבלר.

האיש נד בראשו, הרים גליל קטן של בדיל שכתוב עליו “215” מתוך טס, ושפך והריק את אשר בתוכו, משכורתה של הלן, לתוך כף-יד הארי. – מוטב שתמנה זאת, – אמר האיש: – צריך להיות כאן שנים-עשר ושתים עשרה אגורות, להוציא את האחריות שלה וקנסים של שנים ותשע אגורות. היא יודעת בדבר זה. הארי מנה את הכסף, ומצא את הסכום כדבר האיש. הוא חשב כי סכום הקנסים גדול הוא לפי הערך, אבל לא אמר כלום לאיש בנוגע לזה. הוא שם הכסף בכיסו, ופנה את המקום לשורה חדשה של פועלות שהסתדרה מאחוריו, ואז רץ בכל כוחו הביתה.

כהגיעו את פנת הרחוב, הציץ בנערה העומדת אצל מכונית. האם… כן, סאלי היא. היא עמדה, כובשת מבטיה במדרכה, והבעת היסוס בפניה. ראשו וכתפיו של סם גרונדי בלטו מחלון המכונית: הוא הטה עצמו כלפי סאלי, ודבר אליה בקול נמוך ומפתה, הארי זרז צעדיו, וכגשתו מקרוב, שמע את קול סם באמרו: – לעזאזל, סאל, מפני מה את יראה? – ובעלבון מצער: – אין אני מבקש ממך לשתות סם-מות חלילה! לעזאזל, – באזני הארי לא היה שום פירוש לדברים; כמעט שלא שמע כלל, כה מלא היה בבשורתו: – הוי, סאל…! – קרא, מאין נשימה. סם זעף והביט זעומות כצנחו אל מכוניתו, הבעת-רוגז באה תחת התרכזותו השלמה.

– הוי סאל, הלן חלתה באופן נורא. אמא בול היא על ידה עכשיו… –

סאלי היתה נבוכה לרגע. צל של צבע חלף בלחייה. – היא…? –

– כן, – נד הארי בראשו ברצון.

היא הדקה שפתיה בהחלטה: – בוא-נא, – אמרה, בשכחה את סם.

– הי, סאל, – קרא סם מן המכונית: – הי, הכנסו במכונה. אני אביא אתכם אל הבית כהרף עין, אותך ואת הנער. –

מיד היה מחוץ למכונית, אוחז בדלת שתהיה פתוחה: – בואי סאל, – שידל. היא משכה בכתפיה ונכנסה בפנים, הארי אחריה, כשהוא מפטפט חדשות בטלות כיצד הצליח לקבל תמיכת עניים, ועד שגמר דבריו, כבר עמדה המכונית אצל בית מרת דורבל. השכנות המעטות שנשארו, שרבבו שפתותיהן, החליפו מבטים מלאי-כונה, קרצו עיניהן והנידו ראשיהן בהבנה, כצאת סאלי, ואחריה הארי. הן חייכו חיוך מעושה כשסם באר את נוכחותו בתור פגישה מקרית גרידא: – מה שלום הנערה? – סיים: – השלום לה? –

– תינוקת היא, – ענתה אחת הנשים, ונמנעה מדַבר עוד משום הופעת בעלה חסר-צוארון, בלתי רחוץ, פרוע-ראש, עומד בפתח-הדלת ודורש, בקול ובכעס: – הי, את, מה בדבר התה שלי? בואי הביתה, את… עומדת כאן מהבילה… – ובלטשו עינים אליה כשעברה על פניו אצל סף ביתו: – מן הסתם, זה יהיה שוב תפוח אדמה ודגים, אה? לא היה לך פנאי לבשל, אה… הוא סגר את הדלת בחזקה; לאחר רגע נראה ילד, נושא קערה, הולך ישר אל חנות הדגים המטוגנים.

במטבח בית דורבל, היה הארי, בחברת מרת דורבל, מרת נאטל ומרת בול, מגחך ומסמיק, מתאמץ ללבוש הבעה של ישוב-הדעת. מבוכתו היתה עזה; חריפה כתשוקתו להיות למעלה עם הלן כדי שיוכל לחייך אליה ולסקור את בתו בפעם הראשונה. בתו! הוא הרגיש מחנק בגרונו; מוחו לא חפץ להאמין בעובדה המוזרה; פִּשרה היה נשגב מבינתו. הנשים דברו אליו, אבל הוא לא שמע את דבריהן; חייך ונד בראשו באופן מיכאני ומשמש בעצבנות את תנור-הגז הקטן והמשומן המחובר לצנור בקרן השולחן הזרוע שיירי-מאכל וכלים. הוי, למה אין הנשים מסתלקות כדי שיוכל ללכת אל הלן..?

בחדר למעלה ישבה סאלי בקצה המטה, מאמצת את התינוקת אל לבה. הלן, בחיוך, הסתכלה בה בעינים עצומות למחצה, מרוצה מעצמה, מתגאה, מוחנפת על ידי הקנאה המובנת מתוך ההשתקעות-במחשבה של חברתה.

כאָמנה את התינוקת עברו בלב סאל הרהורים מציקים ובלתי-מועילים שהביאו אותה לידי שקיעה עמוקה במחשבה. אילולא גורל אכזר היתה עלולה גם היא להגיע לפסגת-תקוותיה של הלן. היתה עלולה! המלים, טבולות במרירות של אפס-כוח, דקרוה. היתה עלולה! כן! מהותה התקוממה במרד רב; הרגישה עצמה נחלאה, נלאית, בלתי מתאמת אל החיים.

החיים? עכשיו, באין לארי, מה יש להם להגיש לה? הוא היה הסכוי שלה; כל זמן שהוא חי, היתה יכולה לסבול כל דבר. הוא היה, הוא היה שם, בסופו של יום.

