רוּחוֹת שֶׁל אַמְבָּרִים עֲמוּסוֹת חֹם-דָּגָן
עִם רֵיחַ נִשֹּׁבֶת וְרֹטֶב הַגָּן,
רוּחוֹת סוֹפֵי-קַיִץ, עוֹנַת הֶעָמָל,
חִטָּה מַבְשֶׁלֶת וְעֵשֶׂב קָמָל!
רוּחוֹת מְמֻנּוֹת עַל קַרְקַע-גְּרָנוֹת,חוֹבְבוֹת כָּל חָרִיץ דָּשׁ אוֹמֵר רְנָנוֹת,
וּמֶלֶל-מוֹרַג, בּוֹ בַּגֹּרֶן תֻּכַּשׁ
שִׁבֹּלֶת מְרַשְׁרֶשֶׁת בֵּין תֶּבֶן לְקַשׁ!
אַתֶּן הָרוּחוֹת הַמְמֻנּוֹת עַל הַבָּר,עַל הָאֲפִילִים – בְּעוֹדֶנּוּ עֻבָּר,
מוּטָל לוֹ בַּתֶּלֶם בְּתוֹךְ חִתּוּלָיו,
בְּגוּשׁ שֶׁל מַשְׂדֶּדֶת עוֹבֶרֶת עָלָיו!
רוּחוֹת – אֶפִּטְרוֹפְּסוֹת לְגַן וּכְרָמִים,צוֹבְעוֹת אֶת הַגֶּפֶן יָרֹק וְדָמִים,
בְּיָד מְלַטֶּפֶת קֹוְצוֹת אֶת-סִיסוֹ,
דּוֹאֶגֶת לַמֶּתֶק שֶׁבַּעֲסִיסוֹ; –
צְאֶינָה, בָּרֵכְנָה אֶת מִשְׁכְּנוֹת אַחַיבְּרָכָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בִּרְכַּת כֹּה לֶחָי!
זָרֹה עַל כָּל אֹהֶל, סָבִיב לְכָל-כְּפָר,
מֵרֵיחַ נִשֹּׁבֶת וְנַהַם שׁוֹר-פָּר;
עֲבוֹרְנָה בָּעֶרֶב, שֹׁקְטוֹת-עֲדִינוֹת,נָא הַהֲסֶינָה אֶת כָּל הַגִּנּוֹת,
תַּבֵּלְנָה בְּלַחוּת מְשַׁכֶּרֶת שֶׁל גַּת,
מֵי שֹׁקֶת וְרֵיחַ חַלּוֹת-הַשַּׁבָּת!
ברכבת מרסיל – פָּרישׂ, 1937