כִּי אֶשָּׂא לָךְ שָׁלוֹם, עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה,

מִמֶּרְחַקֵּי הַיָּם

וְעִם קֶצֶף הַגַּלִּים לָךְ אֶשְׁלַח רִגְשׁוֹתַי

מִלִּבִּי הֶחָם;

כִּי טָבְלָה נִשְׁמָתִי תּוֹךְ נִבְכֵי הַתִּיכוֹן

הַזּוֹרֵם בַּחֲלוֹם–

וְאַתְּ תֵּבְךְ לִי בִתְחִנָּה, עֵינַיִךְ תִּדְמעְנָה:

“הִשָּׁאֲרָה הֲלוֹם!..”

אָז דְּעִי לָךְ בַּת גּוֹלָה, הַבַּת לְלֹא אֶרֶץ,

כִּי הוֹלֵךְ אָנִי;

הוֹלֵךְ וְנוֹדֵד וְנִשָּׂא עַל פְּנֵי גַלִּים רְחוֹקִים

עַל גַּלֵּי הַשִּׁיר;

פּוֹנֶה אֶל אַרְצִי הַיָּפָה, קָדִימָה,

לִמְצֹא לִי נִיר:

אָז, בַּת, אַל תִּפְגָּעִי, כִּי הוֹלֵךְ אָנֹכִי

מִזְרָחָה, לְשָׁם–

וְשָׁלוֹם לָךְ אֶשָּׂא, עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה,

מֵעֵבֶר לַיָּם!