מה נשאר לה עכשיו? שממון; עבדות יום-יום בבית האריגה, – קלַק-קלַק-קלַק-קלַק, – הרעש המתועב של הפלך צרב את מוחה בקשקושו האיום. תשעה עשר שילינג ליום נתנו לה, והוא אם לא קפחו אותה במתן שתי-וערב גרוע. יום יום, טחינה נצחית; שיבה הביתה כדי לשבת שם, ומחשבות מאשימות על מה שיכול היה להיות, לחברה לה. האח קבצן: – הם יתנו לי כסף בבית הפועלים, סאל. – ההורים סמוכים עליה, מגרדים ומקרצפים וחוסכים עד שהמוח היגע מתכווץ ומתנוֵן, הפה נעשה תלוי, העינים מאבדות זהרן. ולעולם לא תראה את לארי. אלהים, לוא אך חי. לוא היה חצי -חי, איך שהוא ובלבד שיהיה נושם, מביא אליה ומחייך.

האם נשימתו היא זו שהיא מרגישה על שפתיה? נשימתה נמהרה. הדמיון פרש כנפיו, ולרגע קצר חולף שארך אלף שנים דאתה במרומי אושר אציל, חיתה אתו מחדש כל חיי-אשרם בסינתיזה אחת.

זה חלף; רוחה נפל לארץ המום, והתחיל שב אליה בבלבול-דעת אטי ויאוש הולך ומתגבר. המציאות הקיפה אותה, לחצה וחנקה אותה, היא הרגישה עצמה לאה; אין בה כוח אפילו כדי למחות.

בתוהו-ובוהו של מוחה נתגנב רעיון אחד שהלך הלוך וגבור עד שנעשה שליט; סם גרונדי.

סם גרונדי. כמה שנים הוא מתחנן לפניה? היא שמה אותו כזוחל לרגליה מבלי התאמצות מצדה. לו יש הכל להגיש. לה אין כלום להגיש. יש לו כסף. כסף, שנוי-חיים. כסף–המרכבה המהירה בחפושי נשִיָה; כסף שישכך את הזכרון הממאיר, שירפא את הפצע הפתוח הזה. מה מונע אותה? חרטה תקפה אותה כתתה אל לבה מה היה לארי אומר להכנעה חדלת-אופי זו לפני היצר.

לארי? הא! מת, וסאלי הארדקסל מתה כמוהו. אה, אה. למי אכפת מה שיקרה עכשו? בטלה היא לחיות בעבר, יהיה אשר יהיה. היותר רע כבר עבר. אין החיים יכולים להכאיב לה יותר.

היא לא שמעה בהכנס הארי אל החדר ברתת; היא לא ראתה את חיוך-החבה הביישני על שפתיו ואת האור החרישי בעיניו כהציצו אל הלן מעל ראש המטה החלוד, היא לא ראתה ולא שמעה כלום, ישבה שם לבלי-נוע, טרף לזרם הפקרות בלתי-חושבת שהיא עוורת לגבי הכל חוץ מעצמה.

סם גרונדי היה מחכה למטה.

פתאום, בעינים בוערות ולחיים מאדימות, החזירה את התינוקת לצדה של הלן, והפתיעה גם את הלן וגם את הארי על ידי זה שנפטרה מתוך דחיפה פנימית, מבלי דבר דבר.

הארי, משתומם, נגש לצד המטה והביט אל הלן בתמיהה, ואף היא תמהה כנגדו. – ובכן, – אמר הארי, התינוקת זעה. הלן שמה זרועה מסביב לה. הארי חייך, כרע על ברכיו, וכרגע שכח את סאלי מתוך התבוננות כל-סופגת בבתו.

פרק יח

אין מקומות פנויים

– כן, – אמרה מרת בול בקוצר-רוח: – כמה רעש אתם מקימים בענין זה. היא היתה יכולה להרע מזה ולהכנס בצרה יותר גדולה. – היא ישבה במטבח בית הארדקסל, היא מרת הארדקסל ומרת קראנפורד.

– הוא האיש, – בכתה מאת הארדקסל: – הוא יהרוג אותה אם זה יודע לו. אני מכירה את אביה… והחרפה כל כך גדולה. כל העולם ידבר בכך… אני יראה. – היא התחילה מקשקשת בבהונות רגליה; ידיה הנחות על השולחן התחילו מתופפות עליו מתוך התרגשות עצבנית.

מרת בול משכה בכתפיה ונהמה: – הדבור בזול הוא, – אמרה, אז הקשיבה לנקישת כף-המנעול של הדלת הקדומנית: – הנה היא, – אמרה מרת בול.

סאלי נכנסה אל החדר מתוך הבעה של אדישות מעושה היא נתנה שלום לחבריָה באוריריות. אמה הביטה עליה בדאגה. מרת בול קמה ואמרה: – הוי, ובכן, מוטב שאלך. – מרת קראנפורד אף היא קמה בכבדות על רגליה. – אראה אותך שוב, מרת הארדקסל, אמרה: – שילינג בעד תריסר ישלם היהודי בשביל עשית עור חלונות. ועלי לספק החוט בעצמי. אבל לא תהיה עוד עבודה שבוע או שבועים. כן אמר. אצטרך, איפוא, לעסוק בכבסים. אבל כשיבוא שוב, אשלח אותו מעבר לרחוב.

– אה, תודה לך, מרת קראנפורד, – גמגמה מרת הארדקסל אסירת תודה.

– אין לכן צורך ללכת, – אמרה סאלי כהסתכלה בשתי הנשים בלי נדנוד-עפעף: – כמדומה לי, כבר יודע כל הרחוב את עסקי, – וברגש ואומץ: – אם כן, אינני מתביישת. –

– היית שוטה אילו נתביישת, – מרת בול. היא ישבה שוב. מרת קראנפורד אף היא ישבה. הנה משהו מענין שאינו עולה בכסף. מרת בול הוסיפה באנחה: – כן, נערה, כשתגיעי לימי זקנה כמוני, תדעי כי לא כדאי לדאוג לשום דבר מלבד לשאלה: מאין תמָצא הארוחה הבאה? בשם אלהים, כן תדעי. –

סאלי צנחה לתוך הכורסה המתנדנדת, כמבלי משים, שמה רגל על גבי זרוע הכורסה, והתבוננה, מתוך מחשבה, באש הקטנה. כן, – מלמלה, – כנראה אין הדברים יוצאים כפי תוחלתו של אדם… חשבתי שאהיה נשואה כיום הזה. הוי! –

מרת קראנפורד הרימה שפתה: – נשואה, – אמרה, – לא אבדת כלום באבדך זאת. הוי, אלהים, אילו ניתן לי לחיות מחדש! לא הייתי נישאת לעולם. לא, אפילו לא לאיש היותר טוב שבעולם, אם אין לו במה לפרנסני כראוי. ואיני יודעת אשה אחת בהאנקי פארק שאינה תמימת-דעים עמי. נשואין, אה? כן. את נישאת לאיש מאהבה, ומוצאת כי נכנסת למשרה של שבעה ימים בשבוע מבלי משכורת, ואין את מוצאת זאת, עד שעבר המועד. הסתכלי-נא בי, סאל. הסתכלי בי. מאבדת בני-מעי מדאגה איך לאזן ההוצאות לעומת ההכנסות, ושבט של ילדים לי לגדל איך שהוא, ואנו שנינו משתכרים. –

– הא, אז הם אומרים שאין לנו חנוך, – אמרה מרת בול. ובגחוך: – אל תשימי הדבר אל לבך, מרת קראנפורד. חכי עד שכולם יגדלו ויביאו את המשכורת הביתה. –

– כן, ואז ינשאו כולם, כשם שעשיתי אנכי, פתיה שהייתי… תופרת עד שאני מתעוֶרת. וכשאין לי מלאכה ממין זה, אני כובסת מיום השני עד יום החמשי, והילדים צריכים להיות נלקחים לבית המחסה. הוי אלהים, הלואי והייתי מתה ולא מפריעה לשום איש…

– עצובה על פי טבעך. זאת צרתך. את עצובה על פי טבעך. הרבה יש לך ללמוד, נערה, הרבה ללמוד. מעודי לא ראיתי מישהו מקבל פני הדברים ברצינות כל כך מרובה. אין את זקוקה אלא לגמיעה של יי"ש סקוטי מדי פעם בפעם. זה עושה שתשכחי צרותיך. –

– כן, ומה יהא על הילדים, אם אתחיל בזה…?

– שום רעה לא תאונה להם, –אמרה מרת בול: – מה יכול להיות עליהם? מה שהיה עליך. אין לך מה לדאוג. –

– לא לי הדבר, – אמרה סאלי. היא נאנחה: –לא יכולתי לקבל מה שאני רוצה, ולכן קבלתי את הדבר השני לו. עיפה ויגעה אני מעבוד ומבלי ראות כלום בעבודתי. לא היה לי חג מעולם. אבל עכשיו אני יודעת פירושו של כסף. ולו ישנו, ובשם אלהים, אני אכריח אותו לשלם. אהנה לי, כל זמן שיש לי האפשרות לכך.

– היית פתיה אילו לא עשית כך, – מלמלה מרת בול. – אף על פי שאני במקומך הייתי דורשת מסם גרונדי שיקבע לי סכום מסוים. אין טוב לך מהיות הנחושת על שמך. אם לא עשית כך, הרי זה כאילו נישאת. ועכשיו שעת-כושר שלך, עד שיתקרר. –

סאלי משכה בכתפיה ופתחה את הארנק שלה: – כבר דאגתי לכך. הוא באוש מריח הנחושת. מטורף הוא כשאר בני מינו. אח! איזה פתאים הם נראים כשהם מפילים תחינתם לפניך. – אור קשה הופיע בעיניה: – אבל לא קרה כלום, עד שהשגתי את שלי. הוא יכול להשליכני עכשיו, בכל עת שירצה. – היא הוציאה שלושה שטרות, פונט האחד, והגישה אותם לאמה. מרת קראנפורד לקקה שפתיה וקבעה עיניה בשטרות. מרת בול שפשפה את חטמה. – הנה אמא, – אמרה סאלי: – והם לא יהיו האחרונים, גם כן. –

מרת הארדקסל סלדה מעט כשסאלי הושיטה לה את הכסף:– ל–לא, נערה, איני מעיזה. מה היה אביך אומר לזה? – בספקה כפיה: – או, איני יודעת מה היה לך. שוב אין את אותה הנערה.

– הוי, אל תפתחי את. די לי במה שאשמע ממנו כשהוא יבוא. כמדומה לי… – שוב נקישת כף-המנעול. סאל חטפה את ארנק-אמה המונח על גבי השולחן ודחפה לתוכו את השטרות.

שתיקה של צפיה נפלה בחדר. הבעת אי-הדאגה של סאלי, פנתה מקומה להבעה של החלטה עקשנית. מרת בול השתעלה. מרת קראנפורד כבשה מבטה ברצפה. מרת הארדקסל, נפחדת פחד מות, עצרה נשימתה, בשמעה את בעלה עומד לתלות את כובעו ובגדו מאחורי הדלת הקדומנית. פעמי רגליו הכבדות הלמו את רצפת החדר החיצוני.

הוא עמד על הסף; לא היו לו עינים אלא לסאלי בלבד. שפתיו הדוקות, אגרופיו מחוזקים, דרש בקיצור וכרגע: – מה הן השמועות שאני שומע עליך ועל סם גרונדי?

היא קמה על רגליה כהרף עין, והביטה עליו במרידה נועזת: – ובכן, – השיבה, – מה בכך? – חזה געש ברגשנות; עיניה הלטושות לבשו יתר ברק.

– הוי, סוררת, מצח נחושה! – קרא, מבלי האמן, – האם יש לך עזות-הפנים לעמוד שם ולהגיד לי כי הכל אמת?

– כן, יש לו 6, – ענתה בחימה – – ועוד משהו אגיד לך. עיפתי מתקן בגדים בלים כדי לתת להם מראה של ממש. ועיפתי מעבוד שבוע אחרי שבוע מבלי לראות כלום בעד זה. עיפתי מזה שאין לי דבר שלא היה בבית-המלוים… הוי, עיפה אני מהאנקי פארק ומכל מי שבתוכה…

הארדקסל הצר עיניו: – אם כן, רצונך לצאת ולזנות, ולשים אנשים מכובדים כמוני וכמו אמך לשיחה בפי כל השכונה, אה? ארורה! אין את ראויה להיות בתי.

– כ–ן, מה אכפת לי מה שיאמרו הבריות? אין אני מכירה אף אחת שלא היתה מתחלפת אתי אילו היתה לה היכולת. אתה רוצה שאנשא, הלא כן? אמור לי, איה הבחור הזה שיש לאל ידו לעשות כך? אלה העובדים אינם יכולים לקיים את עצמם, ואין צריך לומר אשה. הבט על עצמך… והבט על הארי שלנו. מקבל תמיכה מבית הפועלים, ואין לו אפילו מטה משלו. ואפשר הייתי ראויה להיות קרויה בתך, אילו הייתי כך, ושבט של תינוקות כמו של מרת קראנפורד נגררים אחרי שמלותי… אם כן, האם יכול אתה להשיג משרה להארי שלנו. אני יכולה, ואם איני מכובדת…

הארדקסל הורה באצבעו לדלת הקדומנית: – צאי…! חרץ.

– הוי, הארי (שמו כשם בנו) – בכתה אשתו – הוי, הארי, – היא תפשה מלוא ידיה מקפולי-סנר שלה.

– טוב, – ענתה סאלי במרדנות: – גם זאת אני יכולה לעשות. אשיג לי מקום בכל עת. גרשת את הארי שלנו מפני שנשא אשה, ואותי מפני שאין אני נישאת… – שלא בחכמה, ובנסיונה להצדיק עצמה, המשיכה באותה נימה המעוררת כעס: – אתה היית רוצה שאהיה ככל שאר הנשים, מתיגעות עד למות, ולא מקבלות כלום בעד זה. הסתכל באמי… והסתכל במרת קראנפורד… אם כן, אין איש אשר נשמה באפו, מעתה שלארי איננו, שיכול לעשות אותי כמותן… – היא חתכה את האויר לעבר אמה הנבהלת: – יעשה אותי ככה בשבילו! – קולה עלה עד לשריקה גבוהה.

– אַאאח, כלבה נחושה, – קצף הארדקסל בקול עבה. הוא רץ אליה: – קחי זאת… – והוא שלח זרועו. אגרופו פגע בפיה.

היא נזרקה הצדה, ולא נפלה כי נאחזה בראש הספה. אמה צרחה, ורצה לצדה. שתי הנשים קמו על רגליהן במחאה. – הי, הארי, אל תהיה שוטה ארור, – אמרה מרת בול: – ראה מה שעשית לנערה. –

הארדקסל, לבן, אגרופיו מקומצים, נושם בכבדות, לא השגיח בהן. – עכשיו, – אמר לסאלי קשות, – עכשיו צאי מכאן, ואיני רוצה לראותך שוב. – אל אשתו: – התרחקי מעליה… את שומעת? התרחקי. –

סאלי קמה על רגליה, השער מפוזר על פניה, פיה שותת דם. מרת בול אחזה בזרועה: – בואי, נערה, – אמרה חרש, – בואי ושהי אתי עד כמה שאת רוצה; – אל הארדקסל:– שד רתחן שכמותך. –

לרגע הביטה סאלי באביה, אז פרצה בבכי. מרת בול הוליכה אותה החוצה, מרת קראנפורד אחריהן.

מרת הארדקסל הפילה עצמה על הספה וכבשה פניה בידיה, בוכה מרה.

בעלה עמד שם בלי נוע, כעסו שב כגל השב אל הים, בו ברגע שסגרה מרת בול את הדלת הקדומנית. עזוב על חוף שמם של חרטה ורחמים על עצמו, היה נותן כל מה שביכלתו כדי להשיב מעשהו אחור. במוחו שהו הדים מדברי ההאשמה החדים והבוערים של סאלי: … אין לי דבר שלא היה בבית המלוים… הבט על עצמך… והבט על הארי שלנו. תמיכה מבית הפועלים… אין לו אפילו מטה שהיא קרויה שלו… הייתי ראויה להיות קרויה בתך אילו הייתי כך, ושבט של תינוקות כמו של מרת קראנפורד אצל שמלותי… היית רוצה שאהיה כמו שאר הנשים… הבט-נא על אמא… אין-איש בעולם שיכול להפוך אותי לזה… גרשת את הארי על שנשא אשה, ואתה מגרש אותי על שאיני נישאת… – אמרותיה הנושכות מחצוהו; כאב, יותר דק משידעו החושים, מלא את מוחו הכנעה מדוכדכת. הוא אחז בכורסה המתנדנדת למשען לו. האמת הערומה לא הניחה לו; חבקה ורוצצה אותו.

מה עשה למען ילדיו? מתהום יאושו עלתה שאלה שכנגד, והוא נאחז בה כאיש טובע בקנה של קש: מה היה יכול לעשות אחרת ממה שעשה? לא בו האשם. הוא עבד כל ימי חייו; נתן כל מה שהיה ביכלתו לתת…

שוב הרגיש את בטחונו מתמוטט. גם סאלי נתנה כל מה שהיה ביכלתה; גם הארי. הם התפרנסו איש מעבודת רעהו. אלה החדשים האחרונים, מאז נטלו ממנו את קצבתו, היה סמוך על שכירותיה של סאלי. סמוך על אשה, על בתו, שזה אך גרשה בגלל היותה סמוכה על איש. היא כבר הלכה, ולקחה את הכנסתה אתה. מה יעשה כדי להשיג את הוצאות הבית? בית-הפועלים כדי להשיג תמיכת אביונים? הוא סלד מפני הסכוי הזה. בלא זה, יש לו רק סאלי. אין הם יכולים לתת לו עבודה? סרטן חדלון-האונים כרסם את קרביו. הוא הרגיש עצמו חלש; חסר-כוח כחתלתול עוֵר בתוך דלי מלא מים.

אשתו, נבהלת משתיקתו, הביטה אליו בעד דמעותיה, וראתה אותו יושב שם, ראשו כפוף, שערות-שיבה קלושות נוצצות כנגד האש, זרוע אחת מונחת על השולחן, השניה על ברכו וכף-ידו תלויה ברפיון.

מרת הארדקסל, ידה האחת לצוארה, השניה אוחזת קפול אחד של יריעת-רקמה שלה, הביטה באימה בעד החלון על בעלה העומד מהסס מחוץ לדלת הסגורה של בית מרת בול מעבר לרחוב-הצפון.

כמעט שלא נשמה, מפחדה פן יחזור בו הארדקסל וילך משם מבלי למלא את הבטחתו מלפני רגע. כל כוח תחנתה ושידולה היה דרוש לה כדי לגבור על התנגדותו, אף-על-פי שהיא הרגישה בן-ברית טוב ברגשי בושה וחרטה שלו שלא יכול להעלימם. כל יום אתמול, בכל עת מצוא, התחננה לפניו שילך ויאחה את הקרע בינו ובין סאלי: – הוי, הארי, איני יודעת איך יכולת לעשות כזאת. אין רעה בה. אך צעירה היא וקשת-עורף… בתך היא, והיא לבדה. מה יהא על הילדה? –

– אח, הניחי לי, עיפתי משמוע לך. אין היא יכולה להשפיל עצמה יותר ממקומה כיום. – הוא הביט לצד אחר, ללא נחמה.

– בוש, הארי הארדקסל… בוש. –

– היא הציעה את מטתה; תעלה ותשכב עליה. –

– כן, כך אמרת גם להארי שלנו. –

– אה, הניחי לי אשה, כלום אין את יכולה? הניחי לי. –

הוא שכב במטה כדי להמלט משוט לשונה. אבל לא יכול לברוח מפני מחשבותיו. היא, שוכבת לצדו, לא-ישנה ושותקת, פירשה את זעזועיו והפוכיו בשכבו בתור סימנים של מלחמה פנימית בקרבו. אז נרדמה. ממנו רחקה השינה. הוא הביט לתוך החשיכה, עיף. – היא הציעה את מטתה… – – כן, כך אמרת בדבר הארי שלנו. –

עלה במחשבתו, כי אותו פסוק נפסָק שלו יש בו ממדת בומֶרַנְג, היכולת לשוב לנקודה שנזרק ממנה. קול הזכירו, כי בגרשו קודם את הארי ועכשיו את סאלי, הציע אף הוא את מטתו, והוא צריך לשכב בה. הוא מצא, כי דרך הצעתו את מטתו היא לגמרי בלתי-נוחה לו; מצא עצמו, במובן כלכלי, נסמך על כותל חלק. סוף-שבוע זה לא יראה שום כסף נכנס אל הבית, אלא אם כן תצליח מאת הארדקסל למצוא מלאכה מאותו מין שמרת קראנפורד היתה אנוסה לעשות. הרעיון היה בו כדי להקפיא; שנאת-מות לחדלון-כוחו עברתהו. איזה שוטה גמור ומוחלט עשה עצמו, כהכחישו את האמת הבולטת והלוהטת שבהאשמות סאלי. האם באמת חפץ שהיא תחיה חיים כחיי אמה; חיים כאלה הצפויים להארי הצעיר ואשתו? לא! השיב לעצמו בהטעמה חזקה, לא! שורה ארוכה אחת של שנים משעממות וחדגוניות של עמל ויגיעה, ובסופה קבורת אביון, וחסל. אם כן, למה הכה אותה? למה כעס כל כך שהיא תבחר לה – מה שהיה בעיניו – מוצא של בושה. מה בושה יש בזה? מי עשה הדבר לבושה? לשונותיהם של הבריות. מה להם ולזה? לא-כלום. במה ישפיעו עסקי סאלי עליהם? בלא כלום. היא היתה חפשית לסדר חוזה בלתי-מקובל, כשם שהם חפשים לסדר חוזה מקובל.

מלבד זה, היא כבר בחרה את הדרך הקודמת. שוב, אין היא ילדה עוד; אשה היא. אין לו שלטון כל-עיקר להפריע לה. בת-חורין היא. אדרבא, מבחינה כלכלית היו הוא ואשתו סמוכים עליה. שכירותיה היא הן שקיימו את הבית.

אך התחילו בכך, כבר מצא אלף תירוצים לה ואלף האשמות נגד עצמו. היתה לו רוחה; הוצק שמן על רוחו הנסערת. הוא נאנח מתוך הרוחה, הבטיח לעצמו שיתן לאשתו לשדל אותו להתפייסות בינו לבין סאלי. עד כמה שנסה, לא יכול להבליג על עקשנותו ביזמו את הדבר מבלי עוזרים.

ועכשו מצא עצמו מחוץ לדלת הקדומנית של מרת בול, רועד בכל קרביו מהיסוס ופחד פן תדחה אותו סאל. הוא לקק שפתיו היבשות, הרים ידו ודפק חרש.

מרת בול פתחה את הדלת: – שלום – אמרה: – הייתי תמהה מתי תבוא. –

– האם סאל פה? –

– כן, הכנס, נער. – הוא הלך אחריה: – שב נא, – אמרה, בהראותה על הספה, אשר מתחת לעץ-המושב שלה היו המוֹכין יוצאים בעיגול ממקום שנשבר הקפיץ. כסחבה עצמה אל החדר מאחור, קראה מרת בול בקול: – הי, סאל, נערה, הנה אבא שלך. –

הוא שמע חריקת כסא בחדר השני. סאלי הופיעה. הוא הוריד עיניו, מלא בושה בראותו את שפתה התפוחה. כהביטו אל הרצפה, מלמל במונוטון של היסוס: – באתי להגיד לך כי צר לי, נערה, יצאתי מכלי. –

הכנעתו נגעה עד לבה. היא הרגישה בהתאמצות שהתנצלותו דרשה ממנו. לבה רחב; היתה קרובה לדמעות. אך היא חייכה: – אין דבר, אבא. לא אתה האחד שיצא מכליו. – שתיקה; – היא הוסיפה בעודה מחייכת: – יש לי הפתעה בשבילך… נדמה לי כי יש לי משרה בעדך…

חיש נשא עיניו: אה? – אמר, בלא-אמונה.

