רקע
ברל כצנלסון
מתוֹך העבוֹדה

(קטעי דברי ממה שנאמר בּועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּראשוֹן-לציוֹן, כּ“ט בּכסלו תרע”ד)


 

א. בּמוֹשבוֹת הישנוֹת1    🔗

שוּב אנוּ עוֹמדים בּחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מה היא עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, מה ערכּה וּמה תוֹעלת בּתלָאוֹתיה? לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה (וּודאי לא האחרוֹנה) בּמשך ימי תקוּפת העליה החדשה, עליית העבוֹדה, שהשאלה עוֹברת בּמחננוּ. עוֹברת, אמרתי. בּאמת הרי גם אינה עוֹברת כּלל. היא קמה וגם ניצבת. אלא שפּעמים היא פּוֹרצת בּיתר עוֹז. הפּעם בּאוּ מאוֹרעוֹת רחוֹבוֹת2 עם כּל העלבּוֹן הגדוֹל וּמרי-הכּעס וּמַפּח-הנפש שאחריהם והוֹסיפוּ לשאלה חוֹזרת זוֹ את חריפוּת הרגע וּמרירוּתוֹ. בּאה עליית החוֹרף החדשה, המתגבּרת, עם בּקשת העבוֹדה וחסרוֹנה, וּתלאוֹת החוֹמר וּמצוּקוֹת הנפש וּמבליטים וּמשלימים אוֹתה. בּנוּסח השאלה, בּאוֹפן הצגתה אמנם בּא שינוּי, שינוּי חשוּב וניכּר. אם לפנים, טרם יתגלוּ לפנינוּ אָפקי עבוֹדה אחרים מחוּץ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, היתה שאלת התכלית והערך חלה על כּל עבוֹדתנוּ, אין יוֹצא, והיתה משוּלבת בּיאוּש מסוּג ידוּע, בּרפיוֹן ידים ושפלוּת הרוּח, ותוֹצאתה – יציאה ועזיבה, יציאה ועזיבה; הנה הפּעם בּאוּ מעט המעשׂים שנעשׂוּ על ידינוּ, בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ, בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתחלוֹת הקטנוֹת, ה“כּזית”ים של ישוּב עוֹבד ושוֹאף לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, הפּירוּרים של עבוֹדה ישוּבית לאוּמית, והם הם שנתנוּ לשאלה זוֹ את צוּרתה הנוֹכחית: היאוּש והבּיטוּל חל רק על חלק אחד של עבוֹדתנוּ, על כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הישנוֹת, וּשלילה זוֹ בּאה בּשם החיוּב, בּשם העבוֹדה הצריכה להיעשׂוֹת, בּשם הישוּב העוֹמד להיוָצר.

לפני זמן-מה לא היתה מצטיירת השקפת-ישוּב אחרת לפּוֹעל בּארץ-ישׂראל מאשר האמוּנה בּכיבּוּש העבוֹדה היסוֹדית, הפּרימיטיבית. וכל הפּוֹרש ממנה – ממקוֹר חיי העבוֹדה היה פּוֹרש. שאיפת העבוֹדה, שמתחת להכּרה העמיקה אָשיוֹתיה, העמיקה לחפּוֹר, לחוּש וּלכוון, ידעה בּעליית הכּרתה הראשוֹנה רק אוֹפק אחד: המוֹשבוֹת הקיימוֹת כּהוָיתן, אלא שנעשׂה בּתוֹכן חילוּף אחד, בּמקוֹם העוֹבד השׂכיר הזר, בּא העוֹבד השׂכיר שלנוּ. הכּוָנה היתה אחת: לזַכּוֹת את האִכּר, הכּוֹרם, הפּרדסן בּחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי, אם לשם גאוּלת האוּמה אוֹ בּתוֹר מַעבר לחיים סוֹציאַליים אחרים בּעתיד, הכּל לפי המתכּוון. והכּרה זוֹ, למרוֹת כּל הטיפּוּח הרב, בּאה עד מַשבּר-משנה. חוֹמוֹת יריחוֹ של העבוֹדה הזרה וּמשטר החיים הבּנוּי עליה לא נפלוּ מפּני תרוּעוֹת מחננוּ הקטן. וּמחננוּ אף הוּא לא נשאר מַתמיד על עָמדוֹ. מי שבּרח – בּרח, מי שנשתקע בּבִיצת החיים (גם עוֹברי-אוֹרח, הנספּחים על כּל לוָיה מזדמנת, לא חסרוּ לנוּ), וּמי שמתוֹך העבוֹדה עצמה צמחוּ לוֹ כּנפים לחוּש וּלהבין, כּי שאיפת העבוֹדה היא עד לאין חקר יוֹתר רחבה ועשירה מאשר הרעיוֹן להתחרוֹת עם הפּוֹעל בּן-הארץ על ידי השפּלת הצרכים, מאשר הפּרספּקטיבה לקיוּם עלוּב של דוֹרוֹת “בּאטראקים”3, כּי בּכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת בּתוֹר מַשׂא-נפש – אין די מַלא את הנפש. וּמתוֹך העבוֹדה והעשׂיה של המעטים נתגלוּ מרחבים. וּבשם המרחבים האלה – מרחבים שבּטרם יֵרָאוּ לעין הם קוֹראים לנוּ מרחוֹק וּמחייבים מקרוֹב, דוֹרשים מאִתנוּ עליית-נשמה בּלתי-פּוֹסקת גם בּעבוֹדה וגם בּחיי אנוֹש – אוֹמרים אצלנוּ עכשיו: חדלוּ לכם מהמוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אין תקוה לעוֹבד העברי מהן, לריק יגענוּ. האוּמנם?

ואוּלם קל ואוּלי גם נעים לבטל את הישן והמקוּלקל בּשם חיוּב יוֹתר גדוֹל וחשוּב העתיד לבוֹא. אלא שמצב-רוּח זה טעוּן בּיקוֹרת וחשבּוֹנוֹת ישרים. אַל נתן לוֹ להוֹליכנוּ שוֹלל בּחשבּוֹנוֹת מוּטעים וּמוּגזמים. סוֹף סוֹף הלא בּקשרי מלחמה תמידיים אנוּ עוֹמדים: בּמפריעים רבּים וקשים מבּית וּמחוּץ. וּמחשבּוֹנוֹת מוּטעים תסבּוֹל קוֹדם כּל העבוֹדה שלנוּ, כּי בּהם משנה-חוּלשה וּמכשוֹל על מכשוֹלינוּ.

העליה החדשה, עליית העבוֹדה, מוֹנה כּבר עשׂר שנוֹת חיים. וּמקץ עשׂר שנים, כּשאנוּ בּאים לחַשב את חשבּוֹן העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת – הרינוּ רוֹאים רק מה דל וָמךְ ערכּנוּ, ועד כּמה המטרה, כּיבּוּש העבוֹדה, ממנוּ והלאה.

כּל השקעת-רכוּש חדשה, כּל מטע חדש, כּל כּניסה של משפחה עשירה לתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת – מַרבּים את העבוֹדה הזרה וּמרחיקים אוֹתנוּ משאיפתנוּ, גוֹזלים חלק מתקוָתנוּ. עדיין לא נמדד ולא נחקר אצלנוּ מצב העבוֹדה הזרה ואין אנוּ יוֹדעים כּלל על דבר צמיחתה וגידוּלה הבלתי-פּוֹסקים. מי שאינוֹ עוֹבד אין לוֹ שוּם מוּשׂג ואינוֹ יכוֹל לצייר לעצמוֹ כּמה עבוֹדה קוֹלטת לתוֹכה אדמת תרבּוּת, אדמת נטיעוֹת והשקאה. ואיזה חלק מתוֹך כּל זה נעשׂה על ידינוּ? הלא כּל עיקר העבוֹדה הזאת נעשׂה גם עכשיו, כּמקוֹדם, בּידי זרים.

וּמַהוּ כּל הריבּוּי העלוּב של העבוֹדה העברית בּמשך עשׂר שנים מוּל חיל הרכוּש הנוֹסף והעבוֹדה הזרה שנקלטוּ בּזמן האחרוֹן בּאדמת הישוּב הישן, נקלטוּ וגם עשׂוּ פּרי?

וּמצב הפּוֹעל הבּא?

עדייין שערי המוֹשבוֹת, גניהם וּפרדסיהם סגוּרים לפניו. עדיין ישנן כּמה וכמה נחלאוֹת יהוּדיוֹת שכּף-רגל עוֹבד יהוּדי לא עלתה עליהן. כּּל אוֹתוֹ הקוֹשי של הכּניסה לתוֹך העבוֹדה, של קבּלת עבוֹדה וחוֹסר העבוֹדה לפרקים קרוֹבים, וּתנאי הקיוּם הקשים, והעלבּוֹן התמידי, הבּלתי-פּוֹסק, בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, ההרגשה שאתה פּה אוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, שגם בּלעדיך יכוֹלים פּה “בּעגעהען זיך”, שאתה פּה מיוּתר, והוּא, האזרח, הוּא כּאן נחוּץ וּבלעדיו בּאמת אין פּה היכוֹלת להתקיים; וכל הסביבה המבטלת וּמדכּאה, הנכריה אוֹ מתנַכּרת – האין בּכל זה כּדי לשַגע, להמית את אש הנעוּרים, לשבּוֹר את כּל התקווֹת והרצוֹנוֹת הטוֹבים, למרר את הנפש לעוֹלמי עד? יאוּש וּמפּח-נפש בּכל פּינה שאתה פּוֹנה.

ואת כּל הדברים האלה, אם חי אתה ועוֹבד בּתוֹך המוֹשבה הישנה, הנך חוֹשב לא פּעם ולא פּעמַים, אלא רוֹאה וחש מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּבּוֹקר וּבערב אתה עוֹבר על פּני הפּרדסים הנטוּעים והניטעים – ו“לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחוֹרָה הִרְטִיבוּ”. בּערב בּערב אתה פּוֹגש צעירים וּצעירוֹת, פּזוּרים ויתוֹמים בּתוֹך הסביבה הזרה, מבקשים עבוֹדה – ואיננה בּשבילם, ונכלמים הם מתפּזרים לזויוֹתיהם. וגם את הסביבה עצמה אתה רוֹאה בּכל הזדמנוּת ואת יחסה, יחסה לפּוֹעל ולעבוֹדה שהיא נוֹתנת אוֹ אינה נוֹתנת לוֹ כּרוֹב חסדה. וככה יוֹם יוֹם, ערב ערב, שנים תמימוֹת.

וּמִמרוֹמי הנפש בּוֹקעת השאלה: למה כּל העמל הזה, וּמה תוֹעלת בּכל הנשמוֹת הצעירוֹת המוֹסרוֹת את עצמן טרף לשיני הסביבה המשחיתה בּהן?

ואוּלם אנחנוּ לא נאמר לכלוֹא את רוּח המעפּילים לעלוֹת, כּמוֹ שאמרוּ לעשׂוֹת ועשׂוּ רבּים וטוֹבים לפנינוּ, שידעוּ בּבירוּר וּבבטחה שארץ-ישׂראל זקוּקה לא לעוֹבדים אלא לבעלי ה“מאוֹת”. לא נעשׂה את זה, מפּני שאין אנוּ מסתפּקים בּזה שאנוּ רוֹאים לפני עינינוּ, מפּני שעינינוּ נשׂוּאוֹת מעֵבר לישוּב הישן. אנחנוּ נכוֹנים לעבוֹר את כּל המדוֹרוֹת של הישוּב הישן, יען כּי חוּץ מגבוּליו אנוּ אוֹמרים לתקוֹע את יתדוֹתינוּ, יען כּי עבוֹדתנוּ בּתוֹכוֹ היא בּשבילנוּ רק פּרוֹזדוֹר לעוֹלם אחר, לעוֹלם העתיד להיבּנוֹת בּכוֹחוֹתיה של העבוֹדה העברית. וּמאמינים אנוּ בּכוֹחוֹתינוּ וּבכוֹחוֹת אלוּ שיבוֹאוּ אלינוּ, ויִלָווּ אלינוּ, שעוֹד נפלס לנוּ דרכים. והרגשה זוֹ, והכּרת העבוֹדוֹת האחדוֹת שעשׂינוּ – הכּיבּוּשים, הקבוּצוֹת, השמירה, מוֹשבי הפּוֹעלים, כּל אלה שעוֹד לא הצטרפוּ לשיטה, אבל בּלב כּבר היוּ לאחדים: ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם – הרגשה זוֹ וּשאיפה זוֹ הן הן המאַמצוֹת את ידינוּ ואת לבּנוּ.

––––––––

ואף גם זאת. חשבּוֹנוֹת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת טרם נגמרוּ. גם אחרי כּל הדברים שנאמרוּ לעיל, דברים שמהם אין לגרוֹע, יש עוֹד מה להוֹסיף. יש עוֹד להפוֹך ולהפוֹך גם בּערך זה שנעשׂה בּמוֹשבוֹת על ידי העבוֹדה העברית. גם בּערך כּיבּוּש העבוֹדה עצמוֹ ותוֹצאוֹתיו.

אמת החיים וּרצוֹן החיים מחייבים אוֹתנוּ לאמוֹר לעצמנוּ, כּי עם הכּרת כּל קשי-המצב וּמרוֹרוֹתיו, עדיין אין מקוֹם לביטוּל ערך עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת עשׂתה פּרי.

כּן, חברים, “התקווֹת הגדוֹלוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא נתקיימוּ”. גם מבּחוּץ גם מבּפנים לא התמַעטוּ בּמשך עשׂר השנים האלה העיכּוּבים. לא רב היה מחננוּ, מחנה הכּוֹבשים. וגם רבּים מאִתנוּ בּרחוּ מן המחנה בּאפס כּוֹח ורצוֹן, בּהעדר קוּרבה אמיתית לעבוֹדה, ואוּלם “נוֹע תנוּע”.

כּאלף נפש עוֹבדוֹת בּיהוּדה, וכחמש מאוֹת בּגליל – זוֹהי הנפש אשר רכשנוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ. וּמזה כּשמוֹנה-תשע מאוֹת נפש עוֹבדוֹת בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת. הנה הוֹלכת ונוֹצרת המשפּחה העוֹבדת בּזקניה וּבנעריה. הנה נפתח פּתח צר ודרכּוֹ נכנסת העבריה העוֹבדת, הכּוֹבשת לה מקוֹם בּתנאים הכי-קשים ועל אף כּל המכשוֹלים. הנה עליית תימן – מי גרם לה ואת ערכּה בּעתיד מי יראה? הנה צמחוּ לנוּ שכוּנוֹת עוֹבדוֹת: נַחליאל, מחנה-יהוּדה, שכוּנת התימנים בּרחוֹבוֹת. מי יֵדע לנבּא כּמה קבוּצוֹת, כּמה מוֹשבי עוֹבדים עתידים אלה להוֹציא לנוּ? והנה מוֹשבי העוֹבדים – עין-גנים, נחלת-יהוּדה. גם אלה דרך המוֹשבוֹת הישנוֹת בּאוּ אלינוּ. ואת כּל אלה מי גידל לנוּ?

וצריך עוֹד לעמוֹד על עיקר הדבר. עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת לא זה בּלבד שפּרצה וּפוֹרצת איזה סדקים בּתוֹך המוֹשבוֹת, סדקים שאוּלי גם יתרחבוּ מאליהם, ערכּה העיקרי הוּא בּזה ששימשה פּרוֹזדוֹר וּבית-הכנה לצוּרוֹת העבוֹדה והישוּב החדשוֹת. כּּיבּוּש העבוֹדה בּתוֹך הישוּב הישן חדל להיוֹת מטרה בּפני עצמוֹ, דרכּוֹ אנוּ עוֹברים הלאה, והוּא היה לנוּ למוֹט-תנוּפה בּשביל התפּתחוּת הישוּב החדש. וכיבּוּש העבוֹדה היה “אב-מלאכה” לכל עשׂייתינוּ. ממנוּ פּינה, ממנוּ יתד.

אילמלא העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אילמלא התנוּעה לכיבּוּש העבוֹדה, לא היוּ לנוּ כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי הפּוֹעל ועל יסוֹד העבוֹדה העברית. העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה. והעוּבדה כּוֹבשת את ההכּרה, מעוֹררת מוּסר-כּליוֹת ודוֹחפת למחשבה ולעשׂיה. מי שלימד אוֹתנוּ אמוּנת-אוֹמן בּעצמנוּ וּבעבוֹדתנוּ, את ההכּרה “כּי אם אני כּאן – הכּל כּאן”, כּיון גם אל המציאוּת “הכי-ריאַלית”. נקיפת המַעדר, שערכּה בּה בּעצמה, עוֹשׂה רוֹשם בּכל הספֵירוֹת, גם בּאלה שקוֹרין להן עליוֹנוֹת. אם למשל, תוֹשבי פּתח-תקוה שקנוּ את אדמת עין-חי, מוֹצאים לנחוּץ, לפּחוֹת, לתקן תקנה בּכתב על דבר עבוֹדה עברית בּאדמתם, בּמהלך שתי שעוֹת מפּתח-תקוה, מה זה בּא ללַמדנוּ? האין זה שבּעבוֹדתנוּ בּפתח-תקוה אנוּ כּוֹבשים את העבוֹדה בּעין-חי? ולאו דוקא בּעין-חי. כּּל כּיבּוּשי-העבוֹדה החדשים מרוּחמה עד דגניה, תחילתם נעוּצה בּתוֹך נקוּדת-הכּיבּוּש הראשוֹנה, בּתוֹך העבוֹדה והמלחמה בּעד העבוֹדה בּמוֹשבה הישנה.

כּיבּוּש-משנה היא עבוֹדתנוּ. כּּוֹבשים אנוּ קוֹדם כּל את עצמנוּ, מחנכים את עצמנוּ בּעבוֹדה וּבניסיוֹן, עוֹשׂים את עצמנוּ כּלי ראוּי לתפקידוֹ. וכוֹבשים גם את האחרים, זוֹרעים את הכּרת העבוֹדה, בּוֹראים את אפשרוּתה.

