וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת-דָּוִד – –

וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ

(שמואל א‘, י"ח, כ’; שמואל ב‘, ו’, ט"ז)

מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה! לֹא נִתַּק חוּט הַדּוֹרוֹת,

לֹא שָׁלְטוּ בְּכַרְמֵךְ הַנּוּגֶה חֲרֻלֵּי הַזְּמָן,

עַל כְּתֹנֶת מִשְׁיֵךְ לֹא דָהוּ פַּסֵּי אַרְגָּמָן

וְצִלְצוּל אֶצְעֲדוֹת זְהָבֵךְ עוֹד הָאֹזֶן תִּקְלֹט.

לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב,

בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גָּאֲוָה וָרֹךְ;

מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ,

כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב.