הידעתם, נערי, את הכוכבים בשמים? את הכוכבים הטובים, המביטים אליכם בלילה ממרום והצוחקים אליכם מגבוה? הלא אלה הכוכבים, הקורצים בזעם על הילדים המאחרים להשתובב בנשף עלי חוצות ואינם דואגים פן יאחרו לקום משנתם מחר בבוקר; הלא הם הכוכבים הטובים, המשפיעים עליכם שינה מתוקה בלילה ומראים לכם חזיונות נעימים בחלום.
והכוכבים הטובים, המאירים, האלה, אינם יודעים כי טובים הם וכי מאירים הם, כי כן דרך כל בני-מרום וכל הטובים והמאירים; אינם חושבים הרבה בדבר עצים ובדבר מעלותיהם, הם חושבים תמיד באשר ממעל להם ובאשר מתחת להם, ואת עצמם ישכחו.
ויש גם כוכבים אשר לא תספיק להם עתם לחשוב בדבר אורם ובדבר גדלם וטובם, כי טרודים הם לשעשע ילדים יתומים, אשר אין להם אב ואם ואין איש צוחק אליהם ומאיר פנים אליהם. כי על כן תראו לפעמים כוכב עומד בקצה השמים, ופתאום יעזוב את מקומו וימהר כחץ מקשת אל קצות הארץ. זה הוא אחד מן הכוכבים הטובים ההם, אשר הביט על הארץ וירא שם באחת הפינות יתום רעב, אשר לא יוכל לישון את שנתו, על כן הוא רץ לנסוך עליו שינה ולהראות לו תנחומים בחלום.
ויהי באחד הלילות, והילדים היו טובים מאד ביום שלפני הלילה ההוא, כי ישבו ועמלו על היום להכין את שיעוריהם, ובבוא הלילה עלו במהרה על משכבם ויישנו את שנתם, וגם לא רבו כל היום ברעיהם ולא העציבו את לב הוריהם ומוריהם, על-כן ראו גם חלומות נעימים – ואז היה לכוכבים עת לנוח מעט ולהביט על סביבם.
ויביטו הכוכבים ארצה, וישקיפו על פני מקווה-מים אשר בארץ, ויראו שם, לתמהונם, כיפת-שמים שקערורה, עמוקה ומלאה כוכבי אור. ולא ידעו הכוכבים התמימים, כי את עצמם, את פניהם ואת שמיהם הם רואים שם, וישתוממו וישמחו גם יחד, ויקראו איש לרעהו: “הביטו נא, אחים, שם בעמק, מה זה?”
“הלא שמים וכוכבים!” ענה כוכב אחד בשמחה.
“כוכבים אתה אומר?” קרא כוכב אחד, “כוכבים פשוטים כמונו? אבל הלא הם כולם מאירים, כוכבי-אור הם, כוכבים טובים, מאירים. הם קורצים עינם אלינו, רוצים לשעשע אותנו. הכי לא תראו?”
“אלינו הם קוצרים? אותנו הם משעשעים?” התפלא כוכב אחד, אשר כל עבודתו היתה תמיד רק להביט למעלה, "לא, אחים, הברואים האלה הם ברואים נעלים. מי יודע, מי יכול לשער, אנה הם מביטים? בלי ספק לאשר ממעללנו.
“חבל שהם שם בעמק.”
“חבל? מדוע זה חבל? הלא תראה, שהעמק היא כיפת-שמים רחבה, יפה, טהורה, מלאה כוכבים טובים כאלה – ואתה קורא חבל? לא, אחים, העמק הוא דבר נשגב מאד. העמק הוא שמי השמים. ואולי הוא שמים לשמי השמים.”
“הבו, אחים, נשיר להם שיר. נרון לכבודם ונספר תהילתם.”
והכוכבים – דעו נא אפוא – הם משוררים נפלאים, ועת ישירו שירה, תשמענה גם הציפורים בקניהן, גם השושנים על גבעוליהן, ואף גם הדגים והצפרדעים, אשר במי בּצה ומדמנה, וכל אשר לא ידע לדבר בשפת האדם, יקשיב ויבין את שירת הכוכבים. רק האדם לא ישמע את השירה ההיא, כי הלא על כן יודע הוא לדבר בשפת אנוש.
אבל יש גם בבני האדם, אשר ישמעו לפעמים שירת הכוכבים למספר רגעים, ואולם ברגעים ההם ישכחו כליל את שפתם, שפת אנוש, ולא יזכרו אף מלה אחת מלשונם הפשוטה, ועל כן יכולים הם לשמוע אז ולהבין בשירת הכוכבים. ולכן גם דבר ידברו או כתוב יכתבו אלינו האנשים האלה, אחרי שמעם ואחרי הבינם בשירת הכוכבים, בשורות קצרות, ויעשו להם חרוזים לסימן בסוף כל שורה, כי כבד מהם עוד לדבר אלינו בשפה אשר שכחוה כליל ואשר זה עתה החלו לשוב ולזכור אותה.
והעם קורא לאנשים כאלה בשם משוררים.
ואם תראו לפעמים ילד ישן צוחק מתוך שנתו ולחייו הקטנות בוערות באודם שושנים, דעו כי את שירת הכוכבים הוא שומע אז.
וזמן פרו השושנים בגן, התדעו מתי הוא? הלא בלילה, עת תשמענה שירת הכוכבים.
ומדוע זה קוראים התרנגולים בלילה, הידעתם?
בעת ההפסקה בין שירה לשירה משירות הכוכבים ייפתחו שערי גן-עדן, ויצא רוח בושם, ועבר מקצה הארץ ועד קצה, ונגע הרוח בכנפי התרנגול, והריח התרנגול בריחו הנפלא, וקשקש בכנפיו, וקרא: “ריח אריחה,” ושמע רעהו התרנגול וקרא גם הוא: “ככה אריחה גם אני,” ושמע השלישי והרביעי וגם כל התרנגולים, וקראו כולם: “ככה אריחההה.”
ושמעו השושנים גבן ואמרו אשה לרעותה: “אם התרנגולים קוראים, אות הוא כי עת הפסקה עתה לשירת הכוכבים.”
מה טוב, בנים, מה טוב למי שישי לו אזניים לשמוע ולהבין בשירה ההיא ולמי שנתן לו אלהים אף להריח בריח הנעים ההוא.
ובכן – וישירו הכוכבים תהילת השמים וכוכבי האור, אשר מתחת למים.
וישמעו הדגים והצפרדעים אשר בבּצה, ויביטו איש אל רעהו בתמהון ויאמרו: “מה אלה שרים? איזו שמים? איזו כוכבים הם רואים? פה בבּצה שמים וכוכבים?” ותתפרצנה הצפרדעים בצחוק, ויצחקו גם הדגים וגם זאב-המים הרעבתן, העגום תמיד, צחק עד כי התנשם, ובשאפו רוח בלע לאונסו תריסר כרישים בבת-אחת.
“איזו שמים? איזו כוכבים?” קרקרו הצפרדעים.
ותִּשׁנינה ותשלשנה הצפרדעים את שאלתן, ותצחקנה ותתנשמנה ותשאפנה רוח, ותוספנה לשאול ולצחק.
ובאחרונה היסתה צפרדע אחת זקנה את כל הצפרדעים ותקרא: “אחיות נכבדות, הלא תראינה עתה בעליל, כי טעו הכוכבים לקרוא את הבּצה שמים ואת עיני הצפרדעים כוכבי-אור. קרוב לשמוע, כי מרחוק תיראה בּצתנו כשמים, ועינינו בלי כל ספק נוצצות ככוכבים, כי על כן אחשוב, כי גם אנחנו טועות היינו עד כה. גם שם במרום אין שמים ואין כוכבים, אך בּצה היא, בּצה נוצצת, ועיני הצפרדעים נוצצות מרחוק.”
ותסכמנה כל הצפרדעים לדבר ותרומנה ראשיהן מעל למים, ותקראנה בבת אחת: “אין כוכבים, אין שמים, רק בּצה. הכל-בּצה. בּצה ממעל, בּצה מתחת – הכול, הכל בּצה ועיני צפרדעים.”
והכוכבים ממרום שרים ומזמרים: “הודו לשמי העמק, שירו לכוכבים הבּצה, הודיעו לכול את כבודם.”