ואת מלחמתנוּ בּעד העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אַל לנוּ לעזוֹב אף רגע, כּי בּנפשנוּ היא. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב בּתנאינוּ היוֹם על דבר ריכּוּז העליה בּתוֹך הפּינוֹת החדשוֹת שבּראנוּ בּלבד. לא לצמצם את העבוֹדה העברית בּתנאים ידוּעים וּבחוּגים מוּגבּלים כּוָנתנוּ, אלא להרחיב בּלי הפסק את ההיקף שלה, להכּוֹת גלים בּכל מלוֹא הארץ. לכל סדק, לכל פּרצה נשתדל להיכּנס וּלהכניס.

ועוֹד איזה שינוּיים הוֹלכים וּמתרקמים בּתוֹך חיי המוֹשבה עצמה. גדוֹלוֹת אַיִן, אבל החיים פּוֹסקים מעמידתם ומתחילים לשטוֹף, זה גם כּן מוסיף תקוה. ואנוּ – מארץ-ישׂראל לא ניוָאש, על תביעוֹתינוּ לא נוַתר. ואף על שעל אדמה אחד לא נסתלק מתקותנוּ. אָפקי העבוֹדה העברית אינם מוּגבּלים. והרבּה שלוּחים להיסטוֹריה. ואם בּמשך עשׂר שנים, בּכוֹחוֹת מצוּמצמים מאד, מבּלי נסיוֹן ועבר, מבּלי אפקים בּהירים, אפשר היה להכניס לתוֹך המצב הקיים אלף נפש עוֹבדת – הרי דבר הוּא. האין לנוּ לקווֹת שבּתגבּוֹרת הכּוֹחוֹת, בּהרחבת ההכּרה של העבוֹדה העברית, והעיקר בּהבנה אמיתית של ערך הישוּב בּעוֹבד וּבעבוֹדה נמרצת ליצרתוֹ, – נבקיע גם את החוֹמוֹת הבּצוּרוֹת?

כּשאני לעצמי, בּשעה שהנני מתבּוֹנן בּמה שנעשׂה על ידי העבוֹדה העברית וּבהשפּעתה, בּחיי היחיד והציבּוּר, בּחוֹמר וּברוּח, בּקפלים וּבקמטים שוֹנים של החיים, בּזויוֹת אשר לא פּיללנוּ – הריני משתוֹמם. לא שקר נחלנוּ. זר לא יבין זאת.

––––––––

עליית העבוֹדה הוֹלכת וּמתגבּרת. עלינוּ לפַנוֹת את דרכּה וּלהרחיב כּל כּמה שנוּכל את השערים לפניה. כּוֹח הקליטה של הישוּב החדש, העוֹבד, הוּא עדיין קטן, אינוֹ מספּיק. נתאמץ נא להרחיב את הפּה הצר של בּית-הקיבּוּל הגדוֹל, של המוֹשבוֹת הישנוֹת. תשמשנה הן לנוּ בּתי-ספר, חַווֹת-חינוּך.

יש ויש ללמוֹד בּתוֹך הישוּב ה“ישן”, בּעל העבר של שלוֹשים ומעלה: ועלינוּ ללמוֹד בּוֹ וּמתוֹכוֹ. נקח כּל מה שאפשר לקחת מתוֹכוֹ. וּבצאתנוּ ממנוּ למרחב, לעוֹלם היצירה הישוּבית – נעלה מבּית-המדרש הזה את כּל החיוּב שישנוֹ בּוֹ, נלמַד בּוֹ קוֹדם כּל לעבוֹד ולדעת את העבוֹדה למקצוֹעוֹתיה, את הסַדרנוּת הבּעל-בּיתית, את מסוֹרת העבוֹדה, את כּל מה שיש ללמוֹד אצל המשוּבּחים שבּוֹ. אפס, דבר אחד לא נוּכל ללמוֹד בּוֹ – את האכּרוּת השלמה, רבּת הסעיפים, כּי איננה פּה. את כּל אוֹתם הסעיפים שהם הם גוּפי המשק של האכּר: את גן-הירקוֹת, ואת הטיפּוּל בּפרה, את גידוּל העוֹפוֹת ואת תעשׂיית החלב – לא נמצא פּה, כּי נפקד מקוֹמם בּישוּבנוּ הישן; דברים אלה אינם ניתנים להיעשׂוֹת בּידי אחרים.

אבל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת שלנוּ יש ללמוֹד לא רק מה שאפשר לעשׂוֹת כּי אם גם מה שאסוּר לעשׂוֹת, אם חֲפֵצֵי עבוֹדה וחיי-אנשים אנחנוּ. יש דברים שכּדאי להתרחק מהם גם בּעוֹדנוּ שם, ועל אחת כּמה וכמה בּצאתנוּ משם.

וראשית כּל – העבוֹדה הזרה. לכאוֹרה אין צוֹרך לברר בּקרב חוּגינוּ אנוּ את הענין הזה. העוֹבד העברי בּארץ הרגיש מן הרגע הראשוֹן את טעמה של “האנטישמיוּת הכּלכּלית” וידע להעריך אוֹתה. בּזמננו צריך להיוֹת עיור אוֹ חרש בּכדי שלא להבין כּי בּשלטוֹן העבוֹדה הזרה אין שוּם תקוה לישוּב עברי בּארץ. ואוּלם כּוּלם מבינים מה ערכּה של תחית-עם הנעשׂית על ידי קבוּצת סרסוּרים ורוֹדי-עבדים על כּתפי עם זר. על מה, שכּמדוּמני, עדיין לא עמדוּ אצלנוּ די, זהוּ אָפיה של העבוֹדה הזרה. זוֹהי לא סתם עבוֹדת שׂכירים, בּני עם זר, מפּני שתחת הצוּרה הקפּיטליסטית החיצוֹנית מסתתר דבר הרבּה יוֹתר נוֹרא ואיוֹם – כּל הסימנים המוּבהקים של משטר העבדוּת ויחסי-האנשים השׂוֹררים בּוֹ. והרבּה, הרבּה דברים מחיינוּ הארץ-ישׂראליים יתבּררוּ לך רק כּשתכּיר לדעת שבּתוֹך סביבה של שעבּוּד, של רוֹדי-עבדים אתה נמצא. וזוֹהי גם אחת הסיבּוֹת העיקריוֹת מדוּע כּל כּך קשה לפּוֹעל עברי למצוֹא לוֹ מדרך כּף-רגל. וזוֹהי אוּלי הסיבּה, מדוּע זכתה עליית התימנים לקבּלת-פנים כּזוֹ בּמוֹשבוֹת, וּמדוּע קוֹרים אצלנוּ מקרים כּאלה שבּשוּם חברה הגוּנה אי אפשר להם שיקרוּ. וּכשאתה חי בּזה הנך קוֹלט מבּלי משׂים את אויר השעבּוּד הזה (למשטר זה יש, כּמוּבן, גם מעריצים שלוֹ, המוֹצאים בּוֹ הרבּה צדדים אידיאַליים, כּדרך כּל “הקריפּוֹסטניקים”, וּמגינים עליו בּשם קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וּבשם פּוֹליטיוּת וּסתם מעלוֹת טוֹבוֹת. וּמוּבן, שבּפיהם אנחנוּ – השוֹביניסטים ועוֹד ועוֹד). וּדעוּ לכם, שכּל זמן ש“משטר-קוּרבּאטש” זה ויחסים ציבּוּריים אלה יָשׂוֹרוּ בּתוֹך ציבּוּרנוּ – אין לנוּ תקוּמה בּכל המוּבנים. אין חיי אנוֹש, אין חינוּך לילד, אין מעמד לאשה, למשפּחה. בּמקוֹם שערך האדם העוֹבד הוּא אפס, שתשלוּם שׂכר-הפּוֹעל נעשׂה בּעזרת המַגלב, בּמקוֹם שלית דין ולית דיין כּלפי החַוַגָ’ה4 – תפרח תרבּוּת מיוּחדה. אוּלי יחשוֹב מי על דבר זה: אנה עלוּל לצעוֹד הישוּב הבּנוּי על עבוֹדת עבדים? איזה מין בּעלי-מוּם עתידה לגָדל סביבת-שעבּוֹד זוֹ?

וּבגזע העבוֹדה הזרה, השקפת עוֹלמה ויחסיה האנוֹשיים פּרחה המשגיחוּת שלנוּ. יש טוֹעים וחוֹשבים שהמשגיח זהוּ מעין ה“פוֹראַרבּייטר”, כּביכוֹל, שבּארץ-ישׂראל, מעין האוּמן שבּבית-חרוֹשת, ורוֹאים בּמצב זה זכוּת יתירה, טעם לשבח. טעוּת מעיקרא היא. יש אמנם גם פּוֹעלים-משגיחים למחצה ולשליש, העוֹבדים לפי שעה עד שיזכּוּ לעלוֹת בּסוּלם המשגיחוּת. הרבּה מדרגוֹת למַשגיחוּת. אבל חזיוֹן המשגיחוּת כּשהוּא לעצמוֹ הרי הוּא מעֵבר לעבוֹדה. זהוּ פּרוֹדוּקט מיוּחד של חיינוּ הכּלכּליים והציבּוּריים, חוּליה הכרחית בּמשטר השעבּוּד שלנוּ. אפשר לשעֵר שחזיוֹן ממין זה ישנוֹ גם אצל הגרמנים המעבידים את הכּוּשים בּאפריקה.

יש אוֹמרים בּתמימוּתם – ואוּלי מבּלי כּל תמימוּת – שאילמלי היוּ הפּוֹעלים הטוֹבים הוֹלכים ונעשׂים משגיחים היוּ מביאים בּזה תוֹעלת לכּלל ולעבוֹדה העברית בּפרט. מילא, מלבד זה, שקרבּן כּזה לא יֵרָצֶה כּלל וּכלל, שבּעלי הנפש לא יסכּימוּ להיוֹת נוֹגשׂים אפילוּ לתוֹעלת הציבּוּר, הנה צריך להבין שהדבר כּשהוּא לעצמוֹ, המַשגיחוּת, יש לה הגיוֹן פּנימי וחוּקי קיוּם שלה. והגיוֹן המשגיחוּת מתנגד בּתכלית לעוֹבד העברי, מפּני שהמשגיחוּת עצמה כּל קיוּמה תלוּי בּעבוֹדה הזרה וּממנה לחמה נמצא; מפּני שהמשגיח הוּא סוֹף סוֹף מקל-חוֹבלים בּידי בּעל-הבּית, וּבמקוֹם שבּעל-הבּית איננוּ רוֹאה חשבּוֹן אוֹ צוֹרך לעבוֹד בּיהוּדים – לא יהין המשגיח לעבוֹר על דעתוֹ. להיפך, להחמיר קצת, “להצטיין” – אדרבּא ואדרבּא. יען כּי על המטבּע של משגיחוּת טבוּע: עבדוּת וחנוּפּה מצד אחד – כּלפי בּעל-הבּית, שׂררה ויהירוּת מצד שני – כּלפי הפּוֹעל. בּכלל, אין מַשתלה יוֹתר טוֹבה לטפּח הכנעה ושפלוּת מאשר מוֹסד המשגיחוּת. הטוֹבים, שמרפיוֹן-רוּח וּמהסתבּכוּת המסיבּוֹת נכנסוּ לתוֹך בּיצה זוֹ, ואוּלי גם התבּרכו בּלבּם שהוֹעֵל יוֹעילוּ, העלוּ בּידיהם רק חַרסי נשמוֹתיהם השבוּרוֹת, והרוֹב שוֹקע, שוֹקע ונעשׂה צר ואוֹיב לעבוֹדה העברית.

אוּלי כּדאי לעמוֹד גם על הערך הסוֹציאלי-פּוֹליטי של המשגיחוּת. בּיצירת יחסים בּינינוּ וּבין עם הארץ תוֹפסת דמוּתוֹ של המשגיח מקוֹם מיוּחד. העוֹבד האזרח אינוֹ מכּיר כּל כּך את החַוַגָ’ה הגדוֹל ואינוֹ סוֹבל כּל כּך ממנוּ בּמידה שהוּא סוֹבל ממַשגיחוֹ, שבט הנוֹגשׂים החי, אשר אוֹתוֹ הוּא פּוֹגש תמיד. יוֹם יוֹם הוּא שׂבע את מראה-פּניו ותהלוּכוֹתיו עִמדוֹ. הוּא הסרסוּר הכי-קרוֹב בּין הרכוּש והעוֹבד. וּבמוּבן זה הריהוּ היוֹרש של תפקיד היסטוֹרי: תפקידוֹ של המוֹזג, המַלוה, הסרסוּר בּכּפר הרחוֹק שבּארצוֹת הצפוֹן. הצריך להזכּיר גם את תוֹצאוֹת התפקיד הזה שמילאוּ אבוֹתינוּ? וּמי יוֹדע אם לא יבוֹא יוֹם שאֶת מקוֹמוֹ של “יענקל” המוֹזג בּסיפּוּרוֹ של גוֹגוֹל5 יקח הנוֹגשׂ העברי בּספרוּת הערבית החדשה?

הצוֹרך בּמשגיחים עברים גדוֹל הרבּה יוֹתר מאשר בּפּוֹעלים עברים. בּחסרוֹנם מרגישים תמיד וניכּרת התאמצוּת בּלתי-פּוֹסקת למשוֹך את הפּוֹעל למשגיחוּת. השתדלוּת זוֹ גם מצליחה. וּמלבד הרבּה “לא-יוּצלָח”ים שאינם יוֹדעים עבוֹדה וּפוֹנים למלאכה נקיה וקלה זוֹ, – צעקת יאללה" – הלכוּ והוֹלכים גם עכשיו מאִתנוּ כּאלה, שהיוּ מסוּגלים אוּלי להביא איזוֹ תוֹעלת בּיצירת ישוּב בּריא, להשתתף בּעבוֹדתם בּהרחבת ההיקף של עבוֹדה עברית. המשגיחוּת אכלה אוֹתם.

כּשאנוּ עוֹמדים בּזמן האחרוֹן לפני קבּלת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ – היכן הם הפּוֹעלים המסוּגלים לכך, שנתנוּ לנוּ מוֹשבוֹת הנטיעוֹת בּיהוּדה? אינם כּמעט. אף לא נער יִספּרם.

סביבה זוֹ של עבוֹדה זרה וּמַשגיחוּת היא היא המפריעה בּעד חייה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, היא היא המקצצת את הכּנפים וּמשיבה עד דכּא, מַבריחה וזוֹרה את הכּוֹחוֹת לרוּח. הפּוֹעלים שמתאַזרחים בּמוֹשבוֹת יוֹנקים מאַתמוֹספירה זוֹ וּמאוֹצר מוּשׂגיה, חייהם מתדלדלים, ואין מי שיוֹשיט יד לחָדש הבּא.

עם הכּרת כּל קשי המצב שבּמוֹשבוֹת הישנוֹת אין בּכל זאת לפנינוּ דרך אחרת מאשר להראוֹת עליהן לבּאים מחדש בּתוֹר כּוּר-המַצרף. וּמי שחוֹנַן בּדי כּוֹחוֹת הגוּף והנפש, יעמוֹד בּכל הנסיוֹנוֹת ויצא שלם. אפס, אל נסתפּק אנוּ, האזרחים בּארץ, בּמצב של מסתכּלים מן הצד לגבּי חברינוּ החדשים. נשתדל לברוֹא מקרבּנוּ בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת סביבת-חיים נפשית, בּמקוֹם סביבת-הכּפוֹר, הבּיטוּל והדחיה שמסביב. הצעיר והצעירה הבּאים אל המוֹשבה, הניתקים רק זה מסביבת-המשפּחה, מחיי אחים ורֵעים, צריך שימצאוּ להם בּתוֹך המוֹשבה הישנה והמתנכּרת להם משפּחה חדשה, משפּחת חברים, שתעזוֹר לשׂאת את התלאוֹת מסביב. עזרת חברים, חיים קוּלטוּריים, ענינים ישוּביים כּלליים, הרגשת אזרחוּת ארץ-ישׂראלית – כּל אלה צריכים להגן וּלבצר את סביבתנוּ אנוּ. בּכל אלה צריכים החדשים למצוֹא עזר וסעד – וָלא, וחטאנוּ להם וגם לנוּ לעצמנוּ. בּיחס הבּיטוּל אל החדש הבּא, היחס המתגלה אצל רבּים מהפּוֹעלים הישנים שהספּיקוּ לספּוֹג את השפּעת הסביבה, הנם נוֹתנים לעצמם תעוּדת עניוּת, הזדקנוּת וטמטוּם-הנפש, והעיקר, מניפים גרזן על האילן שבּוֹ אנוּ כּוּלנוּ עוֹלים, מוֹנעים מנפשם את אפשרוּת הצמיחה והיניקה.

לתיקוּן המצב, הקלת החיים והרמת הרוּח בּתוֹך המוֹשבוֹת ישנן סגוּלוֹת בּדוּקוּת וּמנוּסוֹת מכּבר. העצה היעוּצה: יסוּד מוֹסדוֹת. לשכוֹת עבוֹדה, מטבּח, קלוּבּ, סידוּר שיעוּרי-ערב וּקריאוֹת. ואמנם, כּל אלה יכוֹלים להיוֹת לנוּ לברכה רבּה. ואין צוֹרך לפרש את ערכּם. אבל אל נשכּח כּי חשוּב לנוּ לא רק מה שנעשׂה, כּי אם כּיצד שיֵעשׂה. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ הפּוֹעלים, כּוֹחם לא בּאמצעים חמריים עשירים, לא בּפקידוּת חרוּצה, לא בּאַפּרטים מסוּדרים יפה, לא בּרשמיוּת חזקה וּשלטים, לא בּנשׂיאוּת וּבהתנַשׂאוּת – לא בּאלה כּוֹחנוּ גדוֹל. כּּוֹח עבוֹדתנוּ וערך מוֹסדוֹתינוּ בּחוֹם הנפש, בּאהבה וּבמסירוּת שנשקיע בּהם. והנפש החיה צריכה לפעם בּכל עבוֹדתנוּ, ואם לאו – אין לה ערך. בּתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת עלינוּ להתכּוֹן לחיים המחכּים לנוּ אחר כּך. אין אנוּ אזרחי המוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם אזרחי ארץ-ישׂראל. והרגשה והכּרה זוֹ של שוּתפוֹת בּכל מה שנעשׂה בּעוֹלם הישוּב החדש צריכה למלא את נפשנוּ, והיא גם תכין את צעדינוּ. המעשׂים הנעשׂים מקרוֹב וּמרחוֹק, מוֹשבי העוֹבדים הנבנים, העבוֹדה בּרשוּת עצמה של קבוּצוֹת פּוֹעלים המסדרים וּמנהלים את העבוֹדה על אַחריוּתן, גאוּלת הארץ – כּל אלה צריכים לחדוֹר לתוֹך חיי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם שהם וּלעוֹרר מחשבוֹת וּשאיפוֹת. לא לעשׂוֹת מזה מימרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר – כּוָנתנוּ, כּי אם להכניס את זה לפי היכוֹלת אל תוֹך החיים והעבוֹדה. יתגבּרוּ ההתענינוּת וההתמַכּרוּת לעבוֹדה, הצוֹרך להשתלם וּלהתמַחוֹת, לחדוֹר אל תוֹך חיי המשק, ללמוֹד ולדעת ולעבוֹד, יתלקטוּ יחד חברים לחיי-חברים, לעזרת חברים, לקבּלת עבוֹדוֹת, לסידוּר החיים, יתכּוֹננוּ פּה הגרעינים לחיים משוּתפים, לעבוֹדה משוּתפת, לצירוּף הכּוֹחוֹת בּאחריתם. לתוֹך חברה חיה ומרוּתקת לא יחדוֹר גם הקוֹר מן החוּץ.

עזרת חברים וחיים משוּתפים היוּ יכוֹלים לשנוֹת לטוֹב גם את מצב האשה העוֹבדת בּמוֹשבה. תנאי קיוּמה של הנערה העוֹבדת הם הרבּה יוֹתר קשים בּכל המוּבנים מתנאיו של הפּוֹעל, ויחס הסביבה עוֹד יוֹתר מַשחית. ולמרוֹת כּל זה כּבר עברוּ הימים, עברוּ לבלי שוּב, שהאשה העוֹבדת היתה חזיוֹן בּוֹדד בּקִרבּנוּ, דבר מוּזר, יוֹצא מן הגדר. היא בּאה ותפסה לה מקוֹם למרוֹת הבּיטוּל, הלגלוּג ואי-ההבנה שפּגשה גם בּחוּץ וגם בּפנים, בּקרב רבּים מן הפּוֹעלים.

וצריך לציין, כּי יוֹתר מאשר בּחַווֹת וּבקבוּצוֹת-הפּוֹעלים כּבשה לה האשה מקוֹם בּתוֹך מוֹשבוֹת הנטיעוֹת. ועבוֹדת-המוֹשבוֹת מלבד תנאי הקיוּם הקשים, שאינה נוֹתנת גם לחם לשׂוֹבע, אינה נוֹתנת לאשה את האפשרוּת להתמַחוֹת בּעבוֹדוֹת העיקריוֹת של המשק, מפּני, שכּאמוּר, בּירקוֹת, גידוֹל פּירוֹת, עוֹפוֹת ותעשׂיה בּיתית, אין עוֹסקים בּמוֹשבוֹת שלנוּ. קבוּצוֹת קטנוֹת של עלמוֹת, המתחבּרוֹת לחיוֹת יחד, היוּ יכוֹלוֹת גם להשׂיג בּחכירה חלקת אדמה קטנה לירקוֹת, לסדר משק בּיתי – כּמה כּל זה עלוּל להקל את החיים, לחַנך וּלאַמץ.

על כּל זה אין להרבּוֹת דברים. מי שיש בּלבּוֹ מקוֹם לזה – יבין.

את רוּח הישוּב החדש ותקווֹתיו אנחנוּ צריכים להכניס לתוֹך חיי חברינוּ בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. וּבשם זה ילכוּ ויסבּלוּ ויכבּשוּ ויכינוּ מקוֹמוֹת לאחרים ויכינוּ את עצמם לחיים הבּאים.

 

בּ. יצירת ישוּב עוֹבד6    🔗

יצירת ישוּב עוֹבד. אוּלי תהיה מלה זוֹ הוֹלמת לתחנת המחשבוֹת וההגיוֹנוֹת שאליה הגענוּ. דוֹמה לי, שזוֹהי עכשיו “אם הדרך” לפּוֹעל העברי בּארץ.

לא בּבת אחת ולא בּעזרת תוֹרה קוֹדמת ורעיוֹנוֹת נתוּנים בּאנוּ לנקוּדה זוֹ. מקצוי ארץ צוֹבּר עפרוֹ של הפּוֹעל העברי וגם רוּחוֹ בּוֹ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצבה. בּמסילוֹת שוֹנוֹת הלכנוּ והוֹלכים, ועוֹד יוֹתר, בּאין אָרחוֹת תעינוּ ותוֹעים. בּיחידוֹת וּבציבּוּר, בּעשׂיה וּבמחשבה בּיקשנוּ את שבילינוּ, שבילי היחיד והרבּים. גם בּעבוֹדתנוּ הכנסנוּ כּוֹחוֹת וּמַאוַיים שוֹנים, ותקווֹת וכוַנוֹת שוֹנוֹת שׂמנוּ בּתוֹצאוֹתיה. וּבזויוֹת שוֹנוֹת – כּמעט מבּלי משׂים למי שלא השתתף בּהם – הלכוּ ונוֹצרוּ אוֹתם המעשׂים הבּוֹדדים, שתכנם העיקרי אחד היה: עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ, בּהנהלת עצמוֹ, בּאחריוּת עצמוֹ. עבוֹדה מבּלי עוֹל זרים, פּוֹריה, משוּחררת וּמשחררת. קראוּ להם איך שתקראוּ: קבוּצוֹת, קוֹאוֹפּרציוֹת, מוֹשבי פּוֹעלים, מוֹשבי עוֹבדים. מה היא הרוּח החיה בּכל זה אם לא העבוֹדה המשוּחררת והמשחררת? למה מצטרפים כּל הגיוֹנוֹתינוּ, אם לא ליצירת ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם?

מה שנעשָׂה, אם על ידי יחידים ואם על ידי קבוּצוֹת, נעשׂה בּמקרה, בּסירוּגין. אבל לא מקריים ולא מסוֹרגים היוּ מצב-הרוּח וּתנוּעת-הנפש שהוֹלידוּ את זאת. זה היה קבוּע בּחדרי לבבה של תנוּעת העליה והעבוֹדה מקַדמתה. זה ניזוֹן מאוֹתם המקוֹרוֹת, שמהם ניזוֹנה התנוּעה עצמה. והעבוֹדה ממש, חייה, כּשלוֹנוֹתיה ונצחוֹנוֹתיה, חשבּוֹנוֹת עוֹלמה וּמַאוַייה, הם הם שהביאוּ את זה לידי גילוּם. אכן, העבוֹדה לא הלכה ערירית ויצרה מה שיצרה מתוֹכה.

תנוּעת העבוֹדה העברית בּראה יש מאַיִן: בּראה את עוֹבד-האדמה העברי. בּראה את עוּבּרוֹ, צברה את עפרוֹ מכּל כּנפי ארץ ונפחה בּוֹ רוּח חיים. היא נתנה לוֹ גם את שאיפוֹתיו הישוּביוֹת. היא בּראה את היסוֹדוֹת האנוֹשיים הראשוֹנים ליצירת הישוּב העוֹבד, והיא גם בּראה את הצורך ואת הכּרת אפשריוּתוֹ. לעינינוּ הוֹלך ונברא העוֹבד העברי על ידי העבוֹדה העברית והוּא שוֹאף לתיקוּן, להשתרשוּת בּקרקע. המשק מתקדם וּמסתעף על ידי תנוּעת העבוֹדה העברית. היכוֹלת להתפרנס מחלקה קטנה ומעוּבּדת יפה מתקרבת, נבראת גם האפשרוּת הנפשית להשקיע כּוֹחוֹת בּכל פּינה של המשק, מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת שמא זה יעלה יוֹתר בּזוֹל על ידי אחרים; מתפּשטת הנטיה לעבוֹד וּלהתמַחוֹת בּזויוֹת הנידחוֹת של החקלאוּת, שעד השנים האחרוֹנוֹת לא טיפּל בּהם איש בּישוּבינוּ; האשה מתחילה לקחת חלק בּעבוֹדה החקלאית, – כּל אלה מקרבים את אפשרוּת יצירתוֹ של הישוּב העוֹבד, מקרבים את ימי גאוּלתה של העבוֹדה העברית.

