לוגו
לְעִנְיָנֵנוּ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אם חטא חטאה הציוניות הדיקלאראציונית במבטחה ובהבטחותיה, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאת את עווֹנה. –

והציוניות חטאה. את האמת מארץ-ישראל מן העם העלימה. את כוחות-העם לא חיזקה, את עבודת-הישוב לא הרבתה, לסגירת השערים הרכינה ראש; אפילו מאה חלוצים, אשר יעבדו פה לרווחת צרכיהם ההכרחיים במשקים חקלאיים או עירוניים בנויים בכספי-הלאום, וממילא יהיו משען והגנה לעוללינו ביום אשר יקום עליהם צר, לא העבירה במשך כל הזמן; ולעומת כל זאת ותחת כל זאת הרבתה בהטלת אבק בעינים, בדימונסטראציות עתונאיות, בקשקוש-קופסאות ובאגיטאציה לבעלי-כסף, בשיחות חשאיות עם פוליטיקנים, בנענוע במנדט שתקבל אנגליה בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש… ובינתים והמנדט לאנגליה כובשת העולם נתקבל מאליו – והסימפאטיה של ישרי-הלב בעם האנגלי לרעיון שיבת חלק מישראל לארצו, עד כמה שזה לא יזיק לתושבים האחרים, נשארה רק סימפאטיה לוקאלית, המעוררת יחס אחר לגמרי אצל השליטים העיקריים – הסוחרים הגראנדיוזיים, היודעים לעשות כל מיני קומבינאציות. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בפרטיות עוד נעמוד, ודאי, על כל הערפל הזה של איגרת-בלפור לפנים וכיום. עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטויה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו הכתה אותנו בתמהון, נוכל רק לומר: יהיו פשעי הציוניות הדיקלאראציונית מה שיהיו, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאתם.

את זה נוכל לומר. ולעשות? לעשות לא נדע מה. הידעו יהודי פולין, אוקראינה וכו' מה לעשות? (ומי יודע, אם גם שם נקיות ידי “גואלינו” מן הדם השפוך!). רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה “שֵׁיך” או “חג'” ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי, כאשר נעשה לאגרונום שמואל הרמתי, והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנשארים יסופר. יסופר, כי קרבנות-הרֶשׁע אנחנו, קרבנות השׁאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרוּת-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישׂכר בבישליק, 1ועל אחינו השׂוכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערָב.

ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקַצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושׁיות. יֵרָצו קרבנותינו! –

ואשׁר למושׁלים, לנציבים, לפילַטוסים – הם לעולם ישׁאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-אמת. תבוא מלכותך!


[“קונטרס”, ניסן תר"ף; החתימה: ב.]


  1. [מטבע תורכי].  ↩