חֲצוֹת הַלָּיִל. שֶׁקֶט, דְּמָמָה.

סַהַר-כֶּסֶף הֵאִיר פָּנִים.

בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בַּשֻּׁלְחָנוֹת

תִּמְתַּק שֵׁנָה לַבַּטְלָנִים.

וּבַחֲלוֹמָם: מַאֲכַל-תַּאֲוָה

אַךְ לְלַקֵּק לָשׁוֹן אָיִן. –

שָׁם בַּפִּנָּה יֵשֵׁב עֶלֶם

וּבַסֵּפֶר יָשִׂים עָיִן.

קוֹלוֹ חֹדֵר לֵב וָקֶרֶב,

נַפְשׁוֹ תִבְעַר כַּלֶּהָבָה,

יִצְלַל, יַעַל, עֹלֶה, יֹרֵד:

“אֶלָא קַשְׁיָא”, “אָמַר רָבָא”.

וּמִתְחַטֵּא לִפְנֵי רָבָא,

עַל רָבִינָא מִתְגַּעְגֵּעַ… –

– לֵךְ לָנוּחַ, עֶלֶם יַקִּיר!

אַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. – –

הוּא לֹא יֵלֵךְ, עוֹד בְּקֶרֶב

בֹּעֵר אֵשׁ, הַנֵּר לֹא כָבָה…

אֵלִי, אֵלִי! כַּמָּה קֶסֶם

יֵשׁ בַּמִּלִּים “אָמַר רָבָא!”

כַּמָּה קֶסֶם, כַּמָּה כֹּחַ

יֵשׁ בַּסַּפְסָל וּבַגְּמָרָא

לִמְשֹׁךְ לֵב בֶּן אִישׁ יִשְׂרָאֵל

עֵת מִחוּץ תּוֹפִיעַ נְהָרָה;

עֵת בַּמְּרוֹמִים שׁוֹט יָשׁוּטוּ

גִּזְרֵי עָבִים זַכִּים, בָּרִים;

סַהַר-כֶּסֶף יָקָר הֹלֵךְ,

שָׁט וְעוֹבֵר בֵּין הַגְּזָרִים;

מִן הָעֵצִים זְמִירוֹת לַיִל

קוֹל תִּתֵּנָּה וּתְשׁוֹרֵרְנָה;

בָּאֲגַמִּים וּבַיְאוֹרִים

הַצְּפַרְדְּעִים תְּקַרְקֵרְנָה;

עֵת בֵּין נִבְכֵי שֶׁקֶט יָשׁוּט

מַלְאָךְ שֵׁנָה וּבִדְמָמָה

יִשְׁפֹּךְ רוּחוּ עַל כָּל בָּשָׂר,

תָּנוּם, תַּחֲלֹם כָּל הַנְּשָׁמָה. – –

הוּא, אַךְ הוּא – הוֹי אֶבֶן דּוֹמֵם –

יֹשֵׁב, הֹגֶה, “אָמַר רָבָא” – –

זֶה כֹּחֲךָ לֵאלֹהֶיךָ,

יַעֲקֹב בֶּן יִשְׂרָאֵל סָבָא.

כתב יד מן העיזבון. נכתב בוולוזין באלול תר“ן. נדפס ב”כנסת" ב', תרצ"ז