מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

התרבות היהודית החדשה בא"י

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(בנשף שנערך ב“בית העם” בברלין, תשרי תר"ץ)

– – – עם כל מיעוט מספרם של היהודים בא“י, יש לה לא”י תרבות יהודית במדה מרובה יותר מבארצות הגולה. יהודי הגלות נוטלים תרבות מן המוכן, שיצרוה אחרים ונהנים ממנה, גם משתתפים בה. ואילו בא"י יוצרים היהודים תרבות משלהם, הם נעשים במדה זו לעם תרבותי, עד כמה שעולה בידם ליצור בכוחם וכשרונם עצמם דבר חדש. בית ספר יהודי עממי, שנבנה על-פי תכנית ארדיכל יהודי, בידי פועלים יהודים, ושיש בו מורים יהודים וספרי למוד עבריים – הרי הוא מעשה יצירה תרבותי עליון ושלם יותר מכל מה שיוצרים יהודים באוניברסיטאות של נכרים.

הרבה דנו והתוכחו על המושג של תרבות יהודית בגלות; החוג של התוכן החיוני שיש במושג זה הלך ונצטמצם יותר, את התרבות היהודית בנו על הדת או על המוסר. אבאר את דברי במשל ציורי, למה הדבר דומה? למקהלות נוגנים בסימפוניה על פני הקרח, שכל כלי-זמר יש לו נעימה מיוחדה שלו, פתאום נשבר הקרח וכל אחד מכלי-הזמר נסחף עם גוש קרח. החלקים שנתפרדו אינם מוציאים עוד סימפוניה, כל חלק וחלק מוכרח כדי לברוא את האילוסיה של המשך הסימפוניה, לנגן סולו. בתקופות הקדומות לקיומנו בתור עם היה המושג של תרבות יהודית רחב הרבה יותר ולא נשמע מעולם על יסוד אחר שלה לבד. היו חלוקי דעות, אבל לא עיקרי אמונה קבועים. היו מפלגות, אך לא שררה קנאות שאמרה, כגון “אגודת-ישראל”, להבדל מכנסת-ישראל.

הקנאות צרת הלב היא פרי הגלות, כל אחד מחזיק רק בקטע שלו מגוש הקרח, היהדות הפסידה את תכנה החיונו הממשי ובקשה מפלט לה ברעיונות מופשטים. החלקים שנקרעו הסתגלו לצורות חיים נכריות, לסימפוניות נכריות והפסידו את עצמיותם שלהם, את הנעימה המיוחדת שלהם. בא“י עתיד כל דבר שיברא שם לשאת את החותם של תרבות עצמית מיוחדת. בא”י נוצר כבר דבר למופת, לדוגמה; על-פי דוגמה זו יוסיפו לבנות גם בגלות. לגבי עבודת יצירה הרי עיקר החשיבות באיכות ובדוגמה קטנה אבל רבת-צדדים.

הלשון העברית שבעבר נדחקה מן החיים ונעשתה רק ללשון הספר, אבדו לה מעינות החיים של עצם החיים, הזורמים אל הלשונות החיות דרך הדיאלקטים. כמו מן היהדות כן גם מן הלשון נוּטל התוכן הממשי. את השמות הנרדפים הרבים, שמדע הלשון העברית מוצא, יש לבאר על-ידי-זה, שעם ההפרדה מן החיים הממשיים אבד גם התוכן המיוחד של המושגים הממשיים ונשאר רק התוכן הכללי, הטפוסי. אך אולי היה הדבר לברכה לתחית הלשון העברית, כי לא היתה לשון החיים של יום יום, אלמלא כך היתה, עם הנדודים הרבים של העם, ניתנת לשנויים גדולים וסוף סוף היתה נחרבת. אבל מתוך שהיתה שמורה בספרות מצאנוה כיום, בזמן שהלשון הגיעה לידי תחיתה, כלשון ספרותית. מן הלשון האידית קבלה הלשון העברית את האינטימיות ואת החיוניות; שתי הלשונות רכשו להן, כמו בחיים משותפים של נושאים, כמה וכמה קוים משותפים. בא“י חדלה הלשון העברית להיות לשון הקודש, ז”א אבדה לה ההצטמצמות במקצועות אחדים של החיים ונהפכת ללשון של יום יום; לעומת זאת הפסידה האידית את קרקע החיים תחת רגליה ומבקשת לה מפלט, כמו העברית לפנים, בספרות. – עברית נעשתה לשון-החיים, אידית – אידיאולוגיה. הלשון היא רק חלק אחד, אם גם חשוב של התרבות. בא"י חדלה הלשון העברית להיות אידיאל וסימן להשקפת עולם, אלא היא הופעה טבעית מאד. בשלשים השנים האחרונות נתעשרה הלשון העברית במלים מרובות יותר מאשר באלפים השנים האחרונות, אף כי אני דוחה כמה מן המלים המחודשות.

הישוב היהודי בא"י, הקטן בערך, יוצר, עם אמצעיו המועטים ביחס לקושי התפקידים, צורות חיים חדשות בשביל כל האומה; מחובתה של כל היהדות היא לתמוך בישוב הזה בתעודתו הקשה.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

חצי-נחמה

מאת אחד העם (מאמרים ומסות)


בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשׂה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישׂראל התחדשות ‘עלילת־הדם’. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה, ומימי הבינים ועד עתה תצטין בפעולתה החזקה על רוח עמנו, לא רק במקום המעשׂה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה.

אמרתי: ‘על רוח עמנו’, כי אמנם רואה אני מקור החזיון הזה לא בסבּות חיצוניות, כי אם עמוק ברוח העם. בימי הבינים, שהיה כלל ישׂראל במקרים כאלה רגיל לחשוב עצמו כעומד במשפט ביחד עם אותם האומללים שעלה עליהם הגורל להיות כפּרותו, – יש מקום אמנם לראות בזה רק תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה להכלל כולו, שהיתה כרוכה אז באמת בעקב כל עלילה כזו. גם לפני חמשים שנה, בימי מנוחה ושלוה, שעוררה עלילת דמשׂק רעש גדול כל־כך בארצות המערב, עדיין יש מקום לאמר, כי היתה בזה, להפך, יד הקנאה הגדולה לכבודם וזכויותיהם ששׂררה אז בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות לחרות. אך בימינו אלה הרי מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה, ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר הורגלנו לשמוע חרפתנו בקור רוח וקנאת כבודנו לא תאכלנו עוד, ואם בכל זאת גם עתה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחזקה לשמע ‘עלילת־דם’, ורגש הכלל יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך מעליו את החלאה הזאת, – אות הוא, כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה, כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קלונו והוא זה המתעורר והמעורר; כי אעפ"י שבכל יתר הדברים כבר הביאונו צרותינו לאותו המצב שעליו אמר הנשׂיא החכם בימי קדם: ‘אין בשׂר המת מרגיש באיזמל’, – הנה פה אין ‘האיזמל’ חותך את ‘הבשׂר’ בלבד, כי אם עד הנפש יגע…

אבל – ‘אין רע בלא טוב’, כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.