אחינו בני עמנו, החרבים והקבצנים, אינם יודעים מה לעשות ומה לאכול, והללו יושבים ומורים: היהוּדים הולכים ונעשים לעניים, הרי שנכנסים הם בגדר הפרוליטאריזציה… הביאו קרבן-תודה!
*
“לחם וחופש” של פטר קרוֹפּוֹטקין, נסיך אדמת רוסיה הגדולה והפראית, הרגיל לדבר בדחילו ורחימו על צדקת העם וגדולתו, מגישים אדוקיו מבני-ברית לפליטי-הפרוגרומים, אלה הלומדים כאן, בגיטו הלונדוני, להכאיב האצבע במחט.
*
בשעה שאני שומע את מנביאנו בני דת-קארל עומדים ודורשים על היהודים ועל גזירת ההיסטוריה עליהם. שמכיוון שהפרוֹדוּקציה והחיים האקונומיים שלהם – של היהוּדים – תלויים בהתפתחוּת האקונומיקה של הארץ שבתוכה הם יושבים, הרי ברי ומחוּור, שאין להם, ליהודים, שום צרכים מיוּחדים בעתיד ולא כל שכן גרגירי קוּלטוּרה בהווה, אם לא לחשוב את הפאנאטיזם וגו' – אני יושב ומהרהר: כן, קארל אמת ותורתו אמת… ואוּלם… מנדלי מו"ס למי יינתן?
*
“גזירת ההיסטוריה” – מנבאים הם ואינם יודעים מה.
י.ל.פרץ – בימים ההם, כש“כל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי שושנים”, כבר היתה “אצבעה הרזה” של “אשת חבר” תקועה לתוך פי תינוקה הבוכה… “ותתקע את אצבעה הרזה”… הקוּרסיב הוא של בעל “העוּגב” גוּפו.
כן, בעת ההיא דייקן היה; רצה וטרח שיבינוהו. ועכשיו?
“מעשיותיו העממיות” – הנוי והרוממות!
אפס השאר… רובו של השאר…
אפס –
*
יותר מדור שלם התכחשו הסוציאליסטים היהודים שבאיסט-ברוֹדבי לעמם ולרגשם הטבעי. ואולם, סוף-סוף, פורץ לו זה גדרו ומפלס לו נתיבו. בני-חורין פוסקים להיות עבדים ומתחילים לדבר בלשון הוגנת. הקראתם “דאס פאלק”?
*
עוד אלוהי ישראל חי הנהו! יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ.ביאליק.
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ג', מרס 1906; החתימה: ח.ב.צ]