מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קִינָה עַל הָאֶתְרוֹג וְהַלּוּלָב

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

קִינָה עַל הָאֶתְרוֹג וְהַלּוּלָב / חיים נחמן ביאליק

מִי זֶה שָׁלַף

מִן הַלּוּלָב

מַחְגְּרוֹתָיו

וּמַכְלוּלָיו?


הוֹי, אֶתְרוֹגִי

לָמָה הֲמִתֶּם?

מִי זֶה קִטֵּם

אֶת הַפִּטֵּם?


פְּרִי זְהָבִי

צָפַד גִּלְדּוֹ,

בּוֹש לוֹלָבִי,

נֶחֱשַׂף שִׁלְדּוֹ.

עָבַר חַגָּם,

הוּסַר צִלָּם,

יָרְדוּ פְּלָאִים

וְאֵין מַצִּילָם.


לַמִּרְקַחַת

יָרַד אֶתְרוֹג,

מִן הַלּוּלָב

זֵרִים אֶסְרֹג;


זֵרִים קְטַנִּים

וּמִקְלָעוֹת,

גַּם טַבָּעוֹת

לָאֶצְבָּעוֹת…

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

הרהורים

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)

דַּפִּים יְשָׁנִים

הנני קורא אגדת “קמצא ובר קמצא”.

“אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”; “אשקא דריספק חרוב ביתר”. לב מי לא יפעם למקרא הדברים האלה? לב מי לא יתרגש בקרבו?

כל מחזה, כל חזיון, כל סיפור מהימים הרעים ההם עשה עלי רושם כביר ויתיצב כמו חי בדמיוני; אך הרבה יותר מכל המחזות, הסיפורים והחזיונות פעלו עלי מעשיהם של הנהו בריוני.

הרעב גדול בירושלים, עד דייזיל אדם לשוקא יזדבן הכל הצר צורר והעיר סוגרת ומסוגרת. הנה קמו מושיעים לישראל, הנה נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת; הנה מוכנים אוצרות חיטים ושׂעורים, שמן ועצים. – ולפתע פתאום אחזה אש בכל אלה ולא נשאר מהם כלום.

ומי הבעיר את הבעירה לכלות את הכל? הנהו בריוני! האם לא ירעשו מיתרי לבבנו? האם לא תסמרנה שערות ראשנו? ומדוע – מדוע עשו את הנבלה הזאת? מדוע השחיתו בידים צרכי אוכל-נפש של עיר רבתי? מדוע הוסיפו להרע בעידנא דרתחא? לבבי נתרגש אז וימלא תמרורים, נשבעתי לקחת נקם. לוּ קמו הני בריוני היום לנגד עיני, כי אז הכחדתי אותם מן הארץ ועקרתי אותם מן השורש. אמנם כן, נבלה גדולה עשו בישראל!

עברו ימים ואני רחוק מן החדר ומכל אוירו של החדר, נשתנו כל דעותי; ולוּ חייתי אז, עזרתי על ידם, גם אני עמהם הייתי באותה עצה. –

בעוד אנכי יושב על האָבנים ועוסק בעניני הרצון, הרגש והחשבון, בעוד שלבי נתון למהלך האדם וחייו, בא רוח אחר והוציאנו מרשות-היחיד לרשות-הרבים.

נבוכים הם בני-ישראל, אותו העם שאבותיו מצאו את האֵלים במדבר!

מהעֵבר מזה נחשבים אנו לבחירי-יה; ומהעֵבר הזה אנחנו מדרס לכל רגל בועטת והננו עבדים לעבדים… עוד יש לנו כשרון, כוח וחיים; אבל אנוסים אנו לנטור כרמי אחרים ולשמור את משמרתם.

מעבר אחד הננו קשורים בקשר אמיץ; ומעבר אחר הננו נפרדים לשבעים לשון ונכסה את פני כל האדמה.

לוּ היינו אך ככבשה בין זאבים רבים החרשתי, כי הן החלש יכּנע מפני החזקים; אבל אנחנו היינו לפעמים כזאב בין כבשים – יוצרי אור אנו ויושבי צלמות…

ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום, אז את ימי הנני מקלל, אקלל תבל ויושבי בה. הנני מקלל – ואפי עז, עֶברתי קשתה.

נעשה עם בצלמנו! והצלם הזה כצל יתהלך על פני אדמות…

כגן עדן ה' ארץ מצרים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.