בּפְנים, בּקרב מחננוּ, זה כּבר מתחיל להצטרף, אם לא לשיטה, להשקפת-ישוּב, הרי להלָך-נפש – מה שחשוּב אוּלי עוֹד יוֹתר בּשביל הַשְרָשַת החָדש בּחיים. כּּלפי חוּץ הכּל עדיין נשאר כּמו שהיה: בּמעשׂה-מקריוּת, בּעיוּן – פּאליאטיבים וּכלי-שרת. כּּל מה שנעשׂה ועוֹמד להיעשׂוֹת, כּל זה נעשׂה דרך אגב, על פּי הזדמנוּת המקוֹם והשעה. כּּל הענינים הללוּ, הקבוּצוֹת, מוֹשבי הפּוֹעלים, עדיין נמצאים בּגדר של טפל לגבּי העיקר (והעיקר מהוּ? הלא זה בּרוּר: לזרוֹת רשת לרגלי בּעלי המאוֹת). בּעבוֹדת הישוּב עדיין לא תפס רעיוֹן הישוּב העוֹבד מקוֹם כּלל. רק סדקים צרים נפתחוּ לפניו – ויש גם שהוּא מתחפּשׂ בּכלים שאוּלים, נכנס על פּי תעוּדה זרה – וּפוֹרץ לוֹ גדר. יוֹצא מגבוּלוֹת גָבלוּ לוֹ “שליטים”.

וּלהרחיב את הגבוּלים האלה בּמחשבה וּבעשׂיה, להרים את הישוּב העוֹבד על נס, לעשׂוֹתוֹ אבן-פּינה בּישוּב וּבמעשׂה הישוּב – והעיקר, להכין את עצמנוּ לקראת הישוּב החדש, שנהיה ראוּיים להיוֹת נוֹשׂאיו – זאת צריכה להיוֹת עבוֹדתנוּ אנוּ, הפּוֹעלים.

––––––––

הנסיוֹנוֹת המעטים ליצירת ישוּב עוֹבד נעשׂוּ בּשבילים אחרים. לא על הכּל עדיין אפשר לדבּר בּקוֹל. אין חזוֹן נחתם עדיין. עוֹד נוֹסיף להתפּזר וּלבקש הלאה בּשבילים הנגלים ושיגָלוּ לפנינוּ.

צוּרת הישוּב האחת שהיא כּבר יוֹתר בּרוּרה בּקויה הכּללים, אם כּי לא מסוּימה בּפרטיה, ועליה כּבר אפשר וגם צריך לדבּר. היא – מוֹשבי העוֹבדים, הבּנוּיים על יסוֹד של התנַחלוּת זעירה, יחידה, וּבעזרה הדדית, בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת ידוּעוֹת כּלפּי הציבּוּר. בּיטוּיה המדוּיק והשלם: עבוֹדה אינדיבידוּאַלית, קרדיט משוּתף, קרקע לאוּמית.

בּמוֹשבי העוֹבדים צריך קוֹדם כּל לראוֹת את מטרתם העיקרית: יִשוּב העוֹבד. צריך שיכּירוּ, כּי ישוּב העוֹבד זהוּ הא' והת' של ישוּב הארץ. שזוֹהי שיטת הישוּב הלאוּמית היחידה. אוּלי יבינוּ סוֹף סוֹף, שאִם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגַדל בּעלי לַטיפוֹנדיוֹת וחיל פּרוֹלטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. ואם חפצים אנוּ שהעליה לארץ-ישׂראל לא תסתפּק בּטוּריסטים ואוֹרחים נכבּדים, צריך שהמוּשׂג על דבר ישוּב ארץ-ישׂראל יהיה בּאמת מלא תוֹכן-חיים. תוֹכן אנוֹשי ישוּבי. מי שעוֹלה לארץ-ישׂראל לעבוֹד יכוֹל אמנם לדרוֹש מעצמוֹ, וצריך לדרוֹש מעצמוֹ, שיוּכל לעבוֹד גם תחת יד אדוֹנים קשים. אבל לשם מה? מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מעל האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היותר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, שכּל רוּח תפזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה, החלוּץ האידיאַלי הצוֹפה לעתיד – גם הוּא דוֹרש מתן-שׂכר, סיפּוּק-הנפש, הכּרה, שלא בּשביל משטר עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם.

הפּרספּקטיבה היחידה – עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ. “לחם לעוֹבד וחוֹפש לרוּח”. השאיפה לגאוּלת העם תהיה בּאמת לכוֹח פּוֹעל וּמשפּיע בּחיי העם, שכּל אחד יראה בּהתגשמוּתה מחזוֹן לבּוֹ – כּשההתישבוּת העממית תפלס לה דרך. ההתישבוּת העממית היא המַפתח ללב העם, הכּוֹח המַמריץ לעליה, המוֹשך אבּירים בּרשתוֹ.

וההתישבוּת העממית כּשהיא רק תתחיל להיעשׂוֹת, תפלס לה את דרכּה ותברא את החוֹמר האנוֹשי הדרוּש לה. היא תתן לנוּ את איש-האדמה. ואם יבוֹא יוֹם ויהיה לנוּ העוֹבד המוּשלם, מעבּד הירקוֹת, מגַדל הפּרוֹת, העוֹפוֹת, הדבוֹרים, החַלבּן, השַתָּל, בּעל התעשׂיה החקלאית הבּיתית – מוֹשבי העוֹבדים יתנוּם לנוּ, ולא הפּרדס הגדוֹל. הילד שיִגדל בּתוֹך מוֹשב-העוֹבדים יהיה בּן-המשק, מה שעדיין לא היה לנוּ עד הנה. אם הילד בּן המוֹשבה מתחנך עכשיו מילדוּתוֹ בּ“השגחה”, עתיד הילד בּמוֹשב-העוֹבדים להיוֹת חניך העבוֹדה.

היש לדבּר על ערך המוֹשבים בּהפצת העבוֹדה העברית וּבהרמת ערכּה וּתנאי קיוּמה? המעט שנעשׂה עד עכשיו, בּהתחלה, כּבר מספּיק בּכדי להקיש ממנוּ על מה שאפשר. העוֹבד הצעיר, זה שעוֹבד בּעצמוֹ וּבעזרת בּני משפּחתוֹ, משתמש בּעבוֹדת שׂכירים רק בּשעת ההכרח, ויש שגם הוּא בּעצמוֹ זקוּק לעבוֹדה אצל אחרים – זהוּ בּן בּריתה הכי-נאמן של הבוֹדה העברית, ושוֹמר את פּיקוּדיה. כּל מקוֹם שמוֹשב-עוֹבדים (עוֹבדים בּאמת ולא רק בּשם) נוֹצר בּוֹ – יש לנוּ מן המוּכן מבצר של עבוֹדה עברית.

על דבר ההצלחה החמרית של המעט שנעשׂה בּמקצוֹע זה מוּקדם עדיין לדבּר בּהחלט לפי שעה. בּיחס למה שנעשָׂה עד עכשיו – ההצלחה ודאי מרוּבּה. ועד עכשיו ידענוּ רק על דבר הכנסה ספֶּקוּלַטיבית, עליית השער והעלָאַת השער. רק עכשיו אנוּ מתחילים להתקרב להכנסה של עבוֹדה, להשתלמוּת שׂכרה של העבוֹדה. המשק החקלאי האמיתי לכל סעיפיו רק מתחיל להיבּרא. טירוֹנים אנוּ, את הצעדים הראשוֹנים אנוּ מתלמדים לצעוֹד. וּבעד כּל צעד משלמים שׂכר-לימוּד. ואוּלם, אלה צעדי הכּשלוֹן הם הם צעדי הגידוּל והתקוה. מי שהתבּוֹנן בּחיי הישוּב העוֹבד המעט שיש לנוּ, ועינים לוֹ לראוֹת את הזקנים, הנשים, הטף העמלים בּתוֹכוֹ, את חלקוֹת הירקוֹת היחידוֹת כּמעט בּכל ישוּבינוּ, את הטיפּוּל בּבהמוֹת הבּית, את כּל העמל והמסירוּת שמשקיעים בּחלקה הקטנה – הוּא יבין, שאֵלוּ הן “חַווֹת-חינוּך” היסטוֹריוֹת, שפה מתחנך עם. וחינוּך אמיתי, חינוּך בּעבוֹדה וּבחיים, חינוּך על חשבּוֹן העוֹבד עצמוֹ וּבכוֹחוֹתיו.

––––––––

היסוֹדוֹת העיקריים של מוֹשבי-העוֹבדים נקבּעוּ על ידינוּ בּועידתנוּ הקוֹדמת: עבוֹדה עברית, בּחירה עצמית של חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על אדמת האוּמה. קבענוּ גם כּן כּי סידוּר מוֹשבי-העוֹבדים צריך להיעשׂוֹת בּהסתדרוּת הפּוֹעלים, זאת אוֹמרת, שהישוּב הזה צריך להיבּרא מתוֹך עוֹלם הפּוֹעלים ולעמוֹד אתוֹ בּקשר אמיץ.