– כן, – ענתה. אז הפסיקה את עצמה, כראותה מקצה-עיניה את הארי עובר בצד השני של הרחוב. היא קראה את שמו. הוא עמד בלכתו, הביט מעבר לרחוב, ונגש לאט, מתפלא. – הכנס, הארי, – אמרה. הוא לטש עיניו בראותו את אביו שם; הוא שמע בדבר הריב, בתוספת גוזמאות אחדות, מפי מרת דורבל. המצב הנוכחי חִשמל אותו; הוא הרגיש כאילו נתעה אל ארץ לא-ארץ. הוא חייך חיוך של אונס אל סאלי; נזהר מהביט אל אביו.

הוא מצמץ בעיניו, כשמעו את אביו חוזר: – משרה, אמרת, נערה? –

הוא פער פיו לרוחה, כשסאלי פתחה את ארנקה והוציאה מתוכו זוג מכתבים, נתנה את האחד לאביו והאחד לו, ואמרה: – אתם קחו את אלה למשרדי האבטובוס של העיר המזרחית, ותנו אותם למר מורלנד. תהיה משרה אחת לאיש איש מכם… אבל זכרו, אל תספרו לאיש איך השגתם זאת, ואל תתנו את המכתבים לאיש אחר, רק למר מורלנד. –

הם לקחו את המכתבים ביראת הכבוד; הם החליפו מבטים מתוך ניחוש מִתמה. הארי מצא לשון: – משרדי האבטובוס, סאל? אבל שם הרי אינם צריכים לשום איש. מודעה גדולה תלויה שם, מזהירה אנשים שלא יבואו… “אין מקומות פנויים”, היא אומרת. – הוא הביט עליה בתמהון, ולקק שפתיו.

– כן, – ענתה: – אם כן, קח את המכתבים האלה כאשר אמרתי לך, אז תראה. הנה, – היא מסרה לאביה מעט מעות קטנות, – זה יקנה לשניכם עישונים אחדים. –

הארי זכר את סם גרונדי. הוא זכר את הלן. מה תאמר היא לזה? חיוך התפשט והתרחב על שפתיו. – חן-חן, סאל, חן-חן… – ואל אביו אשר הוא נשבע שלאולם לא יכירהו עוד: – אני אומר, אבא, האם אתה יכול לשער מה תאמר הלן לזה? הוי! – כזרקו את כובעו כלפי מעלה: – אינני יודע… – בחשק: – הוי, בוא, נלך לנו…

הארדקסל, עודנו אוחז המכתב בידו, יצא אחרי בנו החוצה. היה מבט רחוק, ילדותי בעיניו; מוחו היה עצור, מטושטש.

סאלי הביטה אחריהם בלכתם, נקלעת בין רגשות מתנגשים, תגובת-מה לשמחתם, והרגשת שממון מוחלט שעשתה אותה כאחת יושבת בדד, כאחת הנכנסת ברשות-זרים, מבלי שיהיה 7לה אפשרות להשתתף בשמחה שהיא הסִבה לה. היא התאוששה, התנערה מן ההסתכלות-בנפשה המתגנבת אליה, ונכנסה אל החדר מאחור, כדי לברוח מפני עצמה בשוחחה עם מרת בול.

יום הששי אחר הצהרים, אותו השבוע.

כנופיה של שכנות עומדות מחוץ לבית מרת נאטל, הביטו מתוך הרהורים בדלת הקדומנית של בית מרת הארדקסל אשר ממנה זה אך נסעה מכונית-טאקסי.

– הַי-הוֹ, – נאנחה מרת דשאיק: – אני לא הייתי ממאנת בחג לשבוע-ימים במקום שהיא הלכה לשם. חי נפשי כי לא. –

– היא חצופה מתערבת בכל, כן היא באמת. היא אשר גרמה שדיירי יקחו להם את הבית הריק בראש הרחוב. כן, והוא זה אך התחיל לעבוד והיה יכול להיטיב עמדי מעט. אותי עזב, שוו בנפשכם, אותי, שהשיגה לו שכר מבית הפועלים וזוג חבילות מן “השליחות”. כן! וזאת התודה שאני מקבלת. –

– דומי, דומי, – חרצה מרת בול; – הנערה עשתה את הטוב שביכלתה. התרחקי, אמרתי לה, התרחקי מעל הכלָבות הזקנות הללו, כי אין נפקא-מיניה מה שתעשי, הן תמצאנה תמיד משהו לערער עליך, – בקול רם: – הביטו נא עליה, על זו שמעבר לרחוב, אני מתכונת לאותה חברה שלך, מרת דשאיק. יותר מדי חסודה בשביל לחיות – היא ורוחותיה, – היא נדה בראשה כלפי מרת סקודג’ר, המנגנת בקרן העקומה מן השליחות הספיריטואליסטית, שעמדה על סף ביתה, גבה זקוף כמקל, ידיה חבוקות ושפתיה הדוקות, הסנר הלבן והמעומלן שלה מרשרש ברוח-מרס הקרה.

מרת סקודג’ר עצמה עיניה והשיבה: – התנהגותם של אנשים אחדים שאני יכולה לנקוב בשמותיהם, אינה ראויה להשמע באזני אנשים מכובדים, – כפקחה את עיניה: – אני תמהה עליך, מרת דשאיק. באמת, אני תמהה. –

– ישנן בריות התמהות על כל דבר של מה-בכך, – ענתה מרת בול. היא סבבה, סחבה עצמה לאורך הרחוב ואל תוך בית הארדקסל.

היא מצאה את מרת הארדקסל משוטטת בדמעות. הלן, מיניקה את התינוקת שלה, ישבה בכסא המתנדנד והסתכלה בה, שותפית בצערה. – שלום, עוד דמעות, – אמרה מרת בול, כשישבה היא הביטה אל מרת הארדקסל באי-רצון, אז אמרה בקוצר רוח: – הוי, מימי לא ראיתי אחת הדומה לך לבכיה. חי האדון, מה לך היום? –

– מה יהא בסופה, הוי, מה יהא בסופה? – התיפחה מרת הארדקסל.

