יֵשׁ וְעִנְיָן שֶׁבּוֹ נִטְרַח
נִרְאֶה מָלֵא חִידָה וּסְבַךְ –
וְהוּא פָּשׁוּט תַּכְלִית הַפֶּשָׁט,
אִם בְּלִי “חָכְמוֹת” אֵלָיו לָגֶשֶׁת.
בִּשְּׁבִיל עָשִׁיר אֶחָד בָּעִיר
הִתְקִין אֻמָּן אַרְגָּז זָעִיר.
יָפֶה הָיָה הַכְּלִי – וְתַבְנִיתוֹ מַרְהֶבֶת
עֵינֵי הַמִּסְתַּכְּלִים בִּמְלֶאכֶת-הַמַּחְשֶׁבֶת.
בֵּין יֶתֶר הָאוֹרְחִים, נִכְנַס אֶל הַטְּרַקְלִין
חֲכָם-מֵכַנִיקָה, יוֹדֵעַ וּמֵבִין.
מִשֶּׁסָּקַר הַכְּלִי בָּעַיִן,
מִיָּד פָּסַק: "צָפוּן בּוֹ סוֹד!
וְהַסִּמָּן: מַנְעוּל בּוֹ אָיִן.
אַךְ אֶפְתְּחֶנּוּ קַל מְאֹד!
כֵּן-כֵּן, אַל תִּצְחֲקוּ: מִיָּד יִהְיֶה פָּתוּחַ.
אָמְנָם עָשׂוּי הוּא בְּעָרְמָה,
אוּלָם גַּם אָנֹכִי מֵבִין בָּזֶה דְּבַר-מָה!"
כַּאן הַמֻּמְחֶה נִגַּשׂ אֶל הַ“נִּתּוּחַ”:
הָפַךְ הַחֵפֶץ כֹּה וָכֹה,
קִמֵּט מִצְחוֹ, אִמֵּץ מֹחוֹ,
חִפֵּשׂ, חִטֵּט, כֻּלּוֹ מָתוּחַ,
וְאַף לָחַץ, עַל פִּי הַתּוֹר,
עַל כָּל מַסְמֵר, חִשּׁוּק, כַּפְתּוֹר…
כָּל הָאוֹרְחִים סְבִיבוֹ תָּמְהוּ לְרֹב הַיֶּגַע,
חִיְכוּ, הִתְלַחֲשׁוּ, הֵנִידוּ בְּרֹאשָׁם –
וְאָזְנֵיהֶם שׁוֹמְעוֹת כָּל רֶגַע:
“לֹא זֶה, לֹא כָּאן, לֹא כַּךְ, לֹא שָׁם!”
הָאִישׁ הֵזִיעַ וְהֵזִיעַ
עַד שֶׁנִּלְאָה מֵרֹב יָגִיעַ.
וְאָז, כִּכְלִי מָלֵא חֶרְפָּה,
מִן הָאַרְגָּז סוֹף-סוֹף הִרְפָּה.
וְרַק רַעְיוֹן אֶחָד לֹא צָץ בְּזֶה הַמֹּחַ:
אֶת הָאַרְגָּז… פָּשׁוּט לִפְתוֹחַ;
וְהָאַרְגָּז הָיָה עָשׂוּי
רַק לְהָרִים אֶת הַכִּסּוּי.