העיקרים האלה, כּמדוּמני, נתבּררוּ כּבר בּחוּגינוּ בּמידה מספּיקה, אם חסרוּ עוֹד די הוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, הביאה אוֹתן השנה האחרוֹנה. דוּגמאוֹת אחדוֹת מַחכּימוֹת:

כּפר-סבא. על ידי חברת “עזרא”, שעמדה עוֹד מלפני כּמה זמן על הנחיצוּת של ישוּב פּוֹעלים, נבנוּ שם שנים-עשׂר בּית. בּחירת המתנחלים נעשׂתה על פּי המלצוֹת של בּעלי השפּעה ועל ידי חברי הועד של המוֹשבה. הנכנסים רוּבּם משגיחים, בּיניהם כּאלה שהספּיקוּ מקוֹדם לרכּוֹש כּרמים של חמישים וּמאה דוּנם. לעבוֹדה עברית אין מקוֹם לא בּתקנוֹת ולא בּהכּרתם של המתישבים, ולא זכר בּחיים. מוֹשב משגיחים טיפּוּסי, עוֹמד בּקלקוּלוֹ למטה מהמוֹשבוֹת הישנוֹת.

על ידי חברה זוֹ, בּעל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת, שאינה יוֹדעת לבוֹר לה דרך ישרה להגשימן, נוֹסד גם המוֹשב של “בּתי עזרא” בּחדרה. בּחירת המתנחלים נַעשׂית בּשוּתפוּת על ידי ועד המוֹשבה וּוַעד הפּוֹעלים המקוֹמי. וּרשוּת משוּתפת זוֹ משמשת מקוֹר לחיכּוּכים בּלתי-פּוֹסקים. הפּוֹעלים מכניסים אנשים משלהם, נאמנים לעבוֹדה העברית; המוֹשבה – משלה, בּעיקר משגיחים. בּין כּך וּבין כּך, לחיים אוֹטוֹנוֹמיים של המוֹשב אין מקוֹם, אחריוּת הדדית איננה ואין גם תקנה על דבר עבוֹדה עברית. איש הישר בּעיניו יעשׂה. את האדמה שמחוּץ לבּתים עדיין לא חילקה להם המוֹשבה. למתישבים ה“מוֹרדים” אין המוֹשבה נוֹתנת עבוֹדה, ורבּים היוּ מוּכרחים לעזוֹב את המקוֹם. על דבר ערך ישוּבי של המוֹשב, על דבר פּינה מרוּכּזת חיה – אין לדבּר.

עד כּמה שחוֹסר הגבּלת הספּקוּלַציה בּקרקע מזיק להתפּתחוּת המוֹשב, תוֹכיח עין-גנים. העלָאַת מחיר הקרקע בּתוֹך המוֹשב וּמסביב לוֹ אינה פּוֹסקת. גם ועד המוֹשב עצמוֹ נכשל בּזה, אם כּי התכּוון לשם מצוה. סרסוּרים עוֹשׂים מסחרים על גבוּלה. והאדמה שהיתה כּל כּך נחוּצה להרחבת המוֹשב עוֹברת לידי אחרים, שאין להם שוּם התחייבוּת בּפני המוֹשב ויכוֹלים גם להקיף אוֹתה בּעבוֹדה זרה, וּוַעד המוֹשב אין לוֹ הכּוֹח להגן על חזקתוֹ ועל עניניו וּלהפריע בּעד זה.

מלבד החזרה על העיקרים שקבענוּ יש לנוּ הפּעם להוֹסיף עוֹד הערוֹת מעשׂיוֹת אחדוֹת, מה שלמדנוּ מנסיוֹננוּ המעט:

א. שני מוֹשבי-העוֹבדים היחידים שנבנוּ עד הנה, עין-גנים ונחלת-יהוּדה, נבנוּ בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת. סביבת העבוֹדה והרכוּש המפוּתחה הֵקַלָה הרבּה את יסוּד המוֹשבים, וגם המוֹשבים עצמם הלא נבנוּ בּכוָנה תחילה להכשיר פּוֹעלים למוֹשבוֹת. זה גרם שישלמוּ בּעד אדמת המוֹשבים מחירים גבוֹהים, גבוֹהים מאד. אדמת נחלת-יהוּדה עלתה בּשמוֹנים אחוּזים יוֹתר מאשר האדמה שנקנתה בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ בּשביל בּני ראשוֹן-לציוֹן. יוֹצא שדוקא הפּוֹעלים המתישבים, ששטחי אדמתם כּל כּך מצוּמצמים, ושבּקרדיט שלהם משתדלים כּל כּך לצמצם, דוקא עליהם נוֹפל העוֹל של התשלוּמים הגבוֹהים בּעד האדמה המתיקרת בּאוֹפן מלָאכוּתי.

בּ. שטח האדמה של המוֹשב בּסביבת המוֹשבה הגדוֹלה מוּכרח להיוֹת מוּגבּל על פּי הקניה המזדמנת. בּמקוֹמוֹת החדשים מוּגבּל השטח על פּי האמצעים שהחברה הקוֹנה נכוֹנה להשקיע בּזה. הענין הזה – צמצוּם שטח המוֹשב, אין חסרוֹנוֹ מוּרגש כּלל בּראשיתוֹ, אבל עלוּל הוּא להיוֹת לרוֹעץ למוֹשבים בּהתפּתחוּתם העתידה. אין אפשרוּת להרחיב את גבוּלי המוֹשב, להכניס מתישבים חדשים, להגבּיר את כּוֹח היוֹצר של המוֹשב, את הבּטיחוּת החמרית, את האיניציאַטיבה הציבּוּרית. המוֹשבים שנבנוּ עד עכשיו כּמעט נידוֹנוּ להישאר לעמוֹד על עָמדם, מבּלי שוּם אפשרוּת צמיחה, מוּקפים חוֹמה של חיים אחרים, של עבוֹדה זרה. אם המוֹשבים בּהוֹוה הם חטיבה מיוּחדת בּעבוֹדתם, בּחייהם, בּיחסם לעבוֹדה הלאוּמית, הנה בּחוֹסר אפשרוּת להתרחב וּלהתחזק צפוּיים הם להבּא להיבּלע בּתוֹר רחוֹב אוֹ שכוּנה בּמוֹשבה הישנה. רבּים ודאי ילגלגוּ על דאגה משוּנה זוֹ, על “ההתבּדלוּת”. ואמנם בּשביל אֵלוּ שאצלם העיקר להוֹסיף עוֹד איזה בּתים לעניים אין נַפקא מינה בּכל הגבר המִצער הזה; אבל לגבּינוּ, שהעיקר אצלנוּ לא גמילוּת חסד עם הפּוֹעל היחיד, אלא שינוּי מצב העבוֹדה העברית, יצירת תנאי-קיוּם לה, הבראת הישוּב, לגבּינוּ, הרוֹצים לשמוֹר על האוֹפי העיקרי של הישוּב החדש, הרי חוֹסר אפשרוּת להתפּתח – אסוֹן גדוֹל. לא שכוּנוֹת חדשוֹת רוֹצים אנוּ להוֹסיף למוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם “אֹהֶל אַחֵר נָקִים”, מוֹשבוֹת אחרוֹת על יסוֹדוֹת-חיים אחרים.

ג. הקרדיט הניתן עד עכשיו למתנחלים לא הספּיק להם לגמוֹר מה שהחלוּ, אפילו לא לגמוֹר את בּנין הבּית. וּבסוֹפוֹ של דבר היוּ המתישבים נאלצים תמיד לרדוֹף הלוָאה אחרי הלוָאה, ורבּים אשר נפלוּ ונוֹפלים בּפח נוֹשכי הנשך. את המכשוֹל הזה צריך להרים מדרך המתנחלים. הרבּה כּבר התריעוּ על זה. מעוֹררים את השאיפה לעוּף וקוֹצצים את הכּנפים.

מתהלכת בּינינוּ שיטה האוֹמרת, שלָתת קרדיט למתישב מחוּסר-אמצעים הרי זוֹ דֶמוֹרַליזציה וכוּ'. וכל עוֹבד הבּא להתישב צריך להביא אמצעים משלוֹ, ערוּבּה בּטוּחה להצלחה. אפשר שיש גם הגיוֹן וכוָנה טוֹבה בּדרישה זוֹ, אלא שחסר בּה דבר אחד: התאָמה כּל-שהיא לתנאי-חיינוּ אנוּ. כּּאן הויכּוּחים יתירים לגמרי. מי זה לא ידע את הסוֹד הגלוּי, שאצלנוּ דוקא העוֹבד הוּא בּרוּבּוֹ הגדוֹל מחוּסר-אמצעים, וּמי שיש לוֹ ה“מנה” אינוֹ בּוֹחר בּמנת חלק העוֹבד. יוֹצאים מן הכּלל אינם בּאים בּחשבּוֹן. וּמי שרוֹצה לבנוֹת יִשוּב, צריך להכּיר שיש בּעיִן.

ד. המוֹשבים הקיימים מצטיינים בּרַבגוֹנוּת של המתישבים לסוּגיהם: חקלאים, בּעלי-מלאכה, בּעלי מגרשים; וּלכל סוּג – חלקת אדמה של גוֹדל מיוּחד, וּבהתאָמה לזה גם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. זה עלוּל רק להכבּיד את החיים בּמוֹשב הצעיר, שלא לכל חבריו ענינים שוים, בּנוֹגע לאדמה, להשקאה וּכדוֹמה.