– כן, האם אין זה דרך העולם, אֶה? הנה בתה, ניתנה לה הכנסה קבועה, והאם מתפלאה מה יהא בסופה. אין את ראויה לשום טובה, אין את. מדוע אין את שואלת מה יהא בסוף כולנו הנשארים בהאנקי פארק. – באנחה: – אינני יודעת. ישנן בריות שאינן יודעות מתי טוב להן. – שתיקה: – שום רע לא יאונה לה. היא אינה אותו המין. הרבה יותר רע היה לה אילו נשארה כאן נתונה להרהוריה. אם רצונכן לדעת, אני היא שרמזתי לסם גרונדי שלא תצמח לה רעה אם תסע לה לעת קצרה. שלושה או ארבעה חודשים באותו המקום שלו בוויילס עם כל מזג-האויר הטוב המצפה לה שם – הוי, אשה, היא תיהפך לנערה חדשה, היא אינה צריכה אלא למשהו שישכיח אותה את העבר. להרהר תמיד באותו לארי מית, ולגור ממש מנגד למקום שהוא גר… זה למעלה מכוחו של בשר-ודם. השתמשי במוחך, אשה, השתמשי במוחך. – היא הרחיבה בנושא זה, ספרה נסיונות משלה אחרי מות בעלה הראשון. – הייתי משתגעת אילולא מצאתי לי עבודה בכפר. היותי למרחוק הוציאני מתוך עצמי והשכיחני את צערי במהירות כפולה ומכופלת. –

מרת הארדקסל נשפה: – ישנו עוד דבר, – התיפחה, – היא ומר גרונדי. איני אוהבת זאת. זהו… זהו… תמיד היינו אנשים מכובדים, ועכשיו כל השכנות מדברות.

– תדברנה להן. בשעה שהן מדברות עליך, הרי הן מניחות לבריות אחרות. – היא סקרה את מרת הארדקסל דרך-בקורת: – יודעת את, נדמה לי שאת חושבת יותר בדבר עצמך באשר בדבר אותה נערה. כן, האם מבינה את לרוח בתך? היו לה מלוא-הבטן צרות, כן, מלוא-הבטן. אביה אין לו עבודה; הבחור שהיא מסורה לו, מת. היא עובדת בבית-האריגה, וכל הכסף שהיא משתכרת הולך לקיים את הבית. את יותר מדי חשבת כי הכל כתקונו, כמו עוד אנשים שאני מכירה. שכחי עצמך לרגע, ודמי בנפשך מה שהצעירים חושבים על כל המעשים הנעשים בעולם בימים אלה. כל פרוטה שהם מרויחים נלקחת מהם לפרנס את הוריהם או כל מי שבמשפחה ואין לו עבודה. אין העולם עוד כמו שהיה כשהיינו אנחנו צעירות, ואל תשכחי זאת, גם כן. הבה ואגיד לך משהו: אילו היה לה הרבה יותר מזה, כי אז היתה עושה מה שאדם מסכן עשה ברחוב הסמוך אתמול; הוא קבל מכתב מן הממונים, האומר לו שהוא צריך לתת חמשה שילינגים לשבוע למשפחת אשתו שהיתה בהם בחינת האמצעים, חמשה שילינגים לשבוע, נפש עלובה, והוא לא יכול לקיים את בני ביתו כהוגן. כן, ראיתי זאת יפה יפה בפני סאל שלך. היתה יושבת שקועה במחשבות כנפש אבודה; יושבת לילה אחר לילה על ספה זו מסתכלת בלא-כלום… הכל יצא כשבעלך הכה אותה מהלומה אחת, הלא כן? מה שאמרה אז לא היה אלא מה ששכן בלבה כל הימים, מאז נפח לארי נשמתו. – נשימה עמוקה: – כן, יפה יפה היה לה מלוא-הבטן. והיא היתה משתגעת למרה-שחורה אילו נמשך הדבר הרבה יותר. ושמחים אתם צריכים להיות כולכם שניתנה לה הזדמנות להמלט מכל זה. הברכה על הנערה, היא השגיחה שאיש מכם לא יחסר כלום. –

הלן נאנחה: – אילולא היא, מרת בול, איני יודעת מה שהיה הארי עושה… – בהתרגשות כבושה: – השגנו את הבית בראש הרחוב. ואנו הולכים הלילה לראות שנשיג את הרהיטים בתשלומי-שבוע. את רואה, אני אתחיל בעבודה שוב מהר, כדי שנוכל לסלק ביתר מהירות. ואחפוץ במישהו שישגיח על התינוקת… את היית כל כך טובה… תמהה אני אם… הייתי משלמת לך, אילו השגחת עליה במשך היום בשבילי… האם…?

– כן, נערה, יהיה שלום לה ברשותי. – היא הביטה אל הלן ארוכות: – ואם תקשיבי לעצתי, נערה, תהא זו האחרונה שלך. יש ואחד הוא מיותר, כשהדבר נוגע לאנשים פועלים. אין זה צודק לך ואין זה צודק לילד. הסתכלי במרת קראנפורד. יש לה אחד חדש בקביעות מדי שנה בשנה, וחצים מתים. וקייט נרקי הולכת באותה הדרך. כן, אותם שני הבחורים היו צריכים להיות מסורסים. –

הלן זעה מתוך אי-נוחיות, הביטה אל השעון, ואמרה מתוך בהלה ממש: – הוי, הביטו נא בשעה… התה של הארי לא יהיה מוכן בבואו, – החייכה אל חותנתה ואל מרת בול: – עלי ללכת. הוא יבוא הביתה כרגע. – בקומה וסַדרה את מטפחת התינוקת: – כן, ודאי יהיה נרגש, הוא מקבל היום את משכורת השבוע הראשון לעבודתו. לילה טוב, מרת הארדקסל, לילה טוב, מרת בול… – היא יצאה, מהרה אל מרת דורבל, בת-צחוק קבועה על שפתיה.