על יסוֹד הדברים האמוּרים אפשר להציע:

א) כּי יש צוֹרך לפַנוֹת בּשביל המוֹשבים שטחי-אדמה יוֹתר גדוֹלים. בּזמן הראשוֹן אמנם יתישב רק חלק, יתר האדמה תישָאר בּתוֹר רֶזֶרבה למתישבים חדשים בּמשך איזה שנים. בּאוֹפן כּזה תינתן האפשרוּת למוֹשב להתפּשט וּלהתפּתח.

בּ) הקרדיט למתישבים צריך להספּיק לצינוֹרוֹת מים, לבנין בּית ורפת וּלהכשרת הקרקע. אם יש למתנחל אמצעים משלוֹ ישקיע אוֹתם בּעיבּוּד נחלתוֹ וּבמשק בּיתוֹ.

ג) צריך לשמוֹר על אחדוּת הטיפּוּס של כּל מוֹשב וּמוֹשב. יכוֹלים להיוֹת מוֹשבים מסוּגים שוֹנים, אבל בּתוֹך המוֹשב צריכים כּל המתנחלים להיוֹת בּעלי זכוּיוֹת וחוֹבוֹת שווֹת.

ועוֹד דבר. יחד עם יסוּד מוֹשבי-העוֹבדים בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת צריך להתחיל גם בּיסוּד מוֹשבי-עוֹבדים בּאדמוֹת החדשוֹת. המוֹשבים האלה יבצרוּ לנוּ את העבוֹדה העברית מתחילת ישוּב המקוֹם, וגם יתנוּ לנוּ חוֹמר אנוֹשי מסוּגל לעבוֹדה שתידָרש בּסביבה. שאלת ההתבּצרוּת בּאדמוֹת החדשוֹת, עיבּוּדן וּשמירתן יכוֹלה לקבּל על ידי זה פּתרוֹנוֹת חדשים, רצוּיים. ערך מיוּחד יש מצד זה ליצירת מוֹשבי-עוֹבדים בּעמק יזרעאל וּבכרכּוּר, בּזמן הקרוֹב.

––––––––

בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה, – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה. ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא גם בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה“בּת-קוֹל” של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וּסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבוֹדת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּונת לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נַעלמים בּלבב האוּמה המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי גם תבראם.

את הקרדיט הישוּבי הדרוּש ליצירת מוֹשבי-העוֹבדים – לסידוּר ההשקאה, בּנין בּתים וּרפתים, הכשרת הקרקע – צריכוֹת להספּיק החברוֹת הישוּביוֹת השוֹנוֹת. פּירוּרים שוֹנים של קרדיט אַגרָרי מתפּזרים על פּני ארץ-ישׂראל, אלא שכּל זה נעשׂה על פּי רוֹב מבּלי שיטה וּמבּלי פּרספּקטיבה לעתיד. הבָּטוּח האמיתי, כּמוּבן, הוּא בּעל-הבּית. אם גם הוּא בּעצמוֹ יוֹשב לוֹ בּחוּץ-לארץ, וּמלאכתוֹ נַעשׂית על ידי עושׂי רצוֹנוֹ, מבּלי כּל בּטחוֹן שמלאכה זוֹ תיעשׂה בּהצלחה, שהעבוֹדה תיעשׂה בּידים עבריוֹת, מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית, מבּלי כּל הגנה על עניני האוּמה שלא יוּזקוּ. וּלהספּיק קרדיט ל“בָטוּח” זה דוֹאגים אצלנוּ מכּל הצדדים. והרבּה מרץ השקיעוּ אצלנוּ בּכדי להפוֹך את הקוּפּה הישוּבית היוֹתר עשירה שלנוּ, את ה“קוֹמיסיה הפּלשׂתינאית”, שהיתה יכוֹלה להעמיד על הקרקע מאוֹת ואוּלי גם אלפי עוֹבדים, כּעין בּנק ישוּבי בּשביל בּעלי-האחוּזוֹת היוֹשבים בּחוּץ-לארץ הזקוּקים לחסדי העם וּנדיביו. אוּלי עוֹד יבוֹא יוֹם שיעמדוּ על הטעוּת הגדוֹלה שנעשׂתה בּזה. וּלפי שעה צריך מבּלי חָשׂך להעיר וּלהעיר על הנחיצוּת בּקרדיט ישוּבי לעוֹבד, למשוֹך לזה את כּל הכּוֹחוֹת הישוּביים-הלאוּמיים שישנם בּעין. אבל לא להסתפּק בּיֵש בּלבד. סוֹף סוֹף צריך יהיה להיבָּרא מוֹסד ישוּבי שיהיה מוּקדש כּוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ לתכלית זוֹ, להספּקת קרדיט ישוּבי לעוֹבד, מוֹסד שימלא וישלים את עבוֹדת הקרן הקימת. בּמקוֹם המוּשׂג המעוּרפל על דבר אַגרר-בּנק, שאינוֹ מַתאים כּלל וּכלל לתנאי עבוֹדתנוּ וּלכונוֹתינוּ, לא מהצד המשפּטי ולא מהצד הכּלכּלי, שאמצעיו לא יספּיקוּ אף להתחלה ושעבוֹדתוֹ יכוֹלה גם להיהפך לרוֹעץ לישוּב הלאוּמי, צריך לבוֹא הרעיוֹן על דבר חברה של קרדיט ישוּבי לעוֹבד, קרדיט הניתן בּתנאים ידוּעים, מוּגבּלים וקוֹנקרטיים (בּעיקר קרדיט לא ליחיד אלא לציבּוּר), קרדיט שיהיה מכוּוָן כּוּלוֹ לצרכי הישוּב הלאוּמי.

אפשר שלדברים הנאמרים כּאן מתוֹך בּמה זוֹ, אין עוֹד שוֹמע מלבדנוּ. אפס, לא זה יכניע את רוּחנוּ. יבוֹא יוֹם והדברים האלה ישָמעוּ – אִם גם מפּי אחרים וּמבּמוֹת אחרוֹת, כּמנהגוֹ של עוֹלם. ישָמעוּ וישְמְעוּ להם, יהיוּ מוּכרחים לשמוֹע, אם רק יהיה מי שרוֹצה בּאמת וּבתמים בּישוּב עברי על אדמת ישׂראל.

ישוּב העוֹבד צריך להיוֹת לראש פּינה בּעבוֹדת הישוּב.


  1. “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 15, כ“ה בּטבת תרע”ד 23.1.1914; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ג', עמוּד 176.  ↩

  2. בּי“ח תמוז תרע”ג אירע מקרה של גניבת ענבים על ידי ערבים בּכרמי ראשוֹן–לציוֹן. השוֹמרים היהוּדים רדפוּ אחרי הערבים עד הכּפר זַרְנוּגָה מערבה לרחוֹבוֹת. כּנגדם יצאוּ המוֹן ערבים מהכּפר והסביבה, וּמצד שני נקהלוּ השוֹמרים העברים, פּוֹעלים, אכּרים ותוֹשבים רבּים מרחוֹבוֹת. בּחליפת היריוֹת בּיניהם נפצעוּ קל שוֹמרים יהוּדים אחדים ונפגע אחד הערבים. בּאוֹתוֹ זמן נרצח השוֹמר שמוּאל פרידמן מראשוֹן–לציוֹן בּדרך ליד נס–ציוֹנה. כּשחזרוּ השוֹמרים לרחוֹבוֹת לאחר ההתנגשוּת נשמעוּ דברים קשים על חשבּוֹנם מצד האכּרים, ונאמר כּי “בּגלל אשכּוֹל ענבים המיטוּ אסוֹן על המוֹשבה”. למחרת בּאוּ הפּוֹעלים הערבים מזרנוּגה למוֹשבה, כּאילוּ לא קרה דבר, וחזרוּ אל עבוֹדתם בּכּרמים, למרוֹת מחאת השוֹמרים והפּוֹעלים. כּעבוֹר שבוּעיִם נהרג על ידי גנבים ערבים השוֹמר דוד לויתן בּשעת שמירתוֹ בּאחד מכּרמי רחוֹבוֹת. אחרי הדברים האלה נעכּרוּ היחסים בין “השוֹמר” והמוֹשבה. “השוֹמר” נפגע מהיחס המעליב מצד המוֹשב וּמאוֹפן המשׂא–וּמתן עמוֹ. עם גמר השנה לא חוּדש החוֹזה עם “השוֹמר”, וּבערב ראש–השנה תרע"ד עזבוּ השוֹמרים את המוֹשבה, ועמהם רבּים מהפּוֹעלים.  ↩

  3. מלה רוּסית, פּירוּשה – פּוֹעל חקלאי בּלתי–קבוּע.  ↩

  4. ]האדוֹן]  ↩

  5. ניקוֹלאי גוֹגוֹל. 1852–1809. סוֹפר רוּסי. הסיפּוּר המדוּבּר הוּא “טַרַס בּוּלבָּה”.  ↩

  6. “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 17–16, י‘ בּשבט תרע“ד, 6.2.1914; ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך ח’, עמוּד 38.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!