איש צעיר צעד והלך ברחוב האנקינסון, מזהיר, מלא בטחון בעצמו, ידו הימנית, תחובה עמוק בכיס מכנסיו, אחזה במעטפה קטנה המכילה משכורת שבוע אחד. חותמת המעטפה עוד לא נשברה, לפתחה, זו תהיה זכותה של הלן. הוי, לראות את פניה כשישים אותה בידיה!

– לעזאזל! אבל חשוב-נא על זה! הלילה יהיה לי מעט כסף משלי לעשות בו כחפצי: לעזאזל, אבל, לעזאזל! –

הארי, בהתלהבותו, הרחיב צעדיו. אז, פתאום, נתרשל צעדו, בראותו דמות בודדת עומדת בפנת רחוב הצפון. בת-הצחוק מתה על שפתיו.

דשק לינדסיי.

הוא עמד שם קפוא כפסל, מצחית הכובע משוכה מעל עיניו, מבטיו כבושים במרצפת, ידיו בכיסיו, כתפיו מעוגלות, הרוח המר נושב במכנסיו הדקים ומהדקם אל רגליו. נייר-אשפתות ואבק עפו סביבו במעגלים, הניירות משמיעים קול-רשרוש קשה בהגררם על פני המרצפות.

אין בעל-השפעה שימליץ עליו; אין משכורת בשבילו הערב; אין עצות למחר. הוא היה אחד בן-בלי-שם מצבא של שלושה מיליונים שאין להם יום-מחר.

הארי כשל, לקק שפתיו, והתגנב מתוך אשמה אל מבוא אחורי, מבלי שיהיה לו האומץ לפגוש את ידידו פנים אל פנים.

5:30 בבוקר.

גשם דק בטפטופו.

נד נרקי, על משמרתו, עמד תחת פנס-הרחוב בפנת רחוב-הצפון. אור-הפנס הקורן הדליק את רבבות אגלי הגשם הזרועים על גלימתו. חתול, היושב על סף-דלתו של חנות מר הולקינגטון, מוכר המכולת, מצמץ בעיניו מול נד, עמד, זנבו באויר, ולחץ את גופו אל רגליו של נד.

– לך-לך, יצור בן-דמים, – רטן, ודחפו כדי אמות אחדות במגפו. אז הביט חרש כה וכה למלוא-אורך רחוב האנקינסון, וצעד בלאט אל ביתו לעורר את אשתו. הרעיון שהיא שוכבת במטה בשעה שהוא נתון לרוחות-העולם הקשות, הרגיז אותו. מכל מקום, יגמור את עבודתו כעבור חצי-שעה; עליה לקום ולהתכונן לקראת בואו… כן, ואותה סאל הארדקסל הארורה וסם גרונדי, הקללה לראש שניהם! סם שחק בקלפיו בהצלחה. כ–ן! מה שאדם יכול לעשות כשיש לו כסף…

איש אחד, לבוש נעלי-כובד ונושא מוט ארוך שבקצהו חבילת חוטי-ברזל, נכנס בקרקוש אל רחוב-הצפון. גבו היה כפוף, זקנו לא גזוז, מגבעת עמוקה, שחורה וחלודה, שמוטה מעל עיניו. הוא עמד אצל מספר 17, הרים מוטו, והקיש בחוטי-הברזל ברעש על שמשות החלון. קול ענה לו, דשו המשיך דרכו עד בית מרת דורבל, שם חזר על מעשהו. – קומי, נערה, – אמר, כשקול הלן השיב לקריאתו: – קומי, נערה, חמש וחצי, יום השני, והגשם יורד. – הוא כִּתף את מוטו ויצא, מקשקש ברגליו, מן הרחוב. אלה שהיו מובטלים הוסיפו לישון.

דממה.

מאורות התחילו מופיעים באחדים מן החלונות התחתונים של הבתים.

חנות-המכולת שבפנת הרחוב התלקחה חשמלית. מדי פעם בפעם עברו נשים כרוחות-מתים, לובשות מטפחות סדורות באופן שיהיה מוצפן על מה שהן נושאות מתחתן. באפלולית, היו הנשים האלה דומות לנזירים שמנים, מכוסי גלימותיהם.

בבית מרת דורבל, ירדה הלן, משמיעה “אַה – אַה” מתוך נמנום. היא גששה בידה על מדף המטבח הקטן למצוא גפרורים, שפשפה אחד והדליקה את הגז. האור הכאיב עיניה; היא מצמצה בעפעפיה, חנקה אנחה בקרבה, גרדה ראשה בידה האחת והרימה השניה בחילוץ-עצמותיה. היא רעדה ומשכה כתפים. היה קר. היא התכופפה, נקתה את האח, ומלאה אותה נייר, נטלה את האלונטית וצעדה כבדות אל החצר, כעמדה תחת המדרגות לקרוא: – קומה-נא, נער, הארי. חמש ועשרים לפני שש. יום השני, והגשם יורד. –

היא הסירה את בריח-הדלת, והלכה אל הפנה אשר שם אצור הפחם. עוד אנשים, בחצרות הסמוכות, היו גורפים פחמים, וגרידת מגרפותיהם צרחה קשות באויר-הבוקר השקט.

קול-תקיעה עצוב של חצוצרת ספינה נשמע מנמלה של סאלפורד…


  1. טעות דפוס במקור וצ"ל: טובים [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  2. השגיאה במקור וצ“ל: ”הוא" [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  3. הטעות במקור, וצ“ל ”היא" [הערת פרוייקט בן–יהודה]  ↩

  4. הטעות במקור וצ“ל: ”היא הביטה" [הערת פרוייקט בן–יהודה]  ↩

  5. הטעות במקור וצ“ל ”עשתה" [הערת פרוייקט בן–יהודה]  ↩

  6. הטעות במקור וצ“ל ”לי" [הערת פרוייקט בן–יהודה]  ↩

  7. הטעות במקור וצ“ל ”שתהיה" [הערת פרוייקט בן–יהודה]  ↩

המלצות קוראים
תגיות